קפיצת הדרך לגאולה

ז' אלול תש"פ – כפ"ח

אמונה ובטחון (30) ח"ב – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מ"שיחתן של עבדי אבות" ל"תורתן של בנים"

"היום" – עכשיו

המשיח אמר לרבי יהושע בן לוי שיבוא "היום"[ב], ואליהו הנביא הסביר לריב"ל – שטען שהמשיח שיקר – שכוונתו היתה לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו"[ג]. למדנו באריכות את הסוגיא הזו, ואת פרק ז במאמר "אמונה ובטחון" שעוסק בו, וכעת אנחנו עוסקים בהערות ובביאורים – בעיקר להבין יותר טוב מה הכוונות הטמונות ב"היום", דרך התבוננות בעוד פסוקי "היום" בתנ"ך[ד], שמן הסתם המשיח התכוון גם אליהם.

נמשיך לקרוא כעת את ביאור א לפרק ז – יש כאן דברים שודאי כבר אמרנו בעל-פה, אבל עוד לא קראנו בפנים. הזכרנו את קושית ה"אוצר בלום", שמשמע לו שריב"ל הגיע לרומי וחזר לאליהו הנביא עוד בטרם חלף היום, ואם כן – "עוד היום גדול", משיח יכול עוד להגיע, ומדוע הוא טוען שהמשיח שיקר? התעמקנו בתירוץ שלו[ה], וכעת נתבונן בתירוץ שלנו:

וי״ל ש״היום״ הוא ע״ד ״עכשיו״ – ״תכף ומיד״ (הערך הממוצע של שתי התבות תכף ומיד עולה ה פעמים יום – היום) – ממש (וכמו בל״א ״היינט״ ודוק),

לא כתוב בפירושים, אבל זהו הסבר פשוט: ב"היום" אין הכוונה דווקא ל-24 שעות, אלא ממש הרגע, "תיכף ומיד" – ביטוי שהרבי אהב (ויש כאן רמז יפה עליו), והוסיף לו את המלה "ממש". לכן, אם משיח אמר שהוא בא "היום", עכשיו, ולא מיד הגיע – הוא שקרן.

ההסבר הזה מתיישב טוב עם ההסבר הפנימי של המהר"ל בסוגיא, ש"היום" הוא למעלה מהזמן, למעלה מהצמצום, והביטוי הראשון שלו בתוך הזמן הוא רגע אחד (מושג שהתייחסנו אליו בחלקו הראשון של השיעור):

ובפרט ע״פ פרוש המהר״ל ז״ל ש״היום״ הוא בחינה שלמעלה מן הזמן התחתון לגמרי, וממילא נמשך בהרגשת הזמן התחתון ברגע ההוה ממש.

"עוד היום גדול"

הביטוי בקושית ה"אוצר בלום", "עוד היום גדול", הוא ביטוי של יעקב אבינו[ו]. הוא כבר לא מתיחס ל"היום" שלמעלה מהזמן, אלא ל"היום" מוגדר בתוך הזמן, שיש עוד פרק זמן עד סיומו. כאן יש הסבר פנימי לביטוי הזה, שהדגש הוא שההוספות על "היום" – "עוד... גדול" – הן בעצם ירידה, 'אחוריים' וצמצום של "היום" המקורי (שמעל הזמן ולפני הצמצום, כנ"ל):

והנה סוד ״עוד היום גדול״ הוא שם קפד, אחורי עב שבחכמה

ההסבר פותח במושגים של קבלה. בחכמה מילוי שם הוי' שוה עב, ובאחוריים – יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי – עולה קפד (אותיות דפק, מדידה של זמן[ז]), בגימטריא "עוד היום גדול"[ח]. כל אחוריים הם ירידה וצמצום בזמן. לפי הרמז הזה, "עוד היום גדול" היינו לקחת את "היום" שלמעלה מהזמן ולהמשיכו למטה, בתוך הזמן.

בחסידות[ט] מוסבר ש"עוד" הוא גוף, כמו בפסוק "אשירה להוי' בחיי אזמרה לאלהי בעודי"[י] – ה"עוד" הוא הגוף-האחוריים, כך שהרמז מתאים כאן להסבר הפנימי של הפשט – ש"עוד היום [גדול]" הוא מימוש והגשמה בתוך הזמן של "היום" שמעל הזמן, ה'אחוריים' שלו:

והיינו בחינת ה״עוד״, שהוא האחוריים כנודע, של בחינת ״היום״.

ודווקא כשמצמצמים את "היום" (על ידי ה"עוד") מתגלה הבחינה של "גדול":

ה״עוד״ של בחינת ״היום״ הוא בסוד ״גדול ה׳ וגו׳״, עליו נאמר ״במקום גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו״, סוד הצמצום באוא״ס ב״ה והמשכת הקו להיות ״מצרים״ דקדושה, כמבואר בדא״ח (עיין קונטרס אחרון של פסח תשמ״ט), והיינו ההסתרה של אמיתת אור פני ״היום״, אוא״ס ב״ה שלפני הצמצום – ״עכשיו״ ממש וד״ל.

ל"עוד היום" יש תוספת של "גדול". לפעמים "גדול" אינו הכי גדול, אלא דווקא קטן, "מאן דאיהו רב איהו זעיר"[יא] – ההרגשה שלי שה' גדול, 'אלקים גדול', היא תחושה שדווקא אחרי הצמצום, שעליה נאמר "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו"[יב]. הענוה של ה' היא הצמצום, הקטנת האין-סוף את עצמו עד מאד, וככל שה' מקטין את עצמו – בענוה – כך אני מרגיש אותו גדול. כלומר, הגדולה שלו מתגלה אלי בזכות שהוא מצמצם את עצמו. אם הוא לא היה מצמצם את עצמו – לא הייתי מרגיש אותו ולא את גדולתו, הוא היה לגמרי מרומם ונשא ממני. "במקום גדולתו", במקום שמורגשת הגדולה של ה', דע לך שזו ענוותנותו – אתה מרגיש שהוא גדול מכיון שהוא ענו[יג], שהוא יורד ומצמצם את עצמו לתת לך להרגיש את הגדולה שלו. כך גם אצל רבי – אני מרגיש את הגדולה של הרבי רק מפני שהוא מקטין את עצמו, מצמצם את עצמו, כאילו משייך את עצמו אלי. אז אני יכול להרגיש כמה שהוא גדול.

