להתפלל על השכינה

בע"ה

מוצאי י"ב תמוז תשפ"א – כפ"ח (הקלטה טלפונית)

הפרק החדש של הרבי הריי"צ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז עסק הרב בפרק החדש של הרבי הריי"צ (לפי מנהג מורנו הבעל שם טוב) – פרק קמב בתהלים. פרק א הוא התבוננות בתוכן הפרק מתוך ההקשר בו נאמר – כניסת שאול, בלא-יודעין, למערה בה התחבאו דוד ואנשיו. יש כאן דגש על בטחונו ותפלתו של דוד, והתבוננות מעמיקה כיצד דווקא מתוך הכניסה למערה, למצב המשבר, עולה תפלה שמעלה את האדם לשרש הגבוה ביותר. פרק ב הוא אתנחתא של התבוננות במבנה הפרק ורמזיו המיוחדים, המעידים על הבטחון והרחמים וכח התיקון הטמונים בו (מי שקשה לו, יכול לדלג ישר לפרק הבא...). פרק ג הוא עיקר העמקת ההתבוננות החסידית בשיעור הזה – התבוננות במושג התפלה על השכינה, מושג-יסוד של הבעל שם טוב. החידוש בשיעור הוא שבין תפלת האדם על צרכיו, שהיא-היא תפלת-אמת אצל נשמות נמוכות, לבין התפלה על השכינה בלבד, השייכת לצדיקים, התווה הרבי ר' שמעלקי מניקלשבורג 'קו' מחבר – תפלת הבינונים, שמתפללים קודם כל על עיכוב המשיח ועל צער השכינה, אך נותנים מקום גם לבקשות האישיות שלהם. הקו הזה, עם כל הסיכון שטמון בו, הוא ההדרכה המתאימה לאנשים כערכנו כדי שיוכלו להתפלל גם על השכינה, והוא מתחיל דווקא מתוך הזדהות עם דמותו המיוסרת של מלך המשיח.

א. "בהיותו במערה – תפלה"

פרק קמב – תפלה בעת צרה

י"ב-י"ג תמוז הם ימי חג הגאולה של הרבי הקודם, אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, ו-י"ב תמוז הוא גם יום ההולדת שלו. לכן, מתאים לדבר לכבוד י"ב תמוז על הפרק החדש של הרבי הקודם – הפרק שהוא מתחיל היום, ביום ההולדת שלו, פרק קמב בתהלים.

פרק קמב הוא אחד הפרקים המיוחדים בספר תהלים. אמרנו[ב] שלבעל שם טוב יש השנה פרק מיוחד, פרק כג, וגם לאדמו"ר הזקן יש פרק מיוחד, אותו אומרים לפני ברכת המזון, "שיר המעלות"[ג]. הפרק החדש של הרבי, מ-י"א ניסן השנה, הוא הפרק הראשון של שירי המעלות – גם חשוב מאד, כמו שהסברנו[ד]. את פרק קמב נוהגים הצבור לומר כל פעם שמתפללים על צרה שלא תבוא ועל כל דבר שרוצים לעורר בנוגע אליו רחמים רבים. מענין מה מקור המנהג, אך כך נוהגים – לומר את פרק קמב יחד עם פרק כ ("יענך הוי' ביום צרה גו'").

מפגש דוד ושאול במערה

הפרק מתחיל "משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה". רש"י ושאר המפרשים[ה] מסבירים שה"מערה" היא המערה בה הסתתר דוד ואליה נכנס שאול להסך את רגליו. היתה אז לדוד הזדמנות פז לפגוע בשאול, אבל הוא התאפק, נגד דעת כל גיבוריו אשר טענו שצריך עכשיו לפגוע בו. דוד יודע ששאול הוא "משיח הוי'" ואסור לפגוע בו – "חלילה לי מהוי' אם אעשה את הדבר הזה לאדֹני למשיח הוי' לשלֹח ידי בו כי משיח הוי' הוא"[ו]. לכן הוא מתאפק, מסתפק רק בכך שהוא כורת את כנף המעיל של שאול (ואפילו על כך לבו מכה אותו[ז], ובסוף ימיו הוא נענש על כך[ח]), ואחר כך הוא מראה לשאול את כנף המעיל כהוכחה לכך שיכול היה לפגוע בו ונמנע מכך[ט]. אחד הסיפורים הכי מיוחדים בתנ"ך.

