סמינר אצל מרן האלקי ריב"ש טוב – שיעור שלישי

ג תמוז תשס"ו – אנגלית – מעז'יבוז'

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

יום שני

כאשר הולכים לאהל של צדיק – רק חלק קטן מהנשמה נמצא שם, חלק קטן ממדרגת ה"נפש", שהוא "הבלא דגרמי" הנותר על העצמות ודואג שהגוף יקום בתחית המתים. אמנם, מבואר בחסידות שכמה שזה חלק קטן מהמדרגה הכי נמוכה – יש בכך גילוי העצם יותר מבכל הנרנח"י. מי שרוצה להתקשר אל העצם של הצדיק – זה על ידי ההשתטחות על קבר הצדיק, ובפרט ביארצייט, בו יש עלית כל עבודת הצדיק, כל ה"פעלת צדיק לחיים" שלו. כל פעולות הצדיק להוסיף חיים – "פעלת צדיק לחיים" – יראה, אהבה ואמונה שכולן חיים (כמבואר באגה"ק זך). "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" כשאפשר להשיג חיותו הפנימית, בפרט ביארצייט – אז גם באים לקברו כל הצדיקים. ה"יארצייט" זה ה"אחת בשנה" של הצדיק. ביום כיפור (קדושת השנה) נכנס הכהן הגדול (קדושת הנפש) בקה"ק (קדושת העולם) – ובדומה לכך ביארצייט זה "יום השנה" שלו באות לציון שלו (מקום העצם שלו) כל מדרגות נשמתו (קדושת השנה).

במאמרי ההשטחות יש קבוצת מאמרים עמוקים מאד שנכתבו על ידי רבי הלל מפאריטש זצ"ל – מאמרים הכי עמוקים וחשובים ללימוד, כפי שלומדים מכך: מאמר "באתי לגני" הוא מאמר ראשון שהרבי אמר, ואחר כך בכל שנה ב-י שבט, אך אולי הדבר האחרון שעשה לפני י שבט ה'תשי"א היה הדפסת מאמרי השתטחות שילמדו לפני שהולכים לציון – יצא ל-ז שבט (שיהיו לחסידים שלושה ימים ללמוד זאת לפני שהולכים לציון הריי"צ ביארצייט הראשון). אצל הרבי היתה נשיאת הפכים של אמונה בחיי הרבי הריי"צ נשמה בגוף ועם זאת נהיגת כל מנהגי היארצייט – מה שלחסידים היום מאד קשה לעשות. הבדל עמוק בין יהודי לגוי – שיש ליהודי בעומק כח נשיאת הפכים (ובפרט גלוי אצל הצדיק – אך אפילו אצל הבינוני "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"). הרבי פרסם "מאמרי השטחות" של רבי הלל מפאריטש (בלבד) – אך משום מה כמעט לא הדפיסו שוב מאז המהדורה הראשונה שהרבי עשה (רק בשנים האחרונות, כשהדפיסו ספר שלם על השטחות, כללו גם מהדרים הללו). זה מה שהרבי רצה שהחסידים ילמדו לפני שהולכים לציון הרבי הריי"צ. הרבי הוציא מכת"י והעיר הערות עמוקות – למד זאת מאד בעומק לפני ההדפסה. מאד ברור מההערות שאחת הכוונות של הרבי בהדפסה זו להראות שכל הרעיונות שר"ה כתב – והמדרגות העליונות שמדבר בהן – מוסברים בכתבי רבותינו נשיאינו, ובפרט אצל הרבי רש"ב. פעולה מאד 'לא קונוונציונאלית' של הרבי – להוציא דווקא מאמרי ר"ה וכו' (עם טרמינולוגיה לא רגילה, שלא מצויה בספרי חב"ד בדיוק באותה לשון). יש לרבי הלל מאמרים ארוכים, וכאן מיוחד שיש שבעה מאמרים קצרים שהם מעין "המשך".

