סוד ה' ליראיו – שער י"ז "ספירת העומר" (ד)

כ"ח אייר תשמ"ה – ירושלים

פרקים ו-ז

תיקון המדות בספירת העומר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     פרק ו: הקרבת העמר (שעורה) ומנחה חדשה (חטה) בעבודת ה'

הקרנת אור הישועה בספירת העומר

הגענו עד פרק ו. היום צריכים לגמור את הפרק הזה, בעזרת ה'.

הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת (שֶׁנִּקְרָא ״שָׁבוּעוֹת״ עַל שֵׁם הַשְׁלָמַת סְפִירַת ״שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת״) הִיא תַּכְלִית הַצִּפִּיָּה שֶׁל סְפִירַת הָעֹמֶר.

אמרנו שבספירת העומר יש שלש עבודות: עבודה של מנהגי אבלות, שהיא הכנעה ושפלות; עבודה של תיקון המדות, שהיא פרקי אבות, וכל מה שאומרים חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תיקון המדה של כל יום ויום; ועבודה של "שבעה נקיים". כתוב בזוהר[ב] שספירת העומר היא כמו אשה שסופרת "שבעה נקיים" ל"יום חתונתו זה מתן תורה"[ג]. "שבעה נקיים" הם ציפיה ליחוד שעתיד להיות בחג השבועות, שהולכת ומתגברת מיום ליום. לכן הסברנו שכל יום סופרים "היום יום אחד", אחר כך "שני ימים", "שלשה ימים", לא אומרים יום שני, אלא "שני ימים", בגלל שיש משהו בספירת העומר שמצטרף, כל פעם הולך ומתגבר. הדבר שמצטרף כל פעם הוא הגעגועים למתן תורה, כך כתוב בחסידות[ד]. זו המדרגה העליונה.

ברגע שאדם מצפה ומתגעגע באמת מאיר קצת אור של הישועה העתידה, קוראים לזה. יש בתורה קרן ישועה, כמו שאומרים שלש פעמים ביום בתפלת שמונה עשרה "מצמיח קרן ישועה". "הוי' מגני וקרן ישעי"[ה], קרן היא כמו קרני אור, שיש קצת הקרנה (projection באנגלית) של הישועה. מהי ישועה? ישועה היא ש"ע נהורין של אור הפנים שעתידים להתגלות במתן תורה. זה קצת ישועה שכבר מתגלה תוך כדי ספירת העומר. כיוון שאבא ואמא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ו], לכן ברגע שהעבודה של אמא נמצאת, של "שבעה נקיים" והציפיה לישועה בשלמות, כדבעי למהוי, כמו שצריך להיות – יש כבר קצת גילוי של אבא. זו הישועה שמתגלה גם בספירת העומר.

לכן כתוב בשם המגיד והבן של המגיד[ז], שספירת העומר הוא זמן מסוגל לכוון ביאת המשיח, שביאת המשיח מתרחשת בתקופה הזאת של ספירת העומר.

שלשה פירושים לשעורה

בכל זאת, עיקר התכלית של הציפיה הוא מתן תורה, וזהו סוד שתי הלחם. בפרק הקודם אמרנו שיש שלש מדרגות של שְׂעוֹרָה: מלשון שַׁעֲרָה; מלשון שְׂעוֹרָה; מלשון הַשְׁעָרָה, ככה מבואר בשלשה פירושים בחסידות. שערה שייכת למלכות, שעורה למדות, והשערה לבינה. כנגד ה-י של שם הוי' זהו סוד החטה. את החטה החדשה באמת אוכלים מהרגע שמקריבים את העומר, אבל רק בגבולין[ח], כמו ב"חולין שנעשו על טהרת הקודש". חטה חדשה בגבולין מותר לאכול מיד, כמו שיש כבר הארת אור הישועה מיד שמתחילים לספור את העומר. עוד פעם, אכילת חטה מיד בגבולין, החטה החדשה, עם ספירת העומר, אף פי ששעורה היא מאכל בהמה. זה כמו שהסברנו שיש קצת קרן ישועה, שמתחילה לצמוח מיד עם הקרבת העומר. אבל לקודש ממש, החטה בבית המקדש, מביאים רק שתי הלחם בחג השבועות.

חג השבועות, השם שלו מראה עליו שהוא קשור עם תכלית ספירת העומר. למה קוראים לו חג השבועות? על שם השלמת ספירת שבע שבתות תמימות. לכן היא תכלית הציפיה של ספירת עומר.

חטה ושעורה – "תרין ריעין"

בְּהַקְרָבַת הָעֹמֶר הֻתַּר הֶחָדָשׁ גַּם מִן הַחִטָּה בַּגְּבוּלִין.

כמו שהסברנו מה הענין הזה, שזו הישועה שמאירה כבר על ידי הציפיה של ספירת העומר. שני הדברים האלה יחד הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". כלומר, החטה בגבולין והשעורה מלשון השערה – התבוננות היא געגועים-ציפיה – הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין".

[אבל] בְּהַשְׁלָמַת יְמֵי הַסְּפִירָה [שעל זה כתוב] — ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״ — [להאיר את היום החמישים] מְבִיאִים אֶת הַ"מִּנְחָה (הָרִאשׁוֹנָה מֵחִטָּה) חֲדָשָׁה״ בַּמִּקְדָּשׁ.

