1

בע"ה

קבלת פנים לגיורא-מנחם ותחיה-יהודית בן יעקב

טז אלול ס"ז – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו ניגון, "קול דודי", "שיר השירים".

קודם נאמר משהו לגבי היום של החתונה, ט"ז אלול, אור ל-י"ז אלול. לפי מה שמוסבר אצלנו הרבה שנים, מסבירים – לפי מה שכתוב בכתבי האריז"ל, שמכ"ה אלול עד ר"ה זה שבע ספירות של עולם האצילות (בלשון האריז"ל, עולם הברודים), מתחיל מכ"ה, יום בריאת-תיקון העולם, אבל שבוע לפני כן, אומר האר"י, מח"י אלול זה שבע ספירות של עולם התהו (וח"י אלול הוא היום הראשון של התהו), ולפי זה אפשר גם ללכת אחורה, אם יש שבעת ימי תהו ואחר כך שבעת ימי תיקון (כששני ימי ר"ה זה היסוד והמלכות, החתן והכלה של עולם התיקון), נקודים וברודים, אז – החל מי"א עולם זה עולם העקודים, שכולם עקודים בכלי אחד, ולפני כן יש עשרה ימים שהם ג"ר דא"ק וז"ת דא"ק, היינו כל עשר הספירות דא"ק, והיום הראשון של ר"ח אלול, ל מנחם-אב (שיש עניני אלול שמתחילים בו), זה ראשית הקו שלמעלה מא"ק. אם כן, כל החדש הזה הוא תהליך הבריאה, מהצמצום הראשון עד בריאת אדם וחוה בר"ה, כשבעצם יום א' דר"ה הוא כנגד החתן ויום ב' כנגד הכלה, והכל "יומא אריכתא". לפי הסוד הזה יוצא שהחתונה שלנו היום זה גם החתן והכלה, כי כמו שר"ה יהיה חמישי-ששי גם היום חתונה שבין חמישי לששי, שלפי סוד זה הם היסוד והמלכות של עולם העקודים. החתן שלו הוא החתן של עולם העקודים והכלה היא הכלה של עולם העקודים. בפרטיות, היום זה היום של החתן אבל הכלולות ממש זה הכלה, וזה הכל "יומא אריכתא" – היחוד הזה של יסוד ומלכות בכל עולם אמור להיות בסוד "יומא אריכתא", שהכל אחד.

לכן צריך להבין קצת מה זה היסוד והמלכות, החתן והכלה, בכל עולם. ההבדל בין העולמות זה לגבי מציאות הכלים – בא"ק אין בכלל כלים, בעקודים יש עשרה אורות אבל הכל עקוד בכלי אחד, בעולם הנקודים (עולם התהו שנשבר) יש לכל ספירה בפני עצמה כלי, אבל הוא קטן ולכן האור החזק שובר אותו, ובעולם הברודים, האצילות המתוקנת, יש ריבוי כלים ולכן הם מסוגלים להכיל וליישב ולהנציח את מציאות האור בתוכם. זה הסדר של העולמות, מאפס כלים עד ריבוי כלים. כל ההתפתחות, כל האבולוציה הזאת, בעצם זה התפתחות של מערכת כלים להכיל את האורות. בהרבה מקומות בקבלה ועוד יותר בחסידות כלי זה אותיות, זה יכולת הבעה. זה לא בדיוק לבוש, אבל אם מדברים רק על אור וכלי אז הכלי הוא לבוש, הוא בא להביע ולהנציח את האור שבתוכו. אותיות יש בקבלה אותיות המחשבה ואותיות הדבור, לאה ורחל בקבלה, אבל סתם אותיות זה דבור. כשמדברים על הבעה יש כל מיני צורות – אפשר להביע בהבעות פנים, לפעמים מביע עצמו במראהו באופן לא מודע, ואפילו כאשר מדבר בצורה מתוכננת יוצאות לו הבעות מהלא-מודע שלו (לכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", אף שמתכוונים לאותו תוכן זה מובע שונה). ההבעה זה הכלי, וסתם הבעה זה דיבור. כשמתחתנים יש דבר מאד חשוב בין חתן וכלה, הבעה ותקשורת, וצריך לבנות כלים. לכן אנו מסבירים בספרים שלנו שיש חמשה סוגי דיבור – הבעת אהבה מפורשת, אני אוהב אותך (חסד), בקורת נכונה (גבורה), שבח לזולת (תפארת), נתינת פקודה באופן מתוקן (נצח), הבעת תודה (הוד). כל זה דיבור, כלים.

בעולם הנקודים (התיקון בשבוע של ח"י אלול) כתוב בפירוש מה הכלי – כל אחד אומר אותו משפט, "אנא אמלוך", ואין לו משהו אחר לומר, זו כל האמת שלו. כמובן, זה כלי מאד לא מתוקן – לא רק שהוא מאד קטן, הוא גם התנשאות, היפך הביטול. כלי מאד לא טוב, ולכן הוא נשבר. בכל אופן, מתוך הכלי הזה נלמד מה זה הכלי בכל מקום. כל הבעה, כל כלי, זה קשור למלכות. אם כי אנו כעת אומרים שיסוד ומלכות זה החתן והכלה, הספירות שבתוך הכלי, אבל כל המושג כלי קשור למלכות. אם אני אומר שהכלי זה הדיבור, הרי המלכות גם נקראת עולם הדיבור, ולכן הנשמה של הדיבור זה רחל אמנו, בנין פרצוף רחל.

