סמינר אצל מרן האלקי ריב"ש טוב – שיעור ראשון

ב תמוז תשס"ו – אנגלית – מעז'יבוז'

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

יום ראשון

נפתח בפרשת שבוע – בחו"ל פרשת קרח ובא"י חקת (ובשבת נקרא את שתי הפרשות) – נתחיל היום בפרשת קרח, ובהמשך נדבר על קרח. הספר הקלאסי של תורת הבעש"ט זה כתר שם טוב, אך חסיד גדול עשה ליקוט נוסף לפי סדר הפרשות – בעל שם טוב על התורה – והביא עוד דברים רבים נוספים על מה שמופיע בכתר שם טוב. התורה שנלמד כעת על פרשת קרח איננה מופיעה בכש"ט – הרבה פעמים אותו רעיון הופיעה בכמה גרסאות אצל כמה תלמידים – והכי ???אמין??? זה ה"דגל מחנה אפרים", נכדו של הבעש"ט. היו לבעש"ט שני נכדים גדולים, שני בניה של אדל בתו המפורסמת של הבעש"ט (הידועה כנביאה) – שבתה היתה אמו של רבי נחמן מברסלב – הרבי רבי ברוך (שהמשיך להיות רבי במעזיבוז וקבור כאן בסמיכות לסבו) ובעל הדגל מחנה אפרים. מרבי ברוך לא ידועות כל כך הרבה תורות, אך הדגל מחנה אפרים ספר מאד חשוב – מביא הרבה תורות ששמע מסבו (יש דברים עמוקים מאד ששמע כשישב על ברכי סבו) ומבאר אותן בדרכו.

קרח היה 'מתנגד' של משה רבינו (היו לו גם במצרים – דתן ואבירם) – פקח מאד, ועז פנים מאד. כאשר משה שמע את דברי קרח "וישמע משה ויפל על פניו". רש"י מסביר בפשוטו של מקרא כי נפל על פניו משום שזה סרחון רביעי בידם, ואין בו יותר כח להתפלל עבורם ולהתמודד עם הסיטואציה. חז"ל אומרים בגמרא דבר מדהים, שהסיבה שנפל על פניו לא בגלל מה שכתוב בפסוקים הראשונים של הפרשה – הטענות הגלויות של קרח ועדתו על משה ועל אהרן – אלא משום "שחשדוהו מאשת איש". כל המאתים וחמישים, וכן קרח דתן ואבירם (רמוז באבירם – א קרח, ב דתן ואבירם, ירם אנשי מועד וקריאי שם), קנאו לנשותיהם לבל תיסתרנה עם משה (אם מצרפים את הנשים אז ל-250 יש עוד 250, בסוד שני הנרות של שבת קדש – כאשר נר ו-נר, של האיש ושל האשה, עולה "פרו ורבו", כנגד אברי האיש והאשה לפי הרמב"ם, אך לפי חז"ל יש לאשה רנג איברים, כמנין החולקים).

– גם אחד מגדולי החסידים בחב"ד חשדו באשת איש: רבי אייזיק מהומיל, שהמתנגדים שלו בהומיל רננו אחריו שחשוד באשת איש (שבשעת ק"ש מהרהר באשת איש???). הלך להצמח-צדק ושאל איך יתכן שחושדים בו בדבר כל כך מושלל, והרבי ענה לו שזה בגלל שלא מתפלל מנחה בציבור – שמעתה ילך ויתפלל מנחה-מעריב בציבור (אולי חושדים כי לא רואים אותו בבית הכנסת...). זה עוד סיפור על אדם גדול שחושדים בו בדבר זה שלא שייך לו כלל. אצל משה רבינו לא חשבו שהתיקון זה מנחה בציבור, זה חידוש של הצמח-צדק –

