פלגינן דיבורא, רבא ובת רב חסדא

ב. פלגינן דיבורא, רבא ובת רב חסדא

הגמרא בסנהדרין: מחלוקת רב יוסף ורבא – רב ותלמידו

נפתח את הגמרא (סנהדרין) ט, ב. זה סוגיא שלמדו כאן לפני חדש, כמדומני, והתחלנו אז לדבר על זה – סוגית "פלגינן דיבורא" – אבל אמרנו רק נקודה ולא המשכנו בזה. זה חוב, וצריך לשלם חובות:

ואמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד [הפסוק הוא "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", זה דוגמה מיוחדת של קיצור של פסוק. גם משמעות הפסוק שם היא משהו אחר, שאל תלך להיות עד שקר כשהרשע תובע זאת ממך, וכאן לפי הקיצור יוצא שבי"ד אסורים לעשות אותו עד – זה משהו נחמד בפני עצמו] רבא [התלמיד המובהק של רב יוסף, שחולק כאן על רבו] אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע [לפי רש"י 'אדם קרוב אצל עצמו' ו'אין אדם משים עצמו רשע' זה דבר אחד: "'רבא אמר'. אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו, דאדם קרוב אצל עצמו, הלכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע, כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי תורה פסלה קרוב לעדות, ונהרג הרובע, דפלגינן דיבורא ומהימנינן ליה לגבי חבריה, ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות". שיטת רש"י היא שזו עדות, אבל פסולה, כי פסול להעיד על עצמו כמו על קרוב. יש דעה אחרת, הרבה יותר חזקה, שאין כאן עדות כלל – ויש ארבע נפק"מ חשובות. יש גם דעה שלישית, לכאורה, שנתייחס אולי לקמן, אבל בכלל אומרים שיש בזה שתי דעות.].

אחר כך יש שאלה לגבי אשתו ולגבי שורו, וההלכה היא ש"אשתו כגופו" ממש וכמו ש"אדם קרוב אצל עצמו" כך "אדם קרוב אצל אשתו", מה שאין כן אצל שורו (לפי מסקנת הגמרא).

נקרא את תוס' ד"ה "ואין אדם משים עצמו רשע":

גיבור השיעור – רבא

הקשה ר"י בר' מרדכי מדקאמר בפ"ב דכתובות (דף יח: ושם) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו נאמנים ["הפה שאסר הוא הפה שהתיר".] ואמר רמי בר חמא בגמרא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים מחמת ממון אין נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע ורבא [חבר של רמי בר חמא אצל רב חסדא; כל השיעור היום יהיה לכבוד רבא, הגבור של היום, אולי האמורא הכי חשוב באמוראים כמו שרבי עקיבא הוא הכלל גדול של התנאים – לשון הש"ס תמיד "הויות דאביי ורבא" וביניהם הלכה כמותו חוץ מיע"ל קג"ם – וכמדומני לא הקדשנו לו עדיין שיעור.].

[אולי היום היארצייט של רבא...] אם כבר אמרת, אביו של רבא הוא יוסף – כמו רבי עקיבא בן יוסף (וכמו שמשה לקח את עצמות יוסף עמו) – ורבא בן יוסף עולה טבת, כל החדש הוא שלו (וגם של אלישע הנביא, ובו מתקנים, על ידי שרש נשמת רבי מאיר תלמיד רבי עקיבא, את נשמת אלישע אחר = רבא בן יוסף הצדיק [אחר = הצדיק]), אולי תיכף נסביר יותר למה.

רבא הוא תלמיד מובהק של רב יוסף (= משיח, ביחד עם רבא = המשולש של גל, טוב פעמים גל [המלה "טוב" – "וירא אלהים את האור כי טוב" – היא המלה ה-גל בתורה, גל עיני ואראה את "האור כי טוב"]), אבל למד גם אצל רב חסדא שהיה חמיו – הוא נשא את בת רב חסדא שהיתה אשה גדולה (יש נשים גדולות שיודעים את שמם הפרטי, אבל היא – כפי הזכור לי – תמיד רק בת רב חסדא), והוא לא מסתדר בלעדיה כמו שיש כמה סיפורים. כנראה שכמו שבגשמיות לא מסתדר בלעדיה כך גם בסברותיו, אז חמיו הוא גם רב שלו. אצל רבו המובהק יש לו חבר – אביי. אצל הרב השני שלו יש לו גם חבר – רמי בר חמא. צריך שנרשום את זה בזכרון שלנו, שיש לרבא שני חברים, תלוי אצל איזה רב.