העולם הכי עליון, א"ק, אין לו כלים – הכוונה שהוא מה שהוא, בלי לדבר. א"ק הוא מלך – כל הדיבורים קשורים למלכות, כל ההבעות, כל הכלים – אבל א"ק הוא לא צריך לומר אני המלך, אין לו כלים. הוא מלך, אבל מבלי לומר את זה. איך אפשר להיות מלך בלי לומר שאתה מלך? זה באמת לא פשוט, בגלל ש"אמר מלכא עקר טורא", "באשר דבר מלך שלטון". המלך שולט מכח הדיבור, כמו שאמרנו שמלות ודבור זה היינו הך, ובכל אופן אדם קדמון הוא מלך – הוא המלך האמיתי – אבל הוא לא אומר שהוא מלך, בגלל שלא אומר שום דבר, הוא שותק ואין לו כלים.

בעולם הנקודים כל אחד בא ומכריז אני המלך. אז מה יכול להיות באמצע, בעולם העקודים? מחד נדמה שבעולם הנקודים כולם אומרים אותו דבר, אותו משפט, אבל אם יש עשרה אנשים סביב השולחן וכל אחד אומר "אני אמלוך" אני יודע בדיוק למי הוא מתכוון – האור שלו מאיר, לכן הכלי, גם שזה אותו משפט, זה כלי מיוחד לספירה הזאת. ברגע שאתה אומר לי "אני אמלוך" אני מבין שאתה מתכוון לעצמך, ולא אלי (אתה מתכוון שאני לא אמלוך, רק אתה תמלוך) – מאד ברור מה הכוונה. אבל, יש עולם העקודים, שבעולם העקודים יש עשרה כלים עקודים בכלי אחד, ולעניננו זה דבור אחד, אבל מתוך הדבור הזה לא יודעים בדיוק מה הכוונה, למי אתה מתכוון. הדיבור הזה זה "יחי אדוננו", זה הכיפה של החתן. יש רק משפט אחד, כולם אומרים שם "יחי אדוננו", אבל מה כל אחד חושב כשהוא אומר זאת לא יודעים – זה נקרא המציאות של עולם העקודים. אם מדברים על היסוד והמלכות של עולם העקודים, הכי טוב ש"יחי אדוננו" – מי שזה לא יהיה – זה שהמלכות אומרת זאת כלפי היסוד. כל ספירה יכולה להיות מלך, אבל בעיקר יש שני מלכים – בן יוסף ובן דוד – שזה החתן והכלה. לכן במאמר שהחתן יחזור לפני החופה הוא יפתח בזה שהחתן דומה למלך והכלה למלכה, יש שנים מלכים. אז מן הסתם, כששניהם מכריזים "יחי אדוננו" יש ודאי אחד למעלה משניהם, אבל בכל אופן יש גם כיוון שאני מכתיר את בן/בת הזוג שלי. ככלל, מי שאומר "יחי אדוננו" לא מתכוון לעצמו (בדיוק כמו שבנקודים מי שאומר "אנא אמלוך" ודאי מתכוון לעצמו), אז לא יודעים למי הוא מתכוון ויכול להיות בכל צורה ובכל אופן. אבל, מן הסתם, כאשר יש יסוד ומלכות, חתן וכלה, אז מי שזה לא יהיה זה מתלבש בבן הזוג. הכלה מן הסתם אומרת "יחי אדוננו" ומתכוון "יחי המלך" החתן, והחתן ב"יחי אדוננו" שלו מתכוון "תחי המלכה" הכלה (שם הכלה הוא תחי'-יהודית; במאמר מוסגר: יש תנועת התחיה, אבל לא ברור שזו תחיה יהודית, וצריך לדאוג שכל התחיה בארץ, וגם תחית המתים, הכל יהיה תחיה יהודית נטו, מאה אחוז – תיכף נגיע יותר לשם הכלה).

אם יש לנו כבר הסבר של יסוד ומלכות בעולם העקודים, אז מה שנשאר זה עולם התיקון. עולם התיקון, הברודים, ר"ה, בנין המלכות – מה עושים בר"ה, יסוד ומלכות של עולם הברודים? כל היממה הכפולה של ה"יומא אריכתא" אומרים כל מיני משפט של המלכת ה' – כל הריבוי כלים זה ריבוי דבורים להמליך את ה'. זה היסוד ומלכות של עולם הברודים, שזה הכלים הרחבים. בכל אופן, אם רוצים לתמצת זאת זה "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלך לעולם ועד". לכל אחד אומר בצורה שלו, ולא הכל אותו דבר – יש עשרה פסוקים, פרצוף שלם. כידוע שה' יכול היה לבנות את העולם במאמר אחד אבל ברא בעשרה מאמרות, וזה כדי שהעולם יהיה עולם התיקון ולא כעולם הנקודים (או, טוב מזה, עולם העקודים). ה' ברא בעשרה מאמרות, וזה גם סוד השכר ועונש, בחירה חפשית – בלי הפרצוף אין אבחון, אין בחירה, וממילא אין גם שכר וענש, ככתוב במשנה. אף על פי כן, הרעיון הוא שבעולם הברודים זה כבר ברור את מי ממליכים – ממליכים את ה'. אז איפה המשיח? המשיח הוא הא"ק השותק, יותר גבוה מזה. ברגע שכולם ימליכו את ה' הוא גם יופיע, אדם קדמון, כי בעצם הוא המאציל של עולם האצילות (בלשון החסידות "המאציל" זה אדם קדמון). מה זה תכל'ס? הוא לא מדבר, הוא לא אומר "אני המלך" (כי באמת הוא לא האין סוף, הוא רק א"ק), אבל הוא זה שמאציל, נותן את ההשראה, מתקן את המציאות החיצונית שכולם יכריזו ה' מלך. יודעים זאת מאדם הראשון (אדם-דוד-משיח), שכתוב במדרש שהוא אמר לכולם "בואו נשתחוה ונכרעה להוי' אלהינו" – בא נקבל את ה' למלך ונשתחוה לו. המשיח זה מי שמצליח להקרין ולהחדיר את התודעה של ה' מלך עד כדי התבטלות של כל הבריאה לה' מלך, וזה בראש השנה – יום ברוא אדם הראשון. בעצם הוא המלך על כל הבריאה, אבל לגבי המלכות העצמית שלו הוא לא אומר את זה. יש לו שרש באוא"ס, מלכות דא"ס, שם היה הצמצום כדי לתת לו צורה. לפני הצמצום, במלכות דא"ס, אין שום ציור כלל וכלל. אחרי הצמצום קוראים לו אדם קדמון – אדם על שם החידוש וקדמון על שם השרש באוא"ס.

