חזק-אמץ-כח

בע"ה

כ"ו שבט תשפ"א – כפ"ח

אפשערניש שמואל-יוסף ויסגלס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

מקובל בפי החסידים שספר התניא הוא ה"תורה שבכתב של החסידות", וככזה יש לדייק בו בכל מלה ואפילו בכל אות. מעמד חשוב זה ניתן לספר התניא בעקבות מאמציו ודיוקיו של אדמו"ר הזקן עצמו בכתיבת הספר, שבמקרים מסוימים התעכב זמן רב כשהתלבט האם נכון להוסיף או לגרוע אות מסוימת. כאשר לומדים את התניא בעיון בולט סגנונו המיוחד שבו מתאר ענינים מסויימים בכמה לשונות והם עצמם מתחלפים פעמים רבות בסדרם. דיוקים אלה אינם מעכבים לכאורה את הבנת פשט התניא, אבל כשמעיינים בהם מתגלה כי מתחת לפני השטח טמן אדמו"ר הזקן אוצרות רבים הרמוזים גם בתוכנן הלשוני של המלים הנרדפות וגם בסדרם המשתנה מפעם לפעם, כאשר לכל סדר ישנו אופי ייחודי ומשמעות עמוקה משלו.

המפתח העיקרי להבנת סדר המלים והמשפטים בתניא טמון בחכמת הצירוף המוזכרת בספר יצירה ומוסברת רבות בקבלה. כיון שספירות המוחין מכונות "אבא" ו"אמא" (ועמהם הדעת הכוללת את שרשי הבנים) נמצא שהמדות הן הבנים, וממילא המדות נולדות מן המוחין. על פי עיקרון זה, כל סדר של ספירות המוחין חכמה-בינה-דעת מוליד בן אחר-מדה אחרת (לשלש ספירות המוחין ששה צירופים, כנגד שש מדות הלב). על פי עיקרון זה מנותחים בשיעור הלשונות השונים בתניא קדישא.

להרחבה בנושא הצירוף ראו סוד ה' ליראיו שער א פכ"ט, ונתבאר במבחר שיעורי התבוננות ח"ד.

"יתחזק יותר, ויוסיף אומץ, בכל כחו"

היום בתניא למדנו את תחלת פרק כח. 'כח' היא גם מלה בפני עצמה, אחת המלים שנדבר עליהן.

אחרי שהוא אומר שהבינוני לא יעסוק בהעלאת המחשבות, עבודת הצדיקים – "ואל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות" של המחשבה הזרה – הוא כותב, אחרי הנקודותיים:

אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו.

כדרכנו מחפשים לשונות משולשים:

בתחלת הפרק אומר שנופלים לו "הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות" (שנדייק בהם בהמשך) "בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה" – אחר כך מדבר בעיקר על תפלה, ולא על תורה. הכלל שהעבודה צריכה להיות בשמחה רבה. תורה היא חכמה ושרש התפלה הוא בינה, וכך גם עבודה – "ועבד הלוי הוא"[ב], "הוא" לשון נסתר הוא עלמא דאתכסיא, עולם הבינה[ג] (לעומת המלכות שהיא עלמא דאתגליא). פנימיות הבינה היא שמחה[ד]. לכן כאן מציין ומדגיש ש"בשעת העבודה" (תפלה נקראת "חיי שעה"[ה], "בשעת"), עבודת הלוי, בינה, "צריך להיות בשמחה רבה". בכלל, הרבה פעמים "חיים" מזוהים עם שמחה[ו].

כעת מגיע לשלישיה: "[אדרבה] יתחזק יותר, ויוסיף אומץ, בכל כחו [בכוונת התפלה]". הכל הולך על כוונת התפלה, שצריכה להיות "בחדוה ושמחה יתירה וכו'", גם כן שלש לשונות.

נתחיל משני הלשונות הראשונים, "יתחזק – יותר, ויוסיף – אומץ". יותר אותיות יתרו ויוסיף אותיות יוסף, ומשניהם יצא פינחס[ז] שהתפלל חזק ("עשה פלילות עם קונו"[ח]), בכל הכח, וה' עשה לו נסים. יש כאן חוזק ואומץ – זוג בתורה, הביטוי הרווח "חזק ואמץ" שמופיע ט"פ בתנ"ך[ט], פעמיים בתורה ביחס ליהושע בן נון, אחר כך עוד 3-4 ביחס אליו בתחלת ספר יהושע, פעמיים דוד אומר לשלמה המלך. אדמו"ר הזקן מביא זאת בפרק ג לגבי דעת – תיכף נחזור לשם, להגדרת ספירת הדעת בכלל. זהו ניב – "בורא ניב שפתים"[י] – מכלול של שתי מלים שהולכות יחד.