בלשון הקבלה, אחרי הצמצום – שמעלים ומסתיר את הבלי-גבול של ה', שאין לנו בו שום השגה כלל – נמשך לתוך החלל שנוצר קו אור מצומצם ודק. הקו המצומצם ממציא את "מצרים דקדושה" – גילוי של גבול, שעדיין אינו גבול רע, של קליפה, אבל הוא כבר מצרים, מיצר. בתוך המצרים דקדושה מורגש ש"גדול הוי'"[יד]. זהו גם סוד "עוד היום גדול" – ש"היום" יורד ומצמצם את עצמו, ואז באמת יש זמן עד סוף היום[טו]. שוב, הפנים של "היום" הן עכשיו, 'היינט' באידיש – כשאומרים באידיש 'היינט', "היום", מתכוונים עכשיו – והאחוריים של "היום" הם כבר יממה שבה "עוד היום גדול".

קדמות "שיחתן של עבדי אבות"

עוד "היום" חשוב בתורה מופיע בדברי אליעזר עבד אברהם, שמספר לבתואל ולבן על קפיצת הדרך שלו, בפסוק "ואבא היום אל העין"[טז] – "היום יצאתי והיום באתי", הרגע. אמרנו שכל הסיפור של רבי יהושע בן לוי עם אליהו הנביא ומשיח הוא קפיצות הדרך – מפתח מערת רשב"י במירון לשער רומי וחזור – וכפי שנראה, הבעל שם טוב אומר שהפסוק "ואבא היום אל העין" הוא המקור של שם קפיצת הדרך:

ועיין לקמן בסוד ״ואבא היום אל העין״, ופרש״י ז״ל: ״היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ[יז]. אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה״.

שיחה קלה של אליעזר עבד אברהם יקרה בפני ה' יותר מתורת הבנים. מה הווארט? "שיחתן של עבדי אבות" היא בהשראת האבות שבדרגת "היום" שלפני הצמצום, למעלה מהזמן. התורה שלנו (שנקראת "תורת הבריאה"[יח]) – תורה ומצוות שלנו – היא השגת אלקות שאחרי הצמצום, "היום" של יממה, של זמן:

והיינו ש״היום״ (בבחינת ״פנים״ שלו כנ״ל. ״פנים״ הוא מלשון ״לפני״, ו״אחוריים״ מלשון ״אחרי״ ודוק) משמע המשכה מרגע אחד קודם לכן לרגע ההוה (ואילו ״עוד היום גדול״ משמע המשכה מרגע ההוה לעתיד הנעלם),

פנים הם לפני הצמצום, תחושת 'לפני', והאחוריים הם אחרי הצמצום, תחושת 'אחרי'. לכן הרגשת הפנים של הזמן ("היום") היא הרגשת ההמשכה לרגע ההוה מהרגע שלפניו – שהוא בעצם רגע שלפני הצמצום, לפני הגבלת הזמן – והרגשת האחוריים של הזמן ("עוד היום גדול") היא ההרגשה שאחרי רגע ההוה יגיעו זמנים נוספים, שאליהם מופנית המודעות.

ההתבוננות בענין הזה היא דרך עוד סוד חשוב בקבלה וחסידות (לפי מושגי שמקורם בחקירה)[יט]:

ובסוד ״כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון אלא ברצון ה'"

הכלל הוא שכל מה שאין לו תחלה ("קדמון") – אין לו סוף ("נצחי"). בכל זאת, יתכן משהו עם התחלה אך בלי סוף – איך? אם ה' רוצה ("ברצון ה'"). אם ה' רוצה שהשלחן הזה, שנברא יש מאין ואפס המוחלט, יתקיים לנצח – הוא יתקיים לנצח. אבל מה שאין לו תחלה – ממילא יתקיים לנצח. המדרגה שלפני הצמצום (אליה שייכים הפנים של "היום", כנ"ל) היא "קדמון" – "קדמון לכל הקדומים" – בלי התחלה ובלי סוף, "קדמון נצחי".

הסוד של "קדמון נצחי" הוא השרש של משיח, המקום בו הוא יושב (היכל "קן צפור"[כ], ביטוי מפרשת השבוע שלנו) במודעות של "היום", ידיעה שהוא יכול לרדת-להתממש במציאות בכל רגע, ברגע זה ממש, כמו שכתוב כאן בסוגריים:

(קדמון נצחי סוד משיח והוא ר״ת קן צפור, היכלו של משיח כנודע וד״ל).

הנשמה של אליעזר עבד אברהם – עבד שבסוד "ארור כנען"[כא] (ולפי חז"ל הוא-הוא כנען עצמו), שבסיפור השידוך של יצחק ורבקה יוצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך[כב] ("והיה ברכה"[כג] של אברהם) – שייכת בסופו של דבר, אחרי כל הגלגולים, לסוד משיח בן דוד[כד]. אליעזר הוא גם הראשון ב"שלשה קפצה להם הארץ" שמונים חז"ל[כה] (לא הרבה לפני הסוגיא עם הסיפור שלנו), "הכל הולך אחר הפתיחה"[כו], ובשיחה שלו – "היום יצאתי והיום באתי" – יש משהו משיחי מאד, עם השראה וניחוח מה"קדמון נצחי" שלפני הצמצום, אותו מסמלים האבות הקדומים-הנצחיים שלנו, והמשכה מלפני הצמצום לרגע ההוה, "היום":

״קדמון נצחי״ – ״היום יצאתי והיום באתי״[כז]  – הוא בחינת ״שיחתן של עבדי אבות״, המשכה מבחינת הקדמות דאבות.

"ומביא גואל לבני בניהם" ב"תורתן של בנים"

האבות מסמלים כאן את הקדמות, ה"קדמון נצחי", והבנים את הנצחיות, מה שאינו קדמון אך הוא "נצחי... ברצון ה'", ואלה בעצם שתי מדרגות בתורה, "תורת האצילות [דכללות]", התורה הקדומה שלפני הצמצום (שנקראת "משל הקדמֹני"[כח]) שלפני הצמצום ו"תורת הבריאה [דכללות]" שאחרי הצמצום (שהיא השרטוט לפיו נבראה העולם):

״נצחי [קדמון] ברצון ה'", היינו הרצון שבמצות ״תורתן של בנים״ שיצאו מבחינת אבות. והיינו שתי בחינות שבתורה גופא: מה שהיא ״המשל הקדמוני״; ומה ש״אסתכל באורייתא וברא עלמא״ – ״עולם״ מלשון העלם שבבחינת עלמות, כח הנערות דבנים שיצאו מבחינת אבות (עיין קונטרס הנ״ל) וד״ל

בדרך כלל מפרשים עולם לשון העלם[כט], אבל יש כאן גם משמעות של כח נערוּת ועלמוּת, כדברי אליעזר בפסוק הבא, "והיה העלמה היֹצאת לשאֹב וגו'"[ל]. על "תורתן של בנים" – התורה שלנו, תורה שבעל פה – נאמר "'ועלמות אין מספר'[לא] אלו ההלכות"[לב]. מהקדמות של האבות, הנמשכת ב"שיחתן של עבדי אבות", יוצא כח של עלומים נצחיים ב"תורתן של בנים".