לכבוד ג תמוז נאמר משהו מתוך מאמרים אלו (שאותם יש ללמוד לפני שהולכים לקבר הצדיק). בחב"ד כאשר הולכים לאהל אומרים "מענה לשון" – לא משהו חב"די דווקא, אלא היה בכל הדורות – פרקי תהלים מיוחדים ועוד תפלות ומאמרי זהר. הרבי אמר זאת כאשר הלך אל הריי"צ תדירות. כעת – בארץ ישראל ובשאר קברי צדיקים – לא רואים שאומרים זאת. צריך לחוש העיקר של ה"מענה לשון" – רבי הלל מסביר שיש שלושה דברים לומר כשבאים לקבר הצדיק, וזה מופיע ב"מענה לשון". יש עוד דברים שם, אך זה המהות של ה"מענה לשון" – התכלית של קישור נשמתי לנשמת הצדיק. ה'עבודה' היא לקשר לצדיק נר"נ (כאשר מתקשרות גם הח"י ועצם הנשמה – אך העבודה לקשר את הנר"נ) – וזה על ידי פרק לג בתהלים (זה כולם אומרים, גם כשהולכים לקברות משפחה וכו' – לא דווקא קברי צדיקים), "נשמת כל חי", ופרק צ (תפלתו של משה רבינו – גם הצדיק הוא "אתפשטותא דמשה בכל דור ודור"). ר"ה מסביר שברוחניות יש גם סדר של פל"ג, פ"צ ואז "נשמת" – כי ל"נשמת" יש שתי מדרגות, ואם כן סה"כ 4 מדרגות (אף שבפועל לא אומרים פעמיים "נשמת") – אך הסדר לכולם כנ"ל (לג-נשמת-צ). הרבי בהערותיו על מאמרי ר"ה מופתע שר"ה אומר שיש עוד אפשרות חוץ ממה שהודפס ב"מענה לשון" – כך אומר במאמר אחד בסדרה ומשמע שזו המדרגה שלו (כפי שגם נהג לא לומר אף פעם "על נהרות בבל"). רמז: רננו-נשמת-תפלה-נשמת = 2401 = 49 בריבוע = 7 בחזקת 4.

כשהולכים לציון, להשתטחות על קברי צדיקים, הדבר הראשון שאומרים זה "רננו צדיקים בהוי'". "רננו" זה שירה מלמטה למעלה – "יצחק ירנן" (כל שיר זה תענוג, אך יש תענוג הנמשך ממעלה למטה ויש תענוג העולה ממטה למעלה – ו"רננו" זה האחרון). כך "שירה בצפרא ורננה ברמשא" – בבקר המשכה ממעלה למטה ובלילה עליה ממטה למעלה. רננו= חי פעמים טוב = אשה (כח עליה ממטה למעלה, "מצא אשה מצא טוב"). "רננו צדיקים להוי'" – קריאה לצדיקים להתעלות, ולא אומר "להוי'" אלא "בהוי'" (במובן של "עם ה'"). מי הם ה"צדיקים"? הצדיק הטמון בציון, אליו באים להשתטח, הוא ה"צדיק עליון" (יוסף הצדיק), והאדם המשתטח (אם באמת שובר את לבו לפני שנכנס אל הצדיק, אפילו אם בדרך כלל הוא בינוני של תניא ואפילו פחות מכך – אם שובר את לבו ברגע הנקישה על הדלת בכניסה לאהל הצדיק, הוא נעשה) "צדיק תחתון" (בנימין). כל השתטחות על קברי צדיקים יחוד בין שני בניה של רחל – בין הצדיק שהוא יוסף לבין המשתטח (כאשר "ועמך כלם צדיקים" – ומיעוט רבים שנים, היינו שכל יהודי הוא "צדיקים" משום שיש בו ניצוץ יוסף וניצוץ בנימין). יהודה כולל כל השבטים חוץ מיוסף – יהודה והשבטים זה מלכות ויוסף הוא יסוד, אך בנימין הוא יסוד שבמלכות (רחם המלכות). השתטחות היא זיווג – בין יסוד ז"א ליסוד מלכות. ביחסים עם ה' הוא אבינו/מלכנו/דודנו – וכך גם עם הצדיק. יש יחס עם הצדיק כמלך ונתינים, יש יחס כאב ובן, ויש יחס בין איש לאשה – וכאן זה גם היחס בין שני אחים (אחד מהגוונים של יחסי נישואין – "אחֹתי"), כיחס בין יוסף ובנימין. כשהולכים לצדיק מרגישים כבן ההולך לאביו ומבקש לעורר רחמים רבים, יש הליכה מתוך הרגשה שנגשים אל המלך, אך הכי עמוק שמרגיש שהולך אל ה"איש" שלו (והוא עצמו ה"אשה"). "רננו צדיקים בהוי'" – שהצ"ע על קברו משטחים והצ"ת שהוא המשתטח ירננו ויתעלו "בהוי'". מאד עמוק, שכאשר באים לציון לא רוצים רק טובה לעצמי, אלא גם לצדיק, ששנינו יחד נתעלה אל תוך ה' – "בהוי'" (ולא "להוי'", כנ"ל). ההמשך "לישרים נאוה תהלה" – בחז"ל "ישר" מדרגה יותר מ"צדיק", וכאן מוסבר בחסידות שכאשר מקיימים ביחד "רננו צדיקים בהוי'" נעשים "ישרים" באותה מדרגה. מ"צדיקים", שהם בעלי שתי דרגות בתחלה, עולים אל ה' ונעשים במדרגה אחת – "ישרים" – ואז "נאוה תהלה" היינו המשכת אור ממדרגה מאד גבוהה של היחידה שבנפש (הקרויה "תהלה", כמו "הילה", ונמשכת למטה כשצדיקים, שהיו משפיע ומקבל, נפגשים ומתעלים ביחד בהוי' ונעשים ביחד במדרגת "ישרים"). ממשיך לבאר המזמור (?) – אך אם אומרים נכון את ההתחלה זה כבר ממשיך בסדר.

