אין כאלהינו

ביאורי תפלה

אֵין כֵּאלֹהֵינוּ. אֵין כַּאדוֹנֵינוּ. אֵין כְּמַלְכֵּנוּ. אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ.

מִי כֵאלֹהֵינוּ. מִי כַאדוֹנֵינוּ. מִי כְמַלְכֵּנוּ. מִי כְמוֹשִׁיעֵנוּ.

נוֹדֶה לֵאלֹהֵינוּ. נוֹדֶה לַאדוֹנֵינוּ. נוֹדֶה לְמַלְכֵּנוּ. נוֹדֶה לְמוֹשִׁיעֵנוּ.

בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ. בָּרוּךְ אֲדוֹנֵינוּ. בָּרוּךְ מַלְכֵּנוּ. בָּרוּךְ מוֹשִׁיעֵנוּ.

אַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ. אַתָּה הוּא אֲדוֹנֵינוּ. אַתָּה הוּא מַלְכֵּנוּ. אַתָּה הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ. אַתָּה תוֹשִׁיעֵנוּ.

הראשונים פירשו שתפלה זו רומזת למטבע הברכה ועניית אמן: "אין כאלהינו... מי כאלהינו... נודה לאלהינו..." ראשי תבות אמן, ואחר כך "ברוך אלהינו... אתה הוא אלהינו..." – הרי "אמן ברוך אתה" (ופירשו שתפלה זו נתקנה להשלמת מאה ברכות בשבת ויום טוב[א]).

אמן לפני ברכה

נמצא שיש כאן סדר מיוחד, אמן ("אין-מי-נודה") קודם לברכה ("ברוך אתה"). והיינו גילוי מעלת ה'אמן' הגבוהה יותר מעצם הברכה, "גדול העונה אמן יותר מן המברך... שהרי גוליירין יורדין ומתגרין [במלחמה] וגבורים יורדין ומנצחין"[ב]. אמן מלשון אמונה, "וצדיק באמונתו יחיה"[ג], והאמונה היא למעלה מהברכה. ברכה היא המשכה וגילוי, והאמונה מתייחסת לעצמות ה' ממש. אמן-אמונה הוא תכלית הברכה, גמר-הנצחון על ידי הגבורים-הצדיקים העונים אמן. נמצא שאנו מברכים כדי לענות אמן[ד]! "סוף מעשה [אמן] עלה במחשבה תחלה [לפני הברכה]"[ה], "נעוץ סופן [אמן] בתחלתן [לפני-למעלה מהברכה]"[ו].

את הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גֹדל לאלהינו"[ז] פירשו חז"ל[ח]: "כי שם ה' אקרא", כאשר אני אברך בשם ה' ("ברוך אתה ה'"), אתם "הבו גדל לאלהינו" באמירת אמן – בדרך כלל הברכה קודמת לאמן אבל יש סדר שאמן קודם לברכה, "הבו גדל לאלהינו" ואז "כי שם ה' אקרא". "כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שֹמר אמֻנים', אל תיקרי שֹמר אמֻנים אלא שאומרים אמן"[ט] – אמירת אמן פותחת את השער ואז ניתן לומר "ברוך אתה".

היחס בין ברכה ואמן-אמונה הוא כמו היחס בין בריאת העולם ומתן תורה: העולם נברא באות בי"ת של "בראשית" מפני שהיא לשון ברכה[י], וכן "ברוך אתה" נוטריקון ברא (ומכאן נוסח ברכות הנהנין "ברוך אתה... בורא" וכו'). מתן תורה פותח באל"ף, "אנכי הוי' אלהיך"[יא], שרש ומצוַת האמונה, "אמונה אֹמן"[יב]. אם כן, בפועל הופעת הברכה קדמה להופעת האמונה, עשרה מאמרות לפני עשרת הדברות, אבל בשרש האמונה של "אנכי" גבוהה מהברכה של "בראשית", קדימת אות אל"ף של אמונה לאות בי"ת של ברכה.