זו כוונה יפה בברכה הראשונה של שמו"ע, שאומרים שלש פעמים ביום, וחובה לכוון בה[לג]:

(והיינו ד״זוכר חסדי אבות [השראת "משל הקדמוני", "היום" שלמעלה מהזמן, "שיחתן של עבדי אבות".] ומביא גואל לבני בניהם [לנו, שאנו ה"אסתכל באורייתא וברא [לשון 'ברא כרעא דאבוה'] עלמא", "תורתן של בנים". הוא מביא את הגואל מלפני הזמן אלינו שבתוך הזמן.]״ דוקא [זו כוונה יפה בברכה ראשונה של שמו"ע, בה יש חובה לכוון. כל זה "היום יום" – "היום" הופך להיות רגע כמימרא של ההוה בתוך הזמן החולף שלנו.],

מהשראת "משל הקדמֹני", "שיחתן של עבדי אבות", באה הגאולה אלינו, ל"תורת של בנים" הממשיכים את האבות כ"ברא כרעא דאבוה"[לד] (מדרגת "אסתכל באורייתא וברא עלמא") – הגואל נמשך מ"היום" שלמעלה מהזמן ל"רגע כמימרא" של ההוה, בתוך הזמן החולף שלנו.

למה לא כתוב 'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבניהם' (כמו "תורתן של בנים") אלא "לבני בניהם"?

כנודע שבני בנים נדבקים במדת האבות כראוי ודוק).

יש מעלה בנכד, שהוא נדבק בסבא יותר מהבן. הרבה פעמים הנכד יותר דומה לסבא מאביו, וככלל, הנכד הולך בדרך הסבא יותר מהבן. הבן הרבה פעמים מחולל לעצמו דרך חדשה, עצמאית, והנכד נוטה שוב לדרך הסבא. הדוגמה המובהקת היא אברהם ויצחק: אברהם עובד את ה' בדרך של אהבה ויצחק סולל לעצמו דרך של יראה, אך הנכד יעקב נוטה שוב לסבא, "יעקב אשר פדה את אברהם"[לה].

קיצור כל האריכות כאן, בהרבה ענינים עמוקים, הוא הווארט ש"היום" הוא בעצם למעלה מהזמן – כפי שכותב המהר"ל. "היום" הוא עכשיו, ברגע זה, כי שרשו האמתי הוא מעל הזמן, לפני הצמצום, אלא שצריך להמשיך הארה ממנו לתוך הזמן. זהו הסוד של רגע – ברגע הזה.

ב. שם קפיצת הדרך וקפיצת הארץ

"מכאן שקפצה לו הארץ"

נחזור לעמ' עח ונקרא את הערה יא העוסקת בפסוק "ואבא היום אל העין" שהזכרנו כעת. הגמרא מזכירה שלשה שקפצה להם הארץ, כנ"ל, אבל בתולדות החסידות – החל מהבעש"ט, ובעיקר אצלו – חוזרים בקביעות סיפורים של "קפיצת הארץ" ו"קפיצת הדרך", כי הוא קשור לסוד "היום" וביאת המשיח ברגע ההוה. הבעש"ט מסביר באופן יפהפה ש"מכאן שקפצה לו הארץ" אומר שבפסוק "ואבא היום אל העין" ("עין" במובן של מעין, וגם רומז ל"בטח בדד עין יעקב"[לו]) טמון הכח האלקי לפעול את הנס של קפיצת הדרך (מעבר לפשט, שהפסוק מלמד על קפיצת הארץ שהיתה לאליעזר):

״בשם הריב״ש נבג״מ, בפסוק ׳ואבא היום אל העין׳, ופרש״י ז״ל: ׳היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ׳ ...הנה מפסוק זה גופא יוצא שם לקפיצת הארץ, וזהו פירוש ׳היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ׳, פירוש מכאן גופא – מדברים אלו שבזה המאמר, והבן״. עבודת ישראל להרה״ק המגיד מקאז׳ניץ ז״ל, פר׳ חיי, הובא בספר הבעש״ט על התורה, פרשה זו,

שם ה-טוב – קפיצת הדרך למשיח

ובהערות שם מביא גם מספר אוהב ישראל להרב מאפטא ז״ל: ״...איתא בסה״ק שהשם של קפיצת הארץ הוא אהוה, והוא ר״ת ׳את השמים ואת הארץ׳ (עיין בזה בספר שכינה ביניהם, פרק דברי אהבה וחסד), והר״ת של ׳ואבא היום אל העין׳ הוא ג״כ שם הנ״ל.

הרבי מאפטא, מגדולי תלמידי הרבי ר' אלימלך ובכלל מגדולי הצדיקים של החסידות, מרחיב בקשר בין שם קפיצת הדרך לשם אהוה, בגימטריא טוב – השם של הבעל שם טוב, הבעלים (בעל כמו בעל-הבית) של שם ה-טוב. שם אהוה לא מפורש בתורה, אך הוא רמוז אין ספור פעמים, כבר מהפסוק הראשון בראשי התבות "את השמים ואת הארץ"[לז] – טוב של דבקות בין שמים וארץ, בין רוחניות וגשמיות, הכח של הצדיק לחבר גשם ורוח. כלומר, קפיצות הדרך אינן ענין צדדי אצל הבעש"ט, אלא כל הענין שלו – שם ה-טוב, המיוחד לבעל שם טוב, הוא-הוא השם של קפיצת הדרך. מה פירוש? כל הענין של החסידות הוא קפיצת דרך למשיח.

כמו שהסברנו באריכות בחלק הראשון של השיעור: קפיצת הדרך היא האמונה שמשיח יכול לבוא "היום", האמונה שעם ישראל יכול לעשות תשובה מאהבה "ברגעא חדא ובשעתא חדא"[לח] ולקיים מיד "היום אם בקֹלו תשמעו" (כפי שהארכנו בחלק הראשון של השיעור[לט]). קפיצה היא תמיד דילוג על משהו – "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[מ]. אומרים[מא] ש"על" היינו "על ידי" –"קולי דודי הנה זה בא מדלג" בזכות האבות (ההרים) ובזכות האמהות (הגבעות)[מב] – אבל הפשט הוא גם דילוג מעל משהו. לעניננו, גם אליהו הנביא הוא הר שמדלגים עליו – מדגלים על כל הסדר וההדרגה, על כל 'סדר ההשתלשלות' (איך דברים אמורים להשתלשל מעילה לעלול), שמגיעים "היום"-מיד אל היעד. זהו כל ענין הבעל שם טוב, ענין החסידות – קפיצת הדרך למשיח.