קוראים לזה מנחה חדשה. את המנחה החדשה שהיא מן החטה מביאים במקדש.

תיקון המדות: גילוי שם מ"ה דז"א בב"ן

מה ההבדל בין חטה לשעורה? שעורה היא מאכל בהמה, שם ב"ן, בהמה בגימטריא ב"ן, וחטה היא מאכל אדם, שם מ"ה:

הַחִטָּה הִיא מַאֲכָל אָדָם, וּמֵאִיר בַּעֲבוֹדַת תִּקּוּן הַמִּדּוֹת עַל יְדֵי שֵׁם מ"ה דְּז"א כנ"ל,

  אמרנו כאן שחטה שייכת ל-י שבשם. ה-י שבשם היא כח-מה. יש כח-מה, ויש הגילוי של מ"ה בז"א. הכח של מ"ה הוא באבא, אבל הגילוי שלו הוא בז"א. זה נקרא תיקון מדות, שם הוא המקום בו צריך לגלות את המ"ה כדי לתקן את ב"ן, שם עיקר התיקון.

[מה זאת אומרת הגילוי של ב"ן?] כמו שלמדנו לגבי התורה, יש מה שהתורה היא "אור המאיר לעצמו" ולא מתעסקת עדיין עם תיקון. עיקר התיקון הוא רק בז"ת, במדות הלב. הבטול של מ"ה צריך להאיר מהחכמה. כל זמן שהבטול בחכמה הוא עדיין לא מתקן, הוא רק בכח לתקן – "כולם בחכמה אתבררו"[ט]. כל תיקון נקרא בירור, וכל בירור הוא רק בכח מה, אבל כל זמן שהוא למעלה בשורשו הוא לא מתקן. התיקון הוא שמ"ה יורד ללב לתקן את המדות הבהמיות שבלב, ב"ן, שעורה. עיקר היחוד של מ"ה וב"ן הוא בז"א.

[זה נקרא מ"ה החדש?] כן. בכתבי האריז"ל[י] מובא שבכל פרצוף יש מ"ה וב"ן. אבל מי שזוכר קצת בעץ חיים, עיקר החיבור של מ"ה וב"ן הוא בז"א. בפרצופים העליונים של אבא ואמא וישסו"ת יש חלוקה פרטית של פרצופים בין מ"ה לבין ב"ן. כלומר, אין אחדות מושלמת ביניהם. אני רק אומר זאת דרך אגב למי שלמד עץ חיים. אבל האחדות המושלמת של מ"ה וב"ן הוא התיקון האמתי בז"א. שם הוא מקום התיקון וזה נקרא תיקון אדם.

לכן בכל עולם האצילות עיקר האדם הוא תפארת, ז"א. עיקר מ"ה הוא במובן של בטול. תמיד אומרים ש-מה שוה לאדם, אבל בכל זאת שוה רק בגימטריא. מה ההבדל בין מה לבין אדם? עיקר מה במובן של "ונחנו מה"[יא], כמו שמשה רבינו אמר, הוא בחכמה, כח מה, ואילו עיקר הגימטריא הזאת, מה שוה לאדם, מה שנקרא תיקון האדם הוא בז"א. כתוב בחסידות שז"א נקרא האדם העליון, הוא אדם סתם. הכתר דאצילות נקרא "לא אדם", א"ק שוב נקרא אדם, ואור אין סוף שוב נקרא "לא אדם".

זהו כלל גדול בחסידות[יב], שיש אדם-לא אדם-אדם-לא אדם. אדם בתיקון, האדם המתוקן, הוא ז"א דאצילות, עליו כתוב "אדמה לעליון"[יג]. כמו שעל האדם התחתון, אתה ואני, כתוב "אדמה לעליון", שהוא לגבי ז"א דאצילות, גם על ז"א דאצילות כתוב "אדמה לעליון". מיהו "אדמה לעליון" ביחס אליו? א"ק, אדם קדמון. אבל בין ז"א לבין א"ק יש עתיק ואריך, כתר דאצילות, שאף על פי שלפעמים קוראים להם אדם דיצירה, אבל בכללות הם נקראים "לא אדם" לגבי אדם שבז"א דאצילות, כמו שבין שתי מדרגות  חייב להיות אין באמצע[יד].

[א"ק ואריך ועתיק הם לא אותו דבר?] לא, מה פתאום! עתיק ואריך הם כתר דאצילות, וכל בחינת כתר הוא "לא אדם". [מלכות דא"ק היא לא כתר דאצילות?] ממלכות דא"ק נעשה כתר דאצילות, כמו בכל עולם. אבל זו רק הארה ממלכות דא"ק, לא א"ק. כך הוא בכל עולם, שרושם המלכות יורד להיות עתיק בעולם שלמטה ממנו, וזה גופא "לא אדם" לגבי אדם כפי שהוא במקומו.

הכתר הוא תמיד בחינת "לא אדם", כתר הוא תהו. כתוב בכתבי האריז"ל[טו] שתהו במובן החיובי הוא כתר. למה תהו הוא כתר? כי תהו זה כמו המדבר, "אשר לא ישב אדם שם". יש פסוק ש"לא ישב אדם שם"[טז], שבתהו אין אדם, כלומר שהוא למעלה מטעם ודעת. מה זה אדם? טעם ודעת, מהשכל ולמטה, והכתר הוא למעלה מטעם ודעת, זה נקרא התהו "אשר לא ישב אדם שם", כלומר שהוא לא מקום מיושב והכתר הוא למעלה, 'מחוץ ליישוב'.