השרשים של חזק ואמץ הם חכמה ובינה. זה הדבר הראשון שצריך להסביר. "יותר", כמו "יתרון האור מן החשך"[יא], זו בחינה של חכמה. "יוסיף" זו בחינה של בינה, "יוסיף אומץ". מה לגבי הלשון השלישית, "בכל כחו"? זו כבר בחינת דעת – שרש היסוד שנקרא "כל", על שם שכולל את כל ה-ה חסדים. כח בגימטריא יחוד, הכח הפנימי של ספירת הדעת (כח עולה יד-יד, ששרשן בעטרא דחסדים ועטרא דגבורות שבדעת – בכל עטרא ה פעמים הוי', כנגד חמש אצבעות).

יש דרוש שלם[יב] על שלשת השרשים בלשון הקדש משער כח – יכח, נכח, כוח. י-כח, נ-כח, כוח, י-ה-ו. יכח – הוכחה, שרש של להראות. נכח – "נכח פני א-דני"[יג], נ שערי בינה. הייתי חושב ששרש כוח שייך לכח-מה, חכמה, אבל זו מלה כוללת שהיא דעת[יד]. לעומת היסוד שכולל את המדות לאחר שהתגלו בפועל (ופעולת היסוד היא להביא את המדות לידי גילוי במעשה בפועל ולא רק ברגש), הדעת היא התכללות המדות בכח. הדעת היא "מפתחא דכליל שית"[טו], וכרמז המובהק שדעת עולה ו פעמים דעה (דעה, בלשון הרמב"ם, היא מלה נרדפת למדה).

כאן במיוחד מתאים לפרש שכח הוא דעת, "כל כחו", ביטוי שחז"ל משתמשים בו, כמו "העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעים לו גזר דין של שבעים שנה"[טז]. הכוח הוא בחינה של דעת. "יתחזק יותר, ויוסיף אומץ, בכל כחו".

לפי זה יש כאן צירוף פשוט – חב"ד לפי הסדר, שמוליד את מדת החסד בלב, אהבה. הוא כותב שצריך להתפלל בחדוה ושמחה יתרה בשומו על לבו וכו'. סתם תפלה, עיקר עבודת התפלה, היינו "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[יז], עבודת האהבה, ולשם כך צריך חב"ד לפי הסדר.

חכמה "יתחזק יותר"		בינה "ויוסיף אומץ"
	דעת "בכל כחו"

פירושי חזק-אמץ

צריך לחזור ולהסביר חזק-אמץ בחכמה ובינה. איך מסבירים "חזק ואמץ"? הכתב והקבלה[יח] מביא בשם הגר"א – חזק בגוף ואמץ בלב. יש "חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'"[יט] – כאן "חזק ויאמץ" הם חכמה ובינה, ו"קוה" היינו הדעת, לשון קו, האות ו. בכל אופן, אומץ הולך עם לב – מקובל ומובן. אבל מה שאומר שכמו שהלב צריך להיות אמיץ כך הגוף חזק – לב בבינה בסדר, "בינה לבא"[כ], אבל למה חוזק הגוף הולך עם חכמה שלמעלה מבינה? צריך להסביר כמו "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"[כא]. הלב הוא השמים וכדי להגיע לארץ, למטה ביותר, צריך לרדת מהמח. כך על פי הכתב והקבלה בשם הגר"א.

המלבי"ם – שגם הייתי חושב שהולך בדרך הגר"א – אומר משהו אחר, בכמה מקומות בתנ"ך. יש עוד פסוקי חוזק-אומץ, כמו "חזקו ידים רפות וברכים כֹשלות אמצו"[כב] – חוזק בידים ואומץ בברכים. באותו פסוק אומר משהו יפה, שיש שלשה סוגים שונים של יאוש – עיי"ש. יש יאוש שמביא לידים רפות, יש יאוש שמביא לברכים כושלות ויש גם סוג שלישי של יאוש. מה הווארט של המלבי"ם? חוזק היינו תחלת ההתגברות (לא בדיוק המלים שלו[כג]).

