סמינר אצל מרן האלקי ריב"ש טוב – שיעור רביעי

אור ל-ד תמוז תשס"ו – אנגלית – מעז'יבוז'

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

יום שני

אמרנו שהאמונה של הצדיק זה ה"נפש" שלו – שתי רגלים רוחניות, נו"ה, המוליכות אותו לעשות בדיוק מה שה' רוצה, בלי לסטות ימין או שמאל, וזה נמצא בדם שלו ("הדם הוא הנפש"). לכל יהודי יש זאת בפוטנציאל, אך לא בגלוי – לכן יכול לסטות, אפילו אם לא במזיד יכול לסטות בשוגג. מי שבוחר לעשות רק טוב זה דבר אחד, אך מי שגם באופן לא מודע עושה רק רצון ה' – אומר שטוב בעומק ובעצם, שיש לו דם טוב ועושה הכל נכון בדיוק כרצון ה'. בזמן שבית המקדש קיים מביאים חטאת על שוגג אך לא על מזיד – ולכאורה על מזיד יותר צריך – אך מבואר ששוגג מעיד על בעיה פנימית, בדמו ובשרו של האדם, ועל זה צריך להביא חטאת.

ר"ה מסביר: "וזהו ההפרש בין התקשרות לדבקות, שהתקשרות???". מבאר את ההפרש בין הדבקות ליחידה של הצדיק לבין ההתקשרות לאמונה שלו (דרגת הנפש) – דבקות לא חודרת לגוף, זה עונג רוחני על גילויים, אך עדיין לא דבקות בעצם. בדרך כלל יש עצם ויש גילויים – וצריך לבחור. רק אצל משיח יהיה הפרדוקס של גילוי העצם. היחידה של הצדיק – מדרגה של גילוי, שממנה באות עוד שלוש מדרגות (ראיה בכלל, ראיה בפרט ואהוי"ר), אך הכל לא בא עד לבשר. כל ארבע המדרגות זה עונג רוחני של דבקות וראית וקרבת ה'. האמונה המוחלטת, עד למדרגת "הדם הוא הנפש", זה בלי שום גילוי – זה לא אור, ולכן אין בכך תענוג – אך זה התקשרות לעצם. תמיד אנו מסבירים שבעל-מודע יש שלוש דרגות – אמונה, תענוג, רצון. מדרגת התענוג שמדבר עליה כאן זה "רישא דאין" – הדבקות באין האלקי. ראיה חוץ גופית שהכל אין – זה תענוג מוחלט (להבדיל, אצל הגויים, בלעו"ז, קוראים לך נירוונה – זה מדרגת היחידה, אך עדיין 'זה לא זה'. על הנפש: "בבחינה זו אין שום ענג וגילוי, ולכן נקרא אמונה". להאמין במשהו זה כשאין לי שום דבר מזה – אין לי שום גילוי (וממילא אין לי שום תענוג) – אלא שאני מאמין בכך בלבד. בהשגה שכלית – ובפרט בחידוש – יש 'לחלוחית', תענוג, אך באמונה (של מי שאין לי שום השגה בו ובאיך יכול להיות) אין תענוג. "מה שאין כן... דבקות הנשמה שאינה מתלבשת בגוף, רק שורה בבחינת מקיף על הגוף, ושם הדבקות בבחינת אין עוד ???עצמי ובבחינת תענוג נפלא???". מסביר שהאמונה נקראת "מתנים" – זה מבואר באגה"ק א עה"פ "חגרה בעז מתניה", שם מבאר שהמתנים המעמידות כל הגוף זה האמונה של הנשמה (שער מן משותף למתנים ואמונה), ומדרגה זו למעלה מהראיה דחכמה ואפילו למעלה מגילוי היחידה שבבחינת ענג (הדבקות באין, כנ"ל). באמונה זו אין ענג, ואף על פי כן חזקה ממנו בבחינת התקשרות בעצם הנשמה שלמעלה מענג – ממש אומר שהאמונה היא למעלה מהתענוג של "רישא דאין". העצם של הנשמה היהודית זה אמונה, וזה נכנס לתוך הגוף – התכלית של יהודי זה לשמור תומ"צ בתוך הגוף.