עד כאן המשמעות והכוונה של התאריך. אבל, יש בזה רמז יפה גם בתוך השמות שלהם. אמרנו שעולם התיקון בכללותו זה "ה' מלך ה' מלך ה' ימלך לעולם ועד". בעצם זה לא פסוק שלם – הפסוק הוא הפסוק האחרון של שירת הים. שירת הים גם קשור לחדש אלול, כפי שנגיע, והרבי אומר שזה רמז הגאולה באלול, "להוי' ויאמרו לאמר אשירה" – השירה פותחת באלול הגאולתי וחותמת "הוי' ימלך לעֹלם ועד" (= שלום, כנודע, ומבין 1820 שמות הוי' בתורה השם כאן הוא מספר משיח; שלום = משיח חי). לפסוק הזה מוסיפים, מטבע שטבעו חכמינו ז"ל, "ה' מלך [בהוה] ה' מלך [בעבר] וכו'". אז יוצא רמז יפה שקשור מאד לחו"כ: הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך = משיח, לעֹלם ועד = צדקנו. הכל עולה משיח צדקנו, וזה כמו שאמרנו קודם – בעצם ממליכים את ה', אבל מי שמעשה לנו התבטלות זו לה' זה נשמת משיח צדקנו. רק החתן בפני עצמו, גיורא מנחם = משיח, אז החתונה הזאת היא ביאת המשיח. אם מחברים לכלה, תחיה יהודית, אז הערך הממוצע הוא משיח צדקנו (ה' מלך וכו', כנ"ל). אומרים כל בקר פעמיים "ה' מלך ה' מלך ה' ימלך לעולם ועד", וזה יוצא ביחד בדיוק גיורא-מנחם תחיה-יהודית. נקח את זה עוד שלב – צדקנו (לעֹלם ועד) = 250, נר. הכלה עכשיו, מהשבת של חי אלול, תדליק שני נרות, וידוע שב"פ נר עולה 500 = פרו ורבו – ובעצם כל נר הוא צדקנו כנ"ל. אם כן, חשבון פשוט, שההפרש בין גיורא-מנחם לתחיה-יהודית הוא ב"פ צדקנו – 500 – מה שמחבר אותם זה "פרו ורבו". מה זה "צדקנו"? קוראים לו גואל-צדק, והמלכות נקראת צדק, כנסת ישראל היא צדק. מה זה צדקנו? שהוא מצדיק אותה. ואיך? בכך גופא שהוא משפיע בנו את התודעה של ה' מלך זה "צדקנו", שהוא מצדיק את כנסת ישראל.