בנוסף לטענות שחז"ל אומרים שקרח ועדתו טענו על קרח, מביאים עוד שתי טענות מושללות שטענו על משה. בבכורות כתוב שהאפיקורסים טענו על משה – "משה רבכם קביוסטוטס היה או גונב נפשות". ועוד: אחרי חטא העגל נלקחו מבני ישראל שני הכתרים של "נעשה ונשמע" ואז משה לקח אהלו ונטע אותו מחוץ למחנה, והתורה מספרת שכל פעם שמשה רצה לדבר עם ה' יצא אל מחוץ למחנה וכל ישראל הביטו אחריו עד בואו לאהל מועד. יש בחז"ל שמפרשים לשבח – שאמרו אשרי ילוד אשה שמובטח לו שהשכינה מקדמת לפתחו כאשר רוצה לדבר עם ה' (וזה מה שרש"י מביא בפשוטו של מקרא, כפי שגם בפרשתנו לא מביא את הדעה של "חשדוהו באשת איש"). אך יש בחז"ל שדורשים הבטה זו לגנאי – שהביטו ואמרו שערפו שמן ורגליו שמנות מכל מה שעושק אותם ואוכל את האוכל שלהם וכו'. זה שלושה חשדות/טענות על משה רבינו, שמופקעות לגמרי, ונשמע שלא יכלו לחשוד כך אפילו באדם במדרגה רוחנית הרבה פחות: חשדוהו בשלוש מהדברות (שביעי, שמיני ועשירי) – "לא תנאף" (אשת איש), "לא תגנוב" (קוביוסטוס או גונב נפשות) ו"לא תחמוד" (שלוקח את שלהם).

אחרי ג תמוז דברנו פעם על סדרה מתמטית של דורנו – שביעי, שמיני, עשירי, 13 (לבעל שם הראשון) – שבהמשכה יש מנחם-מענדל ומשיח וכו'. כאן אותה סדרה, כי חשדו למשה בדיבר השביעי, השמיני והעשירי. על משה רבינו עצמו נאמר "כל השביעין חביבין" – כשתחושת השביעי שהוא כלום, בתכלית הענוה והבטול ("והאיש משה עניו מאד מכל האדם"), וכל מעלתו כשביעי לראשון, לאברהם אבינו, וזה יוצר את החביבות שלו. כך הרבי הסביר במאמר הראשון – "באתי לגני". במאמר "באתי לגני" האחרון שהגיע אמר שמגיעים לדור העשירי מהבעש"ט (לא אמר דור השמיני מאדמו"ר הזקן).

הבעל שם טוב שואל – וזה מובא בדגל-מחנה-אפרים המובא בבעש"ט עה"ת על פרשת קרח – איך חשדו משה בכל הדברים הללו:

וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו וגו'. יש בזה דברים עמוקים ונפלאים אשר הראני ה' בזה על דרך ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על הא דאמר (בכורות ה.) משה רבכם קוביוסטוס הוא או גונב נפשות להבין זה גם להבין והביטו אחרי משה איך דור דעה כדורו של משה יביטו אחרי משה ובפרט שיחשדו אותו באשת איש?!

ועונה תשובה מדהימה מאד:

ופירוש הוא ז"ל כי משה רבינו נולד בבחינת שיהיה רשע גמור ויהיה לו כל המדות הרעות אך שהוא היפך ושיבר כל המדות רעות והשתדל רק להכניס עצמו במדות טובות עד כאן.

הבעש"ט אומר שמשה נולד בטבע של רשע גמור – והחשדות והטענות של האנשים נבעו מכך שזיהו זאת. כאשר שונאים מישהו יכולים לזהות את כל הנטיות השליליות בטבעו – המתנגדים ראו רק את הצד השלילי של משה. אך משה רבינו עשה "אתהפכא" – הצדיק יכול להפוך את כל התכונות שלו. משה רבינו שבר את כל המדות הרעות והשתדל רק להכניס עצמו במדות טובות, עד שהפך לחלוטין את כולן למדות טובות. משה לא נולד בטבע של מדות טובות, אלא בטבע של כל המדות הרעות והפך עצמו מן הקצה אל הקצה. זו הסיבה שיכלו לחשוד בו, כי אפילו אחרי שעשה את ה"אתהפכא" הגמורה נותר "רשימו" ממה שהיה קודם – וה'מתנגד' יכול לזהות את הרשימו הזה.