מה שרוצים לומר היום שרבא הוא "פלגינן דיבורא", כמו שהרבי מהר"ש זה "לכתחילה אריבער".

קושית התוספות: מדוע בכתובות רבא לא תירץ ש"פלגינן דיבורא"

[שוב:] ורבא הוא דמסיק התם הכי [תיכף נפתח המשנה והגמרא שם] והשתא אמאי לא פלגינן דיבורא ונהימנינהו במאי דקאמרי שהיו אנוסים אבל לא מחמת ממון

תירוץ ראשון: לא אמרינן "פלגינן דיבורא" בחד גופא

[על זה תוס' מביא שני תירוצים:] ונראה דההיא דכתובות אתיא כמאן דאמר ביש נוחלין (ב"ב דף קלא: ושם) דלא פלגינן דיבורא בחד גופא פי' בחד גופא כמו גירשתי את אשתי דלא פלגינן דיבורא בחד גופא לומר דלא מהימן לשעבר ומהימן להבא וכן אנוסין היינו מחמת ממון שעל עצמו הוא מעיד כן דאי מהימנת ליה שהוא אנוס ניהמניה שהוא מחמת ממון נאנס וכן [בגמרא שלנו] פלוני רבעו לרצונו אין לפרש דלא מהימן במאי דקאמר לרצונו אלא פלגינן דיבורא לומר שרבעו לאונסו דא"כ הוה פלגינן דיבורא בחד גופא ובמקצת מהימן אהאי גופא ובמקצת לא מהימן אלא פלגינן לומר שרבע אבל לא שרבעו וכן מוכח מפלוני רבע שורי דאי הוה אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ה"א דמהימן לומר שרבע שור אחר אבל לא שורו דבשורו אין שייך לחלק בין אונס לרצון וכן מוכח ההוא דזה בורר (לקמן דף כה.) דחד אמר לדידי אוזפן ברביתא דמהימן שהלוה בריבית אבל לא לדידיה [עד כאן תירוץ אחד: לא פלגינן דיבורא בחד גופא, וב"אנוסים היינו מחמת ממון" אי אפשר לומר שנאמין לו שאנוס ולא נאמין שמחמת ממון.]...

תירוץ שני: בשטרות לא אמרינן "פלגינן דיבורא"

והתירוץ השני על הקושיא:

ועוד יש לומר דהתם בכתובות כיון דקיום שטרות דרבנן דעדים שחתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא פלגינן דיבורא לומר שאנוסין היו מחמת נפשות [אבל אם השטר לא היה כשר מדאורייתא כן היינו אומרים פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא.]...

יש כאן שני תירוצים לקושיא, עם נפק"מ גדולה ביניהם – אם אומרים "לא פלגינן דיבורא בחד גופא" או שאומרים פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא.

מחלוקת בת רב חסדא וחוה ראשונה

נתחיל מגימטריא: פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא = בת רב חסדא (היא גם עולה "אין אדם קרוב אצל ממונו", רק אשתו כגופו, לא ממונו [שורו] – אין היא אצל רבא בעלה בגדר "יודע צדיק נפש בהמתו" אלא בגדר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", שגדולה ממנו בנביאות, וכדלקמן שהיא דוגמת חז"ל לנביאה, בהיותה תינוקת, לאחר החורבן, ודוק).

