חיבור החכמים ועמי הארץ

שבת נח תשפ"ד – כפ"ח

בבא בתרא – שיעור חמישי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. חיוב חכמים בהוצאות הציבור

"רבנן לא צריכי נטירותא"

השנה לומדים בישיבות מסכת בבא בתרא ובהשגחה פרטית בלימוד שלנו הגענו לסוגיא^[ב] שמתקשרת מאד לאקטואליה.

המשנה אומרת, בהמשך לחיובים שבני החצר יכולים להטיל זה על זה כהשתתפות בהוצאות החצר, שבני עיר יכולים להטיל על כל אחד להשתתף בהוצאות הבטחון של העיר – "כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח"^[ג].

בהקשר הזה מספרת הגמרא:

רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן

רבי יהודה נשיאה הטיל את הוצאות בנית החומה של העיר גם על החכמים. רבי יהודה נשיאה הוא נכדו של רבי – רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא^[ד] – אבל כפי שנראה בהמשך, מאד חזק, רבי סבר אחרת ממנו^[ה].

אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא

ריש לקיש – על אף שלמד תורה מפי רבי יהודה נשיאה^[ו] – חולק עליו (כפי שהוא בר-פלוגתא של רבו וגיסו רבי יוחנן) ואומר שהחכמים שמורים ומוגנים מכח התורה, ואינם זקוקים לשמירה חיצונית, ולכן הם לא צריכים להשתתף בהוצאות החומה. בהמשך הסוגיא מובאים פסוקים מהם נלמדת דעת ריש לקיש – בגמרא מובאים שני פסוקים^[ז] שצריכים דרשה כדי להבין את הקשר שלהם והמפרשים^[ח] מביאים ממקום אחר^[ט] עוד פסוק^[י], יותר מובהק, שהתורה שומרת על לומדיה.

ההלכה נפסקה בפשטות כריש לקיש^[יא], בלי חולק, עד כדי כך שאף אחד לא מסביר את שיטתו של רבי יהודה נשיאה. כפי שנראה, גם מי שמציע הסבר מסוים לדעתו משתמש בלשון חריפה, אומר שהוא "טעה" ומציע הסבר במה היתה טעותו[יב]. אנחנו לא אוהבים לומר על אמורא שהוא טעה, צריך להבין את הסברא שלו, סברא אמתית בתורה.

דין תלמיד חכם בזמן הזה

[אולי רבי יהודה נשיאה לא חלק על הסברא העקרונית, שהיא גם דעת סבא שלו, אלא סבר שאחרי הדור של סבא שלו – חותם המשנה – פשוט אין יותר תלמידי חכמים אמתיים ש"לא צריכי נטירותא".]

באמת כתוב שיש דברים שבהם אין היום דין תלמיד חכם. יש כל מיני הלכות שכתובות ביחס לתלמידי חכמים, וביחס לכל אחת צריך להבין מי נחשב תלמיד חכם והאם גם היום יש דין תלמיד חכם בדברים האלה. הדבר העיקרי בו הנושא הזה נידון הוא החיוב של מי שבייש תלמיד חכם לתת לו ליטרא זהב[יג] – כתוב שלענין זה אין היום דין תלמיד חכם[יד] (מה שקצת נשמע כמו עידוד לבייש תלמידי חכמים...). מביאים סביב הסוגיא של הצורך של חכמים בשמירה גם את דברי רבינו יונה, המפרש את דברי רב נחמן בגמרא שתלמיד חכם פטור מקריאת שמע על המטה[טו] משום שאינו זקוק לשמירה מן המזיקים שהיא מעניקה^[טז] – בזה בטח כולם יסכימו שאין היום דין תלמיד חכם, וכולם צריכים לומר קריאת שמע על המטה.

ברור שבסוגיא הזו גם האמוראים וגם הפוסקים, ראשונים ואחרונים, אומרים שלענין הזה יש דין תלמיד חכם גם בדורות האחרונים. אבל אין הכי נמי, אפשר לומר שבכך גופא רבי יהודה נשיאה סבר אחרת, שגם לדין הזה אין היום – החל מזמנו – דין תלמיד חכם. הרי התקנה העיקרית של רבי היתה היתר כתיבת התורה משום שצפה את ירידת הדורות. הוא ידע שהוא בסוף תקופת התנאים, ושמעתה גם לומדי התורה אינם זוכרים את כל התורה כולה בעל-פה, ועל כן חייבים לכתוב את המשנה משום "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"^[יז]. יתכן שרבי יהודה נשיאה סבר שידיעת כל התורה בעל פה היא גדר תלמיד חכם, ומשם ואילך אין תלמידי חכמים שאינם צריכים שמירה.

בכל זאת, אנחנו רוצים להסביר את דעתו גם לפי הסברא שעדיין יש תלמידי חכמים שאינם צריכים שמירה, ובכל זאת לדעתו גוזרים עליהם להשתתף בצרכי הציבור, מורים להם לא לפרוש מן הציבור משום מעלתם כתלמידי חכמים. כפי שיתבאר, אפשר לומר שהוא מורה לתלמידי חכמים לא לפרוש מן הציבור בגלל מעלתם, לשם האחדות בעם ישראל, כדי לבטל שנאה אפשרית וכיו"ב.