עוד פעם, הכתר נקרא "לא אדם", ואחר כך א"ק הוא שוב נקרא אדם, ואור אין סוף הוא "לא אדם". האדם של אצילות מתדמה לאדם של א"ק. [כתר הוא מציאות ממשית, או שהוא רק כמו אור מקיף?] זו מדרגה, אבל של ממוצע המחבר. כללות הכתר נקרא אין, בקבלה הכתר נקרא אין בו[יז]. יש גם מדרגה פרטית בתוך הכתר שקוראים לה רישא דאין[יח], אבל בכללות נקרא כל הכתר אין. באופן כללי כל המושג כתר קוראים לו אין.

על כך כתוב "והחכמה מאין תמצא"[יט], שהחכמה מתגלה מתוך האין של הכתר. מהמדבר, שהוא אין-תהו, מקבלים את המתנה. מהי מתנה? גילוי חדש. זהו מתן תורה. "אורייתא מחכמה נפקת"[כ], אבל זה בא מהמדבר שהוא האין. כמו על פי פשט, מה זה מדבר? מי שעושה את עצמו כמדבר[כא], שהוא בבחינת אין. מי שעושה את עצמו כמי שאינו, זו לשון חז"ל, זה בחינת מדבר. [אתה אמרת שבין שתי מדרגות חייב להיות אין] האין הוא כמו הכתר.

עוד פעם, החטה היא מאכל אדם. אם כן, מה הסברנו עכשיו? ששורש מ"ה הוא בחכמה. כמו התורה, כל זמן שהיא לא יורדת למדות היא עדיין לא מתקנת, היא רק בכח לתקן. התיקון מתחיל שהיא יורדת למדות, שם יש אסור ומותר, חייב וזכאי, כשר ופסול. כל התמורות, שהן הטוב לעומת הרע, הן רק בתוך המדות. רק במקום התמורות נעשה התיקון, והוא על ידי ירידת מ"ה לתקן את ב"ן.

בְּסוֹד ״מָה שְׁמוֹ (חָכְמָה — י שֶׁבַּשֵּׁם) וּמָה שֵׂם בְּנוֹ (ז"א — ו שֶׁבַּשֵּׁם)״ כַּנּוֹדָע

זהו פסוק[כב] שלמדנו הרבה פעמים. יש מ"ה בבחינת "שמו", שהוא חכמה, ויש מ"ה בבחינת "שם בנו". מה זה "שם בנו"? השם שמתקן ב"ן, בנו לשון בן. יש "מה שמו", "ומה שם בנו", אותו שם מ"ה יורד לתקן את ב"ן.

התנוצצות אור הישועה בספירת העומר וגילוי עצם האור בשבועות

תִּקּוּן הַמִּדּוֹת הוּא עִנְיָן אֲכִילַת חִטָּה חֲדָשָׁה בַּגְּבוּלִין (בְּחִינַת ״מִדּוֹת״, מִלָּשׁוֹן ״מִדָּה וְהַגְבָּלָה״).

לתקן את המדה במשך כל ספירת העומר. כאן באמת הסברתי טיפה אחרת ממה שאמרתי קודם. קודם אמרתי שהיתר חטה מיד עם הקרבת העומר הוא כמו שאור הישועה כבר מתחיל להתנוצץ על ידי הגעגועים-הציפיה. אבל גם מ"ה צריך לרדת למדות ולתקן אותן, וזוהי אכילת החטה. יש פה דיוק: יש את היתר החטה ויש את האכילה שלה. עצם ההיתר, שהחטה הותרה, הוא כמו התנוצצות אור הישועה כבר. אבל זה שממש אוכלים אותה בפה – זה כבר להכניס אותו בפנימיות ולהפוך אותו למזון על מנת לתקן את המדות. זו ירידת מ"ה למקום ז"א לתיקון המדות.

גִלוּי עֶצֶם אוֹר הַחָכְמָה הוּא עִנְיָן הֲבָאַת הַמִּנְחָה חֲדָשָׁה

כאן בכלל לא כתבתי בפירוש את מדרגת התנוצצות אבא, רק את מדרגת ירידת מ"ה למקום המדות ואת עצם הגילוי של אבא בחג השבועות. אם כן, צריך לומר שבאמת מה שמתנוצץ מהישועה הוא בעיקר לצורך תיקון המדות. מה שמתנוצץ קצת אור הישועה, שזה קצת ביאת המשיח, בספירת העומר גופא, הוא לצורך תיקון המדות, אבל עצם הגילוי של אבא הוא המנחה החדשה של חג השבועות.

[זה מה שמביאים] בַּמִּקְדָּשׁ — [מה זה מקדש?] בְּחִינַת ״קֹדֶשׁ״ [כל מה שאפשר להגיע בגבולין הוא "חולין שנעשו על טהרת הקודש". אבל עצם הקודש הוא בחג השבועות] — י שֶׁבַּשֵּׁם, כַּנּוֹדָע (וּמֵאִיר ״בְּהֵיכָלָא״ — ״בֵּית הַמִּקְדָּשׁ״ — כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר).

הבית של המקדש הוא אמא עילאה, והמקדש-הקודש עצמו הוא אבא.