כעת נראה מה הקשר. היה שיעור[2] על חוה ראשונה וחוה שניה[3], וראינו ש-חוה ראשונה = מלכות פה, וכן עולה גם לא פלגינן דיבורא בחד גופא. לפי זה, חוה ראשונה אומרת "לא פלגינן דיבורא בחד גופא" ובת רב חסדא אומרת "פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא". ט קבין של דבור ניתנו לאשה, כל המושג דבור הוא בחינת אשה – כל הדיון על "פלגינן דיבורא" הוא אם מחלקים את האשה לשנים או לא.

"פלגינן דיבורא" בפנימיות – הכפילות שבכל דיבור – "מערת המכפלה"

ובאותיות של קבלה: הדבור הוא סוד שם בן, ש"במלכות פה", המכונה "מערת המכפלה" שאותיות השרש שוות בגימטריא לאותיות המילוי (יוד הה וו הה), והוא סוד פלגינן דיבורא להוי' הוי', וד"ל. ובהיות "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" על כן אצל כל חכם אמתי בתורה שבעל פה יש בחינת התכללות של שם בן אצלו, בן דמה, שבו אומרים, בו גופא, פלגינן דיבורא, וכמו אצל רבא שנחלק הוא עצמו בין הקבלה משני רבותיו רב חסדא ורב יוסף כנ"ל, בכל דבור ודבור היוצא מפיו יש שני כחות, השפעות, משני מקורותיו-רבותיו, וגם משני חבריו אצל שני רבותיו, רמי בר חמא ואביי, בסוד "מחברי יותר מהם", וד"ל (וכפי שנראה לקמן יש בו גופא מעין פיצול אישיות למעליותא, בנוגע לשנות חייו; אישיותו של רבא היא מורכבת בעיקר מהתכללות שני חבריו בו, אישיות = רבא רמי בר חמא אביי).

חוה ראשונה וחוה שניה

בפשט התורה לא רואים שיש חוה ראשונה וחוה שניה. יש רק רמז אחד, ששמה מופיע רק פעמיים בכל התנ"ך: "ויקרא האדם שם אשתו חוה" "והאדם ידע את חוה אשתו". בפעם הראשונה נאמר "אשתו חוה" ובפעם השניה "חוה אשתו", היינו שחוה ראשונה היא קודם כל ובעיקר אשתו ורק אחר כך חוה (כפי הפשט שעד עתה היתה אשתו, "עצם מעצמי וגו' לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת", ורק עתה מוסיף לה את השם חוה), אשתו "בעצם" וחוה "במקרה"[4], ואילו חוה שניה היא הפוכה מחוה ראשונה, חוה בעצם ואשתו במקרה (הזווג, הידיעה, הוא עם הבת זוג המזוהה בשמה חוה דוקא, עם הזולת שהיא היא אשתו המשלימה אותו לגוף אחד, "והיו לבשר אחד", וד"ל), אך גם בשניה "אדם קרוב אצל אשתו" (בסוד נשיאת הפכים, שני הפכים בנושא אחד ממש), וד"ל ("אשתו חוה" = "חוה אשתו" וע"ה = אישיות = רבא רמי בר חמא אביי כנ"ל). זה הדיון אם מחלקים את הדבור, אם מחלקים את חוה – את הדבור, "יחוה דעת".

"פלגינן דיבורא" אצל בת רב חסדא

נראה את הסיפור על רבא ובת רב חסדא בבבא בתרא (יב, ב):

א"ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות... תנוקת מאי היא כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה ['ציור' איך ראש ישיבה מעביר שיעור] הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא [שני החברים, שני התלמידים הכי מובחרים שלו, שני ה'עילויים' שלו] אמר לה מאן מינייהו בעית אמרה ליה תרוייהו אמר רבא [תוך כדי דיבור, בפקחות] ואנא בתרא.

הסיפור הזה הוא ודאי המקור אצל רבא, וגם אצל רמי בר חמא (אותו הוא מעמיד בכתובות כמותו, ואף ששם לא אמרינן פלגינן דיבורא זה נוגע לדין הזה), לדין של פלגינן דיבורא. באמת היא נישאת לרמי, ואחרי שהוא נפטר נישאת בזיווג שני לרבא.