'פסק חסידי'

אנחנו מאד אוהבים את ריש לקיש^[יח] – הוא גיבור ובעל תשובה – ובכל זאת, לנו חשוב להבין כאן דווקא את הסברא של רבי יהודה נשיאה. למה? מענין אותנו לחשוב האם הפסיקה הזו, שמפלה בין החכמים לשאר העם, מתאימה גם לדרך החסידות. מה עושה כזו אפליה? גם אם היא מוצדקת, די ברור שהיא מעמיקה את הפער והקיטוב בין חלקים בעם ישראל.

[מזכיר את השאלה של הגיוס וה'שויון בנטל' היום – אחד הנושאים שהכי במחלוקת היום.] זו בהחלט סוגיא קשורה. [אין דין שבמלחמת מצוה הכל יוצאים? גם תלמידי חכמים?] בפשט מדובר כאן לא במציאות של פיקוח נפש בפועל, אלא בחומה שצריכה להגן בעיקר מפני גנבים וכיו"ב^[יט].

הבעל שם טוב בא לאחות את הקרע בעם, לחבר בין תלמידי חכמים ויהודים פשוטים^[כ], ולכן צריך לחשוב איך צריך להיות הפסק לפי מי שהולך בדרך הבעל שם טוב – מי שאמון רק על אהבה וקירוב בין כל היהודים. הרי יש דברים שבהם החסידות חדשה ביחס למה שהיה מקובל בעם ישראל. אם נניח שהחסידות תכוון כאן לפסוק אחרת ברור למה יש 'מתנגדים' – יש הלכה פסוקה בכל הדורות ולפתע נבוא ונאמר אחרת...

תלמידי חכמים בהוצאות נוספות

בהמשך הסוגיא חוזרת מחלוקת דומה לגבי חיוב המס:

רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן. אמר ליה רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי

רב נחמן בר רב חסדא אומר כאן שהמס שמוטל על בני העיר צריך להתחלק שוה בשוה בין כולם, כולל תלמידי החכמים. רב נחמן בר יצחק אומר לו בתוקף שהוא עובר על דבר שמפורש בתורה, בנביאים ובכתובים. המשך הסוגיא הוא הפסוקים אליהם הוא מתכוון עם הדרשות שלהם – דרשות בסגנון הנעם אלימלך...

המפרשים דנים מדוע משווים את המס לשמירה מגנבים או מאויבים. הרי, כמו שכתוב בהמשך הסוגיא, יש הוצאות שגם החכמים מחויבים בהם – הם פטורים מהוצאות השמירה, משום שאינם זקוקים לשמירה, אבל אם צריך לכרות בור מים עבור בני העיר גם החכמים צריכים לשאת בהוצאות, משום שגם הם צריכים לשתות. מסבירים[כא] שהמס הוא סוג של פורענות, שבאה באשמת עמי הארץ – כמו שנראה בהמשך הסוגיא – והשמירה של תלמידי חכמים היא גם מהפורענות. בכל אופן, רואים שגם אחרי מחלוקת רבי יהודה נשיאה וריש לקיש לענין החומה, למרות שהלכה נפסקה בפוסקים כריש לקיש, בין האמוראים יש עדיין מחלוקת דומה לענין המסים – כאשר רב נחמן בר רב חסדא נוקט כשיטת רבי יהודה נשיאה[כב].

בולט שהמחלוקת כאן היא בין שני רב נחמן[כג]: רב נחמן בר רב חסדא, בנו של רב חסדא – ששמו מעיד עליו שהוא שייך לספירת החסד[כד] (כמו שלמדנו בעבר[כה]) – והשני, המפורסם יותר, הוא רב נחמן בר יצחק[כו]. רב נחמן בר חסדא הוא פוסק 'חסידי', שהולך בדרכו של אביו ומטה לצד של אהבה וקירוב[כז]. לעומתו, רב נחמן בר יצחק, שייך לצד הגבורה, מדתו של יצחק ("פחד יצחק"[כח]), והוא הולך על פי שורת הדין המבדילה בין רבנן לשאר ה'עמך'.

גם כאן, פשוט לכולם שהלכה כרב נחמן בר יצחק[כט]. אולי נאמר שיש מישהו שהוא תלמיד חכם, הוא פטור מהשמירה או מהמס, אבל נציע לו לשלם לפנים משורת הדין, בשביל קירוב לבבות, בשביל מה שקוראים סולידריות. לא בכל דבר תלמיד חכם יכול לנהוג כך[ל]. בהמשך הסוגיא כתוב שעל אף שתלמידי חכמים צריכים לשאת בהוצאת כרית בור – אם לא מדובר בתשלום, אלא שכולם יוצאים לעבוד ("נפקי באכלוזא"), תלמידי חכמים אינם בכלל משום שאסור להם לעשות מלאכה בפרהסיא ולבזות בכך את כבוד התורה (יש גם נידון האם הבעיה היא שרואים אותם, ואם הם לא בפני אחרים מותר להם לעשות מלאכה[לא]). לא ברור האם במקרה כזה הם פטורים לגמרי, או שהם צריכים לשכור מישהו במקומם[לב]. [מה יעשו עיר שכולם תלמידי חכמים? איך הם ישתו?] הם יצטרכו לשכור מישהו שיחפור להם באר.