דברי הבעל שם טוב כל כך מדהימים, שהרבה מהפוליטיקה סביב בעש"ט עה"ת נגעה לתורה זו. התורה מהדגל מחנה אפרים שראה ושמע בעצמו את הבעש"ט, אך בחב"ד לא אהבו את הסיפור שמביא (מ"אור פני משה") בבעש"ט עה"ת בהערה על תורה זו – שהיה מלך גדול ששלח ששמע על משה רבינו ונפלאותיו ושייך צייר לציירו, וכאשר ראה שצייר מישהו שעל פי חכמת הפרצוף מלא בכל המדות הרעות והמגונות וכו' שבעולם צוה להרגו ושלח צייר שני, וכאשר השני ראה שהראשון צדק שאל את משה איך יתכן שנראה כך ומשה אמר לו "כי מי שפניו מורים ומוכיחים להיותו טוב, הלא זה הוא כבהמה שלפי טבעו הוא טוב, וזה הדבר הטוב, מי אשר פניו רעים עד מאוד, והוא גובר על החומרייות ומהפכו לטוב, זה הוא בעצם אשר לו משפט הטוב לקרוא לו טוב, כי הוא על ידי בחירתו טוב כו'". סיפור זה, שלא מופיע בשום מדרש, מתאים מאד עם התורה של ה"דגל" כאן. למה בחב"ד לא אהבו סיפור זה? כי לעשות משה רבינו איש שעלול להכי רע בעולם לא מתאים עם המבואר שהוא נשמה גבוהה דאצילות וכו' (???והמדות וכו' מהוריו – עמרם ויוכבד, שגם צדיקים???). יש דרך אחת חב"דית להסביר זאת – שבתו"א שמות מבאר שמשה רבינו הוא נשמה מהשמיטה הקודמת, מעולם התהו. צריך לקבל זאת, כי גם אם לא מדרש – כמו ב"אור פני משה" – דברי הדגל הם מהבעש"ט עצמו.

הבעש"ט מיישב קושיה הנ"ל שאכן היתה בו נטיה כזה שהפך אותה לחלוטין, כפי שלא עשה אף ילוד אשה. מה זה אומר לנו? בכל אחד מאתנו ניצוץ משה רבינו, כמבואר בתניא, ואומר שלכל אחד יש כח להפוך תכונות רעות. אפילו שבא מעולם התהו, ששם נדמה שאין הבחנה בין יהודים לגוים (כמו בסיפורי רבי נחמן – "משנים קדמוניות") – יש אצלו הבחנה ברורה, וראשית דרכו (ראשית תיקון מדותיו?) בהכאת מצרי המכה איש מאחיו. בספר על שבע מצוות בני נח אנו מבארים שהנצח – מדת משה רבינו – היא הכח להאמין שאפשר להשתנות. את זה מקבל גוי הבא להיות גר תושב – מקבל מהיהדות, שענינה בכלל להגיד שאפשר להשתנות. הראשון שגילה כח השינוי היה משה רבינו – כפי שאומר הרמב"ם שבכך הוא גדול ממשה רבינו, שעשה המהפך השלם מגוי ליהודי, והחל ללמד כל העולם לקרוא בשם ה' א-ל עולם. את כח האתהפכא, אפילו אצל אינם-יהודים, מקבלים ממשה רבינו – זו תכונת הנצח. דבר זה מתחבר לנו כאן לדברי הבעל שם טוב – שמשה עש בעצמו אתהפכא גמורה.