אמרנו שהצדיק העליון זה יוסף, ואני – אחר ששובר את לבי בדפיקה על הדלת – הצדיק התחתון, בנימין (שבירת לב – "לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה" – קודמת גם לטבילה במקוה, כמבואר בכוונת הבעש"ט למקוה, שצריך לשבור לבו כי לכלי חרס אין טהרה במקוה אלא "שבירתן זו טהרתן"). שבירת הלב לפני הכניסה לאהל הצדיק מכשירה את המשטח להיות אחיו הצעיר של הצדיק – בנימין אחי יוסף. ר"ה מסביר מה זה "צדיק עליון" שאליו מתקשרים – חמש דרגות נרנח"י שלו (יש לכל יהודי, אך אצלו זה אחרת): לצדיק עליון יש התקשרות נקיה לאין (אצל כל אחד ניתן להתקשר לאין – אך זה אין יחסי, האין של היש דבי"ע, ואצל הצדיק התקשרות לאין האלקי ממש) – זו יחידה. מתוך התקשרות זו לאין – רואה אלקות בעין, זו חיה. שתי מדרגות ראיה – בחיה רואה שהכל אלקות ו"אין עוד מלבדו" ובנשמה רואה-תופס (תפיסה של ראיה, לא תפיסה שכלית) פרטים באלקות כפרצופים וכו' (על דרך כלל ופרט). מכך מסתעפות יראה ואהבה אלקיות ממש (והיינו מפני שהיא תמידית ואינה נופלת לעולם, לא-אנושי, ובכך ההבדל מאהוי"ר של כל אדם) – רוח. אצל הבינוני, במצב אידיאלי, יש עליות וירידות – השיא בתפלה ואחר כך יורד (אך צריך להקפיד על "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", כי אז קשה שוב להבעיר את האש) – אך אצל צדיק אמיתי אין ירידות ועליות ברגש, וממילא זה רגש לא-אנושי. רש"י על "בהעלתך" מבאר שצריך להדליק "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – שלא צריכה שום סיוע מידו של אהרן. זה רגש שלא צריך שום סיוע ועבודה כדי להבעירה – זו מדרגת הצדיק. כל אלו המדרגות העליונות, אך הסברנו שיש משהו הכי עצמי במדרגה הכי נמוכה שנמצאת על קבר הצדיק – חלק ממדרגת ה"נפש". הנפש של הצדיק – אליה מתקשרים ב"רננו צדיקים" – זה "צדיק באמונתו יחיה". אמונה – בספירות – זה הדרגה הנעלית ביותר (רדל"א, שאפילו למעלה מ"רישא דאין", בה אוחזת הדבקות של היחידה כנ"ל) והדרגה התחתונה ביותר (כמבואר לעתים בקבלה). כאן ר"ה מסביר – וזה מהחידושים הגדולים במאמר זה. זה לא חידוש מוחלט, החידוש כאן ר"ה מבאר שאמונת הצדיק זה נו"ה שלו. באגה"ק כז מנחם אדה"ז את חסידי רמ"מ מויטבסק אחרי הסתלקותו ומבאר מה משמעות ההסתלקות וכו' וכיצד הצדיק יותר בעוה"ז מאשר לפני הסתלקותו. הווארט הכי חשוב שם שחיי הצדיק זה אהבה-יראה-אמונה – שם קורא לזה 'רוח' (מדרגת החג"ת – הרגשות). אהבה-חסד ויראה-גבורה, אך מעולם לא שמענו שאמונה היא תפארת (שפנימיותה רחמים) – שמענו רק שהיא המדרגה הכי גבוהה או הכי תחתונה (וליתר דיוק: בגלל שזה הכי בסיסי וכו' מושרש במדרגה הכי עליונה, אמונה פשוטה אוחזת בפשיטות העצמות), ואילו כאן בתניא משמע שהאמונה צריכה להיות תפארת, אף שלא שמענו כך. כך אכן מבאר רלוי"צ שניאורסאהן – גדול מקובלי דורו – שבהקשר זה אמונה זה תפארת, ומבאר למה אפשר לומר כך (הסבר פשוט אחד שתפארת זה "בריח התיכון" המחבר בין פנימיות הכתר עד מלכות – זו נקודת האמצע המחברת שתי דרגות בהן מופיעה האמונה, הכי נעלית והכי נמוכה-בסיסית). ר"ה מפאריטש נוקט בדרך אחרת של הסבר פשט דברי אדה"ז – מסביר שאמונה איננה תפארת אלא נו"ה. זה יותר 'חלק' לפי חסידות, שהרי נו"ה נקראים שתי בדי ערבות – שאין להם לא טעם ולא כריח, כאמונה פשוטה למעלה מטעם ודעת. זה נו"ה שכבר בלי הנופך של הרגש, אלא רק שתי רגלים ההולכות קדימה על פי האמונה. כח הרגלים – שיש בהן ואין בראש, ולכן יכולות לקחת את הראש לאן שלא יכול ללכת מצד עצמו – בא מהאמונה ("אמונה אמן" – אמונה חזקה, הנותנת כח לעשות). לפי הסבר רלוי"צ גם האמונה כלולה ב"רוח" – אך כאן, לפי מאמרי ר"ה, האמונה כבר שייכת ל"נפש". מבואר במאמרי ר"ה כאן שבכללות כל נר"נ הצ"ת זה "נפש" וכל נר"נ הצ"ע זה "רוח" וביחד עולים "בהוי'" למדרגת "נשמה". אך בפרטות יש גם לצדיק "נפש" – וזו האמונה שלו, במדרגת נו"ה (חידוש גדול של ר"ה במאמר זה). מבאר ש"הוא בחינת חיזוק והתקשרות עצמית בלב ולא אמונה בחיצוניות". אמונת היהודי – מאמין רק בתורה ובה', ולא בשום דבר אחר (אין ח"ו 'תורות' אחרות וכו' – "הוי' אחד" ואין עוד מלבדו). אומר שזה ה"נפש" של הצדיק – המתלבשת בדם, "הדם הוא הנפש". זה "דם יהודי". הצמח-צדק אמר על אדהאמ"צ אחרי הסתלקותו – המאד מרשימה – שאם יחתכו אצבעו לא יצא דם אלא חסידות (שהרי אפילו אחר הסתלקותו המשיך לומר חסידות – זה היה הדם שלו). כאן אומר שאצל הצדיק הדם שלו זה אמונה. אצל כל יהודי "דם יהודי" זה אמונה – כפי שגילה הבעש"ט – אך אצל הצדיק הכי גלוי (?). הדם מנהיג את כל האיברים, ועל כן תא כל האיברים מנהיגה האמונה. הרבי רש"ב אימן כל גופו לפני הבר-מצוה להתנהג לבד לפי שו"ע. לפעמים יש "מצות אנשים מלומדה" – בלי שום אמונה או כוונה – אך כאן זו עשיה אוטומטית מתוך שזה העצם שלך. לומדים תורה – לדעת מה לעשות – ומי שיש לו אמונה פשוטה (כאמונת הצדיק) זה מאמן כל איבריו לעשות כך אוטומטית. "מצות אנשים מלומדה" זה להניח תפלין ולחשוב באותו זמן על העסקים – זה רע. כאן מדובר שתוך כדי הנחת תפלין המח מרוכז בה' ובכוונות התפלה – וההנחה נעשית מעצמה – וזו מדרגת הצדיק (בניגוד לבינוני, שמבואר בתניא שלא יכול להיות בכוונה שלמה תוך כדי המעשה – וצריך לכוון לפני, כי כאשר מתחיל לעשות באופן אוטומטי מאבד מיקוד בכוונה). זו אמונת הצדיק – המאפשרת לו לפעול אוטומטית, תוך כדי ריכוז מלא בכוונה.