אם רוצים להוסיף 500 באות אחת זה ך סופית – משיחך. החתן הוא משיח והכלה היא משיחך. המלה "משיחך" מופיעה ה"פ בתנ"ך – פעם אחת בנביא, חבקוק, וד"פ בתהלים. הדור שלנו נקרא הדור של "חרפו עקבות משיחך" – הפסוק היחיד מבין החמשה בו רש"י בפשט אומר שזה קאי על מלך המשיח (שאר הפעמים – דוד, שאול, צדקיהו, שלמה). כל מלך ממלכי ישראל שנמשח אפשר לכנותו משיחך, אבל רק בפסוק "חרפו עקבות משיחך" רש"י מפרש בפשט על מלך המשיח, ורש"י אומר שזה המקור לביטוי בחז"ל "עקבתא דמשיחא". זו הפעם הרביעית, והפעם האחרונה היא "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך" – פסוק שאומרים אותו ב"אתה הראת" בשמח"ת. שם בפשט "משיחך" קאי על שלמה המלך. ידוע שמלך המשיח הוא בן דוד, אבל הוא גם מזרע שלמה (כך כותב הרמב"ם, והרבי מדגיש זאת הרבה). הפשט כמובן הוא שדוד הוא האבא ושלמה הוא הבן, אבל יש גם יחס פנימי לפי הסוד שדוד ושלמה זה כמו איש ואשה. יש כמה רמזים לזה: כתוב "ראה ביתך דוד" (כעת עומדים להקים בית בישראל, בית מקדש מעט, שיוסיף ויזרז בבניה מהרה של בית המקדש השלישי והנצחי), אבל שלמה בנה את המקדש, ולמה זה על שמו? הפשט הוא שהוא מסר את הנפש להכין את החומרים, שכל המלחמות שהוא לחם היה בשביל להכין את החומרים לבית המקדש. שבכלל, מכאן אפשר ללמוד כלל גדול לגבי המושגים של מלחמת מצוה ומלחמת הרשות – מלחמת מצוה זה כיבוש ארץ ישראל, ומלחמת הרשות זה מה שהמלך לוחם על דעת עצמו (עם הסכמה של הסנהדרין, שבמלחמת רשות זקוקים לה, משא"כ במלחמת מצוה) בשביל להרחיב את גבולות הארץ ולהגדיל את שמו (זה הפשט של מלחמת רשות). כי תצא מדבר במלחמת רשות (וכן בשופטים) – התורה יותר מדברת על מלחמת רשות, בסתם "כי תצא מלחמה". אבל, מי שהוא בן דוד – הולך בדרך דוד אביו – אז דווקא מלחמת הרשות שלו זה בשביל להכין את בית המקדש. מלחמת הרשות זה בשביל התכלית של הארץ – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "'בתוכו' לא נאמר", בזכות המקדש השכינה שורה בקביעות בכל יהודי. כיבוש הארץ זה בשביל להושיב בה את היהודים, אבל התכלית היא להשכין את השכינה בתוך היהודים השוכנים בציון. ידוע שהיחס בין היהודי לארץ הוא של חתן וכלה, כלפי הארץ היהודי חתן, אבל יהודי הוא גם כלה כלפי הקב"ה. במלחמת מצוה "דרכו של איש לכבוש", הוא כובש את הארץ, אבל תכלית מלחמת הרשות שהוא יהפוך להיות כלה כלפי הקב"ה בתוך הארץ. מי שמכין זאת זה דווקא דוד, שיוצא מחוץ לגבולות הארץ לכבוש מדינות – זה לא בשביל האגו שלו, הוא "אדמוני" ומתקן האגו שלו, אלא הכל בשביל לבנות את המקדש, ולכן נאמר "ראה ביתך דוד". אבל ה' לא נותן לו לבנות, למרות תשוקתו, ואומר לו שבנו יבנה. מה זה הסנריו הזה, שאחד מכין והשני בונה? זה הבית של שניהם – אחד מכין והשני בונה. איפה אחד מביא חומרים והשני עושה זאת? זה בעל ואשה. כתוב שהבעל מביא חומרי גלם (וגם מסכן את עצמו, עולה על אילן גבוה וכו', יש לו מס"נ להביא טרף הביתה), ואחר כך האשה עושה עם זה משהו לפי חכמתה (כנראה שהוא לא יודע לבשל טוב). תמיד אנו מסבירים שהכה"ג שעובד במקדש הוא בעלת-הבית של המקדש, אבל כאן אנו מוסיפים שגם שלמה המלך שלקח את החומרים של אביו ואת התכנית שהכין אביו ובנה וייסד זאת – זה גם כן יחס איך שצריך להיות בעל ואשה. יש עוד כמה רמזים ששלמה הוא האשה של דוד. יש שני רמזים פשוטים שהוא בחינת נוקבא – הוא מלך בגיל 12, גיל בת-מצוה, והשם שלו כתוב בצורת נקבה, הקרי-הפשט זה דכורא, אבל הכתיב-הפנימיות זה נוקבא. לכן רואים אותו כגבר, שזה הכלי, אבל בפנימיותו הוא נקבה – נקבה ביחס לדוד המלך, אבא שלו. לכאורה "משיחך" זה לשון יחיד, ואף על פי כן בפעם הראשונה שזה מופיע בתנ"ך, בנביא, כשכתוב "לישע את עמך לישע את משיחך", שמה רש"י אומר ש"משיחך" זה שאול ודוד. אחר כך, כשזה כתוב ארבע פעמים בתהלים, כל פעם זה רק מישהו אחד לפי הפשט. שאר הפשטנים גם בחבקוק אומרים שזה יחיד, אבל רש"י אומר ששאול ודוד. בעצם, אם נקח את כל הפסוקים וכל המפרשים, אז מי שיכול להיות רמוז במלה משיחך זה – שאול, דוד, שלמה, חזקיהו, צדקיהו, מלך המשיח. רמז יפה ששאול דוד משלים אחד את השני, שיחד עולה 351, משולש שם הוי', חזקיהו צדקיהו עולים בדיוק אותו דבר – יחד זה 'יהלום' של 26, שבת. החתן משיח, הכלה משיחך, הממוצע משיח צדקנו, והר"ת גמתי זה מלך המשיח – זוג משיחי מאיפה שלא מסתכלים (לא סתם "בתלת זימני הוי חזקה" אלא חמש פעמים, נרנח"י, חמשה רמזים מובהקים של משיח).

ניגנו "יחי אדוננו".