שיטת החזון איש

מי שדן בכל הסוגיא הזו, ונראה בהתחלה שהוא נוטה לכיוון חסידי יותר – לפי מה שהצענו – הוא החזון איש[לג], אבל כאשר לומדים את דבריו רואים שבסופו של דבר הוא עדיין לא-חסיד...

הוא מקשה שאמנם רבנן לא צריכים שמירה, אבל עליהם לנהוג במנהג העולם – אסור לסמוך על הנס[לד] וגם כתוב "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"[לה] (ביטוי שהרבי מאד אהב, אבל הוא פירש אותו אחרת). בפשטות, הקושיא שלו היא שלא ראוי לתלמידי חכמים להבדל מהנהגת שאר ה'עולם'. הוא מתרץ שאסור לתלמידי חכמים לסמוך על הנס, אך מכיון שאליבא דאמת הם לא זקוקים לשמירה, ברגע שמדובר בעיר שיש בה עמי הארץ ראוי שדווקא הם ישלמו על החומה – כי הם באמת זקוקים לה. זהו חילוק, שמצד ה'חפצא' תלמידי חכמים באמת אינם זקוקים לחומה ורק מצד ה'גברא' (שאסור לו לסמוך על הנס) עליהם לדאוג שתהיה חומה – לכן כאשר יש מי שזקוק לחומה גם מצד ה'חפצא' (שבאמת זקוק לשמירה), עליו לשלם.

מכך מסיק החזון איש שאם מדובר בעיר שיש בה רק תלמידי חכמים – אם זו בני ברק, העיר של החזון איש – עליהם לבנות חומה מכספם, כדי לא לסמוך על הנס. הוא מוסיף שאם מדובר בעיר שיש בה תלמידי חכמים ועמי הארץ, ועמי הארץ טוענים שהם לא זקוקים לחומה – הם גיבורים! הם לא צריכים הגנה – תלמידי החכמים, שלא רוצים לסמוך על הנס, יכולים לכפות אותם לבנות חומה מכספם.

ב'ילקוט ביאורים' כאן במהדורת מתיבתא מביאים את דברי הרדב"ז[לו], שחי בסוף ימיו בירושלים, שחלק על כך ואמר שאי אפשר לכפות את עמי הארץ לבנות חומה – כי בכך תלמידי החכמים מודים שהם זקוקים לשמירה, וממילא עליהם לשלם. הוא גם מוסיף דבר מענין, שבירושלים רואים שהגנבים יותר מצויים דווקא בגלל תלמידי חכמים, שבלבוש המהודר שלהם מושכים את הגנבים...

ב. שנאת חנם ופורענות

הקיטוב בעם

למה אנחנו מעמיקים בסוגיא הזו, אליה הגענו בלימוד בהשגחה פרטית? המצב בו יש קיטוב בעם ישראל בין תלמידי חכמים, ובהכללה 'דוסים', לבין עמי הארצות, הוא אקטואלי מאד. אנחנו אחרי שנה של מאבק ציבורי בין אנשי שמאל, מי שיש לו התנגדות לעניני יהדות, לבין הנאמנים לתורה ומצוות. הנושא התלהט סביב הדיון על המהפכה המשפטית, אבל הוא נוגע בהרבה תחומים.

המצב הזה לא חדש: רבי עקיבא אומר שכאשר היה עם הארץ הוא היה אומר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", וכאשר תלמידיו אמרו לו "רבי, אמור ככלב" הוא השיב "זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם"[לז]. יש אפילו מקום בו כתוב[לח] שהשנאה של עמי הארצות לתלמידי חכמים גדולה יותר מהשנאה של אומות העולם לישראל. אבל בהחלט יתכן שיש בשנאה הזו משהו הדדי, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[לט] – אפשר להגביר אותה, כאשר מחדדים את ההבדל והקיטוב, ואפשר להחליש ואף להפוך אותה, כאשר מרבים בקירוב לבבות, אהבת ישראל וסולידריות.

כן אפשר להצביע על הבדל ברור בין הסוגיא שראינו לבין המציאות היום: בשני המקרים שראינו, אצל רבי יהודה נשיאה ואצל רב נחמן בר רב חסדא, יש אמנם באופן ברור ציבור של תלמידי חכמים, "רבנן", וציבור של העמך הפשוטים – וריש לקיש ורב נחמן בר יצחק רוצים לחדד את ההבדלה – אבל ההנהגה נמצאת בסופו של דבר אצל תלמידי חכמים. מי שמחליט על מי מוטל לשלם, שבעת טובי העיר, הם הרבנים. היום, לעומת זאת, השלטון בפועל איננו בידי תלמידי חכמים ובסופו של דבר הוא מנוכר לחוקי התורה.

מיהו עם הארץ?

כמו שצריך לברר מהם בדיוק תלמידי חכמים, מי הם ה"רבנן" שפטורים מתשלומי הבטחון והמס, והאם יש היום כאלה, צריך גם להבין למה מתכוונים כשאומרים עמי הארצות[מ].