מתקשר לעניני פנים-אחור שדברנו: אחד המובנים של "פנים" בלשה"ק זה "פנאי" – במובן של "פונה מכל עסקים שלי ל..." (לטוב או למוטב). כך להפנות פנים כולל "פונה אני מכל עסקי וכו'" – ואת כל ה"פנאי" אני מפנה אל ה' (גם כשה' פונה מכל עסקיו להעניש מישהו – זה דבר גדול). אחד הביטויים של להפנות פנים למישהו – שיהיה לך זמן עבורו. "אין לי פנאי" – "אני עסוק" (הבאר הראשונה שכרו עבדי יצחק היתה "עשׂק" – כי התעסקו-רבו עמו). בלהיות עסוק יש גם משמעות של מריבה. אחד מנשיאת ההפכים של הרבי, שעם כל כמה שהיה עמוס עבודה וכו' – היה לו פנאי לכל אחד (רואים זאת באגרות קדש). הוא ת"ח שלומד תורה – ויש לו זמן. שיש לך פנאי לאדם אחר – זה פנים. פנאי – גם צמצום שיהיה מקום, וגם פניה. הבעש"ט גילה שהצמצום לא כפשוטו – שלא רוקן את השטח מנוכחות ה'. בגלוי ה' שם אך לא נראה, אך מהות הענין שה' כה מעונין בנו ויש לו זמן לכל אחד בעולם ולכן מפנה פנאי – לכן לא רואים אותי. הבעש"ט ראה שהצמצום לא כפשוטו – זו ראית השגחה פרטית על כל צעד ושעל. איך ה' יכול להשגיח על טרליוני פרטים בעולם ואף פעם לא עסוק בשבילך (בפרט לא בשביל יהודי, אך לא עסוק בשביל שום פרט) – זה סוד הפנאי שיש בצמצום. כך אצל הרבי – עסוק בתכלית, אך תמיד יש לו פנאי לכל יהודי.