שמירת בת רב חסדא על רבא מן המזיקים

בסוף ברכות כתוב כמה היא הקפידה לשמור עליו מפני המזיקין. היות שרבא עלה לגדולה, וכתוב שהמזיקים נטפלים לת"ח בכלל וכ"ש כשעולה לגדולה ונעשה ראש ישיבה זה עוד יותר מסוכן, אז צריך אשה מסורה מאד מאד לשמור. מצד אחד כתוב שנעשה ראש ישיבה מוחלין לו כל עוונותיו, אבל מצד שני נעשה לו מסוכן מהמזיקין שנטפלים לו, והמזיקים נטפלים בעיקר בבית הכסא.

כל עוד שלא היה ראש ישיבה כאשר הוא היה נכנס לבית הכסא היא עמדה בחוץ וקשקשה עם פעמון או משהו כזה כדי להבריח את המזיקים (כתוב ש"אימיה דאביי" – האומנת שגדלה את אביי – עשתה לו כבשה שתכנס איתו לבית הכסא, והגמרא אומרת שלא גדלה עז כי אי אפשר להבחין בינה לבין המזיקים של בית הכסא הדומים לשעירים; "ושעירים ירקדו שם" [בבית הכסא, ראה רש"י בגמרא שם: "שד של בית הכסא דומה לשעיר ועליהם נאמר 'ושעירים ירקדו שם'", שד של בית הכסא = שעיר תלמיד חכם, וד"ל] = לו ברבוע, כנראה שיש להם עסק מיוחד עם לו הצדיקים שבדור, כנגד כל צדיק יש שעיר = כח ברבוע [וההפרש = עשו, המכונה שעיר], "פעלת צדיק [לחיים]" בהתגברותו על השעיר של הלעו"ז כשמאמץ לעצמו את תכונת השעיר-העז של הקדושה [פעלת = שעיר], עז פנים לגיהנם להעלות משם את כל הנשמות הנדחות, וד"ל; במילוי, הערך הממוצע של ב התבות = עץ הדעת טוב ורע, ואילו הערך הממוצע של ח האותיות = עץ החיים, ודוק).

ברגע שהוא מלך, נעשה ראש ישיבה, זה לא הספיק, אז היא עשתה חלון בבית הכסא וכל זמן שהוא ישב שם היא דרך החלון – כי צריך לנהוג בצניעות שם – שמה את ידיה על ראשו וכך שמרה עליו. זו אשה מסורה, דוגמה להסביר לנשים מה זה מסירות נפש עבור הבעל. זאת בת רב חסדא, זה שם דבר – ניט פשוט.

בת רב חסדא ושרה אמנו

השמירה הקפדנית על הבעל מזכירה קצת את שרה אמנו לגבי אברהם אבינו, במערת המכפלה – זה "לאחר מאה ועשרים" (באמת שניהם חיו יותר ממאה ועשרים, אבל כך אומרים), אבל כנראה שמה שחז"ל מספרים עליה "אחרי מאה ועשרים" עשתה גם קודם באופן אחר – שחופפת את ראשו ומנקה אותו מכינים, גרים לא ראויים, כי אברהם מגייר גרים. לפני כן היא עושה אותה פעולה – הוא אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" והיא אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה". מה שהיא עשתה בחיים ממשיכה באופן יותר יסודי ומסודר גם לאחר מאה ועשרים.

בת רב חסדא – "בכל" בת-בן אברהם

האריז"ל – שתיכף נגיע לאיך הוא מסביר את הסיפורים האלו – לא אומר שבת רב חסדא היא שרה, אבל הוא אומר שרב חסדא הוא אברהם אבינו (איש החסד, "חסד לאברהם") ובת רב חסדא היא "בת נדיב"[5], "והוי' ברך את אברהם בכל" "בת היתה לו ובכל שמה". על "בכל" כתוב בסוף, אחרי הכל (לידת יצחק, עקדת יצחק, פטירת שרה וקבורת שרה) – מן הסתם היא חזרה של שרה באיזה אופן (רש"י מביא שבכל = בן וכו', וקאי על יצחק, אבל ע"ד הסוד היינו שם בן כנ"ל שבו דוקא אומרים פלגינן דיבורא – בכל-בת בכל-בן, וכן ליצחק גופא יש פיצול אישיות, מקודם בחינת נוקבא, בת, ורק לאחר מכן, בפעולת העקדה ובפעולת הסתלקות שרה וכו', בחינת דכורא, וד"ל).