לפעמים כשאומרים עם הארץ הכוונה למי שלא מקפיד על דיני טהרה – בניגוד ל"חבר", שקבל עליו זהירות בטהרה[מא]. היום אין לנו כאלה עמי הארצות, כי גם אין לנו חברים – אין היום דיני טהרה בפועל. לפעמים כתוב[מב] שעם הארץ הוא מי שלא מעשר את התבואה שלו – גם לא כל כך נורא... היום תלמידי חכמים מעשרים בשביל עמי הארץ. האם עם הארץ הוא מי שאינו יודע תורה? כתוב[מג] שעם הארץ הוא מי שאינו במקרא, במשנה וגם לא בדרך ארץ. אצל הרבה מה'חילונים' בארץ יש הרבה דרך ארץ – אז יש תקוה, זה המבוא לתורה ("דרך ארץ קדמה לתורה"[מד]). נראה שעיקר ההגדרה של עם הארץ היום היא מי שיש לו שנאה לכל דבר שבקדושה, "שונא את החכמים"[מה], מי שיש לו התנגדות ליהדות ומתוך כך לשומרי התורה והמצוות.

המהר"ל מסביר[מו] בסגנון שלו שבתוך עם ישראל תלמידי חכמים הם ה'צורה' ועמי הארצות הם ה'חומר'. הוא מסביר שכל פורענות – גם גניבות, גם מס שהמלך מטיל על עיר – היא 'חסרון'. החסרון שייך דווקא לחומר, בעוד הצורה היא תמיד שלמה – "לפיכך הפורעות שהיא חסרון, הוא בשביל עמי הארץ, שאין בהם שכל כלל רק הם בעלי חומר בלבד ומצד זה יבוא החסרון שהוא הפורענות". גם על ההגדרה הזו אפשר לחשוב – האם על מי שנקראים 'השמאל הקיצוני', שמובילים את המלחמה בדברים שבקדושה, אפשר לומר "שאין בהם שכל כלל"? נראה שיש שם הרבה חכמה, הרבה שכל – השנאה באה דווקא בגלל איזו השקפה 'נאורה'. על כל הדברים האלה צריך לחשוב...

הסבר למאורעות שמחת תורה

יש כלל, שגם למדנו עליו לאחרונה, שהציבור נידון לפי רובו[מז]. בבית שני היו אלפים ורבבות תלמידי חכמים, רבנים, אבל עם ישראל נידון לפי הרוב – בית המקדש חרב ועם ישראל גלה כי רוב הציבור היה חייב. גם היום, יש את בני ברק, יש את ירושלים, אבל בענינים של הציבור צריך להסתכל על המציאות כולה.

כאשר חושבים על מה שקרה השנה בשמחת תורה, ואנחנו עוד נמצאים בהמשך שלו, בולט שהאסון הזה הגיע אחרי שנה של קיטוב (מצב חשוך, היפך "האור כי טוב"[מח] שתכליתו אחדות של "יום אחד"[מט]), שנה של מלחמה כנגד כל דבר שבקדושה, כמו שאמרנו. ברוך ה', אין מלחמה בנשק חם, אבל בהחלט 'מלחמה קרה' בין עמי הארץ, במובן של שונאי הדת, לבין תלמידי החכמים, במובן של שומרי התורה והמצוות.

כאשר חפשו הסבר לשואה הנוראה הרבי לא רצה שיתנו הסבר[נ] – יש דברים שאין לנו הסבר עבורם, לא רוצים לתת להם הצדקה. היו אחרים שדווקא כן רצו לתת הסבר – מה כתוב ב"ויואל משה" של הרבי מסאטמאר? הוא אומר שהכל בגלל הציונות, בגלל מי שנלחם אז כנגד הדת[נא]. הוא גם אדמו"ר חסידי... [הוא אמר שדרך החסידות נשכחה, בענינים של אהבת ישראל[נב], והרבי דבר מאד חריף כנגד האמירה הזו[נג].] נכון. שוב, הרבי היה נגד לתת הסבר.

בכל אופן, בהחלט אפשר לומר שהשנאה בתוך עם ישראל גורמת לאסונות – הרי כתוב בפירוש שבית שני חרב בגלל שנאת חנם[נד], ויצר הרע הזה עדיין מרקד בינינו[נה]. לאידך, "מרובה מדה טובה"[נו], אפילו על דור הפלגה כתוב שכל עוד הם באחדות "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"[נז] וש"לא נאבדו מן העולם" על אף ש"פשטו יד בעיקר להלחם בו [יתברך]" משום ש"היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר 'שפה אחת ודברים אחדים'", ומכאן "למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום"[נח], וקל וחומר כשמדובר בעם ישראל, שמתקיים בו "חבור עצבים אפרים הנח לו"[נט], "שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם"[ס], "אין השטן נוגע ביניהם"[סא], "אין מדת הדין נוגעת בהן"[סב]. לאור זאת, קשה מאד לא לשים לב לסמיכות הזו בין שנה של שנאה וקיטוב, מלחמה כנגד דברים שבקדושה, לבין הפורענות האיומה שהיתה בשמחת תורה – ולדעתי צריך גם לומר זאת בפירוש. אם מבינים שהמקור הוא שנאת חנם, ברור גם שהתיקון הוא אהבת חנם[סג]. גם אם לפי שורת הדין יש שוני ואפליה בין תלמידי חכמים ועמך בכלל, ובפרט בין תלמידי חכמים ועמי הארצות, אולי התיקון הוא דווקא שתלמידי החכמים מהצד שלהם יעסקו בקירוב וישתתפו עם הציבור, גם אם לפנים משורת הדין. אולי היום צריך לפסוק כמו רבי יהודה נשיאה וכמו רב נחמן בר רב חסדא.