יש כוונה בכתבי האריז"ל כשאומרים "הוי' אחד", ה-ד של "אחד" היא ד רבתי, והאר"י כותב שצריך לכוון שהיא מאד גדולה – לא סתם יותר גדולה מ-ד רגילה, אלא צריך לכוון שהיא בגודל של ד פעמים ד. יש שני ביטויים שאנחנו אוהבים לכוון בכוונה הזאת – להרחיב או לתת גידים ובשר ועור לעצם הכוונה של ד פעמים ד, לחפש ביטוי קצר וקולע בתנ"ך שיש בו ד פעמים ד, שיתכן, או במודע או שלא במודע, שעליו חשב האריז"ל כשאמר כוונה זאת. הביטוי הראשון עליו הסברנו זאת הרבה פעמים הוא בסוף הפטרת "מחר חדש", כשדוד ויהונתן נופלים אחד על השני ובוכים (דוד צריך לברוח משאול), ושניהם נשבעים נאמנות אחד לשני (במיוחד יהונתן לדוד), אבל כשבוכים כתוב "עד דוד הגדיל" – ארבע ד בתוך עשר אותיות (10 הוא 'משולש' ד – שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע). יש עוד ביטוי, שהוא הרמז העיקרי לחדש הזה – בכל חתונה (ידוע שלפי מסורת ישראל, אפשר להתחתן כל השנה כולה אבל, החדש הכי נעלה להתחתן זה אלול, וזה קשור עם הרמז העיקרי) – "אני לדודי ודודי לי". אם כן, יש כוונה ל-ד אותיות ד של ד רבתי ד"אחד" שזה "עד דוד הגדיל" ויש רמז שני של "אני לדודי ודודי לי" (רמז של אלול, אבל גם טוב כל השנה, שכל השנה קוראים ומכוונים שיר השירים כולו – לפני כל מצוה שעושים זה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", שזה בעצם "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים", זה כל השנה, גם "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" בחדשי החרף וגם "דודי לי ואני לו הרועה בשושנים" בחדשי הקיץ – שלמות ד פעמים ד זה דווקא כאשר "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"). לפי הפשט, אם אומרים שה-ד היא רבתי זה כפול ("דודי לי ואני לו"), אבל האריז"ל אומר שזה "כפלי כפלים" (יש שם של כזה חשבון), ד בריבוע ("אני לדודי ודודי לי"). נתבונן רגע ברמז אחד: אם אני מוציא ד מ"אני לדודי ודודי לי" נשאר 169 – אחד בריבוע – מתאים לכוון זאת כשאומרים "הוי' אחד". אצל כל חתן וכלה יש "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (ה"אחד" השלישי במעשה בראשית – הראשון במקום, השני בשנה והשלישי בנפש, וכידוע הרמזים המופלאים במערכת זאת ובצירוף "שמע ישראל... הוי' אחד" אליה). ב"עד דוד הגדיל" (דוד הגדיל = בן דוד) יהונתן הוא החתן ודוד הוא הכלה, ומפסוק זה לומדים ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", זה המקור הכי חשוב בתנ"ך שכל אור חוזר עולה למעלה משרש האור הישר. אז בעצם, שני הפסוקים הללו זה פסוקים של אתערותא דלתתא, "אל אישך תשוקתך" – גם "עד דוד הגדיל" וגם "אני לדודי ודודי לי" – זה מתאים למבואר בכתבי האריז"ל ש-ד זה החלק הנקבי של אחד (אח – זכר, ד – נוקבא), וכתוב בזהר שאם אין זכר ונקבה אין גילוי של אחדות, האחד שורה רק במקום שיש חתן וכלה. יוצא מכך שכל אחד בפני עצמו זה חצי – אם כל אחד מחזיק את עצמו שלם אז להתחתן זה נקרא שניות, ושניות זה עבודה זרה (לכל היותר זה שיתוף). אם כל אחד הוא חצי, אז כשמתחתנים זה נעשה אחד אמיתי – ב"אחד" ה-אח זה החצי הזכרי וה-ד זה החצי הנקבי, והכל "עד דוד הגדיל". הדבר הכי משותף בין שני הרמזים זה "דוד" ו"דודי" – דוד הוא נוקבא, אבל הדוד בכל שיר השירים זה החתן ולא הכלה, שנקראת "אחתי, רעיתי וגו'". יש פעם אחת שהחתן בפני עצמו נקרא רעי, אבל אפילו פעם אחת הכלה לא נקראת דודתי (רק ביחד יש – "אכלו רעים, שתו ושכרו דודים" – יחוד יה, זיווג נשיקין, ויחוד וה, הזיווג הגופני שמוליד זחו"ק). במאמר שהחתן יאמר, "לכה דודי" – הפיוט "לכה דודי", על פי שה"ש (המקום העיקרי בתנ"ך שיש דוד) – והאריז"ל אומר שצריך שהמלה "דודי" זו מלה של אתעדל"ת (אפילו ב"דודי לי" כבר יש אתעדל"ת), וצריך לכוון שזה שם הוי' מלמטה למעלה, רק שאז ה-ה היא ד, "דלית לה מגרמא כלום". דפ"ד של אחד זה ד"פ "דלית לה מגרמא כלום" – איזו התעצמות עם הדבר הזה. לא רק ב-ה תתאה, אלא גם "שכינתא עילאה", ה עילאה של שם הוי', היא ד כאשר מכוונים את השם מלמטה למעלה. שם הוי' זה 26 ו-דודי זה 24, ביחד זה נ – אחד מסודות שער הנון. זה רק היה בשביל לראות שמה שמחבר בין "עד דוד הגדיל" ו"אני לדודי ודודי לי" זה המושג של דוד – המושג הכי אוהב של כל לשונות האהבה והחיבה בין החתן והכלה.

לכאורה הפשט של "אני לדודי ודודי לי" זה שאני מוסר את עצמי לדוד והדוד מוסר עצמו לי – זה הפשט הכי פשוט. כמובן, אפשר להעמיק מה זה לתת ולמסור את עצמי, יש כל מיני רמות, יש "לאשתאבא בגופא דמלכא". אבל, למרבה הפלא, רש"י כותב פשט ב"דודי לי ואני לו" – "הוא כל צרכיו תבע ממני ולא צוה אלא לי עשו פסח קדשו בכורות עשו משכן הקריבו עולות ולא תבע מאומה אחרת. ואני לו - כל צרכי תבעתי ממנו ולא מאלהים אחרים. לפי רש"י "אני לדודי" זה למקד את כל הפוקוס שלי בך, שאתה המקור היחיד לכל צרכי ואין לי מישהו אחר לתבוע ממנו, אתה חייב לי הכל. במבט ראשון נדמה ש"אני לדודי ודודי לי" זה בטול האגו, ובמבט ראשון הפירוש של רש"י זה טיפוח האגו – כל מה שאני צריך אתה חייב לתת לי, אתה חייב להיות המגייס, כל הצרכים זה רק עליך ולא על אף אחד אחר. "דודי לי" זה שקודם את תבעת הכל ממני, ולכן עכשיו "ואני לו", אני תובעת ממך כל מה שאני צריכה. אתה, הקב"ה, החתן, תבעת כל מה שאתה צריך ממני – ולא מאף אחד אחר – ועכשיו אני הכלה תובעת כל מה שאני צריכה ממך. פירוש מדהים – פשט של רש"י.