ב.     חטה – תורה

רמזי חטה ולחם

אם כבר הגענו לחטה, נאמר עוד חידוש יפה לגביה: חטה היא נקרא לחם סתם. למה חטה קשורה עם תורה? חטה עולה בגימטריא כב, כ"ב אותיות התורה. כמה עולה לחם? [78] כמה הם יחד חטה-לחם? [100]. זו שלמות של 100, 10 בריבוע. כתוב ששתי המלים משלימות אחת את השניה.

לגבי אכילת לחם כתוב בכתבי האריז"ל[כג] שטובלים אותו שלש פעמים במלח, לחם אותיות מלח, והכוונה שיש לכוון בשלש הפעמים היא שלחם וגם מלח שוים ג פעמים שם הוי'.

פסוקים עם שמות הוי' בתנ"ך

פעם דיברנו, וצריך להסביר את זה באריכות, משהו מאד יפה במסורה. יש הרבה פסוקים בתורה שכתוב בהם שם הוי' פעמיים, שתי פעמים באותו פסוק. אם כתוב פעמיים שם הוי' באותו פסוק, כתוב בזהר[כד] שהשם הראשון הוא בז"א והשם השני הוא בעתיקא. יש הרבה חסידות, אדמו"ר הזקן מסביר את זה בלקוטי תורה[כה] בכמה מקומות באריכות. אבל יש כמה פסוקים מאד נדירים בתורה שכתוב שלש פעמים שם הוי' באותו פסוק.

מי זוכר את הראשון? בחמשה חומשי תורה אני רק זוכר שנים, יכול להיות שיש רק שנים. אני חושב שיש רק שנים בכל התורה. ["ויעבור ה'"[כו]] הפעם השניה היא "ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת", הפסוק של י"ג מדות הרחמים. זו הפעם השניה.

הפעם הראשונה – כתוב ש"הכל הולך אחר הפתיחה"[כז], שבכל תופעה בתורה הפעם העיקרית היא הפעם הראשונה שהיא מופיעה – היא בפרשת המן בסוף פרשת בשלח, רק שאני לא זוכר עכשיו את הפסוק בעל פה. תמצאו את הפסוק. לחיים לחיים!

האם יש פסוק אחד שכתוב ארבע פעמים שם הוי'? אין בכל התנ"ך ארבע פעמים, אבל יש פסוק אחד שכתוב בו בפסוק אחד חמש פעמים.

כולם זוכרים את רש״י בפרשת בהעלותך האומר[כח] שיש פסוק אחד בתורה שכתוב בו חמש פעמים "בני ישראל" בפסוק אחד. עוד כמה שבועות נקרא אותו. אבל זה בתורה. בכל התנ״ך יש פעם אחת, זה כנגד זה, כמו שיש פסוק חמש פעמים "בני ישראל", להראות את חיבתם של עם ישראל בעיני הקדוש ברוך הוא, כך יש פעם אחת פסוק שיש בו חמש פעמים שם הוי'.

עוד פעם, אז יש רק פסוק שיש בו שלש פעמים שם הוי', ויש פסוק שיש בו חמש פעמים שם הוי'. למה אני מסביר את זה? בגלל שזהו סוד הלחם. לכן הוא כתוב בפעם הראשונה אצל לחם, ב"לחם מן השמים"[כט]. מהם שמים? שמים הם חמש פעמים לחם. אפשר לפרש את זה לחם מן ה-שמים, שמים חלקי ה, שהוא עצמו שוה לשלש פעמים שם הוי', וממילא שמים שוה יה פעמים שם הוי'. הפסוק הראשון עם שלש שמות הוי' הוא "וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת הוי' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ הוי' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל הוי'"[ל]. זה הפעם הראשונה שיש שלש פעמים שם הוי', בגימטריא לחם, בפסוק אחד.

מהו הפסוק עם חמש פעמים שם הוי'? [באיזה ספר?] בספר מלכים. אצל אליהו הנביא כתוב פסוק עם חמש פעמים שם הוי'. זהו הפסוק של הגילוי בהר סיני, מה שהיה בהר חורב. איך כתוב? הקב"ה אומר לאליהו "ויאמר צא ועמדת בהר לפני הוי' והנה הוי' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני הוי', לא ברוח הוי', ואחר הרוח רעש, לא ברעש הוי'"[לא]. [לחם ושמים קשורים לחשמל?] כן, ודאי קשורים, לחם ש אותיות חשמל, זה אחד מהסודות של חשמל. עיקר הסודות של חשמל הוא לחם, בחינת מן.

אז מה למדנו? שלחם שוה לשלש פעמים שם הוי', ולחם הוא בן הזוג או הבת זוג של חטה. גם שתי המלים חטה ולחם הולכות ביחד, משלות אחת את השניה לשלמות של 100, 10 בריבוע.

טוב-אמת-עז – ח-ט-ה

יש שלשה מאמרי חז"ל לגבי התורה, שכולם בסגנון אחד. אולי יש עוד אחד, אולי תזכיר את זה. הראשון הוא "אין עז אלא תורה"[לב]. מה עוד יש על אותו משקל, 'אין משהו אלא תורה'? "אין טוב אלא תורה"[לג] ו"אין אמת אלא תורה"[לד]. [יש גם "אין כבוד אלא תורה"[לה]] כן, באמת, יש עוד אחד. באמת נראה שכבוד ועז לעניננו יהיו אותו דבר, אפשר גם לכלול בעֹז את "אין כבוד אלא תורה". "אין מים אלא תורה"[לו] הוא דימוי, יש הרבה דימויים. גם "אם אין קמח אין תורה"[לז] זה משהו אחר, זה דימוי, לא בדיוק אותו משקל. אמנם אותו סגנון, אבל קצת אחרת. אם כן, יש "אין עז אלא תורה", ויש "אין אמת אלא תורה", ויש "אין טוב אלא תורה".