ג. שיטת רבי: פורענות בגלל עמי הארץ

פרנסה לתלמידי חכמים

המשך הסוגיא הוא השיטה של רבי – סבו של רבי יהודה נשיאה, כמו שהזכרנו – ביחס בין תלמידי חכמים ועמי הארץ:

רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה

היו שנים של בצורת, לא היה כל כך מה לאכול. רבי, בנוסף לכך שהיה גדול הדור, המנהיג של הדור, היה גם עשיר גדול[סד], והוא פתח את האוצרות שלו לתת לעניים לאכול. אבל יש אצל רבי אפליה, הוא מכניס רק תלמידי חכמים – "בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה"[סה]. יוצאת מכאן הגדרה מעניינת לתלמיד חכם – יכול להיות שתלמיד חכם הוא רק "בעל מקרא", רק "בעל משנה" וכו'. מעירים[סו] כאן שיתכן שיהיה "בעל משנה" שאינו "בעל מקרא" – מישהו שבקי במשניות, אבל לא יודע פסוקים (כפי שמציינים בפירוש בעלי התוספות[סז]). זהו דבר תמוה, שהרי כתוב[סח] ש-כד ספרי המקרא הם כד קישוטי כלה של תלמיד חכם וכל תלמיד חכם צריך להיות בקי בהם, אבל עדיין יוצא כך. באותו אופן, יכול להיות "בעל גמרא", שמעמיק בסברות שלו, אבל איננו "בעל מקרא" ואיננו "בעל משנה", הוא לא בקי בכל הפסוקים וגם לא בכל המשניות.

יוצא מכאן שתלמיד חכם יכול להיות מישהו שעוסק כל היום במקרא או בהגדה, שלא יודע דברים אחרים. מישהו שכל היום לומד חסידות – "בעלי הגדה" – הוא תלמיד חכם? סביר להניח שאם נשאל 'מתנגד' הוא יגיד שלא – אם הוא לא למדן, הוא לא רב פוסק, אז הוא לא תלמיד חכם[סט]! אבל כאן יוצא ברור שהוא נחשב תלמיד חכם שרבי רוצה לפרנס אותו. משמע[ע] שהגדר של תלמיד חכם הוא מישהו ש"תורתו אומנתו", שהוא לא עושה משהו אחר, אבל אם מישהו כל היום לומד תנ"ך – אפילו רק כל היום אומר תהלים! – מה הדין שלו? הוא מ"בעלי מקרא".

"וחי אחיך עמך"

אבל רבי גם סיים את ההזמנה לכולם להיכנס בסייג ברור:

אבל עמי הארץ אל יכנסו

רבי לא מוכן לפרנס משלו את עמי הארץ! זו אפליה ברורה. זו אמירה שנשמעת כל כך קשה, שהראשונים והפוסקים מסייגים אותה:

הבית יוסף[עא] מביא בשם הריטב"א[עב] שלא מדובר כאן ברעב, במצב שבו אנשים מתים חלילה, אלא במצב שבו יש דרכים אחרות להשיג מזון – אם יתאמצו, אפילו אם צריכים בשביל זה לנסוע לעיר אחרת, גם לעמי הארץ יהיה מה לאכול. אבל אם אנשים היו מתים – ודאי שהיו צריכים לפרנס אותם, "וחי אחיך עמך"[עג]. הוא אולי עם הארץ, אולי אפילו שונא תלמידי חכמים, אבל הוא עדיין "אחיך"!

מהשלחן ערוך[עד] מובן גם שהאמצעים של רבי היו מוגבלים – מה שהוא יתן לעמי הארץ יחסר לתלמידי חכמים – ויש כאן פשוט דין של קדימות בצדקה, אבל אם האמצעים אינם מוגבלים הרי צריך לקיים בעם הארץ "וחי אחיך עמך". הוא מוסיף שהדין הזה בעצמו נוהג רק כשאין סכנת נפשות, "אבל אם בא לפנינו מת ברעב" – נשמע ממש כמו 'סלנג' – "חייב להחיותו, אף על פי שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך".

הבית יוסף נוטה כלפי חסד, לכן הלכה כמותו, אז הוא מנסה 'לרכך' את הדין כאן. בכל אופן, אם משווים את לשונו ללשון הסוגיא ממש נראה ש"פנים חדשות באו לכאן". כשקוראים את הסוגיא בפשטות, לא נראה שזו הכוונה של רבי – אין כאן הסתייגות, נראה ש"עמי הארץ אל יכנסו" זו אמירה גורפת, לא כי המצב לא כל כך קשה ובטח לא כי חסרים לו האמצעים בשביל לפרנס את כולם (כפי שרואים מכך שבסוף הסיפור אמר רבי "יכנסו הכל").