גימטריאות מופלאות בסיפור בת רב חסדא

מי שלא מאמין בגימטריאות, עדיין, נאמר נוק-אאוט אחד, שאם אחר כך הוא יאמר לי שהוא עדיין לא מאמין בגימטריאות לא נאמין לו (נעשה פלגינן דיבורא בחד גופא, אני לא מאמין בשטויות, בגימטריות שעושים אחרים, אבל...). היא יושבת בכנפיה דאבוה והוא שואל אותה "מאן מינייהו בעית" = רמי בר חמא רבא! היא עונה תרוייהו = יראת הוי' ("אשה יראת הוי' היא תתהלל"). אם רוצים לעשות הצגה מכל הסיפור הזה, המלים הן: מאן מינייהו בעית, תרוויהו, ואנא בתרא. זה כל המלים במלל של ההצגה – צריך הרבה תפאורה, אבל המלל הוא רק המלים האלה. אם מצרפים את כל המלים יחד זה עולה 2002 = 22 פעמים מאן (כאשר מאן מינייהו בעית = 22 פעמים לב, ותרוייהו ואנא בתרא = 22 פעמים טן [דו – תרוייהו], ההפרש ביניהם = 22 פעמים זך = אהבה בתענוגים, וד"ל), המלה הראשונה כאן (אותיות אמן, שילוב הוי' אדנ-י).

"אני ראשון ואני אחרון" – רמי בר חמא ורבא

בדרך כלל חושבים שלפי התורה גבר יכול לשאת כמה נשים, אבל אשה לא יכולה לשאת כמה גברים. בעולם האצילות זה ביחד, למעלה מהזמן – כמו שאנחנו אומרים בסוד החשמל, שכל נשיאת הפכים באצילות היא בעת ובעונה אחת, שאין שם זמן – כשהיא אומרת "תרוויהו" היא לא מתכוונת זה אחר זה, היא תינוקת. זו נבואה, ונבואה נמשכת מהאצילות, אבל כשזה יורד לשכל – לרבא, חכם עדיף מנביא – זה במציאות, ולפי דין תורה זה לא יכול להיות ביחד. צריך "אני ראשון ואני אחרון" (כל המלים: אני ראשון – רמי – ואני אחרון – רבא = אני פעמים אביי [1403] = רבא במספר סדורי [ר = 20, ב =2, א =1]) – מלכות – אחד ראשון ואחד אחרון, והוא מיד תופס ואומר "ואנא בתרא" (בתרא אותיות רבא ת – רבא משכיל, "משכיל לאיתן האזרחי", שעתיד לזרוח באחרונה, וד"ל).

בכל אופן, כאן יש נבואה אצילית, היא בת רב חסדא, בת אברהם אבינו, בת נדיב – נשמה מאד גבוהה. "פלגינן דיבורא" זה כמו שפלגינן את המלה "חשמל" – נושא גדול אצלנו, כלל גדול בתורה. שוב, באצילות זה מילה אחת, אבל למטה "פלגינן דיבורא" – עתים חשות עתים ממללות, כשזה חש זה לא מל וכשזה מל זה לא חש.