אם נשים את זה בתוך הבית, בסיטואציה של קומיקס, אם הבעל מבקש-תובע מהאשה כוס קפה, ואולי יש בבית עוד כמה בנות, אנשים, משרתת, והאמא אומרת רד ממני – תבקש ממנו, ממישהו אחר – והוא אומר, בשום פנים ואופן, רק שאת תעשי לי. כל מה שאני צריך אני תובע רק ממך, ולא מאף אחד אחר, וגם היא אומרת לו אותו דבר – כל השאלה היא רק מי מתחיל, מאיזה כיוון זה בא קודם, מי נותן את המכה הראשונה. זה פירוש ממש מופלא. מה זאת אומרת? איפה מוצאים דבר כזה בהלכה? יש באמת מלאכות מסוימות, מלאכות של חיבה, שרק האשה עושה לבעלה, ואסור לתת למישהו אחר לעשות. רש"י הזה מפשט את הזה, אומר שבעצם כל דבר בעולם זה מעשה חיבה. יש כאן גם אסמכתא מאד חזקה נגד שיטות הילינג שיש מגע (מה שדברנו לאחרונה הרבה) – דברים שאפשר לחפש איזה היתר על פי הלכה, אבל זה ודאי פוגע בבלעדיות של המגע, של הקשר. זו דוגמה פרטית, דוגמה פשוטה כי היא קיצונית, אבל כאן הוא אומר את זה במחי כף על כל דבר בעולם. לפי זה, אם המקור ההלכתי זה מלאכות של חיבה, זאת אומרת שבעולם – בעולם התיקון – זה לא התביעה, שאני תובע ממך הכל מתוך אגו, אלא בעצם אומר שכל מה שאני צריך זה בעצם היכי תמצי של חבה, הכל זה מעשה חבה. זה שאני תובע שתעשי לי כוס קפה זה מעשה חבה, ולכן אני רוצה שאת תעשי לי ולא מישהו אחר, וככה זה בשני הכיוונים. אמרנו קודם שיש חמשה סוגים של דבור מתוקן בין בני הזוג, ותביעה שייכת לנצח – זה נקרא איך לבקש, איך לתבוע, לתבוע עם רגש פנימי של אהבה. כאן זה משהו עצום, שכל מעשה בעולם הופך להיות מעשה חבה, שרק את יכולה לעשות לי ולא מישהו אחר, רק אתה יכול לעשות לי ולא מישהו אחר. אם ינסו ליישם את זה בתוך הבית, לא יודע מה יצא מזה, אבל בכל אופן זה אידיאל. לכל חדש יש חוש בקבלה, והחוש של חדש אלול זה חוש הניצוח (יש כמה גרסאות בספר יצירה). אפשר לשאול שאלה – מה הקשר בין חוש הניצוח (לנצח זה לתת פקודות) לבין "אני לדודי ודודי לי", מזל בתולה ונישואין? רואים שיש משהו עצמי ב"אני לדודי" ששייך לניצוח, שרש"י מפרש שזה בחינת ניצוח. "אני לדודי" לנצח אותו "ודודי לי" לנצח אותי – אני תובעת את הכל רק ממנו, והוא תובע את הכל רק ממני. שניהם, שני הפסוקים הללו, נגמרים "הרועה בשושנים" – תיכף נאמר מה זה בחסידות. נאמר את זה קצת יותר רך, לזה אנו קוראים בכל מקום "אהבה שאינה תלויה בדבר" – רגש של אהבה שאין לי בעולם אף אחד חוץ ממך, וממילא אין לי אף אחד אחר לבקש ממנו דברים. בכל דבר יש לי לאו והן – הלאו זה שאין לי מישהו אחר חוץ ממך, איני יכול להסתדר בלעדיך, וההן זה כמו "והייתם לי סגולה מכל העמים", שאני בוחר שרק את תעשי לי הכל מכולם, כי את הסגולה שלי. זה פירוש של נצח – נצח זה גם מעשה, אבל בבחינת "גדול המעשה יותר מן העושה".

עוד שלב אחד: בחז"ל יש שימוש פרטי למלה "תובע", שאחד תובע את השני, שזה תביעה לדבר הכי חביב, שבו באמת "הרי את מקודשת לי". רש"י משתמש במלה "תובע", תובע לתשמיש – לשמש זה שימוש, כל תשמיש בעולם. לכאורה, לא יפה לתבוע לתשמיש – כתוב שאשה תובעת בלב, והגבר יותר נועז שתובע רק בפה. רק שאין כלל בלי יוצא מהכלל – לאה תבעה בפה ויצא ממנה יששכר, התלמיד חכם הכי גדול. אם כל "אני לדודי ודודי לי" זה לשון תביעה, אז יוצא ש"דודי לי ואני לו" זה שהחתן תובע אותה ואחר כך היא תובעת אותו, מתחיל ממנו ומעורר גם אותה לתבוע אותו. אבל אם זה "אני לדודי ודודי לי" זה שקודם היא תובעת ואז הוא נענה – לא נענה רק בהסכמה, טוב בסדר, אלא גם תובע). זה בכלל, כדי להבין פשט של אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, אין הכוונה שהוא מסכים לו – קודם לא חשבתי על זה, לא היה בראש שלי, אבל אני מסכים – אלא שהתגובה היא בעצמה תביעה. היום משתמשים במושג תביעה בבית משפט – אם אחד תובע אז השני תובע כנגדו, תביעה הדדית, תביעה מעוררת תביעה. זה הפשט של רש"י – אתה ה' תבעת הכל רק ממני, אז גם אני רק ממך תובע את הכל. לאיזה פסוק בפרשתנו זה קשור? "האמרת" ו"האמירך" (שרש"י לא יודע בדיוק מה הפשט שם, אבל זה על דרך זה) – "אתה עשית אותנו חטיבה אחת" ואנחנו עשינו אותך חטיבה אחת בעולם. אחד הביטויים בלשון חז"ל לקידושין זה "מאמר" – זה ביבמות, אבל זה לשון קידושין. "ה' האמירך" זה גם קידושין, וזה קידושין של לכוון את המאמר רק כלפיך. מאמר זה רק דרבנן, אבל "חביבין דברי סופרים" (זו הכוונה כשהחתן חוזר מאמר – קידושין דרבנן – זה להמשיך אור-מים-רקיע מתוך המאור, באמירת מאמר מתקשר למאור ואז יוצא אמ"ר, זרעא חייא וקימא).