מי קופץ אל מי?

הרבי מאפטא ממשיך:

אך עדין צריכים למודעי אם קפצה לו הדרך או אם הוא קפץ להדרך, אך שהשם של קפיצת הדרך הוא ביושר אהוה כמו שהוא יוצא מר״ת ׳את השמים ואת הארץ׳, וכאן השם של ׳ואבא היום אל העין׳ הוא להיפך והאה, מכאן מוכיח רש״י שקפצה לו הארץ, פי׳ שהארץ קפצה אליו".

יש שתי בחינות בקפיצת הדרך – שהיעד קופץ אלי או שאני קופץ אל היעד. ולגבי משיח – האם משיח קופץ אלי או שאני קופץ למשיח? נשמע כמו "אני לדודי ודודי לי"[מג] – "אני לדודי", אני קופץ למשיח (שהוא דודי-אהובי), או "ודודי לי", משיח קופץ אלי. הוא מסביר שהצירוף הישר, אהוה, הוא קפיצה שלי אל היעד, והצירוף שאינו-כסדר והאה, הוא קפיצת היעד אלי – "שקפצה לו [אליו] הארץ".

היחס בין 'סדר' ל'אי סדר' הוא ממש היחס בין גאולת "בעתה" לגאולת "אחישנה"[מד], כפי שהארכנו בתחלת השיעור. כשזוכים, לא אנו קופצים אל הגאולה אלא הגאולה קופצת אלינו:

והוא גם ענין ״אחישנה״ דקפיצת הגאולה אלינו ממש (כאשר ״זכו״. וזהו דצרוף והאה הוא הצרוף השביעי, החביב, שכנגד חדש תשרי, חדש ה״זכות״ ע״י מעשה התחתונים, משא״כ אהוה הוא כנגד חדש ניסן, הנהגה נסית אך בבחינת ״חשב את הקץ לעשות״ וד״ל).

אפשר להקביל את צירופי שם אהוה לצירופי שם הוי' ב"ה, ש-יב צירופיו (כשלא מבחינים בין ה עילאה ל-ה תתאה) הם כנגד יב חדשי השנה[מה]: שם אהיה כסדר מקביל לשם י-ה-ו-ה כסדרו – הצירוף הראשון, המאיר בחדש ניסן. הסדר של והאה מקביל לצירוף והיה – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[מו] ו"אין 'והיה' אלא לשון מיד"[מז] (השייך לעניננו) – הצירוף השביעי, המאיר בחדש תשרי. גם בניסן וגם בתשרי יש בחינה של "היום" – כפי שיורחב בע"ה בפרק הבא – אך בהנהגה הנסית של ניסן, גאולה מצד מעלה בלי זכות של התחתונים, יש עדיין בחינה של חשבון והדרגה, "חשב את הקץ"[מח] (ה' עשה חשבון צדק והוריד קץ שנים, כך שה"ארבע מאות שנה"[מט] היו רק מאתים ועשר שנים). לעומת זאת, בחדש תשרי – שענינו זכות של התחתונים, החל מעבודת "אני לדודי" בחדש הזה – הגאולה מדלגת אלינו "היום", תיכף ומיד, ללא כל חשבונות.

ג. "היום" של ניסן ו"היום" של תשרי

"היום אתם יֹצאים בחדש האביב"

פסוק "היום" נוסף שנזכר בפרק הוא "היום אתם יֹצאים בחדש האביב"[נ] שנאמר בגאולת מצרים – גלות מצרים היא שרש כל הגלויות[נא] וגאולת מצרים היא שרש כל הגאולות. ביאור ב מסביר[נב] את הקשר של הפסוק לנושא שלנו, אמונה ובטחון בדרך לגאולה:

חדש האביב – ״החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'", ראש השנה למלכי ישראל ולרגלים (שענינן הכללי הוא תקון מלכות ישראל כנודע[נג], ובפרט חג הפסח [פסח בגימטריא נצח.], זמן חרותנו להיות לעם וממלכה, ״אין מלך בלא עם״[נד]), הוא חדש ההתחדשות, בבחינת ״נסי נסים״ של אמונה ובטחון (דהיינו אמונה חזקה, שבזכותה נגאלו אבותינו ממצרים, המביאה לידי בטחון גמור בישועת ה׳ כהרף עין[נה], כמו שיתבאר בפנים (בפרק ח) בענין הקביעה הרצונית, שמקור ענין זה בתורה יוצא מהפסוק ״החדש הזה לכם וגו'" – ״כזה ראה וקדש״ וד״ל.

כפי שיתבאר בפרק ח, תכלית האמונה ובטחון הוא תהליך שנקרא "קביעה רצונית", הכולל ארבעה שלבים: אמונה, רצון, שכל, ראיה – שינוי המציאות לטובה על ידי כח הראיה להקרין-לראות במציאות החיצונית את הציור הפנימי שהצטייר על ידי האמונה החזקה, "אמונה אֹמן"[נו], הרצון התקיף והשכל הטוב. זהו סוד "כזה ראה וקדש"[נז] (שנלמד מהפסוק "החדש הזה לכם גו'"[נח]) – המלה "כזה" כוללת את שתי דרגות הנבואה, "כה" (שלב האמונה) ו"זה" (שלב השכל), ועל ידי חיבור שתיהן בא ה"ראה וקדש", וד"ל.

הבטחון שלפני ביאת מצרים התבטא בשבת הגדול (שחלה בשנת יציאת מצרים ב-י' ניסן), בה משכו ישראל את ידיהם מעבודה זרה ולקחו צאן של מצוה לשם קרבן הפסח (בבטחון מוחלט בה', כנגד המצרים שעבדו לצאן):

והוא בסוד ״שבת הגדול״, שלפני יציאת מצרים – ״משכו וקחו לכם וגו'" – שעולה י״פ בטחון, שלמות הבטחון בכחו ורצונו יתברך להוציאנו ממצרים – היום. סוד השם אביב הוא אמונה בטחון – (לכל החיים) יש בטחון, דהיינו אמונה חזקה מאד המביאה לידי בטחון גמור בבחינת ״כפלים לתושיה״.

ברמז אמונה-בטחון-יש-בטחון יש פעמיים בטחון – הבטחון הראשון שיוצא מאמונה ומחובר לאמונה היינו הבטחון הסביל מצד ההוד ואילו הבטחון השני, "יש בטחון"[נט], היינו הבטחון הפעיל מצד הנצח, "איהו בנצח"[ס], כאשר תחושת ה"יש" היינו התחושה "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[סא] (וכפי שלמדנו באריכות בשיעורים הקודמים).