שוב, לפי חז"ל[י] זהו פרק התהלים שדוד אמר בשעת מעשה. יש פה מתח ועימות והתגלות עצמית של שניהם יחד – שאול, "משיח הוי'" שעדיין יחסית תהו[יא], ודוד, שהוא "משיח הוי'" של תיקון, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[יב]. העימות במערה הוא בעצם עימות 'עצמי' לחיים ולמות – האם שאול ימצא את דוד ויהרוג אותו, או שדוד ינצל את ההזדמנות שה' הסגיר את שאול בידיו ויהרוג את שאול (כפירוש המדרש לכפל הלשון בפסוק השני, "קולי אל הוי' אזעק קולי אל הוי' אתחנן", "'קולי אל ה' אזעק' שלא יפול בידי, 'קולי אל ה' אתחנן' שלא אפול בידו"). אך דוד משכיל להפוך את העימות הזה למפגש 'עצמי', בו נפתח לרגע לבו של שאול להכיר בבכי ובהתרגשות בדוד (חתנו) כבנו ("ויאמר שאול הקֹלך זה בני דוד וישא שאול קֹלו ויבך"), להכיר במלכותו העתידית ("הנה ידעתי כי מלֹך תמלוך וקמה[יג] בידך ממלכת ישראל"[יד]) ולהשביעו שלא יכרית את זרעו ואת שמו[טו] (ובעצם, אפשר לומר שכאן שאול משתף את עצמו בברית בנו יהונתן עם חתנו דוד, והופך את מלכות דוד מכזו שרק נקרעת ממלכות שאול לכזו שגם ממשיכה אותה[טז]). אם כן, זהו בעצם פרק מובהק של משיח – החיבור בין שאול "משיח הוי'" ל"דוד מלכא משיחא". אנחנו מדגישים את הנקודה הזאת, כי בהמשך השיעור נחזור לדבר על המשיח.

בטחון בתפלה

במדרש שוחר טוב על תהלים חז"ל מתחילים מיד לדרוש על הפסוק הראשון בפרק קמב את הפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[יז] – פסוק שאנחנו מזכירים הרבה ואוהבים לדרוש (ובהשגחה פרטית, גם הגענו אליו בלימוד שלנו את המאמר "אמונה ובטחון"[יח]). איך חז"ל מקשרים אותו לפרק? לומדים שהפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" מדבר על צדיק שנמצא בעת צרה ושם את בטחונו רק בה':

משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה. אמר שלמה "מגדל עוז שם ה' וגו'". כשהצדיקים נכנסים לצרה אין מענין עצמן אלא על הקב"ה. וכן אמר הכתוב "לדוד בשנותו את טעמו וגו אברכה את ה' בכל עת וגו'"[יט]. וכן כשברח לפני אבשלום לא זמר אלא להקב"ה[כ]. וכן כשהיה במדבר יהודה לא הזכיר אלא הקב"ה[כא]. ובכל צרה שהיה נכנס היה בוטח בהקב"ה. וכשהיה במערה לא קרא אלא להקב"ה, שנאמר "משכיל לדוד בהיותו במערה". מהו "משכיל לדוד"? כשהיה שאול ודוד במערה ידע וראה שאין אדם עומד לא בממונו ולא בחכמתו ולא בגבורתו. ומהו עומד לו? תפלתו. השכיל דוד וידע ואמר שאין טוב לו אלא תפלה, לכך נאמר "משכיל לדוד וגו'".