עכשיו אני שואל: מה כל אחד במספר קטן המספרי שלו? מספר קטן מספרי זה לצמצם אותו עד הסוף, עד ספרה אחת, בין אחת לתשע. כבוד עולה 5, אבל גם עז זה 5, לכן הם אותו דבר. שלש המלים האלו עז (כבוד) זה 5 במספר קטן מספרי, טוב זה 8, ואמת זה 9. אז במספר קטן מספרי כל הדברים האלה שנקראו 'אין... אלא זה' (אפילו אם נאמר מים זה גם כן בסדר, כמו אמת) הם במספר קטן מספרי שלש האותיות ח-ט-ה. זה רמז מאד יפה של כ"ב אותיות. הדברים שכתוב עליהם 'אין... אלא תורה' הם במספר קטן המספרי ח-ט-ה.

תכף נסביר בדרך אפשר מה זה שלשתם ומהו כבוד. אם רק נקח את אלה שאמרתי בתחלה – עז ואמת וטוב – כמה הם שוים בגימטריא? 535. אמרנו שלחם עולה 3 פעמים שם הוי'. כל אחד מאלה כתוב בסמיכות לשם הוי'. התורה גם היא "תורת הוי'"[לח], היא גילוי של שם הוי' – "סוד הוי' ליראיו"[לט]. על אמת כתוב "אמת הוי' לעולם"[מ]. על טוב כתוב "טוב הוי' לכל"[מא]. על עֹז כתוב "הוי' עז לעמו יתן"[מב]. כל אחד משלשתם כתוב יחד ובסמיכות לשם הוי'. אם נצרף את ג הפעמים שם הוי' – "הוי' עז", "אמת הוי'", "טוב הוי'" – יצא בגימטריא תריג, בדיוק תרי"ג מצות התורה.

עז-אמת-טוב – חב"ד

למה יחדתי את שלש אלה? בגלל שמובא ששלש אלה הם כנגד חב״ד: עז הוא בחינת חכמה, עז בגימטריא מזל, "אבא יונק ממזלא", זו בחינת האין שאבא יונק מהמזל. כתוב שעז בחכמה – "החכמה תעז לחכם"[מג], פסוק שמביאים בפירוש שעז הוא בחינת חכמה.

אמת היא אמא, ולכן היא מתחילה עם אותיות אֵם, ושוה בגימטריא אהיה בריבוע. אהיה הוא השם באמא[מד] – אני עתיד ללדת[מה]. אהיה פעמים אהיה, "אהיה אשר אהיה"[מו], שהוא שם הגאולה והחירות, הוא גם מצד אמא.

טוב עולה בגימטריא א-ה-ו-ה, שהוא שם הדעת בקבלה. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[מז], ראשי תבות א-ה-ו-ה, שם הטוב, שם הגנוז, הוא בחינת הדעת. "אמר לדבק טוב"[מח], כתוב שטוב זה בחינת דבק. דבק לשון דבקות, החיבור של "והאדם ידע"[מט] בסוד הדעת. טוב זה בחינת דבק.

אמת לפי זה היא בינה. הרבה פעמים כתוב שאמת לשון אֵם. רק בבינה האמת מתבררת. כתוב[נ] שאור החכמה אינו מבורר. כמו אדם שקיבל הברקה חזקה של חכמה, יכול להיות בה עדיין פסולת, כמו שנאמר הרבה פעמים, שבהברקת החכמה יש עדיין נתינת מקום לפסולת דקה. תכלית ההתאמתות היא בבינה. כתוב שאמת ראשי תבות הפסוק באיוב "אזן מלין תבחן"[נא]. סופי התבות ן-ן-ן הם כנגד נ שערי בינה. כתוב שעיקר האמת הוא הבנת האזן של הבינה, היא מבחינה באמת. האזן בוחנת את הדבר ומבררת את האמת לגמרי.

לכן אמרתי את שלשתם כנגד חב"ד. אם רוצים להשלים את זה, אז מים – מה שכתוב "אין מים אלא תורה" – יהיו כנגד כללות המדות שנקראו מים, וכבוד כנגד המלכות. רצינו את הדברים שכתוב 'אין... אלא תורה'. העיקר שכנגד חב״ד הם עז-אמת-טוב – עז מצד החכמה, אמת מצד הבינה וטוב מצד הדעת. שוב, במספר קטן מספרי הם חטה, וכשמשלימים אותםעם לחם הגימטריא הכוללת יוצאת תרי"ג.

ג.      פרק ז: הארה, תיקון, מספר

הארת ה-י ב-ה-ו-ה

נגמור את הפרק האחרון כאן. לחיים לחיים!

ז

מִכָּל הנ"ל נִמְצָא שֶׁאוֹר הַ-י שֶׁבַּשֵּׁם מֵאִיר בְּאֹפֶן מְיֻחָד בְּכָל אַחַת מִ-ג בְּחִינוֹת הוה שֶׁבַּשֵּׁם.