כל הפסוק ״היום אתם יצאים בחדש האביב״ עולה (במספר סדורי) אמונה בטחון (במ״ה). יש כא – אהיה (שם הגאולה) – אותיות בפסוק (רת״ס הפסוק למפרע: ביה – ״בטחו בהוי׳ עדי עד כי ביה הוי׳ צור עולמים״ וד״ל). כל הפסוק עולה כא פעמים מז (ממוצע כל אות), בטול – הוי' אהיה, כמבואר בכתבי האריז״ל וד״ל.[סב]

גאולת ניסן וגאולת תשרי

והנה, יש מחלוקת ידועה[סג] בין רבי יהושע ורבי אליעזר (גלגול אליעזר עבד אברהם) גם לגבי בריאת העולם וגם לגבי הגאולה: רבי אליעזר אומר ש"בתשרי נברא העולם" ורבי יהושע אומר ש"בניסן נברא העולם". וכך לגבי הגאולה, רבי אליעזר אומר ש"בניסן יצאו אבותינו ממצרים ובתשרי עתידים להגאל" ו"רבי יהושע אומר שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל". תשרי הוא כמובן המשך עבודת "אני לדודי ודודי לי"[סד] באלול.

שתי הדעות הן בסוד "היום" שמשיח אומר לרבי יהושע בן לוי, אבל כל דעה מתייחסת ל"היום" אחר, לפסוק אחר שכתוב בו "היום" – "היום של ניסן ו"היום" של תשרי. את פסוק "היום" של ניסן למדנו כעת, "היום אתם יֹצאים בחדש האביב". ה"היום" של תשרי נמצא בתפלת זכרונות בראש השנה:

והנה לפי דעתו של רבי אליעזר: ״בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובתשרי עתידין להגאל״. והיינו בסוד העבודה של ״זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון״,

ובתורה הוא בשני פסוקי "היום" שקוראים בפרשיות כי תבוא ונצבים לפני ראש השנה[סה] והם גם נדרשים על ר"ה[סו]:

בבחינת ״אתם נצבים היום כלכם וגו'", ובסוד ״את ה׳ האמרת היום... וה׳ האמירך היום״, כמבואר בדא״ח.

בראש השנה נצבים כל עם ישראל – כל עשרת סוגי היהודים שנמנים בפסוק – יחד לפני ה', וכך יתקיים גם בגאולה (לפי דברי רבי אליעזר). ראש השנה הוא גם היום בו אנו בוחרים בה' וה' בוחר בנו, כל אחד מבדיל ומפריש את זולתו (כפירוש רש"י ל"את הוי' האמרת היום להיות לך לאלהים... והוי' האמירך היום להיות לו לעם סגֻלה"[סז]) ועושה אותו "חטיבה אחת בעולם"[סח] – אנחנו עושים את ה' חטיבה אחת בעולם, כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[סט], והוא עושה אותנו חטיבה אחת בעולם, כשאומר "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[ע].

ניסן ותשרי – לצאת ולבוא

מהו ההבדל הפנימי בין "היום" של ניסן ל"היום" של תשרי? יש בגאולה יציאה וביאה (הגעה אל היעד, שהזכרנו בחלק הראשון של השיעור) – סוג של "רצוא ושוב"[עא] – ואלו שני הכחות של גאולת ניסן וגאולת תשרי.

לפי דעת רבי יהושע ש״בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל״ י״ל דעיקר כח ״היום״ הוא הכח ״לצאת״ מעצמו המוגבל, ע״ד ״צאינה וראינה בנות ציון״, וכפרוש אדמו״ר הזקן: ״צא אני וראה אין״. וזהו ״היום אתם יצאים וגו'״ דייקא.

ב"היום" של ניסן יש כח לצאת – "היום אתם יֹצאים". לא כתוב בפסוק ממה יוצאים – הפשט הוא יציאת מצרים, והעיקר הוא התנועה הנפשית של האדם לצאת מעצמו, מגבולותיו-מיצריו, מתוך תחושה שהוא עצמו מצרים. הרבי אומר[עב] שכדי להגיע לאהבת ישראל צריך לצאת מהתדמית האישית שמגבילה אותי, עושה אותי אגוצנטרי – צריך לצאת מה'אני' לגמרי ("צא אני וראה אין", ביציאה מה'אני' רואים בעין את האין). כל היציאה מהגבול שלי, מההגבלות, מהמסכות, היא חדש ניסן.

לעומת זאת, חדש תשרי הוא זמן של ביאה (אסיף):

לפי דעת רבי אליעזר י״ל שעיקר כח ״היום״ הוא הכח ״לבא״, ובסוד חג האסיף (הביאה הביתה) שבחדש תשרי. וכן ״אתם נצבים היום כלכם וגו׳״ שלאחר פרשת ״כי תבוא אל הארץ״.

אחרי שבאים לארץ נצבים כולנו יחד – דווקא לאחר תנועה נפשית של ביאה לארץ, למקומי האמתי, בחינת "איזהו חכם המכיר את מקומו"[עג]. גם בפשט, ביציאת מצרים עדיין לא באנו אל היעד. שותים ארבע כוסות בפסח כנגד ארבעה לשונות של גאולה – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי"[עד] – הכל לפני "והבאתי"[עה]. הכל יציאות, כולל "ולקחתי" שרומז למתן תורה, אבל עוד לא "והבאתי". "והבאתי" היינו תשרי, הביאה לארץ[עו].

עבודת היציאה ועבודת הביאה

היציאה והביאה הם כחות של עם ישראל כ"צבאות הוי'", ויש כאן עוד קצת הסבר על ה'עבודה' שלהן:

הכל הוא בסוד השם הקדוש צבאות, הכח האלקי הניתן בנשמות ישראל להיות ״צבאות הוי'" – צבא נוטריקון יוצא ובא, כמבואר במ״א – לצאת מהגבול אל הבלי גבול ולהמשיך את הבלי גבול שישכון בגבול

במאמר הבא בספר, "וצדיק יסוד עולם", מוסבר הפתגם החסידי ש"מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי-גבול ורבי הוא בלי-גבול בתוך גבול". כח היציאה הוא כח החסיד – לצאת מהגבול אל הבלי-גבול. כח הביאה הוא כח הרבי – להמשיך את הבלי-גבול לתוך גבול.

ובמושגים שלמדנו בשיעורים הקודמים בפרק ז, היציאה היא מעין שקר-שגעון[עז] – אמונה ובטחון במה שנראה לא מציאותי בכלל – והביאה היא גילוי שמה שהיה נדמה כשקר הוא-הוא האמת לאמתו:

(היציאה היא על ידי אמונה ובטחון שלמראית עין מתדמה ל״שקר״, וכמו שיתבאר בפנים, בעוד שהמשכת הבלי גבול לבא ולשכון בגבול הוא תכלית גלוי האמת לאמיתו, וכידוע שפנימיות העבודה של חדש תשרי הוא ענין ״ראש דברך אמת״, וכמבואר במ״א.

