התמהמהות המשיח

ז' שבט תשפ"ב – כפ"ח

יארצייט אם הרב – מרת בריינה מלכה גינזבורג ע"ה (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

ב-י' שבט, יום ההילולא של הרבי הריי"צ, נוהגים ללמוד בכל שנה פרק ממאמר "באתי לגני". בפרק הנלמד השנה, פרק יב, מוזכר שאור אין סוף נמשך "למטה מטה עד אין תכלית" ומוסבר שישנו גילוי של אין-סוף בפועל ב"מה גדלו מעשיך הוי'" ו"מה רבו מעשיך הוי'". בשיעור הורחב היחס בין הפסוקים והוסבר כי המשיח מתמהמה במאמציו לחבר את ה"מה גדלו" עם ה"מה רבו", את המקרו-קוסמוס עם המיקרו-קוסמוס (וכך לגלות בהם את האין-סוף), ובתוך עם ישראל לחבר את הגדולים עם הקטנים.

נשיאת הפכים במשיח – "היום" ו"יתמהמה"

נאמר משהו על משיח. יש למשיח שתי תכונות הפוכות:

מצד אחד, כששואלים את המשיח מתי הוא בא – הוא אומר "היום"[ב]. אז, כשהוא לא בא באותו יום, אליהו הנביא צריך לתרץ אותו, להסביר למה הוא לא בא באותו יום. בכל אופן, הוא דרוך מאד-מאד לגאול אותנו, אין לו שום ספק וספק-ספיקא שהוא בא היום ממש.

מצד שני, כתוב על המשיח בחבקוק "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר"[ג]. כמדומני שגם למדנו פעם[ד], שמה שכתוב "אם יתמהמה" לא רק מתאר מציאות בדיעבד – שאם, נעבעך, המשיח לא בא היום, אלא מתמהמה, לא בא עוד יום ועוד יום, לא להתייאש, אלא "חכה לו כי בא יבא לא יאחר". זהו לא הפשט. הפשט הפנימי הוא ש"אם יתמהמה" זהו הסימן שהוא מלך המשיח – זו תכונה עצמית שלו, שהוא מתמהמה. כלומר, דווקא "אם יתמהמה", אם אתה רואה שהוא מתמהמה, זהו הסימן המובהק שהוא המשיח, לכן "חכה לו", כי אותו אחד שמתמהמה הוא "בא יבא", ודאי יבא בסוף, "לא יאחר". כידוע[ה], "אם יתמהמה"[ו] עולה ישראל[ז] – זהו ביטוי של מעלה.

אם כן, המשיח מצד אחד בטוח שהוא בא "היום", וכך הוא משדר – אם שואלים אותו הוא אומר בבטחה גמורה "היום". מצד שני, הוא בעצם מתמהמה, זהו העצם שלו והסימן המובהק שאכן זהו משיח. איזה סוג משיח זה? אפשר לומר שאלה שתי הבחינות בתוך משיח, "תרין משיחין"[ח] – משיח בן יוסף אומר "היום" ומשיח בן דוד הוא שמתמהמה. לכן באמת כתוב "בא יבא" – "בא" הולך על משיח בן יוסף ו"יבא" על משיח בן דוד, כך כותב הגר"א[ט].

בכל אופן, גם כך זו עדיין נשיאת הפכים – איך יכול להיות יחד "היום" ו"יתמהמה". מה שהסברנו עכשיו הוא כמו "זריזות במתינות"[י] – יחוד הדעת[יא] של משיח. מן הקצה אל הקצה – בטחון מופרז ושטות דקדושה לומר "היום" ומצד שני אפאטיות גמורה, לכאורה, על פניו, של "יתמהמה", לא רואים עליו שום תזוזה.

"אור אין סוף למטה עד אין תכלית" – גדולי הנבראים וריבוי הנבראים

כדי להבין זאת נאמר ווארט שקשור לפרק של "באתי לגני" השנה – פרק יב[יב]: הרבי הקודם מביא שם, והרבי מאריך במאמרים שלו[יג], שיש גילוי של אין סוף בכל מדרגה ומדרגה של סדר ההשתלשלות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין – "אור אין סוף למטה עד אין תכלית"[יד]. כלומר, בכל מקום במציאות יש אין סוף – גילוי ממש של אין סוף, בפועל.

בפשטות, וכך מסיים הרבי הקודם את הפרק במאמר המקורי, יש שני אופני גילוי של "מטה עד אין תכלית" – אחד הוא "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבֹתיך"[טו] והשני "מה רבו מעשיך הוי' כֻלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך"[טז]. בלשון שלו, שני הגילויים הם "גדולי הנבראים" ו"ריבוי הנבראים". ב"גדולי הנבראים" יש גילוי של אין סוף וגם ב"ריבוי הנבראים" יש גילוי של אין סוף – והם הולכים ביחד.