מחלוקת השקפתית

הגמרא ממשיכה לספר:

דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו! שנית? אמר לו: לאו! אם כן, במה אפרנסך? אמר לו: פרנסני ככלב וכעורב. פרנסיה.

רבי אמר שעמי הארץ לא יכנסו, אבל אחד מתלמידיו, רבי יונתן בן עמרם, דחק ונכנס – הוא לא בא עם אצטלא דרבנן, אלא היה לבוש כעם הארץ, ובכל זאת הוא נכנס. הוא מבקש-תובע מרבי פרנסה ורבי – למרות שהוא נראה כעם הארץ – מתייחס אליו יפה, קורא לו "בני", ושואל בזכות מה הוא יפרנס אותו – 'למדת כמה פסוקים? אתה יודע כמה משניות?'. רבי יונתן בן עמרם אומר שלא, אבל מבקש ממנו לפרנס אותו כמו שה' מפרנס את הכלב ואת העורב, בלי שלמדו תורה. יש הרבה מאד הסברים למה הוא מזכיר דווקא כלב ועורב, שלא נלמד כרגע, רק נזכיר את דברי התוספות על אתר שמביאים את הפסוק "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו"[עה] ומציינים ש"בהמה" בגימטריא כלב – רואים שתוספות גם עושים גימטריאות...

למה רבי יונתן בן עמרם עושה את כל ההצגה הזו? כנראה שיש כאן מה שנקרא מחלוקת השקפתית – לפי ההשקפה של רבי צריך לפרנס רק תלמידי חכמים, לא עמי הארץ, ולפי ההשקפה של רבי יונתן בן עמרם צריך לפרנס את כולם, ללא אפליה בין תלמידי חכמים לעמי ארצות.

בפועל, רבי קבל את הטענה שלו, הוא פרנס אותו, אבל אחר כך הוא התחרט – הוא לא חזר בו מההשקפה שלו:

בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ.

שוב, לא נראה שיש כאן רק קדימות בצדקה – רבי סובר שלא ראוי שהוא יפרנס עם הארץ.

אי אפשר לדעת

רבי שמעון, בנו של רבי, מנחם אותו שיתכן שהוא לא נתן מפתו לעם הארץ:

אמר לפניו רבי שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח.

רואים כאן שרבי לא הכיר את התלמידים, וגם שהתלמיד היה שחקן טוב, אבל הבן שלו הבין למי מתאימה ההתנהגות הזו – גם ההשקפה וגם כישורי המשחק... – ומסתבר שהוא צודק.

רבי יונתן בן עמרם לא רוצה להנות מכבוד התורה, לא בסדר בעיניו לומר שצריך לפרנס אותו כי הוא תלמיד חכם. האם כך אכן צריך לנהוג? הרמב"ם, שמחמיר מאד באיסור להנות מלימוד התורה[עו], מביא[עז] את הנהגת רבי יונתן עמרם כהוכחה, אבל הכסף-משנה – בעל המהפכה-השניה[עח], שאומר שבדורות הללו מותר לתלמיד חכם להנות מלימוד התורה – מאריך לחלוק עליו בהוכחות טובות, גם לגבי הסוגיא שלנו.

אמר רבי יכנסו הכל.

רבי לא מקבל עקרונית את השקפתו של רבי יונתן בן עמרם, אבל הוא חושש שבמציאות ישנם עוד תלמידים כמוהו, שלא רוצים להנות מכבוד התורה, ובגלל ההחלטה של רבי הם לא יתפרנסו – ולכן הוא פותח את השערים לכולם[עט]. גם מכאן אפשר למצוא עוד פתח לכך שאנחנו רוצים לטשטש את ההבחנה בין הציבורים, לקרב את הלבבות – רבי מכיר שאי אפשר לדעת, יתכן שמישהו נראה כמו עם הארץ אבל הוא בעצם תלמיד חכם. יש לו צדיקים נסתרים[פ] – אולי מי שנדמה כעם הארץ הוא בעצם צדיק נסתר, מאלו שהעולם עומד עליהם?!

דרך אגב, הביאו לי לאחרונה ספר על הרב החלבן – מאחרוני הצדיקים הנסתרים מה'נוסח' הזה – עם סיפורים עליו, הנהגות ממנו ותורות שלו. ספר נחמד מאד, מומלץ לכל אחד לקרוא...

פורענות בשביל עמי הארץ

הגמרא מסבירה מה טעמו של רבי לכך שהוא לא רוצה לפרנס עמי הארץ:

רבי לטעמיה, דאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.

ומביאה סיפור של רבי שהוא הוכחה לשיטתו:

כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא

המלך הטיל על אנשי טבריה לקנות לו כתר – משהו יקר מאד, כתר זהב עם כל האבנים הטובות, כנראה סיפור של מיליארדים... למה הוא הטיל את החיוב הזה דווקא על אנשי טבריה? מסבירים[פא] שאולי הכתר שהיה לו נגנב ממנו שם.