הבעל שם טוב אמר שהוא ה"נפש" של דוד המלך, בעוד שהאור החיים הקדוש, המקביל אליו בארץ ישראל, היה ה"רוח" של דוד המלך (אם שניהם היו נפגשים, על דרך ההשטחות באהל הצדיק בה יחוד נפש ורוח כנ"ל, היה בא משיח, ולכן רצה הבעש"ט לבוא לארץ ישראל). נשמע שהאוה"ח משפיע והבעש"ט מקבל – שהאוה"ח במדרגה יותר גבוהה – אך כאן מובן שהנפש זה יותר עצמי (ובפרט אצל דוד המלך, שהוא הנפש של כללות נשמות ישראל – אז הבעש"ט הוא הנפש דנפש), שזה האמונה הפשוטה של כל יהודי, של "כל אשר בשם ישראל יכונה".

כעת עושה חילוק: רישא דאין זה "גילוי היחידה", אך האמונה זה בא מ"עצם היחידה" – ה"[חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך,] יחידה ליחדך". ב"אשת חיל" – מלכות – אומרים "חגרה בעז מתניה", ועל זה אדמו"ר הזקן מביא את זה שמתניים זה אמונה (שחוגרים אותם בתושב"ע – "עז"), ואז "ותאמץ זרועותיה" שזה האהוי"ר. גם באגה"ק הזו יש אהוי"ר (זרועותיה) ואמונה (מתניה) – ואחר כך מדבר עליהם ביחד שוב באגה"ק כז.

המורם מכל הנ"ל, שעיקר ההשתטחות זה לבוא לאמונה של הצדיק – מתקשרים לכל המדרגות, אך יותר מהכל זה ההתקשרות לנפש שבנפש של הצדיק, שזה מה שנמצא בקבר הצדיק. הנפש שבנפש של כלל ישראל זה הבעש"ט – אז בכל קבר צדיקים שהולכים אליו, שמה שנמצא שם זה מדרגת הנפש שבנפש, בעצם הולכים לבעל שם טוב. הצדיק שם "הוא ושמו" – אך באמת הולכים אליו בעצמו. כשחסידים הולכים לרבי אחרי הסתלקותו באים לקבל את שלוש המדות אהוי"ר ואמונה, אך אם מפרידים – כשהולכים בדרכיו ומקיימים הוראותיו זה בעיקר אהוי"ר (ויש בכך גם האמונה) וכאשר הולכים לקבר זה בעיקר אמונה (וגם אהוי"ר כלולה שם). אח"כ אפשר לצאת משם וללכת בדרכיו ביתר כח של אהוי"ר. ללכת בדרך ה' – בדרך שהרבי לימד אותך – זה תלוי באהוי"ר, ב"שמו" של הרבי. לבוא אל הרבי בעצמו כולל הכל – אך בעיקר אמונה.

כעת נתקדם לעוד חלק במאמרי ההשטחות – רעיון חדש: הפסוק הראשון שאומרים בקבר הצדיק זה "רננו צדיקים בהוי'". ר"ה אומר "הנה מתחילה יש להבין התכללות נר"נ בנר"נ" – שזה הפעולה והעבודה של המשתטח על הקבר – "שהוא בכדי להשיג ג מדות". כעת מבאר איך הנר"נ עצמם זה שלוש המדות של הצדיק – בתניא מדבר על יראה-אהבה-אמונה. כאן משתמש בשלוש מילים אחרות – אמרנו שנו"ה זה אמונה, אך בפנימיות הספירות נצח זה בטחון והוד זה תמימות, אך ההוד קשור בבינה, התמימות בשמחה, והשמחה קשורה עם שפלות. האמונה החזקה שבנצח – זה בטחון (בטחון אקטיבי – כח של יוזמה, ולא רק בטחון פסיבי שהכל יהיה בסדר – בטחון עצמי קדוש, שה' יתן לי כח יותר ממה שאני יכול לדמיין לפעול וכו'). להוד יש קשר עם הבינה – ענף הקו השמאלי, ו"בינה עד הוד אתפשטת" – ולמלכות שהרי "איהי בהוד" (הוד – נשי, אמא ובת). הוד – תמימות – זה מה שמיחד שמחה ושפלות ("מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל – רעיון ששמעו מאדמו"ר הזקן ובפרט מאדמו"ר האמצעי, ור"א כתב על כך ספר שלם – וכאן ידידו הטוב, דווקא במאמרי ההשתטחות, חותם בענין הקשר של השפלות והשמחה).