באמת בפרק ד הסברנו מה שאמרתי עכשיו כמה פעמים, שאור הישועה כבר מתגלה בבחינת נקודה בהיכלא, כמו התנוצצות הישועה בתוך הבינה, בתוך הציפיה. בפרק האחרון אמרנו שאור החכמה מאיר בפנימיות הכלי, כנגד ז"א, על מנת לתקן את המדות. קודם גם הסברנו כמה פעמים שבהכנעה ובשפלות של מלכות, כמו מנהגי אבלות שיש בימי ספירת העומר, מאיר הבטול של החכמה.

אם כן, יש באמת גילוי מיוחד. זהו תמיד כלל גדול בכל מה שאנחנו לומדים על שם י-ה-ו-ה – אחד מהכללים –שה-י של שם הוי' מאירה באופן מיוחד בכל אחת מאותיות ה-ו-ה. הרבה פעמים בספרי קבלה מציירים את שם הוי' עם שלשה קווים, שה-י היא מדרגה בפני עצמה, ויש חיבור מיוחד מ-י ל-ה עילאה, חיבור מיוחד ל-ו, וחיבור מיוחד ל-ה תתאה. לא רק בדרך השתלשלות, זה נקרא "אבא מקנן באצילות" בלשון הקבלה[נב]. אם היתה רק השתלשלות, מ-י ל-ה וממנה ל-ו וממנה ל-ה, זה נקרא סדר השתלשלות, דרך השתלשלות, כלומר, ה-י לא מאירה באופן ישירות ל-ו ול-ה. אבל זה לא ככך עיקר הענין של י, הבטול, הוא להתחבר באופן מיוחד עם כל אחת מאותיות ה-ו-ה.

התגלות האור בספר-סופר-סיפור

צריך להבין את זה בעבודה על דרך החסידות, מה הענין? מה זה ש-י מאירה באופן מיוחד עם ה עילאה? מה זה שמאירה באופן מיוחד עם ו ועם ה תתאה? בהרבה מאמרים שלמדנו כאן הסברנו את זה. בענין שלנו, לגבי ספירת העומר, אמרנו בפרק ב שלמונח ספירה יש שלשה פירושים: מלשון ספיר; מלשון סיפור; מלשון מספר. האור שב-י מתגלה בכל אחת מ-ג מדרגות הכלי – פנימיות הכלי, אמצעיות הכלי וחיצוניות הכלי. פנימיות הכלי נקראת ספיר, כנגד ה עילאה שבשם; תיכוניוּת או אמצעיות הכלי נקראת סיפור, כנגד ה-ו של שם הוי'; וחיצוניות הכלי נקראת מספר, המספר של ספירת עומר, כנגד ה תתאה שבשם הוי'. ה-י מאירה באופן מיוחד בכל אחת ואחת מהן, כאשר הספירה היא בעיקר הכלי.

למשל, ה-י נקרא סופר והוא סופר את המספר דווקא. בחינה זו היא כמו "כלם בחכמה עשית"[נג], הכח לספור את המספר הוא כח ה-י; האור שמתגלה בבחינת ספיר גם הוא אור ה-י והוא זה שמתגלה בפנימיות הכלי. בפנימיות הכלי יש גילוי אור-ספיר. באמצעיות הכלי יש תקון המדות, שאדם נעשה יותר מתוקן. עוד פעם, פנימיות הכלי מגלה אור ה'. אמצעיות הכלי היא כמו תיקון המדות, שהאדם מתקן את המדות שלו; חיצוניות הכלי היא פשוט בטול, איזה מספר דומם, דבר דומם. מהי השפלות והבטול שלו? שהחכמה סופרת אותו. כלומר שהחכמה שורה עליו מלמעלה.

כתוב[נד] שעיקר ההשראה היא על חיצוניות הכלי. עיקר השראת האור המקיף הוא על חיצוניות הכלי. לגבי חיצוניות הכלי החכמה שורה, כמו הסופר שהמִספר רק יודע שספרו אותי. זה נקרא השראת מקיף; אמצעיות הכלי צריכה להיתקן, להתברר, כמו תיקון מדות. זה נקרא הסיפור; ופנימיות הכלי מקבלת את האור בפנימיות ומגלה אותו. זו בחינת ספיר.

כח להאיר, כח לתקן וכח לספור

אם כן, כל אחד מקבל מה-י באופן אחר. אבל עיקר התיקון הוא שה-י צריכה להתחבר ישירות עם כל אחד מ-ה-ו-ה:

עִקָּר גִּלּוּי הָאוֹר כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ הָעַצְמִית מֵאִיר בְּסוֹד ״נְקֻדָּה בְּהֵיכָלָא״ [האור כמו שהוא בקדושתו העצמית הוא מה שהקדש מאיר בבינה, בבית המקדש] כנ"ל — גִּלּוּי אוֹר הָאֱלֹהִי — ״אִיהוּ וְחַיוֹהִי חַד״ — בִּפְנִימִיּוּת הַכְּלִי שֶׁל כָּל סְפִירָה — ״סְפִירָה״ מִלְשׁוֹן ״סַפִּיר״, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ בְּהִירוּת — ״סַפִּיר גִּזְרָתָם״.