כשאומרים היום שמישהו מתחזק באידישקייט – הכוונה שמחזק את עצמו. אמרנו שהגר"א אומר שחוזק הולך על הגוף, וכעת נאמר שחוזק הולך על עצמו – הוא צריך להתחזק, משהו כללי יותר. הגם שכתוב[כד] שיש שלשה או ארבעה דברים מיוחדים ש"צריכים חיזוק", אבל גם אלה דברים כלליים – כמו תורה ומעשים טובים. כשאני אומר אומץ אני מתכוון בדרך כלל למעשה פרטי – אני רוצה לעשות משהו וצריך להתאמץ בשביל זה. עוד משהו יפה – אין בתנ"ך מתאמץ אבל יש "מתאמצת", רות הגיורת, "ותרא כי מתאמצת ללכת ותחדל לדבר אליה"[כה]. רואים שהאשה מתאמצת. האשה מתאמצת במיוחד בזמן הלידה – זהו מעשה ממוקד שכדי להצליח בו צריך להתאמץ. היולדות מתאמצות. כתוב "וחזקת והיית לאיש"[כו] – כדי להיות איש, גבר, צריך להתחזק. המקור של הגבר הוא החכמה, משהו יותר כללי, והבינה היא הפרטים – מעשה מסוים צריך מאמץ. שוב, זהו הפשט שלנו.

המלבי"ם אומר משהו אחר: חוזק הוא תחלת ההתגברות הכללית (במלים שלי). מושג ההתגברות קשור דווקא לחכמה, שהתוקף שלה בא מגבורה דעתיק – לכן בקבלה הראשונה החכמה היתה מזוהה גם עם דין, עם גבורה. לפי קבלת האריז"ל – פנימיות החכמה מקבלת מגבורה דעתיק. לכן כח-מה היינו "תקיפות הבטול"[כז] – ראשית ההתגברות, להתחזק. מתאים שזו חכמה. לגבי אומץ – "חזק ואמץ" – אומץ הוא התמדת החוזק, זהו הווארט שלו. החיזוק הוא כמו ברק – גם מתאים לחכמה – יכול להופיע ולהעלם. האומץ תופס אותו ומחזיק אותו. כך מסבירים בחסידות על אברהם ושרה – אברהם הוא הברק ושרה היא היכולת לתפוס, שלא יברח. צריך חוזק בשביל להתחזק ואומץ בשביל שהחוזק יתמיד. גם מתאים להסבר שלנו.

בתוך המלה חוזק יש עוד רמז מאד יפה לחכמה: חכמה היא חיים, "החכמה תחיה"[כח]. לכן אצלנו ה-חית אומרת "חכמת הוי' תחייך"[כט] – הקשר בין חכמה לכח החיים. על חיים היינו חיות, יש דופק, וכתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[ל]. אפשר לראות את שרש חזק כמילים חי-זיק. ח היא חכמה וגם חיות, וחזק זו חיות כזיק, "כמראה הבזק". לכן צריך אומץ כדי לתפוס את הזיק ולהתמיד אותו[לא].

שרש אמץ במספר קטן הוא 1-4-9. במספר הרגיל 1-40-90, אבל 1-4-9 היינו סדרת הרבועים: 1 ברבוע = 1; 2 ברבוע = 4; 3 ברבוע = 9. המספר הבא, 4 ברבוע = 16. וכן הלאה[לב]. רבוע הוא התכללות. אחד היחסים בין חכמה ובינה הוא אחדות ("אחד האמת"[לג]) והתכללות. דעת היא התקשרות, כמו שכתוב בתניא פ"ג. למה בינה היא התכללות, סוד הרבוע (כמו ארבע אמהות)? הדוגמה העיקרית בתורה להתכללות היא ימי ספירת העומר, עד יום החמישים, שבע פעמים שבע, והם שערי בינה כמפורש באריז"ל. כל יום הוא שער אחד, ולכל אחד השער שלו – "נודע בשערים בעלה"[לד], ה-נ של אשת חיל. זהו מקור אחד שפנימיות הבינה היא התכללות. התכללות היא כמו מצב, כמו "אל יהרסו לעלֹת"[לה] לפני מתן תורה – לא להרוס את המצב. המצב התקין, המתוקן, הוא רבוע, התכללות. אפשר גם להרוס אותו, פירוד, "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"[לו] (גם המספר ארבע), והיינו כבר מה ש"בינה מינה דינין מתערין"[לז]. בכל אופן, שרש אמץ רומז להתכללות. כמו שחֹזק הוא חי-זיק כך אמץ מתחיל באותיות אם, רמז פשוט וברור שקשור לאמא. לפי זה ה-ץ של אמץ היינו יסוד אמא, שמתהלכת ללדת ומתאמצת ללדת ילדים.