כששומעים את השם "מאמר השפלות והשמחה" מבינים ש"הא בהא תליא" – אך כאן מבינים שזה היינו הך ממש. בדרך כלל מבינים שכדי להיות שמח מוכרחים שפלות, אך יותר קשה להבין שבשביל להיות בשפלות אמיתית מוכרחים להיות שמח. צריך להבין אך בשביל נשמה בריאה ושפלה – מוכרחים להיות שמח. אך חב"ד מלמדת מעבר לתלות הזו – שמבוארת בחסידות – שזה זה היינו הך ממש, כמו שמסבירה שתשו"ע ותשו"ת זה היינו הך. בדרך כלל תופסים שתשובה תתאה זה לצאת מהרגלים רעים ותשובה עילאה לשוב אל ה' – בשמחה – וזה אין סופי, "כל ימיו בתשובה". הבעש"ט נולד בחי אלול – ללמד שכל התשובה צריכה להיות בחיות ושמחה. אדה"ז מבאר בתניא שפשטות התשובה זה עזיבת החטא – תשו"ת, שפלות. גם בכך ההתקרבות האין סופית אל ה' זה גם הזמן התרחקות מהחטא – מאד קשור וקרוב, אך עדיין שני דברים. כאן ר"ה מבאר שבהתקשרות לצדיק בדרגת האמונה זה נעשה חד ממש – תשו"ע ותשו"ת, שמחה ושפלות, כולא חד.

מסביר ג המדות של נר"נ: "יראה מצד נפש הצדיק המתייחד בנפשו, בטחון מצד רוח הצדיק המתייחד ברוחו כי בחינת רוח מוליד אהבה ואהבה ממשיך בבטחון כמבואר בביאורי הזהר [אם אני באמת אוהב מישהו אני מעורר בו בטחון – נצח שייך לחינוך, בן העומד במקום אביו וממלא מקומו שהרי "ברא כרעא דאבוה", ומעמידים בן על רגליו ונותנים לו בטחון על ידי שמשפיעים עליו אהבה; לא שהבן אוהב את האב אלא שאהבת האב לבנו נוטעת בו בטחון – הבעש"ט בא לגלות עד כמה ה' אוהב כל יהודי, ואם מבינים כמה ה' אוהב אותנו זה נותן לנו בטחון; האהבה מהצדיק אלי נוטעת בי בטחון, והבטחון הוא גם כח דבקות – כמו "וטח את הבית" – עם הצדיק, בעוד יראה גורמת ל"ויעמדו מרחוק"], ושפלות אמיתית עם השמחה אחת היא ממש כידוע מצד הנשמה". אחרי היראה והאהבה מגיעים לשפלות מוחלטת ולשמחה מוחלטת שהם היינו הך ממש. זה קטע שצריך לומר עליו – כמו בזהר – שאם רק נולדנו כדי לשמוע זאת היה כדאי. וזה עוד לפני השורות הבאות – שגם בשבילן כדאי להיוולד:

"ולהבין ענין זה למעלה, ענין זה [של שפלות ושמחה] נקרא פנים בפנים, שכולו פנים". היינו שפנים-בפנים כאשר יש לנו שני אחוריים מאחורה זה עוד לא פנים בפנים, אלא שפב"פ מוחלט זה שכל אחד מאיתנו כולו פנים – כאמור בלוחות הברית שבארון הקדש בקה"ק. כאן יוצא שהצדיק עצמו ארון שבתוכו לוחות ש"כולו פנים". "הים ראה וינוס" – ראה ארונו של יוסף. יוסף כולו פנים. מה זה שאדם כולו פנים? שגם הגב הוא פנים – שגם כאשר לצרכי חינוך אני כועס-לכאורה, מפנה גב, באמת איני כועס כלל וכלל והכל פנים ואהבה. זה יהיה אצל משיח – עד אז, אפילו משה רבינו מסוגל באמת לכעוס ו"בא לכלל כעס בא לכלל טעות". הפרדוקס הוא שגם הגב הוא פנים. ה' כתב את הדברות על הלוחות – זה הפנים – אך רואים את הפנים מכל הכיוונים, אז החידוש האמיתי הוא באחור של הלוחות, שגם שם רואים את הפנים. מדרגה זו שהכל פנים – שהגב לגמרי פנים – זה רק בג"ר דעתיק. אם הכל פנים – אז גם היחס עם כל דבר אחר הוא "פנים בפנים" מוחלט. חסידות מבארת שכריתת ברית היינו שנשאר קשורים ואוהבים גם כשאוהבים וגם כשמכעיסים. כאן מקבל ממד עמוק – שלכרות ברית זה שהכל יהיה פנים, גם הכעס והאחור יהיו פנים. גם כשאתה משגע אותי – זה יהיה פנים (נהיים משוגעים כי אין כריתת ברית – זה הריפוי לשגעון). ברית = אמונה פנים ואחור (א אמ אמו אמונ אמונה אמונה מונה ונה נה ה), כי ברית זה אמונה, בה גם הפנים וגם האחור זה פנים. זה "ריש גלי" – בהתבודדות רק עם ה' אפשר להגיע למצב שהכל פנים, ואז להביא את זה גם לתוך המציאות (?). זו הולוגרמה מושלמת – שמכל הצדדים רואים בדיוק אותו דבר. בדרך כלל נר"נ זה מלכות-ז"א-אמא, אך כאן מעלה הכל: מסביר שנשמה זה רדל"א – המקום בו שמחה ושפלות הם אחד ממש, והכל פנים (שמחה זה פנים ושפלות זה אחור, אך במדרגה זו הכל ממש וזה אחד ממש).

המדרגה השניה – רוח, הבטחון (בעצמי, מתוך האהבה והדבקות בצדיק, המעודדות ונותנות בטחון לצאת לשליחות) – זה פנימיות המלובש בחיצוניות, פנימיות הכתר, ז"ת דעתיק, המלובש בגלגלתא, חיצוניות הכתר.

בחינת נפש – הוא מחיצוניות הכתר ולמטה (כולל כל י"ס דאצילות). מהראש התחתון שבכתר – ונמשך בכל המודע. הפשט שבדבריו, אף שלא אומר זאת, ש"נפש" בתורה זה רצון – חיצוניות הכתר (ראש הנבראים, הכולל כולם – רצון הכולל כל י"ס).

אמרנו ששלשת הדברים שאומרים בקבר הצדיק זה פרקים לג, צ ו"נשמת" – במענה לשון הסדר ש"נשמת" לפני "תפלה למשה", אך כאן ר"ה מסביר שיש מדרגה בה "נשמת" למעלה מ"תפלה למשה". במאמרים מסביר שבשלשת אלו התקשרות נר"נ בנר"נ – במאמר האחרון מסביר שב"רננו צדיקים" עצמו יש התקשרות נר"נ בנר"נ. [אך כשאומרים – אם מבינים כל הסודות אלו – אנו מאמינים שבאיזו רמה זה קורה; הבינוני לא יכול להתכוון תוך כדי עשיה – אנו לומדים את הענין לפני, אך זה באמת קורה רק כשנכנסים לציון, גם אם אז לא חושבים על כך ומרגישים כך. לומר כך זה לגמרי אמונה].