האור כמו שהוא, "איהו וחיוהי חד", מאיר בפנימיות הכלי, בבחינת ספיר שלו. ב-י של שם הוי' יש שלשה כחות: כח של אור, כח להאיר; כח לתקן מישהו.

רבי אייזיק מהומיל מדבר על זה הרבה[נה], שכל תיקון המדות שיש בחסידות חב"ד, שזה כמו דברי מוסר, גם בחסידות יש הרבה דברי מוסר – דברי מוסר של חסידות הם אחרת מספר מוסר אחר, בגלל שזה תיקון המדות על פי חסידות. אז ודאי שתיקון המדות שיש בחסידות הוא ערך אחר לגמרי מתיקון המדות שלומדים בספר אחר של מוסר. בכל זאת, זהו תיקון המדות – תיקון המדות על פי דרך הבעל שם טוב.

לעומת זה, יש מה שחסידות, במיוחד חסידות חב"ד, מאירה אור אלוקי. הוא מסביר בהרבה מקומות באריכות שכל נושא תיקון המדות שיש בתוך החסידות והפעולה שלו הם בעצם לנחותי דרגא, רק לאלה שלא זוכים לעיקר החסידות. עיקר החסידות הוא גילוי אור. כלומר, מי שבגדר 'מקבל' פנימי, כמו במדרגת אמא לגבי אבא, הוא מקבל את אור החכמה, כמו שהוא – "ספיר גזרתם"[נו]. תיקון המדות בכלל לא מְשַחֵק אצלו, לא שייך במדרגה זו, הוא נעשה ממילא. הוא נעשה, אבל ממילא. אין על זה שום עבודה מיוחדת, בגלל שהעיקר הוא קבלת אור החכמה וגילויו כמו שהוא, כמו אור החכם.

יש מה שהחכם יש לו עוד תלמידים בשיעור, והתלמידים האלה לא כלים לקבל את בהירות האור כמו שהוא, לכן הוא צריך בכל זאת לרדת ממעלתו העצמית, להתעסק איתם ולתקן אותם. זהו כח אחר בחכם, בגלל שהוא יודע טוב שהוא לא יכול להאיר להם את האור שלו, אבל הוא צריך לתקן אותם. זהו עוד כח שיש בחכמה, הכח לתקן. כח זה מתגלה ישירות מאבא, מה-י, לתוך ה-ו של שם הוי', בתוך המדות.

אחר כך יש עוד כח שלישי, שנקרא כח לספור. הוא סופר מספרים, מתעסק בגימטריא. זה בשביל אלה שבמדרגת המלכות, הוא צריך לספור אותם.

כֹּחַ הַתִּקּוּן שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּ-י שֶׁבַּשֵּׁם דַּוְקָא ([על זה כתוב] כֹּחַ מָה [כלומר הכח לתקן על ידי המ"ה]), סוֹד ״כֻּלָּם בְּחָכְמָה [על ידי] (בִּטּוּל דְּמָה) אִתְבְּרִירוּ״ [כח זה שיש בחכמה לברר לתקן], מֵאִיר [דוקא] בְּאֶמְצָעִיּוּת הַכְּלִי — בְּחִינַת ז"א שֶׁבַּכְּלִי — [שבעבודת האדם היא] הָעֲבוֹדָה דְּתִּקוּן הַמִּדּוֹת — ״מָה שְׁמוֹ וּמָה שֵׁם בְּנוֹ״ כנ"ל.

הכח השלישי בחכמה הוא הכח לספור:

בְּחִינַת הַ"סּוֹפֵר״ שֶׁבַּחָכְמָה (שֶׁשָּׁרְשׁוֹ בָּאֱמוּנָה —

באמת אף על פי שזו בחינת המלכות, כנגד ה תתאה, השורש כאן בא מהמקום הכי גבוה שזה אמונה, מאיפה החכמה מקבלת את הכח לספור? מהאמונה, מרישא דלא אתידע, וכמו שלמדנו הרבה פעמים, אמונה אותיות:

א מוֹנֶה —

יש "אחד, אחד יחיד ומיוחד" שמונה את המספרים. זה נקרא אמונה, א מונה. הכל נמנה בכח ה-א הפשוטה, האחדות הפשוטה. ככה הבעל שם טוב אומר[נז], שכל הספירה של  הקדושה היא כדי לגלות שהכל סריה של אחד, הכל זה אחד. עוד פעם, יש תורה מהתורות העיקריות של הבעל שם טוב שלמדנו הרבה פעמים, שסוד המספר, לספור דברים בקדושה, הוא לגלות שבעצם הכל אחד, רק שהאחד משתקף עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אבל בעצם הכל אחד.

כמו המשל שכתוב בזהר[נח], שיש נר אחד באמצע החדר שמתגלה באלף צורות שונות בכתלים של החדר, אבל אם מסתכלים לאמצע, רואים שהכל רק נר אחד. כך אומר הבעל שם טוב בסוד המספר, שהמספר הוא ה-א שמונָה את עצמה בהרבה אספקלריות, השתקפויות, בכל המציאות כולה, אבל בעצם היא כל הזמן מונה אחד-אחד-אחד. בנפש זו אמונה פשוטה.