בחב"ד לא מביאים הסבר זה של הבעש"ט על הקושיה הזו, אך הצמח צדק באור התורה – כמו כל הצדיקים – שואל את אותה השאלה, איך חשדו כך במשה רבינו? הוא מביא דברי השל"ה (אדמו"ר הזקן אמר שהוא 'א של"ה איד') שכל הנביאים חוץ ממשה רבינו השיגו את ה' כמדרגה הכי נמוכה בעשר מדרגות המלאכים שהרמב"ם מפרט – עשר רמות של ידיעת ה'. המדרגה הכי נמוכה היא מה שרק מדרגה אחת מעל ההשגה האנושית – מה שנקרא "אישים". "אישים" זה המדרגה שכנגד המלכות (מה שהרמב"ם כמובן לא מבאר – הקבלת המלאכים לספירות – אך זה דבר ברור לפי מושגי הקבלה) – זה אשה, ובהיות ששייכת למדרגת "אישים" נקראת "אשת איש". היינו שהשל"ה מסביר שמה שחשדו משה ב"אשת איש" זה בעצם מה שאהרן ומרים דברו במשה – חשדו שמדרגת נבואתו ככל הנביאים, והרי כולנו היינו בהר סיני ושמענו וראינו ה' וכו'. כלומר – הם היו כולם ביחסים עם דרגת הנבואה "אשת איש", וחשדו כי משה רבינו רק במדרגה זו. זה גם הסבר מאד יפה – מתאים ל"כי כל העדה כולם קדושים" וכו'.

לפי ההסבר של הצמח-צדק הם טעו – טעו לחשוב שמשה באותה מדרגה שלהם, אף שהוא במדריגה למעלה מעלה מהם (כפי שהתורה מעידה בסוף פרשת בהעלותך). משה ואהרן 'קנאו' לאשתו של משה – למה פרש ממנה – ואילו קרח ועדתו קנאו לנשותיהם ממשה רבינו. זו אותה טעות אך גישה הפוכה: כשאדם עושה אותה טעות יכול ממנה לפנות לשתי דרכים הפוכות – אהרן ומרים לא שנאו ח"ו את משה רבינו אלא אהבוהו, ואילו קרח ועדתו שנאו את משה רבינו, ומכאן הדרכים ההפוכות בעקבות אותה טעות. אהרן ומרים טענו "אל תהי צדיק הרבה" – צדיק צריך ללכת בדרך הזהב, כפי שמפרש הרמב"ם (ששביל הזהב זה לא בינוני אלא צדיק – ורק מי שסטה לצד אחד צריך ליישר עצמו על ידי הטיה לצד השני). אהרן ומרים טעו כי חשבו שמשה באותה דרגה שלהם, ולכן "אל תהי צדיק הרבה". קרח ועדתו טעו באותה טעות – אך לקחו לכיוון אחר לגמרי.

כאשר יש לנו את ההסבר הזה, ואת ההסבר המקורי של הבעש"ט, צריך להתבונן ולמצוא הסבר שלילי כדי להגיע למבנה שלם של הכנעה-הבדלה-המתקה. אפשר לפרש עוד פירוש – שלא טעו בחשד שלהם – על פי ההסבר של הזהר לתיאורו של משה כ"איש האלהים". חז"ל מפרשים שנקרא כך כי "מחציו ומטה 'איש' ומחציו ומעלה 'אלהים'". הזהר אומר יותר מזה – שמשה הוא ה"איש"-הבעל של מדרגת "אלהים" (על דרך "איש נעמי"). לפי הזהר משה לא 'חצי אלקים' אלא הבעל-של-אלקים – יותר גבוה מאלקים שלם! מה הכוונה?! יש שתי הופעות של ה' – ממכ"ע וסוכ"ע, שזה הוי' ואלקים, וזה קוב"ה ושכינתיה. "איש האלהים" היינו הבעל של השכינה, שהיא "מטרוניתא דמשה". משה רבינו הוא האיש שהעלה עצמו לדרגת סובב-כל-עלמין, ועל כן הוא ה'בעל' של מדרגת ממלא-כל-עלמין – "איש האלהים". השכינה היא וודאי "אשת איש", שהרי היא האשה של ה' – לכן זה שחשדו משה באשת איש זה היה דבר נכון (ולכן פרש מאשתו הגשמית, כמבואר בזהר), שהרי הוא האיש של השכינה. זו מעלה – "אשרי ילוד אשה שהשכינה מקדמת לפתחו".