חיבור "מה גדלו" ו"מה רבו"

נאמר בדרך ווארט, ווארט נחמד: למה משיח מתמהמה? אפשר לחשוב על כל אחד שמתמהמה שהוא סתם אפאטי. אני לא רואה אצלו שום תזוזה, שום התקדמות – עובר עוד יום, עוד שנה, עוד דור, אני דרוך בכל רגע שיבוא והוא מאכזב אותי כל הזמן. צריך ללמד עליו זכות שהוא עושה משהו – שהוא לא סתם יושב באפאטיות. מה הוא עושה כשהוא מתמהמה? הוא מחבר את שתי המדרגות הללו. כשמישהו מתמהמה הוא יושב וחושב – אני לא רואה שהוא עושה משהו, אבל מסתמא הוא מתבונן, מתכנן, חושב. בתוך המחשבה שלו הוא עושה יחודים, בלשון הקבלה. הוא עושה מאמץ פנימי במחשבה. מה המאמץ שלו? לחבר את שני ה"מה"[יז], "יתמהמה", לחבר את "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך" עם "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית"[יח].

"מה גדלו" מופיע בתהלים צב, פרק של שבת, "מזמור שיר ליום השבת"[יט] – בשבת ההתבוננות היא "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך". ב"פרק שירה" זהו הפסוק של הפיל. כתוב "הרואה פיל בחלום פלאי פלאות נעשו לו"[כ]. אנו בשנת תהא שנת פלאות בכל[כא] – צריך לראות פילים[כב] – להתבונן בפסוק "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך". ברור שהפסוק הזה נשמע הרבה יותר עמוק מ"מה רבו", אף על פי שכתוב שם "כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" – גם דבר גדול, אבל לא "מאד עמקו". "מאד" היינו בלי גבול ו"עמקו" היינו עומק – "מאד עמקו מחשבתיך". זהו "גדולי הנבראים" – הגילוי של שבת. לעומת זאת, "מה רבו מעשיך הוי' וגו'" נמצא בפרק קד בתהלים, הפרק שאומרים בראש חדש. שני הפסוקים האלה הם התבוננות של שבת ושל ראש חדש – כבר זיווג חשוב.

רמזי "מה גדלו" ו"מה רבו"

יש רמז מאד יפה, נוגע לסדרת הרבועים הכפולים, עליה למדנו לאחרונה[כג]: "מה גדלו" מופיע בתהלים צב, ו ו"מה רבו" בתהלים קד, כד. לא זוכר שפעם עשינו רמז בצורה הזו, אבל יוצא כל כך טוב שמוצדק לגמרי – צב, ו עולה צח, הרבוע הכפול של 7, ואילו קד, כד עולה 128, בינוני, הרבוע הכפול של 8. כלומר, בסדרת הרבועים הכפולים אלה שני מספרים רצופים.

למדנו שבסדרת הרבועים הכפולים מופיעים מספרים מובהקים שמלמדים כיצד יש בה, לפי הסדר, את הספירות: לב (הרבוע הכפול של 4) נתיבות חכמה[כד], נ (הרבוע הכפול של 5) שערי בינה[כה], עב (הרבוע הכפול של 6) גשרין של הדעת[כו] (החסד של הדעת). לאור זאת המשכנו להתבונן ש-צח כנגד החסד, חסד חנם, ו-קכח, שעולה פעמיים דין, כנגד הגבורה. כלומר, המספרים של "מה גדלו" ו"מה רבו" הם שני הרבועים הכפולים העוקבים שכנגד החסד והגבורה.

ובאמת, כך מוסבר בחסידות[כז], ש"מה גדלו" בחסד (ועד לשרשו בחסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך, סוד "מאד עמקו מחשבתיך") ו"מה רבו" בגבורה (ועד לשרשו בגבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך, היינו "כלם בחכמה [סתימאה] עשית"). לכן זהו רמז מאד מכוון ויפה. כלומר, גדולת הנבראים, "גדולי הנבראים", על דרך "האדם הגדול בענקים"[כח], "לך הוי' הגדֻלה"[כט], בחינת אברהם אבינו, מדת החסד.

לפעמים מסבירים[ל] שגדולה היא איכות וריבוי הוא כמות. אבל כתוב[לא] שהפסוק "מה גדלו" הולך על העולמות העליונים, עליהם כתוב "נטה ימינו וברא שמים", ו"מה רבו" על ריבוי הנבראים, "נטה שמאלו וברא ארץ"[לב]. אף על פי שבחמשה קנינים שהקב"ה קנה בעולמו[לג] "שמים וארץ" הם "קנין אחד", ושם מובא הפסוק "מה רבו מעשיך הוי'" – סימן שכולל את הקנין של שמים וארץ יחד – יחסית, הריבוי שייך לארץ, לכן הפסוק מסיים "מלאה הארץ קנינך" (ולא 'מלאו השמים קנינך'). לעומת זאת, "מה גדלו" היינו גדולי הנבראים, שעיקרם גרמי השמים – הנבראים של העולמות העליונים, בהם האין סוף מתבטא בגדולת הנבראים.

עוד רמז יפה: כמה שוה "גדלו"? 43. כמה "רבו"? 208. ר"ת גר, כנראה שייך לגר צדק, שמתבונן גם ב"גדלו" וגם ב"רבו". אם נכפיל זה בזה נקבל 8944 – 8 פעמים 1118 (26 כפול 43), שמונה פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לד] (אפשר לעשות חשבון שמי שמניח ארבעה זוגות תפילין אומר כל יום 8 פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – זו לא הוראה...).