״פְּנִימִיּוּת אַבָּא פְּנִימִיּוּת עַתִּיק״)

האמונה היא פנימיות עתיק, ופנימיות אבא אחד עם פנימיות עתיק. לכן יש כח בחכמה דוקא להיות סופר מספרים, וזה דוקא לגבי התחתונים. היא מתגלה בבחינת השראה על חיצוניות הכלי. הענין של "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נט] רק מתגלה על חיצוניות הכלי, לספור את המספר. זה נקרא שהאור מזכך את הכלי מהחוץ. המקיף של אבא מתגלה על חיצוניות הכלי, והוא:

״סוֹפֵר״ אֶת הַמִּסְפָּר שֶׁבְּחִיצוֹנִיּוּת הַכְּלִי — הָעֲבוֹדָה דְּהַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת שֶׁמִּצַּד עֶצֶם הַמַּלְכוּת כנ"ל, שֶׁמִּזֶּה ״יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רָב ([וכפי שהסברנו קודם] בְּחִינַת מִסְפָּר) בְּכָל הָעוֹלָמוֹת״ [שבאה מחיצוניות הכלי].

אם כן, יש שלש מדרגות לחכמה: יש מה שחכמה היא "תורה אור"; ויש מה שחכמה היא בחינת מ"ה; ויש מה שחכמה היא נקראת הסופר. יש פסוק שאומר "איה ספר איה שקל איה ספר את מגדלים"[ס], פסוק מאד חשוב בחסידות. הסופר סופר מגדלים, והוא בחינת אבא, כתוב בחסידות[סא]. [מה זה מגדלים?] מגדלים הם עולמות, חיצוניות הכלים. זה ל, "מגדל הפורח באויר"[סב]. כתוב[סג] שזו חכמה סתימאה.

עוד פעם, לאבא יש שלש מדרגות: יש מה שאבא בחינת אור, והמדרגה של אור שבו היא מה שמתגלה באמא. זה נקרא פנימיות הכלי, ספירה מלשון ספיר; יש מה שאבא בחינת מ"ה, לצורך תיקון אדם, שהוא ז"א. זו אמצעיות הכלי; יש מה שאבא הוא בחינת סופר, וזה מה שנמשך לחיצוניות הכלי. אם נקח את שלש המלים:

אוֹר מָה (אָדָם) סוֹפֵר –

אמרנו ששפע שייך לעולמות – חיצוניות הכלי; תיקון שייך לנשמות – פנימיות הכלי; וקדושה שייכת לגילוי אלקות בפנימיות הכלי. הסברנו באריכות בהתחלה, שבתפלת "ריבונו של עולם" אחרי ספירת העומר מבקשים שלשה דברים: שפע לעולמות, תיקון לנשמות וקדושה – "בקדושתך העליונה" – של גילוי אלקות. הקדושה היא הקודש שמתגלה בבית המקדש, האור שמתגלה באמא; התיקון הוא מ"ה של חכמה שמתגלה בז"א; והשפע מגיע על ידי הסופר שסופר את המספר במלכות, ומזה נמשך שפע לעולמות.

שפע-תקון-קדושה אור-מה-סופר – ב'יט

עוֹלֶה [יחד] חַיָּה (י שֶׁבַּשֵּׁם) פְּעָמִים הוי׳, (בְּחָכְמָה),וּבְיַחַד עִם שֶׁפַע תִּקּוּן קְדֻשָּׁה [הגימטריא שעשינו בתחלת המאמר] (שֶׁמְּקַבְּלִים מִסּוֹפֵר מָה אוֹר שֶׁבְּחָכְמָה)

אם כן, קודם היה לנו רמז שפע-תקון-קדושה, ועכשיו יש לנו רמז אור-מה-סופר. אם מחברים אותם:

עוֹלֶה הַכֹּל שֵׁם הַקָּדוֹשׁ ביט (כַּאֲשֶׁר הַ-ב עוֹלֶה אַלְפַּיִם, סוֹד ב רַבַּתִּי דִּבְּרֵאשִׁית) — [שם זה בקבלה[סד] יוצא מהמלה] ״שֶׁמֶן (באתב"ש) לַמָּאוֹר״,

זהו שם הקצב, כשמתחילים ניגון (Down beat)... את ההגייה הנכונה אפשר לקרוא אצל הרש"ש בנהר שלום[סה].

בי"ט – "בזרועו יקבץ טלאים"

כתוב בקבלה שהשם הזה יצא מפסוק בספר ישעיהו שקוראים בהפטרת "נחמו", שם כתוב "בזרועו יקבץ טלאים"[סו]. זהו שורש שם זה בקבלה, "בזרועו יקבץ טלאים", השם הזה יוצא מהראשי תבות. כלומר, הפסוק הזה הולך על הגאולה השלמה, שהקב"ה יקבץ אותנו, שזה אור. שמן זה הוא:

״אוֹר כִּי טוֹב ([שהוא] לֵב טוֹב)״ [כמנין מט ימי הספירה], ״בִּזְרוֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים״ [וזו הבחינה של] — ״וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאֶחָד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אָמֵן סֶלָה.

כתוב שהקב"ה יקבץ כל אחד ואחד, וזה עיקר ענין הספירה. אנחנו סופרים בפרטיות, יום אחר יום, כל יום בפני עצמו, ויש מאמר חז"ל[סז], שכל דבר שבא במנין הוא דבר חשוב. כמו שאנחנו סופרים כל יום ויום, מחבבים אותו, כך הקב"ה מלקט אותנו אחד אחד – "'ואתם תלֻקטו לאחד אחד בני ישראל". אם כן, זהו הסיום של ספירת העומר.