כמו בלשון חז"ל יש לתבוע בפה או לתבוע בלב. הכלל הוא שהאשה לא תובעת בפה, אלא רק בלב, אבל אם התביעה שלה פועלת זה גורם שהגבר גם יתבע – הוא אפילו לא יודע למה תובע, אבל הוא מתעורר – והוא תובע כלפיה בחיצוניות. לא חייב להיות ממש תביעה בוטה, אבל זה משהו יותר גלוי. ככה צריך להבין את הפסוק "אני לדודי ודודי לי" – קודם זה התביעה שלה (עם הצורה המיוחדת הנקבית, שהיא תביעה צנועה יותר, אבל בתוך הצניעות יש אפילו יותר עוצמה), ואחר כך זה פועל שגם הוא תובע. כתוב בחדש אלול שיגמה"ר – שזה בעצם סוד הסיום של שני הפסוקים, "הרועה בשושנים", הרומז ל-יג עלי השושנה, יגהמ"ר המתעוררות בחדש אלול – פועלות שאנו נתעורר בעצמנו בתשובה ולא נדע מאיפה זה בא (כי אם נרגיש מאיפה זה בא זה כבר "דודי לי ואני לו"), יש באויר יגהמ"ר, המשל של "מלך בשדה", וזה פועל דרך הלא-מודע שבנפש שאנחנו נתעורר ב"אני לדודי ודודי לי". לפי זה, עוד לפני "אני לדודי" יש משהו נעלם מלמעלה, שבעצם רמוז בסוף הפסוק – "הרועה בשושנים". אבל, לפי מה שאנו כעת אומרים, אותו יחס זה גם בין "אני לדודי" ל"ודודי לי". בגלל שאם היא תובעת בלב – לפעמים רואים שהיא משתוקקת, ואז יש מצוה לפקוד אותה (ככתוב בשו"ע), אבל אנו מדברים שהוא לא עושה את זה בגלל שזה מצוה, אלא שהוא תובע אותה (בדיוק כפי שאמרנו קודם, שאם עושה את זה מתוך מצוה כי רואה שהיא משתוקקת, זה יחסית סביל וזה לא אתעדל"ת באמת – אם לא רציתי אלא זו מצוה, כך כתוב בכל ספרי המוסר שצריך להיות תמיד, אבל תכלית הכוונה היא כמבואר בר"ח "קדש עצמך במותר לך", שתהיה אש קדש בין האיש והאשה, ואז יתכן מאד שלא מרגיש בכלל שהיא משתוקקת אלא שזה מעורר אותו בלי לדעת מאיפה זה בא והוא תובע בפה, זה הכי טוב שיכול להיות, "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים"). בחסידות, במיוחד במאמרים של ר"ה על הפסוק "אני לדודי ודודי לי", הוא מקשה שפעם – בתוך שיר השירים גופא – את "רעיתי" מפרשים "פרנסתי", ומזה לומדים ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים", אבל אם כותב "הרועה בשושנים" אז משמע שהדוד-החתן הוא הרועה. אם כן, בעצם יש רע, יש רעיה ויש רועה (ופעם אחת הדוד גם אומר לה "רעי את גדיותיך" – אנו יודעים שרחל היתה רועה את צאן לבן). בכל אופן, "הרועה בשושנים" הולך על החתן, וזה נקרא שהוא מפרנס ("רעה אמונה" – לפרנס את האמונה). אז מי מפרנס את מי? הוא אותה או היא אותו? זה חוזר ליחס של דוד ושלמה שהזכרנו. בכל אופן הוא מסביר שאם האתערותא דלעילא באה ממקום שאתערותא דלתתא מגיעה לשם זה "רעיתי", "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים", אבל אם צריך להמשיך אתערותא דלעילא ממקום שאתערותא דלתתא לא מגיעה לשם מכח עצמה, על זה כתוב "הרועה בשושנים". זה החידוש, שמה שקורה בחדש אלול זה מעורר את היהודי לתשובה לשורש "עד דוד הגדיל" (לא משתמש במילים אלו, אבל כך מסביר), וכדי שהתשובה תהיה גדולה עד כדי "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" ממש (כמו "כל או"ח חוזר לקדמותו ממש"), וגם שיהיה "כל ימיו בתשובה" (בתנועה זו של התשובה האמיתית עד השרש) צריך "הרועה בשושנים". מההמשך של "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" יוצא שגם האתערותא דלעילא הבאה ממקום שאין אתעדל"ת באה לשם זה גם בא בזכות נשיאת החן של הכלה (כמבואר בלקו"ת שה"ש, ור"ה לא מזכיר זאת כן) – לא בזכות אתעדל"ת שלה, אבל בזכות נשיאת ומציאת חן שלה. נחזור – אמרנו שלה יש תביעה בלב (ולא שהוא רואה זאת), ופתאום הוא מקבל חשק, מהיכן זה בא? לא מכך שרואה התעוררות שלה, אלא כמו אצל אסתר, שנשאה חן. לפעמים יודעים מה גרם לנשיאת חן, איזו עשית טובה, אבל סתם נשיאת חן לא ידוע מאיפה. יתכן שהאשה שלי, שאני נשוי לה שנים, ויש בסיס, אבל פתאום מתעורר החן – שלושים יום אסתר לא נקראה למלך, ופתאום היא נושאת חן, ונשיאת החן זה ממשיך ומעורר את "הרועה בשושנים".