התבאר[יג] כי מטבע הברכה היסודי "ברוך אתה הוי'" מכוון כנגד אברהם יצחק ויעקב: "ברוך" כנגד אברהם, "והיה ברכה"[יד]; "אתה" כנגד יצחק (לו נאמר "אתה אבינו"[טו]); "הוי'" כנגד יעקב, יעקב = שבע פעמים הוי'. בהמשך לזה, גם 'אמן' שייך ליעקב, כרמז המובהק יעקב = אמן אמן ("שֹמר אמֻנים-אמֵנים", מיעוט "אמנים" שניים), וכן יש קשר מובהק בין מדת התפארת של יעקב אבינו לאמונה[טז]. לפי זה, "גדול העונה אמן יותר מן המברך" היינו גדול יעקב האומר "אמן" יותר מאברהם האומר "ברוך", בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם"[יז]. יעקב הוא "הקטן"[יח], המקטין עצמו ואומר "קטנתי"[יט] (כמו "'כי אתם המעט מכל העמים', שממעטים עצמכם"[כ]), ודווקא הוא פודה את אברהם ("האדם הגדול בענקים"[כא]), וכן אמירת "אמן" היא 'קטנה' ביחס לברכה הארוכה אך "גדול העונה אמן [קטנה] יותר מן המברך [ברכה ארוכה]".

כוונה עיקרית של אמן היא יחוד שמות הוי' ואדנות (הוי' אדני = אמן[כב], כאשר שם אדני משולב בתוך שם הוי', יאהדונה"י). הוי' הוא השם הנכתב ואדנות הוא השם הנקרא, "'זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר', נכתב אני ביו"ד ה"א [שמי] ונקרא אני באל"ף דל"ת [זכרי]"[כג]. שמי עם יה (משם הוי') = שסה מצוות לא-תעשה, זכרי עם וה = רמח מצוות עשה[כד] – הכל שייך ליעקב אבינו, עמוד התורה, שאומר "עם לבן גרתי ותריג מצוות שמרתי [שמר אמנים]"[כה].

אתה הוא אלהינו

את המלים "אתה הוא אלהינו" פירש מורנו הבעל שם טוב[כו]: "כשסובר האדם שהוא נוכח ה', תואר אתה, אז הוא רחוק מהשם, תואר הוא נסתר, משא"כ כשסובר שהוא נסתר ורחוק מהשם, תואר הוא, אז הוא קרוב ונוכח ה', תואר אתה". כלומר, כאשר יש לאדם שמץ 'מודעות עצמית', בהיותו "סבור שהוא נוכח ה'" ואומר לה' "אתה", אזי אין ה"אתה" שלו אמתי בכלל (אלא "כח המדמה" בלבד, 'השלכה' של 'אני' עצמי של האדם), ולכן מיד ה' מתרחק ממנו והופך להיות "הוא", נסתר, ודווקא אז "מרחוק ה' נראה לי"[כז] וניתן לומר לו "אתה". בדקות, זהו תהליך תמידי, "אתה-הוא-אתה-הוא" עד אין סוף, בדרך "רצוא ושוב", שכן אחרי כל השגה ותפיסה, בחינת "אתה", ה' מתעלם והופך להיות "הוא", ושוב נתפס כ"אתה", ושוב נעלם, וחוזר חלילה.

היחס בין "אתה" ו"הוא" הוא כיחס בין הכהן, "אתה כהן לעולם"[כח], בהתגלות והמשכה, ובין "ועבד הלוי הוא"[כט] בצמאון ותשוקה ל"הוא טמיר ונעלם". אכן, בכוונת "ברוך אתה ה'", "אתה" הוא בחינת יצחק, כנ"ל. והנה, יצחק עצמו הוא בחינת גבורה, "ועבד הלוי הוא", והיינו שבתוך ה"אתה" של יצחק נכלל בחינת "הוא", כאשר בין ה"אתה" וה"הוא" יש 'משחק' תמידי, בחינת יצחק-ישחק. והרמז: אתה הוא = ישחק. ורמז נוסף: אתה הוא אלהינו = 520 = 20 פעמים הוי' = חלק המילוי של יצחק (כאשר יצחק במילוי, יוד צדי חית קוף = ד פעמים יעקב, הערך הממוצע של כל אות, ואותיות המילוי לבד, יוד צדי חית קוף = אתה הוא אלהינו).