יש סיפור של הבעל שם טוב שמדגים זאת: הבעל שם טוב בתור צדיק נסתר היה מסתובב ומדבר עם יהודים ושואל לשלומם כדי לעורר אמונה פשוטה ושיאמרו "ברוך ה'" וכו' – והבעש"ט אמר ש"ברוך ה'" פשוט של יהודי זה דבר גדול המוריד ה' אל תוך העולם. אחד מגדולי הגאונים שהתנגדו לבעש"ט היה פרוש שישב בחדרו ולא הביט מחוץ ל-ד אמותיו. הבעש"ט דפק על דלתו בעזות ושאל מה קורה איתו, מה נשמע וכו'? – הגאון ניסה להתעלם ולא לשמוע, אז הבעש"ט שאל יותר בקול. אחרי שלוש פעמים סימן לבעש"ט שיצא החוצה. אז הבעש"ט אמר לו "למה אינך רוצה לתת לכביכול את הפרנסה שלו?". אז הגאון אבד את שיווי המשקל שלו והרים עיניו להביט בבעש"ט ובקש הסבר. הבעש"ט אמר לו שבלי שיהודי מברך ה' בפשיטות על מתנותיו הגשמיות לו ה' נשאר בשמים – גם אם כל היום ילמד תורה – וצריך לברכו כדי להכניסו לעולם, וזה "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים". זה "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" – ה' קדוש ועליון, ו'יושב'-מתפרנס מתהלות ישראל.

צריך לתת זמן לכל אחד, ולתת מקום לכל אחד – זה סוד הצמצום, הנותן מקום לעמידת העולמות. זה לא רק לעשות מקום לזולת – אלא לעשות מקום בו נוכל להיות ביחד. זה מה שהבעש"ט גילה שהצמצום לא כפשוטו – שזה עשית מקום לא רק כדי לברוא אותנו, אלא כדי שה' יהיה איתנו במקום הזה. האחור של עשית מקום בצמצום – הסתלקות בשביל לתת מקום לזולת. הפנים של הצמצום – עשית מקום בו ה' מתפנה להיות איתנו. להיות עסוק כך שאין לי פנאי באג'נדה שלי – זה עסק במובן של מריבה, זה דינים (כך הפרוש הזקן רצה להוציא את הבעש"ט מהחדר). ???כל זה שייך להבדל בין "מצות אנשים מלומדה" לבין עשיה טבעית מתוך אמונה???