חיבור הגדולים עם הקטנים

נדלג על עוד הרבה רמזים יפים בשני הפסוקים האלה. עיקר מה שרצינו לומר הוא ש"יתמהמה" הוא היחוד של שתי הידים, הגדולה של הימין והריבוי של השמאל. יש אנשים שבלימוד פיזיקה מענין אותם בעיקר המקרו-קוסמוס, האסטרונומיה, ויש כאלה שלא מענינים אותם כל כך הכוכבים אלא בעיקר החלקיקים, המיקרו-קוסמוס. כאן כתוב שיש מהם ריבוי אין סופי. המדען הרגיל לא יודע מכך, אבל פשיטא שמספר החלקיקים שואף לאין סוף – במושגים שלנו. מדען כזה מגלה את עיקר הסודות של הבריאה בתוך הזעיר-אנפין, בתוך הריבוי. לכן כל המדע עובר ממדע איכותי ("מה גדלו") למדע כמותי ("מה רבו"), כי דווקא שם מגלים את הסודות הפנימיים ביותר של הבריאה. בכל אופן, יש את המתח בין המיקרו-קוסמוס למקרו-קוסמוס, הזעיר-אנפין והאריך-אנפין, והחיבור שלהם הוא חיבור שני ה"מה". בכך עוסק המשיח כשהוא "מתמהמה" – צריך לחבר את ה"מה גדלו" ל"מה רבו", את ה"נטה ימינו וברא שמים" ל"נטה שמאלו וברא ארץ".

אצל היהודים ה"מה גדלו" היינו הגדולים – קוראים לצדיקים 'גדולים'. הם באמת גדולים – "גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ"[לה]. העמך כולם, היהודים הפשוטים, הם ה"מה רבו". השאלה מה העיקר. מה משיח צריך לעשות? להגיע לשויון בין ה'גדולים' לבין הפשוטים, כפי שעשה הבעל שם טוב. [הבעש"ט אמר[לו] שכאשר יבוא משיח יהיו הרבה רביים קטנים כמו גרגירי שומשום.] על כך נאמר "מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר"[לז] – מי שחושב שהוא קטן הוא גדול ומי שחושב שהוא גדול הוא קטן. אין הכי נמי, משיח כל הזמן במתח, לעשות את היחוד הזה – לגלות את האין סוף כאן וכאן ולחבר אותם.

עיקר החידוש של המאמר הוא שיש אין-סוף בפועל (ובמקום אחר[לח] – לא במאמרים כאן – הרבי כותב שלא מבין זאת, שלא מתיישב על הדעת שיש בעולם שלנו אין סוף בפועל). אפשר לומר שהמדע לא מכיר באין-סוף בפועל כי כדי לגלות את האין סוף בפועל צריך את יחוד ה"מה גדלו" ו"מה רבו". בכל אחד בפני עצמו לא תראה את האין-סוף בפועל, אבל ביחד אפשר לגלות שיש אין סוף ממש – "מאן דאיהו זעיר איהו רב מאן דאיהו רב איהו זעיר".

סיכום

אם כן, רק רציתי לומר ווארט אחד ששייך למאמר של השנה, שאפשר ללמוד בישיבה, עם הרמז שיש כאן משהו משיחי, סוד ה"יתמהמה". המשיח מתמהמה בשביל לחבר את ה"מה גדלו" וה"מה רבו" (וכך לחבר יחד, בשויון אמיתי, את כל נשמות ישראל), וברגע שנחבר אותם כבר יבוא משיח. המשיח בטוח שהוא כבר הולך לחבר אותם היום – ה"יתמהמה" לא סותר לכך שהוא אומר "היום". הוא כאן כמו מדען שנמצא על סף תגלית – יש לו כבר 'חוש' בענין. הוא כמו איזה איינשטיין שחש שאו-טו-טו, על קצה הלשון, יש תגלית. הוא בטוח שיבוא "היום", כי במודעות הוא על סף התגלית של יחוד ה"מה גדלו" עם ה"מה רבו", סוד ה"יתמהמה" שלו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• המשיח הוא נושא הפכים – סימנו "אם יתמהמה" אך הוא תמיד אומר שיבוא "היום".
• הזריזות היא סוד משיח בן יוסף וההתמהמהות סוד משיח בן דוד – ומשיח כולל אותם יחד, "זריזות במתינות".
• בזמן שהמשיח מתמהמה הוא עושה מאמץ מחשבתי ליחד את "מה גדלו מעשיך הוי'" (איכות, נבראי העולמות העליונים, מקרו-קוסמוס) ו"מה רבו מעשיך הוי'" (כמות, נבראי העולמות התחתונים, מיקרו-קוסמוס).
• "מה גדלו" ו"מה רבו" היינו גילוי החסד והגבורה במעשה בראשית.
• על משיח לחבר את הגדולים עם היהודים הפשוטים.
• גילוי אין-סוף בפועל תלוי בחיבור "מה גדלו" ו"מה רבו".