במקום אחר[עח] מוסבר שתשרי הוא חדש האמת וניסן הוא חדש האמונה – "איהו אמת, איהי אמונה"[עט]. אמונה היא היכולת לצאת מהגבול לגמרי, להשתחרר ממנו ב"זמן חרותנו". אמת היא היכולת להמשיך את הבלי-גבול בגבול, הסוד של "ראש דברך אמת"[פ] שאומרים לפני תקיעת שופר[פא].

שלשת חדשי היציאה ושלשת חדשי הביאה

הקטע הבא מרחיב את העבודות של ניסן ותשרי לשלשה חדשים כל אחת, ובעצם מסביר לנו מהי עבודת אלול – החדש שלנו:

והנה העבודה דיציאת מצרים נמשכת עד החדש השלישי (וכידוע שג׳ החדשים הראשונים, ניסן אייר וסיון, מתיחסים בתורה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ותו לא), זמן מתן תורתנו, תכלית הכונה דיציאת מצרים.

כתוב בתורה "היום אתם יֹצאים בחדש האביב" (על ניסן), "לחדש השני לצאתם מארץ מצרים"[פב] וגם "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים"[פג] – אבל אין כבר החדש הרביעי ליציאת מצרים, או הלאה. תכלית יציאת מצרים היא "תעבדון את האלהים על ההר הזה"[פד] (הרמוזה בלשון הרביעי של הגאולה, "ולקחתי"[פה], "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו"[פו], כנ"ל). כתוב שכל יום בספירת העומר הוא עוד שלב של יציאת מצרים. אם כן, התנועה הנפשית של היציאה ממצרים נמשכת שלשה חדשים – ניסן-איר-סיון[פז].

היציאה של ניסן מתחילה תהליך של שלשה חדשים (המתרחקים מנקודת המוצא), והביאה של תשרי מסיימת תהליך של שלשה חדשים (עד לביאה שלמה אל היעד):

וכן עבודת הביאה דתשרי מתחילה בעצם מחדש אב (בא), וכידוע הרמז דבראשית כוללת אב תשרי בסוד חש־מל (כאשר אלול הוא בסוד מל מלשון מילה הממוצע בין חש מלשון שתיקה למל מלשון דבור, ובסוד ״ומל הוי׳ אלקיך את לבבך ואת לבב וגו׳״ [שקוראים בפרשת התשובה בתוך פרשת נצבים, תמיד בשבת שלפני ראש השנה, בסוף חדש אלול.] ר״ת אלול כנודע.

המלה "בראשית" רומז גם לראש השנה ב-א' תשרי וגם לחבור החדשים אב-תשרי דרך אלול שביניהם[פח]. שלשת החדשים הם בסוד חש-מל-מל[פט]: בחדש אב העבודה היא הכנעה, "חש" בשפלות ובאבלות של אב; בחדש תשרי זוכים להמתקה, עבודת ה"מל" לשון דיבור (מילול), כאשר בונים את המלכות, עולם הדבור; וביניהם, באלול, עבודת ההבדלה, "מל" לשון מילה וכריתה, של "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[צ] (פסוק שקוראים תמיד בסיום אלול, בשבת שלפני ראש השנה, בפרשת התשובה שבפרשת נצבים).

אם כן, אמרנו שכל התורה כולה היא בעצם יציאה וביאה, שם צבאות, השייכות לשתי הדעות מתי הגאולה – האם הגאולה היא כבר ביציאה, או שהגאולה היא דווקא הביאה, "רצוא ושוב". רבי יהושע אומר שכמו שהגאולה הראשונה היתה בניסן גם הגאולה העתידה תהיה בניסן, ורבי אליעזר אומר שהגאולה הראשונה היתה בניסן, אבל הגאולה העתידה – תיכף ומיד ממש – היא אופי אחר של גאולה, ביאה, חדש תשרי, "שוב". כל תהליך נמשך שלשה חדשים – יציאת מצרים בניסן-איר-סיון וביאה באב-אלול-תשרי. נמצא שיש חלל באמצע – חדש אחד, תמוז, שהוא 'נישט אהין און נישט אהער', אך הוא המעבר בין תנועת היציאה לתנועת הביאה (סוד קרן זוית כנודע[צא]).

עבודת חדש אב – שמיעת המשיח בתוך החורבן

ההגעה אל היעד מתחילה בשמיעה-קליטה של היעד – הקליטה 'מה אני רוצה בחיים'. ובאמת, החוש של חדש אב, ה'חש' של הביאה ("חש" הוא גם חוש) הוא חוש השמיעה (השמיעה הפנימית, 'דערהער'):

החוש של חדש אב (בספר יצירה) הוא חוש השמיעה, חוש הקליטה וההפנמה, ראשית עבודת הביאה – ״אם תאבו [אב הוא לשון תאבו, לשון רצון.] ושמעתם [אב הוא החדש של שמיעה-הפנמה, ואז:] טוב הארץ תאכלו [ביאת הארץ.]״.

באב (לשון רצון, "אם תאבו") זוכים לשמיעה-הפנמה ("ושמעתם") ומכחה לביאת הארץ ("טוב הארץ תאכלו"). הדבר רמוז גם בפסוק "היום" מיוחד נוסף, ממנו יוצא הצירוף של חדש אב:

מבין יב צרופי הוי׳ ב״ה המכוונים כנגד יב חדשי השנה, הצרוף של חדש אב, הצרוף החמישי, הוא הויה (לשון הויה משמע שבירה ותקון, חרבן ובנין, סתירה על מנת לבנות מחדש בשכלול יותר ויותר וד״ל)[צב] היוצא מפסוק: ״הסכת ושמע ישראל היום״.

בפשט "הסכת" היינו 'הקשב טוב', אבל רומז גם ללשון 'סיכה'-ראיה (שרה אמנו נקראת יסכה על שם "שסוכה ברוח הקדש" ו"שכולן סוכין ביפיה"[צג], לשון ראיה). לכן מסבירים ש"הסכת" היינו הראיה שבתוך השמיעה, "חכם בבינה"[צד]. כמו "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[צה] במתן תורה, "רואים את הנשמע"[צו]. אם יש "הסכת ושמע" יש גילוי של "ישראל" ויש "היום" – מדגישים את הפסוק בגלל המלה "היום". זהו עוד פסוק חשוב בתורה של משיח שבא "היום", כאשר נקיים "הסכת ושמע ישראל היום" ("הסכת" של חדש אב כבר רומז לחג הסכות של חדש תשרי, סוד "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו"[צז]).