דוד כאן הוא הצדיק, והוא צריך להפוך את המערה לתפלה, כלשון הפסוק "בהיותו במערה – תפלה". הוא מבין שאין פה מה לעשות וחכמתו לא תעמוד לו. אדרבא, הוא צריך כאן להתגבר על חכמתו הטבעית, שאומרת לפגוע באויב שלו, במי שרודף את נפשו. על הפסוק שבהמשך הפרק, "בהתעטף עלי רוחי", מסביר המדרש שהרוח שלו צריכה להשתלט על רצונו וחכמתו, ובעיקר על עצת כל גבוריו, לפגוע בשאול. הוא מבין שכאן לא יעמדו לו חכמתו, עושרו או גבורתו – רק להתפלל לה'. הצדיק רץ ל"מגדל עז", לבטחון, ו"הבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[כב]. הוא בוטח רק בדבר אחד – שפיכת שיח לפני ה', "קולי אל הוי' אזעק קולי אל הוי' אתחנן וגו'". כך מפרשים את כל הפרק הזה – שהצדיק רץ לתוך מגדל עוז, שהוא שם ה', על ידי שבוטח בה' ובכח התפלה בעת צרה.

"בו ירוץ צדיק – ונשגב"

איך בדרך כלל דורשים את הפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"? תמיד מסבירים[כג] שה"צדיק" בפסוק הוא הז"א (פרצוף זעיר-אנפין), הזכר-המשפיע-האור, ו"מגדל עז שם הוי'" הוא המלכות, הנקבה-המקבל-האור. הצדיק מזהה את מעלת הכלי-המלכות, מרגיש ויודע ששרש הכלים למעלה משרש האור[כד], שרש הנוקבא למעלה משרש הדכורא ("אשת חיל עטרת בעלה"[כה]), ולכן מתמסר אל המלכות ורץ אליה ("בו ירוץ צדיק") ומתוך כך מתעלה ("ונשגב").

בהקשר שלנו: דוד נמצא כאן עמוק במערה, "בהיותו במערה". מערה היא אחד הכינויים המובהקים של יסוד הנוקבא[כו], "חותם שוקע"[כז], שהוא בעצם שרש הכלים עליו דברנו עכשיו (כל הסיפור של רשב"י הוא במערה של רשב"י, שם מתרחש המפגש של ריב"ל אם אליהו הנביא) – שרש הבחינה של דוד, בחינת המלכות. בסוף הפרק הוא מכנה את המערה בשם "מסגר" – ב"הוציאה ממסגר נפשי" הוא מבקש שה' יוציא אותו מהמערה[כח]. אבל לפי ההסבר הפנימי של "בו ירוץ צדיק ונשגב" היציאה מהמסגר תלויה בעצם בכך שהצדיק האמתי ירוץ דווקא לתוך המערה, לשרש של המסגר, ואז "ונשגב". לפי ההסבר של המדרש, דווקא מתוך הצרה הצדיק מתעורר להתפלל, ולהגיע בתפלה שלו אל השרש (כמו שנראה בפירושי החסידות על הפרק), ובכך הוא מתעלה. אם הצדיק עושה זאת מתקיים בו פסוק שלא ראיתי שמביאים כאן – "עת צרה היא ליעקב וממנה [גופא] יושע"[כט], כי מהצרה-המערה מגיעים לתפלה מעומק הלב וכך ה' מושיע אותו ומוציא אותו מהמשבר.