כעת יש לנו שלושה פירושים איך חשדו את משה רבינו באשת איש: הפירוש הראשון של הבעש"ט – שהיה במשה שמץ מזה בעולמנו התחתון, בנטיה הראשונה של טבעו. הפירוש השני של השל"ה (שלא רוצה להגיד כל כך מציאותי) – ומבאר שטעו במשה שהשיג נבואתו רק במדרגת "אישים". הפירוש השלישי – משה היה "איש האלהים", בעלא דמטרוניתא, ולא טעו בחשד לגבי אשת איש.

שלושת הפירושים מקבילים בבהירות לסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה:

לפי הפירוש הראשון קרח ועדתו עשו הכנעה למשה רבינו. יש סיפור מפורסם איך רב מתנגד (שהתקרב לחב"ד?) שאל אדמו"ר הזקן למה הוא לבוש שונה משאר החסידים. אדמו"ר הזקן נפל על פניו (לא על הרצפה, אלא הניח ראשו על השולחן), ואחר זמן קם ונענה לו שגם אצלו הראש לובש בגדים אחרים מהגוף – על הראש יש כובע ועל הגוף יש מעיל ועל הרגלים יש מכנסיים וכו' – לכל חלק בגוף יש בגדים אחרים. כך כל היהודים זה גוף אחד, אך כל אחד שייך לאבר אחר ולכן מתלבש אחרת. אחר כך אדמו"ר האמצעי שאל אותו למה לא ענה לו ישר תשובה כל כך פשוטה אלא קודם נפל על פניו. אז אדמו"ר הזקן ענה לו שזה היה בדיוק כמו "וישמע משה ויפול על פניו" – היתה לו תשובה, אך באופן ספונטאני נפל על פניו (כפי שהגיב משה לטענה שכולם שוים – שהיתה פה טענת המתנגד). רש"י הסביר שמשה נפל על פניו בגלל המחלוקת – שאבד כחו כשעם ישראל סרח בסרחון רביעי – אך אדמו"ר הזקן הסביר נפילה זו על פניו כחשבון נפש כאשר מאשימים אותו בגאוה, שמא זה ח"ו נכון. המתנגד בא לטעון שאדה"ז הוא בעל גאוה, אז אפילו משה רבינו – הענו מכל האדם אשר על פני האדמה – עושה מיד, באופן ספונטאני, חשבון נפש, מתוך המחשבה שאולי מישהו מבחוץ רואה אותי יותר טוב כי יכול לראות את הלא-מודע שלי. זו תורה של הבעש"ט שהזולת יכול לראות בי מה שאני לא מסוגל לראות – במיוחד מתנגד (בשביל זה ראוי לכל אחד להחזיק איזה 'מתנגד' עליו). לפי זה משה לא נפל על פניו בגלל המציאות האובייקטיבית או בגלל הטענות הקשות עליו (אשת איש), אלא מתוך בדיקה אישית של עצמו בעקבות הטענות על גאוה. רק אחרי שמשה עשה חשבון נפש ומצא עצמו נקי – הוא יכול לענות, וכך אצל אדה"ז (כי אם המתנגד צודק, ויש שמץ גאוה, התשובה השכלית לא תעזור). לפי כל זה וודאי שאלמנט ההכנעה נמצא בנפילת משה על פניו – ובעיקר לפי ההסבר של הבעש"ט. זו הכנעה של הכרה/חיפוש מי אני באמת. כשטוענים על התכונות הרעות שיש למשה בטבעו – אף שהפך ושיבר – זה פועל הכנעה.

ההסבר השני, על הטעות שמשוה את משה לשאר הנביאים גורמת להבדלה – לחשיפת ההבדל בין משה לשאר הנביאים – כפי שבסוף פרשת בהעלותך הבדלה גמורה ש"לא כן עבדי משה וגו'".

לפי ההסבר השלישי טענת קרח ועדתו פועלת המתקה – מגלה את מעלת משה כ"איש האלהים", כמייחד קוב"ה ושכניתיה בתחתונים. יש כאן הסבר עמוק איך הצדיק פועל יחוד קוב"ה ושכינתיה – "צדיק יסוד עולם" הוא "יסוד", כח הברית המקשר כביכול קוב"ה (תפארת) עם שכינתו (מלכות).