מבנה התפלה

בתפלה זו יש חמשה בתים – אין, מי, נודה, ברוך, אתה[ל] – ובהמשך לדברי הבעש"ט יש לכוון בפשטות את המבנה מלמעלה למטה בדרך הבאה (מתאים לפירוש הרמ"ק[לא]):

"אין כאלהינו" – זו הדרגה הגבוהה ביותר, "אין כיוצא בו"[לב]. בדרגה זו אין עדיין תפיסה והבנה של השכל, "החכמה מאין תמצא", כאשר תיקון האני הוא בהכרת האין ("דע מאין באת").

"מי כאלהינו" – מ"אין" באים ל"מי" (כרמוז במשנה "אם אין אני [תקון אני באין כנ"ל] לי מי לי"[לג]). "מי" זו שאלת הבינה, "מי דקיימא לשאלה"[לד], ראשית תפיסת השכל באלקותו יתברך (ואילו בחכמה אין שאלות כלל). ה"אין" עצמו הוא הכתר (כמו הרובד העל-מודע בנפש), ממנו נובעת החכמה הנתפסת בפועל  בבינה, "החכמה מאין [מהכתר] תמצא [בבינה]"[לה].

"נודה לאלהינו" – מהתפיסה של הבינה ("מי") באים להודאה ("נודה") במדת ההוד, "בינה עד הוד אתפשטת"[לו]. עד כאן, "אין" ו"מי", מכתר עד בינה, זו השראה-ירידה מלמעלה, ואילו "נודה" היינו אתערותא דלתתא, מצד האדם המודה ("איהי בהוד"[לז], חוויית המקבל-הנוקבא).

"ברוך אלהינו" – מהודאה, "נודה", באים לברכה, "ברוך", כמו הצירוף "ברכות והודאות"[לח]. לאחר אתערותא דלתתא, "נודה", בסוד "אשה מזרעת תחלה"[לט] – מגיעה אתערותא דלעילא, "ברוך" (כמבואר ש"ברוך" פירושו המשכה, ברכה מלשון בריכה והברכת הגפן). במערכת הספירות, לאחר ההוד ("נודה") מגיע היסוד הנקרא ״ברוך״, "ברכות לראש צדיק [׳צדיק יסוד עולם׳]"[מ] (כאשר מקורו האמתי של "ברוך" הוא בחכמה, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[מא]).

"אתה הוא אלהינו" – מ"ברוך" באים מיד ל'הכרת הנוכח' באמירת "אתה" (תכלית התפלה בכלל), ומיד ה'אתה' נעשה 'הוא' (כמו שהתבאר). אמירת 'אתה' לנוכח שייכת לספירת המלכות, "ואתה מחיה את כֻלם"[מב], כאשר יש דפק-חיים תמידי של רצוא-ושוב בין "אתה" ו"הוא". "אתה" ו"הוא" במלכות נובעים משני השרשים שלה: בחינת "אתה" נובעת מהחכמה (ראש קו ימין, התגלות והמשכה), "אבא [חכמה] יסד ברתא [מלכות]"[מג], ואילו בחינת "הוא" נובעת מהבינה (המסתלקת למעלה בקו שמאל), "כאמה בתה"[מד].

ולסיכום

בדרך נוספת (ומשלימה) מבואר בקבלה וחסידות[מה] שזהו סדר של עליית העולמות: "אין כאלהינו" – עולם העשיה, ה תתאה בשם הוי'; "מי כאלהינו" – עולם היצירה, ו בשם הוי'; "נודה לאלהינו" – עולם הבריאה, ה עילאה בשם הוי'; "ברוך אלהינו" – עולם האצילות, י בשם הוי'; "אתה הוא אלהינו" – 'עולמות הנעלמים (אדם-קדמון), קוצו של י בשם הוי'.