אחרי שה' מוציא אותו מהמשבר הוא מודה, "להודות את שמך", ואז – עוד יותר תכל'ס – כאשר רואים את הישועה הגדולה, ואת גילוי העצם של דוד שלא פגע בשאול כי הוא "משיח הוי'", מתקיים "בי יכתִרו צדיקים". יש בכך שני פירושים עיקריים: התרגום, רש"י וגם המלבי"ם אומרים שעל ידי הישועה שלי הצדיקים יכתירו את הקב"ה, ישבחו ויפארו ויהללו אותו. אבל האבן עזרא והרד"ק מפרשים שהצדיקים יתפעלו מישועת דוד, יתפארו בו ויעשו אותו כתר לראשם. יש כאן משמעות קצת מחודשת במושג כתר – כתר הוא מקיף, אור מקיף, וכאן הכתר הוא גם מקור השאיפה, מופת ודוגמה חיה להיכן יש לשאוף. ממילא, אם דוד הוא השאיפה של הצדיקים, הם גם בטלים עליו ומכתירים אותו למלך – בעקבות התגברותו על הדחף לפגוע בשאול, בחירתו בתפלה בלבד וישועת ה' כמענה לתפלתו 'בא' לעם להכתיר אותו למלך עליהם (וגם שאול המלך מכיר בהתאמתו למלכות בעקבות הסיפור הזה, כנ"ל[ל]). דוד אומר כאן כי דווקא על ידי כניסתו אל עומק המלכות – חווית המערה, המסגר, תוך הזדהות עם המצב של הקושי והשפלות במציאות והפיכתו לתפלה (שגם היא מדת המלכות, מלכותו שלו, כמאמרו "ואני תפלה"[לא]) – הוא מגיע לשרש העליון של המלכות בכתר ("כתר עליון איהו כתר מלכות"[לב], עד לשרש המלכות ברדל"א[לג]) וזוכה ל"בי יכתִרו צדיקים".

ב. רמזי הפרק

לפני שנעמיק עוד, נאמר כמה רמזים לגבי הפרק:

השם הקדוש בקם

קודם כל, זהו פרק קמב – שם קדוש בקבלה[לד]. בדרך כלל כותבים בקם, ס"ת של שמות האבות למפרע – "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור"[לה]. עוד יותר, כתוב בקבלה ש-בקם – לפי הסדר הזה – הוא שם שדי באתב"ש[לו]. צריך להסביר מה הקשר בין שתי הכוונות הללו. שם שדי הוא שם היסוד[לז], ה"צדיק יסוד עולם"[לח], אותו צדיק שרץ לתוך "מגדל עז שם הוי'". האתב"ש שלו הוא בעצם ההסתתרות שלו במערה – או שהוא מתחבא בה, או שהוא פשוט 'מתלבש' בה. התלבשות שם שדי במערה היא שם בקם.

למה השם הזה הוא סופי התיבות של האבות? האבות הם חג"ת, אבל כתוב[לט] שהחג"ת הם כמו ש בה יש למעלה שלשה ראשים, שלשת האבות, אבל בתחתיתה היא יורדת, מצטמצמת, ונכללת בנקודה אחת למטה – ספירת היסוד, בה מאיר שם שדי (השם שנתגלה לאבות, כמו שכתוב בריש פרשת וארא – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"[מ]). לכן שם שדי עצמו מתחיל ב-ש, שכנגד החג"ת, ומסתיים ב-י של היסוד (ה-ד שביניהן היא שרש המלכות, דבר ה', שעומד באחורי התפארת, בסוד הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[מא]). אפשר לומר שהשם הזה קשור באופן מאד פנימי לסוד של "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב".

תיקון בלעם

בהשגחה פרטית יום ההולדת של הרבי הקודם חל בפרשת בלק, שבחז"ל[מב] נקראת גם פרשת בלעם. השם בקם הוא הלעומת-זה של בלעם. יש בשם בקם איזה תיקון של בלעם הרשע (הנועם אלימלך כותב[מג] שכאשר בלעם אמר "מה טבו אהליך יעקב" הגיע לסוג של תיקון).