היו שלושה הסברים לנפילת משה על פניו – רש"י, חז"ל, אדמו"ר הזקן. רק בהסבר של חז"ל – על טענת אשת איש – מצאנו שלושה פירושים בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה.

אחרי זה נמשיך לקרוא מה ביאר הדגל-מחנה-אפרים על דברי הבעש"ט:

ויש לפרש דבריו הקדושים כי ידוע בכוונת הקטורת (עיין בספר כליל תפארת) כי מה"ש במילואו הוא מספר מות ונמתק ונעשה האמת עיין שם ולכך משה היה כלול בו שני בחינות טוב שהוא האמת ורע גמור שהוא מות ולכך הם לא הבינו ולא הסתכלו אל האמת וראו רק הבחינת הרע שהיה בו והיינו הצירוף של מות הרומז בשמו ולכך והביטו אחרי משה היינו שלא הסתכלו רק בבחינת אחורים של משה וחשדוהו גם באשת איש כנ"ל שהיה נולד בבחינת כל המדות רעות.

בפרשת קרח עצמה רואים שיש בכח הקטרת לעצור את מלאך המות. גם כשהיו גזירות על היהודים כאן הבעש"ט כותב לגיסו בארץ ישראל שהוא בטל גזירות על ידי כוונות הקטרת. כשאומרים הקטרת עם הכוונות זה הכח הכי חזק לבטל גזירות וכדו' – והכח האדיר הזה מתחיל מפרשת קרח. כאן הדגל-מחנה-אפרים מביא אחת מכוונות הקטרת להסביר דברי הבעש"ט. אחת מכוונות הקטרת היא התבוננות בשם החמישי מ-עב שמות – מהש (צירוף אותיות משה – אם מתחילים ממשה, אז מהש זה הצירוף השני לפי סוד הצירוף). מהש במילוי – מם הא שין – עולה מות (סיום החיים והבריאה) ועולה גם האמת (תכונת יעקב, "תתן אמת ליעקב", ופנימיותו משה, "משה אמת ותורתו אמת", כפי שקוראים עדיין קרח ועדתו מתוך התהום שבלעה אותם, מתוך הגיהנם). אפשר להבין שמשה הוא "האמת" – האמת המוחלטת, "משה אמת ותורתו אמת" – אך אפשר לחשוב גם שהוא סיום החיים. בקטרת יש סם המות – הבעל שם טוב אמר שרק למשה מומחה מותר להשתמש בסם המות כתרופה. לכן בשל הקטרת מתו נדב ואביהוא ומאתים חמשים מביאי המחתות (ועם ישראל רננו שהקטרת מביאה רק מות) – אך יש בקטרת גם הכח לעצור את ה"מות" ולהפוך אותו ל"האמת", היפוך מן הקצה אל הקצה. זו בחירה של האדם מה יראה במשה רבינו – אם תראה את המות שבו, תראה את התכונות הרעות שהיו בטבעו, אך אם תראה את "האמת" תראה את גדולתו. וזה ממש סוד הקטרת – כפי שמביא הדגל-מחנה-אפרים לבאר דברי הבעש"ט.