המלה "כח בהקשר שלנו היא דעת, "בכל כחו" – כל דבר שאתה עושה עם כל הכח הוא דעת. הוא כותב מיד "תפלה בכוונה", וכמו כן  – "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו" מפרשים "בכל כח כוונתו"[לח]. כלומר, כח הולך בפרט עם כוונה, ועיקר הכוונה בדעת – שאדם מרוכז וממוקד ומכוון, כמו חץ למטרה. שוב, "כל כחו" בפרט היינו "כל כח כוונתו"[לט].

הגדרת הדעת

אחרי כל זה נסתכל בתניא פ"ג – יסוד ספר התניא – לגבי דעת:

והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות [אנחנו מסבירים עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, אבל גם שניהם קשר, לא כמו שלפעמים "שמאל דוחה וימין מקרבת"[מ]. אחר כך מפרט, ומשתמש רק במלה התקשרות, בכמה צורות:] שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד

כאן מקדים אמיץ לחזק. משמע מדברי המלבי"ם שאין בתנ"ך אמיץ לפני חזק – תמיד חזק הוא ההתחלה – אבל כאן אחרת. כלומר, מקדים מה שהדעת מקבלת מהבינה ("אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[מא]) למה שמקבלת מהחכמה. הדעת היא הקשר, ומקבלת מבינה-אמיץ ומחכמה-חזק ומכתר-מאד.

	כתר מאד
חכמה וחזק		בינה אמיץ
	דעת קשר

הסברנו כל מלה בפרט במשפט "קשר אמיץ וחזק מאד", אבל בכללות זהו משפט ראשון מתוך שלשה:

ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה

כאן מדגיש את החוזק. כמו שאמרנו קודם, חוזק הוא כח גברא, "וחזקת והיית לאיש", וזהו הכח של התקיעה – יסוד אבא תוקע את עצמו ביסוד אמא. "קשר אמיץ וחזק מאד" הוא בעיקר השפעת והארת יסוד אמא בדעת. דעת כוללת גם יסוד אבא וגם יסוד אמא.

ואינו מסיח דעתו [זו הדעת עצמה.]

נמצא שהסדר של שלשת הביטויים הוא: בינה ("אמיץ וחזק מאד"), חכמה ("ויתקע מחשבתו בחוזק"), דעת ("ואינו מסיח דעתו") – צירוף היו, שמוליד את ההוד, הצירוף האהוב על אדמו"ר הזקן[מב].

חכמה "ויתקע מחשבתו בחוזק"		בינה "אמיץ וחזק מאד"
	דעת "ואינו מסיח דעתו"

כי אף מי שהוא חכם ונבון [קודם חכם ואז נבון.] בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה [התמדה אצל המלבי"ם היא אומץ, שלא כותב כאן. "יתקע מחשבתו בחוזק" מצד החכמה "ובהתמדה" מצד הבינה.] לא יוליד בנפשו יראה [עילאה, מצד החכמה.] ואהבה [רבה, מצד הבינה.] אמיתית כי אם דמיונות שוא [היפך הדעת, היסח הדעת.]

עד כאן בפרק ג.

פירושי מאבק ומלחמה

נחזור לפרק שלנו. אמרנו שיש עוד כמה דיוקים שצריך לדייק, שהעיקר ההבדל בין "נלחמים" ל"נאבקים". בפירושי התניא של החסידים[מג] יש פירוש ש"נאבקים" הוא מקרוב, לשון איבוק וחיבוק, כמו רש"י על "ויאבק איש עמו"[מד] – שנאחזים אחד בשני וכל אחד משתדל להתגבר ולהפיל את השני, ו"נלחמים" יכול להיות גם מרחוק, כמו מלחמת חץ וקשת. זהו עוד פירוש ב"לרחוק ולקרוב" – קודם מלחמה ואחר כך מאבק. ב"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"[מה] קודם הקרוב (חרב) לרחוק (קשת), אבל כאן הפוך.