נקרא הקטע החותם את המאמרים: "אפשר לומר שקישור נר"נ בנר"נ היינו על ידי ג אמירות – על ידי 'רננו צדיקים' התקשרות נפש בנפש, שהוא עלית שתי הנשמות עד 'שירו לו שיר חדש' [יש 'רננו', 'הודו', 'שירו';

גם ענין של 7-8-10 שדברנו בענין הדורות – דור השביעי אחרון לגלות וראשון לגאולה, ומאחרי ג תמוז זה כבר דור השמיני שהוא גם העשירי לבעש"ט; צריך נשיאת הפכים להבין שאנו בכל המדרגות האלו ביחד – גם שביעי וגם שמיני, גם בלי שינוי ב-ג תמוז וגם אחרי ג תמוז. עזבנו את דור התשיעי לבעש"ט, אך אנו עדיין בדור השביעי לאדמו"ר הזקן, וכן נכנסנו לדור ה-13 של החסידות מרבי אליהו בעל שם. בפרק זה האסמכתא הכי חשובה לכך בתורה – בענין הכינור של המקדש, שכינור של עוה"ז עם 7 נימים, כינור של משיח 8 נימים, וכינור של תחית המתים עם 10 נימים (בדילוג על 9 נימים) – זה נלמד מ"הודו להוי' בכנור [של 8 נימים], בנבל עשור זמרו לו". כעת יש לנו הכל ביחד – אנו עדיין בעוה"ז, בדור השביעי, גם בדור שמיני של משיח, וגם בדור עשירי של תחיה"מ, ולכן הרבי אמר שמיד אפשר להתחיל בחיים נצחיים ותחיה"מ עם משיח. מזיבוז (מקום תחילת החסידות) = חסד. נקראת כך כי היא בין שני נהרות. מזיבוז ישראל = תריג = הוי' אלהי ישראל = משה רבינו (הוא גואל ראשון, מרע"ה, הוא גואל אחרון, הבעש"ט).

המדרגה השלישית כאן: "שירו לו שיר חדש" – זה כבר מדרגת "אור חדש על ציון תאיר", "שחדש להיות אור" כי זה גילוי העצם, שהעצם איננו אור, והפרדוקס שהעצם בא כאור, "אור חדש". שיר זה תענוג, וכאן משהו 'שחדש להיות תענוג' – כי אמונה פשוטה זה עדיין לא שיר, לא תענוג (שיר = ה"פ אמונה; צדיק = ב"פ אמונה). משהו שלא היה שיר וכעת נעשה שיר – זה אצל המשיח. "שיר חדש" זה שיר פשוט – "היטיבו נגן בתרועה", שיהיה ניגון טוב בשופר שיש לו רק קול פשוט אחד. עם מיתרים אפשר לעשות מוזיקה מורכבת, אך עם שופר אפשר לעשות רק מוזיקה פשוטה.

כל שלש המדרגות הללו – שלושת התיאורים של פעולת השיר והשבח (עצם תוכן השיר היינו המשך הפרק).