מכל החשדות שחז"ל מתארים שחשדו במשה רבינו, החשד שרואים אותו הכי קרוב לפשוטו של מקרא – ועליו הבעש"ט בדגל לכי תשא – זה "והביטו אחרי משה", שאפשר לדרוש לשבח או לגנאי. לגבי אשת איש – אין שום רמז שחשדו בפשט (לאפוקי גימטריאות של בעל הטורים), וכן ביחס לחשדות האחרים שנזכרו בחז"ל. כאשר מסתכלים אחרי מישהו – יותר קרוב לפשט שזה לגנאי. הביטו על משה מהצד האחורי – לכל דבר במציאות יש פנים ואחור, והעובדה שהביטו אחרי משה רבינו רומזת שהביטו על צד האחור של משה רבינו. בכל ההקשר חוזר ענין זה – משה מבקש "הראני נא את כבודך" וה' אומר "וראית את אחורי ופני לא יראו". משה לא רואה את פני ה' – את שער הנון – עד רגע הסתלקותו. זו סמיכות מובהקת – אחר שמשה הביט "אחרי ה'" כתוב בו "והביטו אחרי משה". ממש אותו דימוי – ה' עובר ומשה מביט באחוריו, ומשה עובר וישראל מביטים באחוריו. כשמביטים אחורי מישהו יש בכך רמז שאולי היחס שלך אליו שלילי – שאתה חושב עליו דברים לא טובים. הרבה דברים בתורה נדרשים לשבח או לגנאי – ב"והביטו אחרי משה" יש נטיה לגנאי. למה משה לקח ונטה את אהלו מחוץ למחנה? יחסי ה' וישראל כדוד ורעיה – אצל זוג נשוי יש אהבה, אך לעתים יש כעס של אחד על השני וכיו"ב, ואחר כך משלימים והאהבה גוברת פי מליון (כך שהכעס היה ירידה צורך עליה). חטא העגל היה כחטא אדם הראשון – ה' כעס ומשה כעס ושבר הלוחות. אז ה' אמר למשה שלא יתכן שגם הוא וגם משה יהיו בכעס – צריך שמישהו יקרב את בני ישראל. יש כלל ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – אם אני כועס עליך, אפילו בלי לומר דבר, זה יעורר אצלך כעס עלי (יכול לגרום לרצון לפיוס ועשיית תשובה, אך הטבע האנושי שגורר כעס נגדי). אהבה מעוררת אהבה ותחושה שלילית מעוררת תחושה שלילית.

השאלה הגדולה בפרשת קרח – למה לכל רבי גדול יש 'קרח', יש 'מתנגדים'? כך זה עד שיבוא משיח – כשיבוא משיח קרח יחזור באופן סופי יודה ויכפוף עצמו למשה רבינו ולאמת שלו. היום רק אחר מעשה, בגיהנם, צועק "משה אמת ותורתו אמת" – רק כשיבוא משיח יודה בכך עדיין בחייו בארץ ותפסק ההתנגדות. למה לצדיקים הכי גדולים יש הכי הרבה מתנגדים? המון ביאורי הבעש"ט על ההתנגדות, כי לפני שירד לעולם נשמתו לא רצתה זאת מתוך שראתה ההתנגדות העתידה, ואף אחרי שירד לעולם ורבו אחיה השילוני אמר לו להתגלות לא רצה כי ראה איזו התנגדות יעורר (ולכן רצה שאחר יעשה זאת). משה רבינו התווכח עם ה' שבעה ימים – שאחר יעשה השליחות, כי תעורר התנגדות – ואצל הבעש"ט לקח שש שנים. בפרשת חקת היו נחשים-שרפים – זה המתנגדים – וזה כל כך מפחיד שהצדיק לא רוצה להתגלות וזה מעכב זמן התגלותו. השאלה למה ה' עשה כך, שלצדיק יהיו כל הרבה מתנגדים? אחד הדברים הפשוטים שלכל דבר יש שני צדדים – בכש"ט אומר שכל מילה בתורה יכולה להתפרש חיובי ושלילי, פנים ואחור. אם אתה רואה מאחור – אתה רואה שלילי. אם אתה רואה מקדימה – אתה רואה הכל טוב. ה"והביטו אחרי משה" זה מבט על צד האחור שלו – משם הפרשנויות השליליות. ראו עורף שמן ושוקיים שמנות – צד האחור של הגוף.