אתו לקמיה דרבי ואמרו ליה: ליתבו רבנן בהדן. אמר להו: לא! אמרו ליה: ערוקינן! ערוקו! ערקו פלגיהון – דליוה פלגא.

אנשי העיר פנו לרבי שגם החכמים ישתתפו בתשלום על הכתר – יש שם אלפי תלמידי חכמים, תלמידים של רבי – ורבי מסרב. הם מאיימים שהם יברחו מהעיר, ותלמידי החכמים ישארו לשאת בנטל, ורבי אומר להם – אתם רוצים לברוח? תברחו! חצי מהם ברחו – והמלך בטל חצי מהגזרה. אותו דו-שיח התנהל שוב, גם עם החצי שנשארו:

אתו הנהו פלגא קמי דרבי, אמרו ליה: ליתבו רבנן בהדן! אמר להו: לא! ערוקינן! ערוקו! ערקו כולהו.

פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס פקע כלילא

כולם ברחו ונשאר רק כובס אחד. מענין האם מדובר באותו כובס שהטיל את עצמו מהגג אחרי שלא השתתף בהספדו של רבי, ויצאה בת קול שהוא מזומן לחיי העולם הבא[פב]. נראה הגיוני שכן – למה הוא נשאר? כי יש לו התקשרות לרבי, הוא לא רוצה לברוח... אבל אחרי שמטילים עליו את כל המס גם הוא בורח – ואז בטלה כל הגזרה.

על כך הגיב רבי לתלמידיו:

אמר רבי: ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.

נאמר רמז לחיזוק דברי רבי: מה הגימטריא של עם הארץ? 406, אתה – 'אתה עם הארץ!' (אבל גם בגימטריא 'אני משה' – משה רבינו מזדהה עם אותו עם הארץ...). מה הגימטריא של פורענות? 812, בדיוק כפול (בחלוקה מדויקת, פורענ-ות, כשכל חלק עולה עם הארץ), יחס של "שלם וחצי". הפורענות באה בשביל עמי הארץ, מיעוט רבים שנים – פעמיים עם הארץ עולה פורענות!

הבן יהוידע כאן אומר דבר יפה: תלמיד חכם הוא בהכרח ענו, כי בלי ענוה אין חכמה (חכמה-ענוה בגימטריא צדיק, פעמיים – ממוצע – אמונה, צדיק הוא ב פעמים אמונה, כמו שאנחנו מסבירים[פג] על "וצדיק באמונתו [אותיות ב אמונות] יחיה"[פד]). לתלמיד חכם יש גם חן מיוחד – הוא לא מביא את הפסוק שקושר בין ענוה לחן, "ולענוים יתן חן"[פה], (ממנו נגזר הניב "ענות חן") – שנקרא "פֹרת"[פו]. המלה פֻרענות היא הרכבה של ענו ו-פֹרת, תכונותיו של תלמיד חכם, ועם הארץ שפוגם בדברים הללו משנה את הצירוף וגורם לפֻרענות.

חסידות – קירוב, שפלות ולקיחת אחריות

אחרי שלמדנו את כל הסוגיא, נחזור לשאלה שלנו בהתחלה:

האם גם לפי דרך החסידות יהיה כל כך פשוט לפסוק ש"רבנן לא צריכי נטירותא" ולפטור את החכמים מלשאת בנטל עם הציבור בשמירה, במס וכיו"ב? כל המגמה של החסידות היא לקרב בין תלמידי חכמים ויהודים פשוטים[פז], להראות שגם תלמידי חכמים צריכים ללמוד מהיהודים הפשוטים, שגם ביהודים הפשוטים יש אוצרות עצומים – כולם שקולים כאחד[פח] ושוים לטובה[פט] – וכמובן שתלמידי חכמים אמתיים צריכים להיות חלק מהציבור כולו, להצטער בצערו ולקחת עליו אחריות. אפילו כאשר מדובר בעמי הארץ לפי ההגדרה של שונאי תלמידי חכמים, כל הדרך של החסידות היא קירוב ואהבת ישראל לכולם.

גם הדברים של רבי, שהפורענות באה בגלל עמי הארץ בלבד, לא פשוטים בדרך החסידות. הרי הבעל שם טוב מלמד[צ] שעל צדיק למצוא את כל מה שהוא רואה באחרים בדקות או בדקות שבדקות בתוך עצמו, וגם לדעת שהדקות שלו יותר גרועה מהגסות של עמי הארץ[צא]. מי שרוצה לדקדק במעשיו צריך לדעת שעליו למצוא את כל פגמי הציבור בתוך עצמו, בדקות או בדקות שבדקות. היסוד של עבודת ה' בדרך החסידות הוא שפלות, בה האדם מחזיק את עצמו הכי גרוע בעולם – אם יש פורענות בטח היא באה בגללי! יתר על כן, ידוע כמה לא אהב מורנו הבעל שם טוב את נוסח ה'מגידים' שהוכיחו את ישראל תוכחות קשות, וממנו למדנו שפעמים הבקורת של תלמידי החכמים על עמי הארצות ממשיכה את הדינים[צב] והיא-היא סבת הגזרה הרעה, חלילה, ולא שנאת עמי הארץ לתמידי החכמים.