פירוש האריז"ל: זיווגי רמי ורבא עם בת רב חסדא – יחוד נר

איך האריז"ל מסביר את זה? בקיצור, האריז"ל אומר שרב חסדא הוא "רב חסד" – בכתר, שרשו חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך. שני התלמידים העילויים הם הדעת והיסוד – רמי הוא הדעת ורבא הוא היסוד (הוא בן יוסף). כל דבר בכתבי האריז"ל הוא על פי רמזים וגימטריאות. הוא אומר שיש יחוד הנר – כל פעם שמדליקים נר, נר שבת ונר חנוכה (גם כאן יש נר תמיד = רמי בר חמא רבא = מאן מינייהו בעית כנ"ל = רחמנות [על הראשון; ההפרש בין רבא לרמי בר חמא = רחמים = רצח כנודע, וד"ל]) – נר = הוי' אהיה הוי' אלהים הוי' אדנ-י. אלו שלשה יחודים – העליון (הוי' אהיה) בדעת ושני התחתונים (הוי' אלהים ו-הוי' אדנ-י) בחזה ויסוד, אבל שניהם נקראים יסוד. יחודי היסוד עולים יחד רבא, וכשמוסיפים גם את יחוד הדעת זה עולה רמי.

רמי – רוממות הדעת

למה קוראים לדעת רמי (זו כוונה לכל מי שקוראים לו רמי)? הייתי חושב שבהיות רמי לשון רוממות זה ברדל"א, מקום הרוממות העצמית כמבואר בדא"ח, אבל הוא אומר שזה "רוממות הדעת". יכולה להיות דעת נמוכה ויש רוממות הדעת (שברור שבאמת קשורה לרדל"א, איזו הארה משרש הדעת ברדל"א במקום הדעת), ואומר שרוממות הדעת יודעת את שער הנון של הבינה. מי שיודע את שער הנון של הבינה – מה שאפילו משה רבינו לא ידע עד הרגע האחרון – נקרא רמי. בר חמא זה שהוא בא אחרי מט שערי בינה שלפניו.

ירידת בת רב חסדא מלמעלה למטה

למה רמי צריך להיות הראשון? כי אור בת רב חסדא יורד ממעלה למטה. רבא הוא שני היחודים התחתונים בלבד, אז לכאורה הוא פחות מרמי, אבל הוא העיקר כי הוא הבתרא. האר"י לא אומר, אבל צריך להבין – הרי לכאורה בת רב חסדא היא נוקבא, בחינת בת, מלכות, וממילא הייתי חושב שהיא עולה בדרך אור חוזר, ואז קודם היא מגיעה לרבא ורק אחר כך לרמי בר חמא. אבל הוא אומר בפירוש שהפוך, היא יורדת מלמעלה למטה, מהכתר, ולכן קודם מגיעה לרמי ורק אחר כך לרבא.

צריך לומר שבכל אופן זה בחינת בת – אין לה שם ידוע לנו, רק נקראת "בת רב חסדא", "בת היתה לאברהם אבינו" (יש גם סיפור בגמרא שהיא מקנאה לרבא). חוץ מזה שהיא יורדת מהכתר יש עליה של בתי-אחותי-אמי ויותר גבוה מכל יש שוב בחינת בת, לעתיד לבוא "רני ושמחי בת ציון". מדרגת הבת היא בסוף הכי גבוהה מהכל, כמבואר באריכות בחסידות.

"אבא יסד ברתא" – חוץ מזה שיש לה שרש ברב חסדא כ"רב חסד" בכתר, אפשר לומר גם שהיא המלכות דאבא, שיורדת וקודם פוגעת בדעת (דז"א) ואחר כך פוגעת ביסוד.

"מה רבך טובך אשר צפנת ליראיך" – בת רב חסדא לרמי ורבא

הוא דורש עוד פסוק נפלא – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך". אומר שהר"ת של "מה רב טובך אשר" זה בגימטריא רמי, אבל ה"מה רב טובך" כאן זה בת רב חסדא. הפשט כאן שבת רב חסדא היא "מה רב טובך", שבח שלא מעלמא דין, ואותה "צפנת ליראיך", מיעוט רבים שנים, רמי ורבא (רמי רבא = צדיק גמור = מלך המשיח; רמי רבא באתב"ש: גימ גשת = חשמל חשמל, וד"ל; בסוד ה"מלבוש" של אתב"ש אכב"י אלב"ם לשמות רמי רבא גימ גשת [אתב"ש] נשב ניכ [אכב"י] טבש טמל [אלב"ם] = ג"פ בת רב חסדא!). היא כאן ה"מה", בהקדמת ספר הזהר "מה" היא המלכות אבל זה גם חכמה (כח מה), בטול, מלכות דאבא כמו שאמרנו.