ה' אמר למשה "וראית את אחורי" כי אף שזה היה עת רצון ה' קצת כעס על משה שלא רצה להביט בפניו במראה הסנה – "כשרציתי לא רצית, עכשיו כשאתה רוצה אני איני רוצה". מנהיג של אנשים הוא כמו בעל – אם האנשים לא בסדר (כמו הרבה פעמים בהיסטוריה של עם ישראל), אז אף שהמנהיג משקיע כל כולו בעזרה לעם ישראל יש בו קצת כעס על עם ישראל (ה' כועס כי אכפת לו, וכך גם המנהיג – בלי אכפתיות אין כעס), וממילא הוא קצת מפנה עורף לעם ישראל. משה נוטה אהלו מחוץ למחנה בשל הכעס על עם ישראל – הוא מפנה אליהם אחור, והם מביטים באחוריו ונדרש לגנאי, "כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם". אם אינך יכול לראות את פניו של הזולת, אז באופן לא מודע אתה גם מפנה אליו עורף – "אם תעזבני יום אעזבך יומים", כמאמר חז"ל. אם יוכל להיות מנהיג שלעולם לא יפנה עורף לעם ישראל – לא יהיו לו 'מתנגדים'.  רק צדיק שיכול להמשיך להביט פנים בפנים אל עם ישראל גם כשעושים רע – אין לו מתנגדים. זה פרדוקס, כי לפני שבא משיח היכולת להביט בפנים גם כשעושים רע – שמחריבים ארץ ישראל ופוגעים בעם ישראל – זה חוסר אכפתיות, וגם זה מעורר התנגדות כמובן. על כל פנים, כשמשה מפנה גב – מתוך אכפתיות לחטאי ישראל – הם מפנים גב, ואז עומדים גב אל גב ודורשים אותו לגנאי.

להביט באחורי משה (אחוריים של המלה "משה") יכול להתפרש בשני אופנים בקבלה: או מ מש משה, או התבוננות באותיות הבאות אחרי משה – נתו. כל זה קשור גם ל-ג תמוז – להביט אחרי משה זה גם איך אתה מסתכל אחרי הצדיק שעבר מנגד עיניך והסתלק. נתו = ג תמוז. חלק ה'אחוריים' של משה – מ מש – הוא ממש (הר"ת של הרבי עצמו – מנחם מענדל שניאורסאהן – ומילה ור"ת שהרבי מאד אהב ופירש הרבה). שני מבטים אחרי משה – ממש (= ליובאוויטש) או ג תמוז.

אפשר לפרש לשבח ואפשר לפרש לגנאי – גם לאחורי משה יש "פנים" (שבח) ו"אחור" (גנאי). כך בהרבה תופעות בתורה – כמו "נח איש צדיק היה בדורותיו" (זו הדוגמה הקלאסית – שאפילו רש"י מביא בפשש"מ את שתי הדרשות – כאשר מופיע הצדיק הראשון התורה, מיד יש לו 'מתנגדים' גם בין הרבנים, אשר דורשים אותו לגנאי; כל הבעיות מתחילות כשמופיע הצדיק – מיד הרבנים נחלקים אם לדרוש לשבח או לגנאי). הבעל שם טוב מסביר שהגנאי קודם לשבח – "אחור וקדם צרתני", האחור קודם לפנים. כך אצל משה רבינו התחיל באחור, והוא עצמו הפך הכל לפנים (רק שנשאר רשימו אותו רואים המתנגדים). הגנאי קודם לשבח – "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא" (כמבואר בקבלה שגם החושך זה מציאות – ולא רק העדר – והחושך זה האנרגיה הנמשכת מהאחור בעוד מהפנים מופיע אור). רמז בגנאי-שבח: האות השלישית בשתי המילים זה אח, האות הרביעית זה יש (חוזרים להתחלה בשבח), מחברים ג ו-ב זה ה, ועם ה-נ זה אחישנה. מה שמחיש את הופעת המשיח – "זכו – 'אחישנה'" – זה הדרשה לגנאי ולשבח. אם הכל יהיה נורמלי, טובים יידרשו לשבח ורעים לגנאי, לא יהיה מענין ולא יקרה שום דבר. כאשר יש דורשים הצדיק לשבח ויש הדורשים לגנאי – הפליאה שבכך (אניגמה) מחישה את התגלות הצדיק. בזכות המתנגדים – אם אתה יודע איך להתמודד עם זה – זה פועל החשה של הגאולה האמיתית והשלימה.