שני העמודים הללו של החסידות, אהבת וקירוב הזולת ושפלות עצמי, באים בד בבד – ה' ברא את האדם עם שתי עינים, עין ימין כדי להסתכל על הזולת בעין טובה ולדון אותו לכף זכות ועין שמאל כדי להסתכל על עצמי בבקורתיות וכך להתעורר לתשובה מעומקא דלבא[צג].

סיכומו של דבר: כפי שאמרנו, מסתבר מאד לתלות את הפורענות שהיתה בשמחת תורה בשנאת חנם ובקיטוב שהיו כאן בשנה האחרונה. גם אם נאמר שהפורענות באה בגלל השנאה שבאה מהצד של שונאי-הדת, עמי הארץ במובן הכי חריף, האחריות לתיקון היא על תלמידי החכמים. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" והתפקיד שלנו להרבות באהבת ישראל ובאחדות ישראל, להרגיש את הצער והכאב של כולם, להרגיש את האחריות על מה שקורה ולשאת עם כולם בנטל – אנחנו מחפשים היום לפסוק כמו רבי יהודה נשיאה וכמו רב נחמן בר רב חסדא, לנהוג באהבת-חנם מצדנו וככה לבטל שנאת-חנם ולהביא לאחדות אמתית בתוך עם ישראל.

הסברנו שבוע שעבר[צד] – כמו שדברנו הרבה פעמים – שעיקר הבעיה הוא המנהיגות, שהיום המנהיגות מסורה לעמי-הארץ. לקיחת האחריות של רבנן צריכה להיות קודם כל במנהיגות – צריך מנהיג צדיק, ישר ואמתי, שמנהיג על פי תורה. לשם כך צריך גם את ההשקפה הנכונה, אמונה תמימה ומבט של תורה, וגם את האישיות המתאימה של מנהיג שאכפת לו מכולם, שמרחם על כולם, שמרגיש הזדהות עם כולם ומדבר אל כולם באמת. ברור שתחת הנהגתו של מנהיג כזה, גם הציבור החרדי ככלל – למעט יחידים ש"תורתם אומנתם" בשלמות – יתגייס לצבא וילחם בגבורה נגד אויבי ישראל (מתוך הקפדה על "והיה מחניך קדוש"[צה], כפי שדברנו מתחלת המלחמה[צו]).

אם כן, שוב ראינו שבלימוד הקבוע רואים השגחה פרטית – הסוגיא שלמדנו מאד אקטואלית, מעוררת מחשבה על המצב היום ובעיקר על התפקיד שלנו היום.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• במחלוקת האמוראים האם תלמידי חכמים חייבים בהוצאות-שמירה ומסים המוטלים על כל העם נפסק להלכה שהם פטורים.
• שורת הדין מבדילה בין תלמידי-חכמים ו'עמך' ופסיקה חסידית נוטה לקרב ולהשוות.
• החזו"א פוסק שאף שתלמידי חכמים לא זקוקים לשמירה אסור להם לסמוך על הנס ועליהם לנהוג כמנהג העולם.
• מאז ומעולם יש שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים – אבל בידם להגביר אותה או להחליש ולהפוך אותה.
• בזמן חז"ל השלטון היה מסור לתלמידי חכמים והיום הוא מסור לעמי הארץ.
• עיקר גדר עם הארץ בזמן הזה הוא "שונא את החכמים" – מי שיש בו שנאה לדברים שבקדושה.
• הציבור נידון אחר רובו – לא ניתן להסתכל רק על הציבור התורני.
• מלחמת שמחת תורה הגיע אחרי שנה של קיטוב ומאבק כנגד דברים שבקדושה.
• למרות שאין לחפש הסברים לפורענות – אפשר לומר ששנאת חנם מביאה אסונות ר"ל.
• התיקון לשנאת חנם הוא אהבת חנם – קירוב גם לפנים משורת הדין.
• תלמיד חכם הוא מי ש"תורתו אומנתו" באחד מכל מקצועות התורה.
• השקפת רבי היא שיש לפרנס רק תלמידי חכמים והשקפת תלמידו רבי יונתן בן עמרם שאסור להנות-להתפרנס מכבוד התורה (וממילא אין להפלות).
• אין לדעת לפי המראה החיצוני האם עומד לפניך עם הארץ או תלמיד חכם (ואף צדיק נסתר).
• תלמיד חכם הוא ענו ובעל חן.
• יסודות דרך החסידות הם אהבת ישראל ושפלות – קירוב גם של הרחוקים והפשוטים ביותר והכרה שכל פגם נמצא גם בתוכי וכל פורענות באה באשמתי.
• על המדקדק במעשיו למצוא בעצמו את כל פגמי הציבור בדקות או בדקות שבדקות.
• הצורך העיקרי היום הוא מנהיגות אמתית – מנהיג צדיק וישר עם ההשקפות הנכונות.
• תחת הנהגה אמתית, על פי תורה, גם הציבור החרדי בכללותו יתגייס למלחמה באויבי ישראל.
• על הציבור התורני לחוש בצער של כל העם וגם מול שנאה מבחוץ לקחת אחריות על קירוב הלבבות ואחדות ישראל.