אמרנו ש"אחישנה" זה גנאי-שבח – כדי שביאת המשיח תהיה יותר מפוארת צריך גם גנאי וגם שבח. מתי רק משבחים את הצדיק? "אחרי מות קדושים אמור". לפני כן גם ה' לא מאמין בצדיקים עד יום מותם. לפי זה "גנאי" היינו שעדיין אינך מושלם – אתה יכול להיות טוב, אך עדיין אינך טוב (לא רע, אך עדיין יש מה להתקדם). כאשר מסיימים את השליחות – באותו לילה נמצאים בסכנת מות. ההצלה היחידה שלך – אם יתנו לך עוד דבר לתקן, עוד שליחות. הגנאי – שמישהו עוד לא סיים – זה נותן המשך לחיים. "עזר כנגדו" – תמיד מסבירים שגם ב"כנגדו" מסייעת כי מזככת אותו, אך כעת מובן שה"כנגדו", בכך שהאשה מכירה את כל ה"גנאי" שלך, זה מציל את החיים. זה "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – האשה שאוהבת אותך ומכירה את כל הגנאי שלך היא זו שנותנת לך חיים. ה' נותן הרבה משימות – יש בכך גם 'נתינת כח' לעשות זאת, אך כעת מתחדש שבכך יש 'נתינת זמן' לחיות ולעשות המצוות. כשה' אומר לי מה לעשות נותן לי זמן חיים – יש בכך גם גנאי. רק בסוף יהיה שבח. זה "היום לעשותם – מחר לקבל שכרם". כשאומרים לך מה לעשות – זה דינמיקה של גנאי. גנאי לצדיק – כי לא מתקן אותי (מספיק). אם יש נדבן גדול, אך לא תורם לי – אני כועס עליו. לכן צדיק גדול – שיש לו לכולם, שיכול לתקן – מעורר הכי הרבה מתנגדים (שמרגישים שלא מתקן אותם). גנאי נותן מוטיבציה לתשובה – כשאומרים לך מה לעשות זה גנאי. אחרי שעושים אפשר לחוש טוב – לא להרגיש כך, כי זה יהיה הסוף. עליה זה דינמיקה של גנאי, והמשכה ממעלה למטה זה דינמיקה של שבח – חסד.

שלוש המדרגות של רננו-הודו-שירו – זה עליה. אחר כך מתחילה ההמשכה – תוכן כל הפרק זה שבח לה'. שבח רק לה' – או לצדיק שכבר גמר. לצדיק באמת יש כל הזמן גנאי שמקדם הלאה. "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב" – כל הזמן בעליה, תוצאה של גנאי, המזרזת ומחישה עליה.

כל זה – התקשרות נפש בנפש, הפועלת עלית שתי הנשמות למה שאפילו הצדיק בעצמו לא שם וצריך התקשרות הנשמות כדי לעלות. וממשיך ר"ה:] ואחר כך כאשר אומר 'תפלה למשה' מקשר שתי הנשמות בבחינת משה, שהוא מקור לס"ר נשמות ישראל כידוע [אדה"ר היה נשמה כללית של כל נשמות העולם, וכך משה רבינו שיעור קומה של כל נשמות ישראל. שתי הנשמות – של המשפיע והמקבל – עולות לשלמות של משה רבינו. האוחז בחלק מן העצם אוחז בכולו. משה מתפלל "תפלת עשיר" – לא על עצמו, אלא על מדינה חריבה שתבנה. כל העליות הקודמות – עד עולם התיקון. משה מהשמיטה הקודמת – זה כבר מגיע לתהו, לעולם הנקודים, ותפלתו להביא תהו למציאות שלנו. אפשר להסתכל על העולם עם כל צרותיו, ולחשוב – איך לכאן יכול להגיע משיח פתאום. כך חווים בדרך מהמטוס לקראון-הייטס – אך גם בכל מקום בעולם. איך יתכן שפתאום יבוא משיח? יתכן רק אם פתאום ירד לכאן עולם אחר – זה משהו שיבוא מהשמיטה הקודמת. כשאומרים "תפלה למשה" בציון הצדיק מקוים שיבוא מישהו מעולם אחר לגאול את המציאות, שירדו אורות דתהו. אחרי כל העליה למדרגה העליונה האפשרית של העולם הזה – וזה עולם מאד גדול, כולל אצילות – מגיעים ל'תפלה למשה' בה רוצים שמיטה קודמת, עולם התהו. "נשמת כל חי" – מגיע בעולם העקודים ואפילו א"ק, מה שלמעלה מסינדרום השבירה והתיקון. שלוש המדרגות – אדם דעשיה, אדם דיצירה, אדם דבריאה. ב"נשמת" שמחה ושפלות זה היינו הך. המשכת התהו – המשכת הבטחון (שלעתים נשבר – דוגמה לכך: אצל הרבי הכל בטחון, חשוב טוב יהיה טוב ובטחון פעיל וכו' – אך יש מישהו שכאשר משיח לא  בא השנה נשבר ועוזב את חב"ד. כמו שריב"ל אמר שמשיח שקרן וכו'. זו דוגמה לשבירת אורות דתהו; אחד ההבדלים בין יהודי לגוי – שאם גוי מתפלל או עושה צדקה ולא נענה הוא מתחרט, ויהודי לא, כמבואר בגמרא לפי תפלת שלמה המלך על המקדש). בנשמת מגיעים לא"ק – המאציל גם של התהו וגם של התיקון, ולכן הוא מעל השבירה והתיקון. זה התקשרות הנשמה בנשמה]