כעת נפתח את הגמרא בכתובות יח, ב:

משנה:

העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין.

רש"י:

"העדים שאמרו כו'". שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר. "פסולי עדות היינו". קרובים או משחקים בקוביא. "הרי אלו נאמנים". כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו אהא. "יוצא ממקום אחר". חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואין נאמנים לומר פסולים היינו.

גמרא:

אמר רמי בר חמא לא שנו [בסיפא, שכאשר כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים] אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין [אף שכתב ידם יוצא ממקום אחר] אמר ליה רבא כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא כי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע [התוס' שראינו בסנהדרין היא רק המסקנה כאן, של רבא. אבל מה הפשט כאן? הוא אמר לרמי בר חמא שאומר לא נכון, אבל אז ממשיך ואומר 'כי איתמר'. יש כמה כאלה בגמרא, אבל מה הציור? שניהם כאן, מה זה ה'כי איתמר'? משמע שהוא עדיין מדבר איתו, אבל הוא כבר לא מדבר איתו. בדרך בדיחותא אפשר לומר שכל הסוגיא כאן זה דרוש שאמר רבא או בהספד או בחתונה (אחרי שרמי בר חמא מת באמצע...). כל הסיפור כאן הוא במשפחה, בין רמי בר חמא לרבא, וכנראה סביב בת רב חסדא. אומר לו אתה הרישא ואני הסיפא – אתה הראשון "ואנא בתרא". זה סוגיא בנגלה שבדיוק חוזר על הסיפור שראינו בב"ב, ובשביל לשים אותו ברישא ולא בסיפא הוא גם הופך אותו.].

"לא פלגינן דיבורא" – אצל רמי בר חמא, "פלגינן דיבורא" – אצל רבא

מה שבא לנו לומר, כמו שאמרנו שחוה ראשונה וחוה שניה זה "פלגינן דיבורא" בחוה אחת, כך כל זמן שהיא נשואה לרמי (אף שכתינוקת אמרה "תרוויהו", בפשט) לא גלוי שתי הבחינות שבה. "לא פלגינן דיבורא בחד גופא" זה בחינת חוה ראשונה (חושבנא דדין כחושבנא דדין כנ"ל), אבל ברגע שהיא עוברת רשות זה "פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא" (= בת רב חסדא, עיקר בחינתה, זאת שמתגלה אצלה בהיותה אשת רבא דוקא).

מסופר שפעם אדמו"ר הזקן שמע את אשתו אומרת "מיינער זאגט" – שלי אומר – ואז התעלף והתחיל 'להשתולל' בדבקות שבמצוה אחת אני שלך ובכמה מצות אנחנו שייכים לקב"ה. בכל אופן, כאן זה דוגמה – היא בוחרת את מי היא רוצה לעצמה, להיות שלה. גם הראש של רב חסדא עצמו, שמעודד ויוזם כאן את כל הסיפור – את מי את רוצה? עצם הדבר שהאשה היא הבוחרת, בדרך כלל חושבים שהבחור בוחר (אך פעם דייקנו ש'בחור' הו לשון פעול, משמע שהוא הנבחר), אבל כאן התינוקת בוחרת – האיש שייך לאשה, כשהיא בת רב חסדא. חוץ מזה שהיא עולה פלגינן דיבורא אפילו בחד גופא, זה 677, שבכל מקום באריז"ל הוא אור מים רקיע (סוד התהוות הבריאה, "יום ליום יביא אמר" – ה"פ אור ביום ראשון דמעשה בראשית וה"פ מים וה"פ רקיע ביום שני דמעשה בראשית). עד כאן ההכנה לענין, ועוד נחזור לזה.

כתוב בזהר על "ברח לך אל מקומך [= עצמו]" – שאדם צריך לברוח לשרש הנשמה שלו. זה הסימן של בת רב חסדא (של רמי בר חמא) – ר"ת ברח.