כשמוציאים את סופי התיבות בקם מהאבות, אברהם יצחק יעקב, מה שנשאר שוה בגימטריא מלכות – רמז מובהק וחשוב מאד. רק אברהם בלי האות האחרונה, אברה, בגימטריא יצחק – אברהם הוא יצחק ועוד ם בסוף. אחר כך יצחק הוא חצי ועוד ק בסוף (ק היא שלמות, עשר ברבוע, אז יש כאן איזה סוד של "שלם וחצי"[מד]). יעקב הוא 180 (חיי יצחק) ועוד ב בסוף. ה-חצי של יצחק יחד עם ה-180 של יעקב שוה רפח ויחד עם ה-יצחק שבתוך אברהם הכל שוה מלכות, שבעצמה שוה בגימטריא "אברהם אברהם"[מה], כידוע[מו]. יצא איזה רמז, קצת משונה, שאברהם-יצחק-יעקב שוה אברהם-אברהם בלעם. מה ההסבר? צריך את "אברהם אברהם" של העקדה, הכח העצמי של אברהם לכלול בעצמו גם את יצחק[מז]. כשה' קורא בעקדה "אברהם אברהם" הוא נותן את הכח להיות מתלמידיו של אברהם ולהתגבר על הלעומת-זה שלו, בלעם ותלמידיו, כמו שכתוב בפרקי אבות[מח]. זו גם השגחה מיוחדת, שדווקא הפרק הזה בתהלים, פרק קמב, שוה בגימטריא בלעם.

מעלת המשיח, ארץ ישראל ותרי"ג מצוות

כפי שהוסבר, לפי הפשט, הפסוק הראשון מתחלק "משכיל לדוד בהיותו במערה – תפלה"[מט]. סיום הפסוק הוא רק מלה אחת – "תפלה". אם אתה נמצא במערה, במסגר, העצה היא אך ורק דבר אחד – "תפלה". ארבע המלים הראשונות, "משכיל לדוד בהיותו במערה" שוות "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[נ], זהו בעצם ה"ונשגב" – העליה של דוד להיות משיח ועלית המשיח עצמו בעילוי אחר עילוי[נא].

רק שתי המלים "במערה תפלה" שוות ארץ ישראל, לב פעמים הוי'[נב] (פנימיות לב שמות אלקים של מעשה בראשית[נג], שהרי ארץ ישראל היא פנימיות הבריאה כולה, כנודע[נד]), שעולה גם "נקבה תסובב גבר"[נה] (מה שגורם ל"בו ירוץ צדיק ונשגב", כנ"ל). זהו עוד קשר בהשגחה פרטית מאד יפה למה שלמדנו קודם. בהמשך כתוב "זעקתי אליך הוי' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים". המפרשים[נו] אומרים ש"ארץ החיים" היא ארץ ישראל, כאן מקור הביטוי. בגלל שאול גרשו את דוד מ"ארץ החיים" – "גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי' לאמר לך עבֹד אלהים אחרים"[נז]. "ארץ החיים" עולה דוד פעמים הוי' ("חלקי בארץ החיים" ר"ת חבה – חבה יתרה נודעת לכך שיהיה תמיד "חלקי בארץ החיים").

עוד גימטריא יפהפיה: החותמת כאן של הפרק, שלש המלים האחרונות, "כי תגמל עלי", בגימטריא תריג. ההודיה שלי "כי תגמל עלי" היא תכלית ה"היום לעשותם"[נח] של כל התורה כולה.

מבנה הפרק – בטחון ורחמים

עיקר היפי הוא שיש בפרק הזה בטחון מלים – פרק שמסוגל לבטחון, דווקא כשאתה בתוך המערה. כפי שראינו, המדרש מסביר שה"משכיל לדוד", ההשכלה-ההברקה כאן, היא רק מלה אחת – "תפלה". לא יעזרו החכמה, הגבורה או העושר – רק התפלה. בתפלה אתה בטוח. זו דוגמה למה שאמרנו קודם: דוד במערה נמצא בבטחון סביל, הוד, אבל כל הענין שלו הוא בטחון פעיל, נצח – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". כשה' יוציא אותו מהמערה הבטחון הסביל יהפוך להיות ה'סבה' ("נקבה תסובב גבר") לתכלית שלו, הבטחון הפעיל שלו. אם רוצים לצייר את 75 המלים באופן סימטרי, צריך לצייר אותן כמשולש בלי פינות:

משכיל

לדוד

בהיותו

במערה

תפלה

קולי

אל

הוי'

אזעק

קולי

אל

הוי'

אתחנן

אשפך

לפניו

שיחי

צרתי

לפניו

אגיד

בהתעטף

עלי

רוחי

ואתה

ידעת

נתיבתי

בארח

זו

אהלך

טמנו

פח

לי

הביט

ימין

וראה

ואין

לי

מכיר

אבד

מנוס

ממני

אין

דורש

לנפשי

זעקתי

אליך

הוי'

אמרתי

אתה

מחסי

חלקי

בארץ

החיים

הקשיבה

אל

רנתי

כי

דלותי

מאד

הצילני

מרדפי

כי

אמצו

ממני

הוציאה

ממסגר

נפשי

להודות

את

שמך

בי

יכתִרו

צדיקים

כי

תגמל

עלי

עוד יותר יפה, יש בפרק בטחון תבות ו-רחמים אותיות – זהו פרק שגם מסוגל לבטחון וגם מסוגל לעורר רחמים. הקשר בין רחמים לבטחון הוא סוד שם "הוי' צבאות" שבנצח, שהסברנו השנה[נט] – שם הוי' הוא המניע הפנימי האמתי, הרחמים מולידים את היזמה והפעילות.

איך מציירים בצורה סימטרית 298 (רחמים) אותיות[ס]? הצורה הסימטרית היחידה למספר הזה היא משולש כח (דוד-דוד), 406, כאשר מורידים לו מכל פנה 8 שורות (משולש של 8, 36, סה"כ 108 אותיות לשלש הפנות), כך:

מ ש כ י ל ל ד ו ד

ב ה י ו ת ו ב מ ע ר

ה ת פ ל ה ק ו ל י א ל

י ה ו ה א ז ע ק ק ו ל י

א ל י ה ו ה א ת ח נ ן א ש

פ ך ל פ נ י ו ש י ח י צ ר ת

י ל פ נ י ו א ג י ד ב ה ת ע ט

ף ע ל י ר ו ח י ו א ת ה י ד ע ת

נ ת י ב ת י ב א ר ח ז ו א ה ל ך ט

מ נ ו פ ח ל י ה ב י ט י מ י ן ו ר א

ה ו א י ן ל י מ כ י ר א ב ד מ נ ו ס מ

מ נ י א י ן ד ו ר ש ל נ פ ש י ז ע ק ת י

א ל י ך י ה ו ה א מ ר ת י א ת ה מ ח ס

י ח ל ק י ב א ר ץ ה ח י י ם ה ק ש י

ב ה א ל ר נ ת י כ י ד ל ו ת י מ א

ד ה צ י ל נ י מ ר ד פ י כ י א מ

צ ו מ מ נ י ה ו צ י א ה מ מ ס

ג ר נ פ ש י ל ה ו ד ו ת א ת

ש מ ך ב י י כ ת ר ו צ ד י

ק י ם כ י ת ג מ ל ע ל י

ג. מבקשת צרכים לתפלה על השכינה

אחרי כל זה נאמר שני פירושים של החסידות. אצל הרבי, בתהלות מנחם, אין שום פירוש על הפרק הזה, וגם ביהל אור של הצמח צדק אין. אבל בשאר ספרי החסידות יש כמה וכמה פירושים יפים.

תפלה על השכינה לפני בקשת צרכים

אחד הפירושים היפים שראיתי הוא בתהלים עם פנים יפות, שיש בו גם פירוש הנקרא לקוטי אורות – ליקוט מצדיקי החסידות על פסוקי התהלים, עם דגש על פירושיו של הרבי ר' שמעלקי מניקלשבורג (אחיו של רבי פינחס בעל ההפלאה, בעל הפנים יפות). עורך הפירוש, הרב פינחס פינקעלשטיין (שהיה רב ואב"ד בפאלעניצא), קורא לעצמו הצעיר המאסף והמסדר. מדי פעם הוא עצמו מוסיף פירוש שלו בהשראת הצדיקים.