העבודה הפנימית היא לשמוע את קולו של המשיח – שאומר שיבוא "היום" – בתוך החורבן, בשפל הכי גדול של החורבן:

ידוע בחז״ל שמשיח נולד בעצומו של תשעה באב, והיינו שעיקר העבודה הפנימית של חדש זה הוא לשמוע (״הסכת ושמע״ בסוד ״חכם בבינה״ ע״י עיון מעמיק דעין השכל שבלב עד שבא לבחינת ה״דערהער״, השמיעה הפנימית שבבחינת ״ישראל״ – לי ראש וד״ל) את סוד ״היום״ (״היום, אם (יחוד אב ["היום", ראיה-חכמה.] ואם ["אִם" לשון אֵם.] וד״ל) בקולו תשמעו״ וד״ל) דביאת המשיח היום (בעצומו של חרבן ממש – ״ואציעה שאול הנך״ כאשר ״נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל״ וד״ל).

כתוב[צח] ש"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"[צט] היינו שאינה יכולה לקום בכח עצמה, ורק הקב"ה ("הנך", עצמות ה' שמתגלה כאשר "ואציעה שאול"[ק]) מקים אותה באופן נסי – "מקימי מעפר דל מאשפֹת ירים אביון"[קא]. ידוע מהחתם סופר[קב] ש"אשפת" רומז לשנת תשפ"א – אחד הרמזים הכי חשובים (יש לנו שני שירים על הפסוק – כדאי ללמוד אותם).

הקליטה של המשיח בתוך החורבן שייכת ללידת המשיח בתשעה באב – היום ה-ט של החדש שנברא באות ט, הרומזת ל"תשעה ירחי לידה"[קג] (שעם השאיפה להגיע למעלה מהזמן, לעתיד, הולכים ומצטמצמים ליחידות קטנות יותר של ט – ט שעות ו-ט רגעים – עד ל"הרה ויֹלדת יחדו"[קד]):

והנה חדש אב נברא באות ט (ספר יצירה), סוד ט ירחי לידה המצטמצמים ב־ט ימים מר״ח אב (יום הסתלקותו של אהרן כהן גדול, אהרן מלשון הריון כנודע, וכנודע שימי עבור עלולים להיות גם ימי עברה, אך העבודה בהם היא למעט את העברה על ידי שמחה דוקא, מתוך קליטת ההתבוננות הטובה שבבחינת ״הרה ויולדת יחדו״ [ההריון הולך ומתקטן – הכל מתקטן, כל צער העיבור והעברה.], שאזי ״אם הבנים שמחה״, וכידוע הפרוש החסידי – ״משנכנס אב ממעטין, בשמחה״ דוקא וד״ל) עד ט באב.

החסידות ממעיטה בשמחת ההתבוננות את העברה של ימי העיבור של כנסת ישראל עם המשיח, עד שהיא ממתיקה אותה לגמרי, כאשר יש כבר תחושת לידה בתוך העיבור. לא צער חבלי הלידה, אלא תחושה של רגע אחרי הלידה – רגע של שמחה שפורצת את כל הגדרים, אקסטזה של שמחה. ממילא כבר בתוך העיבור יש "אם הבנים שמחה"[קה], כמו שאנחנו מסבירים במ"א[קו] ש"אם הבנים שמחה" מתחיל עוד לפני העיבור וק"ו בזמן העיבור. אז צער ההריון – ובהמשך גם משך תקופת ההריון – קטן, פוחת והולך.

בסיום יש כאן רמזים:

בפסוק (דברים כז, ט) ד״... הסכת (תבה ה־ט בפסוק) ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם להוי׳ אלקיך. ושמעת וגו׳״, תבת ״היום״ [לא רק כתובה בפירוש, אלא גם] צפונה בדלוג של ט־ט אותיות החל מאות ה־ה של תבת ״היום״ שבפסוק: ״...היום הזה נהיית לעם להוי׳ אלקיך. ושמעת וגו'". ״הסכת ושמע ישראל היום״ עולה ט פעמים ״הוי' אלקינו הוי' אחד״ (עיקר נושאו של ״שמע ישראל״ ["הסכת ושמע ישראל".]). יחוד ״היום״ ו״הוי' אלקינו הוי' אחד״ עולה ״ברוך״, תחלת ״יחודא תתאה״, ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, להמשיך את הגלוי ד״יחודא עילאה״ להיות בסוד ״דירה בתחתונים״ (בנין בית המקדש) – ״היום״.

"עד היום הזה"

ההמשך כאן הוא לגבי עוד הופעות של "היום" בתורה (שגם מתקשרות למה שנתבאר עד כה בסוד הביאה והיציאה של החדשים האלה).

נקרא בזריזות:

במעשה בראשית מופיעה תבת ״היום״ ב״פ (ביום רביעי [ביום רביעי של מעשה בראשית, יום בריאת המאורות כתוב פעמיים "היום". הפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[קז] – היא בפסוק הפותח את יום רביעי, "ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים"[קח]. כל הפסוק = 3744 = יב פעמים חדש! ועוד תופעה של "היום":] בשני הפסוקים החותמים את מעשה בראשית, בפרשת ״ויכלו וגו'", בכ״א היום אותיות, וכמבואר במ״א וד״ל), וכן בקריאת שמע באה תבת ״היום״ ב״פ (״אשר אנכי מצוך היום״ דפרשה ראשונה] [פרשת "עושין רצונו של מקום"[קט], היינו "היום" שמעל לזמן.], ו״אשר אנכי מצוה אתכם היום״ דפרשה שניה [שאינם עושין רצונו של מקום, היינו "היום" שבזמן ע"ד "עוד היום גדול" כנ"ל.] ובחז״ל מבואר, מדיוק תבת ״היום״, שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ומוסיף אדה״ז בל״ת בד״ה ציון במשפט תפדה – כחדשים ממש, ומבאר במאמר שם שבלאו הכי [אם דברי התורה אינם כחדשים, אם אינו חווה התחדשות תמיד בעבודת השי"ת מכח התורה.] המרירות והשמחה שלו הן מעניני עוה״ז ושאזי הנצוץ האלקי שבו נמצא בגלות בנפשו הבהמית כו'. ומבאר שהדרך להגיע להתחדשות אמיתית בעבודת התומ״צ היא ע״י ההתבוננות בלשון הכתוב גופא – ״אנכי מצוך היום״, שאנכי מי שאנכי, עצומ״ה ממש, נמשך ע״י קיום התומ״צ בעוה״ז דוקא, ושעל כן ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העולם הבא״, שקבלת השכר למחר אינה אלא מה שנהנין מזיו השכינה, זיו בלבד עיי״ש.