חז"ל אומרים – אפילו על משה רבינו – "בא לכלל כעס, בא לכלל טעות". לכעוס – להפנות גב. כשכועסים – טועים. בפנים "חכמת אדם תאיר פניו", אך באחור באים לכלל טעות. חכמות חיצוניות זה אחוריים דחב"ד, והתורה זה חכמה פנימית. משה נותן את התורה, שכולה פנים, אך אפילו אצלו יש אחור – בעולם הזה אדם לא יכול להיות רק בפנים. גם הוא "בא לכלל כעס". אפילו אצל הקב"ה "אל זועם בכל יום" – זה הרגע שבלעם תופס ברוח הטומאה שלו. יש רגע של כעס אצל ה' – כי רוצה לברוא עולם. אך אם ה' רוצה יכול לבטל כעס זה, כפי שהיה בימים שרצה בלעם לקלל את ישראל. נקודת הכעס זה "נקודת העוורון" בעין – היוצרת טעות (ה' מביט על בינוני בעין אחת ועל צדיקים בשתי עינים – אז אחת מבטלת את העוורון של השניה, אך גם אצל צדיק יתכן "בא לכלל כעס בא לכלל טעות"). כעס = 150. טעות = 485 (= תהלים, כוונה של רבי נחמן בתיקון הכללי – שמסביר שעולים אל אלהים במילוי – ובהם יש קנ פרקים). יש כח באמירת כל התהלים להמתיק גבורות – "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו" – כח להציל מכעס וטעות.

לגבי אהבה-יראה-אמונה שהם חיי הצדיק: בפדר"א כתוב שלפני בריאת העולם היה "הוא ושמו בלבד". כשנכנסים ליחידות אצל הרבי – וכך השטחות על קבר הצדיק – צריך לראות שיש "הוא ושמו בלבד". ב"שמו" יש ארבע דרגות – סוד הוי', הנסתרות והנגלות. ר"ה מסביר שאהוי"ר של הצדיק זה כל שם הוי' – "הנסתרות" זה יראת הצדיק, העולה ממטה למעלה, ואילו "הנגלות" שלו זה אהבתו, היורדת ממעלה למטה. פחד צריך להעלות – שלא לפחוד משום דבר חוץ מה', אהבה צריך שתתפשט ותתגלה – מאהבת ה' לאהבת כל ישראל וכל הברואים. זה "אור המאיר לעצמו" (וכלפי מעלה) ו"אור המאיר לזולתו" – כל זה ביחד זה רק "ושמו", אך ה"הוא" זה האמונה – האמונה בה' עצמו, ללא תארים וכותרות (בניגוד לאהבה ויראה, שעדיין פונות אל מדרגות ותארים וכו' – רחום וחנון וכו'). רמז נאה לכך שאמונה זה ה"הוא" עצמו – "ויאמרו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. ויקראו שמו מן". לפני שאכלו לא ידעו שום יחס לזה וכו' – זה "הוא" – אחרי שטעמו ויצרו יחס יש כבר "שמו". זה היחס הראשון בתורה בין "הוא" ל"שמו" (יש "הוא שמו" – אך שם ה"הוא" מתייחס ל"שמו", וזה לא ה"הוא" החף מ"שמו"). הוא שמו = משיח. בתניא אומר שאהבה-יראה-אמונה זה רוח הצדיק, ולפי ר"ה זה רוח ונפש, אך זה כי מבאר שבכללות הצדיק הוא הרוח ואני הנפש.

בהמשך נחזור לביאור המושג "פנים" שר"ה מבאר במאמרים אלו.

[אחרי השיעור הרב הוסיף לגבי הסבר הצמצום: לפני הצמצום היה הכל – מיד כשעלה ברצונו לברוא (כפי שמבאר ר"ה מפאריטש), אך יחסית היה ב"אחור", כי כח הגבול היה בהעלם. החידוש הוא שהצמצום זה החזרת פב"פ – שרצה שנהיה איתו בגלוי, ולא רק באופן לא-מודע כביכול, כמו שהיה לפני הצמצום.]