על הפרק שלנו הוא מביא פירוש, שנוגע בסוגיה מאד יסודית ועיקרית בחסידות:

קולי אל ה' אזעק וגו' אשפוך לפניו שיחי וגו'. ולי הצעיר המאסף והמסדר יש לומר על פי מה שהבאתי לעיל (במזמור ק"ב פסוק א') בשם הגאון הקדוש הרבי ר' שמעלקי זצל"ה, כי כשאדם מתפלל על צרכיו אזי הוא גורע, כי השטן מלשין עליו איך הוא יכול להתפלל על צרכיו והוא מלוכלך כל כך בחטאים. על כן לא יתפלל תחלה על צרכיו רק על גלות שכינה ולא יהיה אז להשטן שום קיטרוג כי מה יאמר. וכשהאדם מתפלל על גלות השכינה אז תפלתו מגעת עד כסא הכבוד, ושם השטן אינו יכול לקטרג, אזי בשם יוכל להתפלל גם כן על צרכיו כו' יעו"ש, ובזה יובן הפסוק הנ"ל, קולי אל ה' אזעק וגו' היינו בתחלה התפלל אל ה', היינו על גלות השכינה, ואחרי זה אשפוך לפניו שיחי וצרתי לפניו אגיד, היינו צרכיו כאמור וד"ל.

כשאדם בא להתפלל על צרכיו ועל צרותיו יש מקום לשטן לקטרג עליו – הוא מלוכלך בחטאים, ולא ראוי שתפלתו תתקבל! הוא מביא כאן עצה בשם הרבי ר' שמעלקי – אם האדם יתפלל קודם כל על גלות השכינה, "אל הוי'" (שנדרש כאן כמו 'על הוי''), הוא יגיע למקום בו השטן לא יכול לקטרג, ואז תפלתו תהיה חפשית מקטרוג והוא יכול לבקש גם על צרכיו שלו.

"תפלה לעני" – התפלה על המשיח

בעצם, הפירוש שלו כאן נוגע בסוגיא עיקרית, שהיא ממש מיסודי היסודות של החסידות – היחס בין תפלת האדם על צרכיו וצרותיו שלו לתפלה על השכינה. מהדברים של רבי שמעלקי עולה עוד חידוש חשוב ומקורי בסוגיא הזו, אבל לפני שנרחיב בענין נראה את דבריו במקור, כפי שהם בפרק קב[סא] – שם יש תוספת שהעורך כאן לא הזכיר בפירוש, לא 'עשה ממנה ענין' ולא לקח אותה בחשבון, אבל היא תוספת מאד חשובה.

את פתיחת הדברים שם צטט המאסף כמעט אות באות בפירושו כאן:

פרש הגה"ק הרבי ר' שמעלקי זצל"ה כי כשאדם מתפלל צרכיו אזי הוא גורע, כי השטן מלשין עליו איך הוא יכול להתפלל על צרכיו הוא מלוכלך כ"כ בחטאים, על כן לא יתפלל תחלה על צרכיו רק יתפלל תחילה על גלות השכינה ולא יהיה להשטן שום קיטרוג כי מה יאמר. וכשהאדם מתפלל על גלות השכינה אזי תפלתו מגעת עד כסא הכבוד, ושם השטן אינו יכול לקטרג, אזי יכול בשם להתפלל גם כן צרכיו, כי השטן אינו בשם ואין מי לקטרג עליו.

מכאן ממשיכים הדברים לפירוש על הפסוק הראשון של פרק קב:

וזאת אמר דוד המלך ע"ה תפלה לעני, שיהיה מתפלל תחלה על העני רוכב על החמור, המלך המשיח, כי יעטוף, שהוא מאריך ביאתו לשון העטופים ללבן.