"המעשה הוא העיקר", ויש שתי תוספות בשביל זה: קודם כל, חז"ל דורשים "אל תקרי 'שושנים' אל 'ששונים'", והכוונה ששונים הלכה. בחסידות מוסבר ש"שושנים" זה הולך על מצוות, אור מקיף, ו"ששונים" זה הולך על תורה, אור פנימי. ההמשכה של "הרועה בשושנים" באה ממקום שגם גבוה מגלגלתא, מרדל"א, שיותר גבוה משרש המצוות בגלגלתא ושרש התורה במו"ס, או"מ ואו"פ, וממילא זה גם ממלא את כל הפגמים שאדם פגם במשך השנה בתורה ובמצוות. אבל, מי שמתחיל בלימוד התורה, שלא מבין בדיוק מה הכוונה – שזה המצב הכי טוב – אז הוא קורא "אל תקרי 'שושנים' אלא 'ששונים'" ומבין שה' רועה בשונים, סימן שהחתן והכלה שונים אחד מהשני, ותמה מה רוצים לומר בשוני הזה. לפי הספר האחרון, מחול הכרמים, יש שתי בחינות – נשיאת חן ומציאת חן. "הרועה בשושנים" זה דומים, שתי שושנים דומות זו לזו, אבל חז"ל אומרים "אלא 'ששונים'", זה נשיאת חן שיש בין שני שונים. לפעמים אנחנו שני שושנים, ולפעמים אנחנו שונים פתאום, אבל מתוך השוני יש נשיאת חן. מה עושים כשאנו מרגישים שונים אחד מהשני – כשאני חב"דניק ואת ברסלבית? אז צריך ללמוד ביחד, וכדאי ללמוד ביחד הלכה (שונים הלכות) וגם ללמוד ביחד חסידות. זה שרש התורה שגם יותר גבוה מהמצוות. בכל אופן, כאשר שני אנשים שונים, וצריכים נשיאת חן, אז "המעשה הוא העיקר" שבאמת צריך ללמוד ביחד. הלימוד המשותף זה מה שמתגבר על השוני, וגם מציף את השוני ופועל שעצם השוני ישא חן. זה כמו שכתוב בתניא שהחריף יתובל ויהפוך להיות ערב לחך יותר מהמתוק. זה "המעשה הוא העיקר" – שצריך לשנות בשביל "אני לדודי ודודי לי". "המעשה הוא העיקר" הרבה יותר פשוט, שמי שמתחתן בחדש אלול צריך להביא הביתה כל ערב שבת זר פרחים, שושנים, "הרועה בשושנים", צריך שיבוא ממנו. אם רוצים שהדרגה הזאת תמשיך לעולם ועד צריך לדאוג כל ערב שבת להביא שושנים הביתה. שבת זה כמו יום כיפור – בסוף הכל נעשה שושנים. אפילו הרבי אמר שבסוף, נעבעך, גם הבעלי תשובה יהיו צדיקים – בסוף כולם יהיו דומים, זה שבת, מעין עולם הבא (שבת שבתון זה יום כיפור, ואנו מסבירים שהשידוך של יום כיפור זה שושנים ממש, דמיון ולא שוני).

לחיים לחיים, שיהיה בנין עדי עד, כמו שהרבי רוצה.

ניגנו הניגון שאחרי מאמר, "אני לדודי".

רמז יפה בפסוק הזה – ב"אני לדודי ודודי לי" יש 15 אותיות, ו"הרעה בשושנים" עוד 11 אותיות, אומר שהחלק השני של הפסוק זה יה והחלק השני וה, "אני לדודי ודודי לי" זה יחו"ע, אבל בעצם זה רק יחוד נשיקין, ואילו "הרעה בשושנים" זה יחו"ת, יחוד גופני המוליד זחו"ק. הפלא הוא שהיחוד העליון נקרא "אכלו רעים", אף על פי שכתוב כאן דודים, ואילו על היחוד התחתון נאמר "שתו ושכרו דודים", הדוד של התחתון כלול ביחו"ע של "אני לדודי ודודי לי". בכל אופן, היחוד העצמי ביותר זה "הרעה בשושנים", החותם את "אני לדודי ודודי לי". בעצם, "הרעה בשושנים" – צריך לראות אם זה רמוז בפירוש בלקו"ת – זה המקור למשל של המלך בשדה בפסוק זה. כתוב בחסידות ש"הרעה בשושנים" זה התגלות יגהמ"ר, וכן במשל "המלך בשדה" זה התגלות יגהמ"ר.

רמז שני, שתי גימטריאות יפות של כל הפסוק "אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים" = 1173 = תקון הברית = טוב לי תורת פיך (רמז זה כמובן קשור ל"אל תקרי 'שושנים' אלא 'ששונים'", כדרשת חז"ל וכמבואר בחסידות).

שיהיו כל הפשטים וכל הרמזים וכל הדרושים וכל הסודות, והעיקר זה "משיח נאו", שנראה אותו.

השלמה:

צריך להתבונן בכך שדווקא בעולם העקודים יש מטי ולא מטי – יש רצוא פנימי לא"ק, הכרה שיש משיחי אמיתי שלא אומר דבר ונסתר מהעין, ומטי אל הכלים. בנקודים יש רק מטי ואין לא מטי, ולכן אין בטול והכל נשבר.