ועיין בד״ה הנ״ל לכ״ק אדמו״ר שליט״א תשל״ו, קונטרס שבת חזון תשמ״ט, שמבאר בארוכה איך שתכלית הכונה דיחוד סובב וממלא, שתמיד יאיר אור חדש בפנימיות נפשו של מקיים התומ״צ, הוא ע״י גלוי העצמות, בחינת אנכי מי שאנכי, שלמעלה מסובב וממלא [עצמות סובב ממלא היינו סוד "אנכי הוי' אלהיך"[קי], תחלת עשרת הדברות "מפי הגבורה"[קיא]. וידוע ש"אנכי הוי' אלהיך" = "גל עיני" – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[קיב].], ושעל כן בכחו להמשיך את גלוי אור הסובב שלמעלה מהזמן בתוך הזמן דאור הממלא עיי״ש). ויש לרמז ש״חדשים״, ״מעוט רבים שנים״, היינו יחוד שני החדשים דניסן ותשרי, סוד יוצא ובא כאחד כנ״ל, רצוא שבבחינת ״אליו ולא למדותיו״ (סוד העבודה דנקודת ציון [רעותא דלבא.] שבנפש האלקית שבישראל, עיין ד״ה אלה הדברים שבספר חנה אריאל) ושוב שבבחינת תשובה שלמה דקיום התומ״צ בבחינת ״כפליים לתושיה״, תשובה משמחה של מצוה (והיינו ע״ד פרוש הבעש״ט זי״ע בסוד הפסוק ״חכם לב יקח מצות״, עיין סוד ה׳ ליראיו פרק מצות הוי׳, שבכל מצוה צ״ל ב׳ מצות, כונה ומעשה[קיג], דהיינו רצוא ושוב) וד״ל. רצוא ושוב אלו הם ענין ביאת המשיח (משיח אותיות ישמח כנודע) שלאחר התפשטות הגשמיות מצרות הגלות וד״ל. בפרשה ראשונה של ק״ש תבת ״היום״ היא התבה ה־כו, הוי' ב״ה, מסוף הפרשה, ובפרשה שניה של ק״ש תבת ״היום״ היא התבה ה־קיב, הוי' אלקים (שם מלא) מסוף הפרשה (תבה ה־כו, הוי', מסוף הפסוק ״ונתתי עשב... ואכלת ושבעת״, לפני תחלת הענין ד״השמרו וגו׳״) ודוק), בסוד גלוי עצם המאור (״המאור הגדול לממשלת היום״) של שמש הוי׳ – ״אנכי מי שאנכי״ וד״ל.

בסוף הביאור יש רמז מאד יפה ומכוון: אמרנו שמשיח התכוון לכל ה"היום" בתורה – לכן ראוי להסתכל כמה פעמים כתוב "היום" בתורה. התורה מתחלקת לארבעת החומשים ש"מפי הגבורה" וחומש דברים שהוא "מפי עצמו" של משה, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[קיד]. יש פה מסורה יפהפיה, שכתוב בארבעת החומשים הראשונים בדיוק היום פעמים "היום". בחומש האחרון, שמשה אמר "מפי עצמו", יש יותר "היום" מבכל שאר התורה – עד פעמים "היום" ("עד הוי' בכם"[קטו], עד רבתי של קריאת שמע[קטז]):

בכל ארבעת החומשים הראשונים מופיעה תבת ״היום״ – היום (סא) פעמים. במשנה תורה בלבד מופיעה תבת ״היום״ עד פעמים, כאשר ההופעה האחרונה, החותמת, היא: ״...ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה״ וד״ל.

ממש רמז יפה באופן יוצא מן הכלל, לפיו כל התורה כולה היא "עד [פעמים] היום" – "עד היום הזה"[קיז]. כשנגיע "עד היום הזה" יתקיים – בטוב הנראה והנגלה לנו, בעינים שלנו – "היום" של ביאת מלך המשיח. "מתי אתי מר? היום" ממש.

שוב, ראינו שיש "היום" של ניסן ויש "היום" של תשרי. עכשיו אנחנו בתקופה של "היום" של תשרי, שמתחילה כבר מאב, עוברת את אלול ומגיעה לתשרי. זהו "היום" של ביאה, של הגעה – צריך להגיע. שכולנו נזכה לכתיבה וחתימה טובה, שנגיע ליעד של ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, "היום". שנה טובה ומתוקה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הפנים של הזמן הם "היום"-הרגע – הרגשה כיצד רגע ההוה נמשך מהלמעלה-מהזמן שלפניו. האחוריים של הזמן הם "עוד היום גדול" – הרגשה שמרגע ההוה נמשך העתיד שאחריו.
• "שיחתן של עבדי אבות" היא בהשראת "כל קדמון נצחי" ואילו "תורתן של בנים" היא בסוד "נצחי... ברצון ה'".
• הגאולה תלויה בהמשכה מהאבות אל הבנים – "ומביא גואל לבני בניהם [הדבקים בדרך הסבים]".
• שם אהוה – השם של מורנו הבעל שם טוב – הוא-הוא שם קפיצת הדרך, ללמד שעיקר ענין החסידות הוא קפיצת הדרך אל הגאולה.
• בחדש ניסן – באתערותא דלעילא – יש קפיצה 'ישרה' לגאולה, בה עדיין יש מקום לחשבון, סדר והדרגה; בחדש תשרי – בו יש זכות מצדנו – הגאולה קופצת אלינו, ללא כל חשבונות ועיכובים.
• ב"היום אתם יֹצאים בחדש האביב" של יציאת מצרים כבר טמון סוד הקביעה הרצונית בה תלויה הגאולה האחרונה.
• גאולת ניסן היא עבודה של יציאה מה'אני' – יציאה מהמציאות לאמונה ובטחון שנראים כשקר ושגעון, יציאה מהגבול אל הבלי-גבול.
• גאולת תשרי היא עבודה של ביאה אל היעד – לגלות שהאמונה הרחוקה היא "אמת לאמתו", החדרת הבלי-גבול לתוך גבול.
• תהליך היציאה של ניסן נמשך שלשה חדשים – ניסן-אייר-סיון. תהליך הביאה של תשרי משלים עבודה של שלשה חדשים – אב-אלול-תשרי.
• עבודת אב היא ההכנעה – ההקשבה השותקת ליעד לצורך הפנמתו (עד להמתקתה בשמיעה פנימית ומלאת שמחה של קול המשיח (שנולד בתשעה באב); עבודת אלול היא הבדלה – מילת הלב המאפשרת לאדם להתעצם עם הסוד הפנימי שנקלט באב; עבודת תשרי היא המתקה – הבעה-דיבור של היעד כלפי חוץ, בבנין המלכות בגלוי, "לתקן עולם במלכות שדי".