כאן חוזרים לדיוק שאמרנו קודם בשורה הראשונה, "הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות" – מה ההבדל? לפי ההסבר הזה, הוא מסביר ש"הרהורי תאוות" היינו תאוה שמתחשק לעשות ואילו שאר מחשבות זרות היינו שחושב סתם על יחוד זכר ונקבה וכיוצא בזה – אבל לא ממש חושב לעשות. זהו פירוש טוב – תאוה היא למעשה ומחשבה זרה היא רק דמיונות של דברים אסורים. נלחמים מרחוק – היינו הדמיונות האלה דווקא, מחשבות זרות סתם. מתי שיש לאדם תאוה לעשות עבירה – הוא צריך להאבק עמה חזק, לאחוז בה ולהפיל אותה, עיקר האתכפיא שאז "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין".

פירוש שני, כמעט הפוך, ל"נלחמים ונאבקים": נלחמים על מנת להרוג – במלחמה הורגים אחד את השני. התאבקות יכולה להיות גם משחק, וגם אם לא – לא על מנת להרוג אלא מי יפיל את מי, מי יתגבר על מי. כמו במאבק יעקב עם שרו של עשו – לא הרג אותו אלא רק הפיל אותו, ותוך כדי הוא פגע בכף ירכו (המקור של גיד הנשה). מה זה ב'עבודה'? תאוות איסור ותאוות היתר. תאוות איסור צריך להרוג, כמו במלחמה, ותאוות היתר מספיק רק להפיל – כי אפשר גם להשתמש בזה, כמו שכתוב בתניא במקום אחר.

אם יש שני פירושים יפים, ושונים, אפשר לומר עוד פירוש: עיקר המלחמה, במיוחד של בחור, הוא בעניני פגם הברית. מלחמה לשון לחם – "הלחם אשר הוא אוכל"[מו] הוא כינוי בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה לאשה. כלומר, "נלחמים" – מלחמה עם תאות נשים, על כל רמותיה. מהו מאבק? יש רמז בספרים[מז] שאבק (כמו במלחמת יעקב עם שרו של עשו, ש"העלו אבק עד כסא הכבוד"[מח]) היינו ר"ת "אות ברית קדש" – שמירת הברית גם כשאינה תאות נשים, כמו שכותב קודם בתניא שיש פגם הברית בלי נוקבא, הוצאת זרע לבטלה, פגם בעצמו נטו, כמו איבוד עצמי לדעת. אצל בחור יש גם את זה וגם את זה. יש קשר ביניהם, כמובן, אבל בכל אופן חשוב מאד להפריד ביניהם. אם חושב על האשה, או על עצם פגם הברית.

כל זה היה מאמר מוסגר.

כונה-חדוה-שמחה – התעוררות רחמים

העיקר היה "יתחזק יותר ויוסף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה בשמחה יתרה". "חדוה" אצלנו היינו מצד החכמה שבבינה – חדוה לשון חידודין-חידודין, הנקודה הראשיתית של השמחה. שמחה היא התפשטות, בידים וברגלים. כוונה, כמו שאמרנו קודם, היא סתם בדעת.

חכמה חדוה		בינה שמחה
	דעת כונה

אם כן, יש כאן דעת-חכמה-בינה (כונה-חדוה-שמחה) – או בבינה או כל אחד בפני עצמו – ויה, צירוף התפארת. מה הקשר? קודם אמרנו לגבי תפלה, שהיא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", שפנימיותה אהבה. פנימיות התפארת היא רחמים – תפלה היא בקשת רחמים. כדי להוליד רחמים, לבקש רחמים, צריך כוונה וחדוה ושמחה יתרה. מתאים לסוף הפרק הזה, שאם לא מצליח להסיח את הדעת (מפני ש"טורדים דעתו מאד בחזקה"), "ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו". הטרדה "בחזקה" היא הלעומת זה של "חזק" שבחכמה, והעצה להשפיל נפשו היינו שפלות הנמשכת מהבטול שבחכמה. נמצא שיש כאן חבור של בטול החכמה עם הרחמים שבתפארת ("מה שמו ומה שם בנו"[מט])[נ].