...כי נשמה הוא בבינה, שם התגלות הענג הנקרא שמחה, רק מצד ששמחה זו הוא מצד האמונה [על דרך שמחת 'שלא עשני גוי' – משהו שאין בו גילוי או תענוג, אלא הוא עובדת חיים, משהו שאצלי בגוף ובדם], שהוא בחינת התקשרות בהעלם עצמות המאור, ונמצא שהעלם עצמות המאור בא לידי גילוי אור בנשמה, ואור כזה אינו פועל רוממות המורגש [שש המילים הללו הן התכל'ס. השמחה והשפלות הם היינו הך רק כאשר השמחה היא מצד האמונה הפשוטה – שמחה שאני יהודי פשוט, בעש"ט ייד; שמחה שהרווחת מליון דולר – מרים אותך בבת אחת לרקיע השביעי (וצריך להזהר לא לפול משם). השמחה על עצם היהדות, שמחה מצד אמונה פשוטה, גורמת להיפך – להרגשת שפלות מוחלטת. אם אתה מתרומם זה כבר עם סיבה לשמחה, והשמחה שמצד אמונה זה בלי שום סיבה – שום תואר וכו' – אלא רק מצד עצם האמונה] רק בחינת שפלות בתכלית [תחושת השפלות בתכלית זה רק שאין רוממות המורגש – כי להצביע על השפלות זה כבר איזה רוממות – וזה שאין רוממות המורגש זה תחושת המלך, שיש לו רוממות עצמית מרדל"א, שאין בה שום מורגש; ?שתי דוגמאות לשפלות בתכלית?: רבי אהרן הגדול מקרלין – הצעיר בצדיקים שנפטרו צעירים, והגדול שבהם – שעשה הכי הרבה בעלי תשובה, כתב שהוא יודע בעצמו שהוא הרשע בכל ישראל. רבי פינחס מקוריץ אמר שצדיק גמור אוהב רשע גמור – להיות צדיק זה לאהוב רשע, וכפי שהסברנו אתמול לא רק שאוהב אותו אלא שקשורים בעצם. רק צדיק גמור יכול להפנות פניו – לאהוב – רשע גמור. צדיק שאינו גמור יכול לאהוב רשע שאינו גמור. אם אינך אוהב רשעים – "הלואי בינוני". בתניא אדה"ז אמר "הלואי בינוני", אך בכל המאמרים שנדפסים אחר כך נותנים לבינוני סיכוי והרגשה של צדיק – אפשרות של "אתהפכא" ולא רק של "אתכפיא". השפלות בתכלית – כמו של ר"א מקרלין – שולחת את האדם לשליחות, לתקן רשעים. מי שרוצה לתקן עצמו ראשון – שיהיה ברסלבר. אם קודם לכך תיקון הזולת – תהיה חבדניק, שעושה שליחות. מי שמתקן עצמו – אין לו פנאי לאחרים. מי שעוסק בלתקן אחרים – יש לו את הפנאי עבורם, מפנה אליהם פנים. חב"ד לאט לאט, באופן לא מודע, מעבירה מ"הלואי בינוני" לצדיק האוהב רשעים. הרבי אמר בסוף שכולם צריכים להיות צדיקים ואדמו"רים וכו'. זה מסלול שהתחיל מחיתום ספר התניא].