הפשט של "תפלה לעני" הוא תפלתו של העני, התפלה עליה כתוב בזהר[סב] שהיא התפלה הכי נעלית. אבל כאן הוא מפרש "לעני" כמו 'על העני', והעני הוא מלך המשיח – "עני ורֹכב על חמור"[סג]. התמיהה, כפי שתמה רבי יהושע בן לוי[סד], היא מדוע המשיח מתמהמה-מאחר – "כי יעטֹף" במובן של עיכוב, כמו "העטֻפים ללבן"[סה].

כנראה שהמלקט כאן תפס את התפלה על המשיח ועל השכינה כענין אחד, ולכן לא הזכיר בציטוט בפרק קמב את התפלה על משיח (מה גם שבפרק קמב אין ביטוי מיוחד של תפלה על המשיח), אבל באמת אלה שני ענינים. ודאי יש משמעות לעובדה שרק אחרי התפלה על המשיח מוסיף רבי שמעלקי את התפלה על השכינה ואחריה התפלה על צרכי האדם:

ולפני ה' ישפוך שיחו היינו שיתפלל על ה', היינו על גלות השכינה. וכאשר הוא בשם, היינו כסא הכבוד, כי תפלה כזו מגעת עד כסא הכבוד, ושם אין שטן ופגע רע ואין לו מי להלשין עליו, יכול להתפלל להקב"ה ה' שמעה תפלתי וגו' היינו צרכיו. ע"כ (ס' נזיר השם בהקדמתו ובפתיחה לספר סמיכת משה).

ההגעה עד כסא הכבוד, שם כבר אין שטן, פירושה תפלה מעומק הנפש. מכסא הכבוד נחצבו נשמות ישראל[סו], שם שרש הנשמה, והגעת המתפלל לשם פירושה הגעה עד היחידה שבנפש. מי שמגיע לכסא הכבוד, מתוך התפלה על המשיח ועל השכינה, זוכה להתפלל עם גילוי היחידה – שלמעלה מגילוי אליהו[סז]. בסיפור על רבי יהושע בן לוי, שאנחנו לומדים באריכות בשיעורי אמונה ובטחון, אליהו הנביא לא יודע מתי המשיח יבוא, הוא לא מגיע עד המשיח ממש. אבל מי שמתפלל מקרב איש ולב עמוק על ביאת המשיח מגיע עד כסא הכבוד ומתפלל עם גילוי היחידה, הוא מגיע עד המשיח (היחידה הכללית של עם ישראל[סח]), עד ועד בכלל.

כמו שהמלקט הוסיף על יסוד הדברים פירוש בפרק שלנו, הוא מוסיף בסיום הדברים בפרק קב פירושים דומים בפרק עז ("מגדל עז" שהזכרנו) ובפרק קמא (הפרק שהרבי הריי"צ סיים לומר ב-י"ב תמוז השנה):

ולי המאסף והמסדר יש לרמז בזה מ"ש דהמע"ה במזמור (ע"ז פסוק ב') קולי אל אלהים ואצעקה קולי אל אלהים והאזין אלי [פעמיים "קולי אל אלהים" מפרש כשני השלבים:] והכפל מבואר, ולהנ"ל הכוונה כי בראשונה התפלל קולי אל אלקים על גלות השכינה, ואחרי זה התפלל על צרכיו, וזהו והאזין אלי דייקא, וכן יבואר במזמור (קמ"א א') ה' קראתיך חושה לי האזינה קולי בקראי לך, וגם כן כפל, ולהנ"ל בתחילה ה' קראתיך, על גלות השכינה, ואחרי זה, האזינה קולי, היינו על צרכי, וד"ל.

הוא מביא שתי דוגמאות לכפל בפסוקים שמתבאר באופן דומה, ויתכן שאפשר להביא עוד, אבל בולט גם כאן שהוא מסביר רק כפילויות – ואילו בפירוש המקורי הרבי ר' שמעלקי מתאר תהליך משולש, בו יש תפלה על המשיח עוד לפני הבקשה על השכינה. הנקודה הזו תעזור לנו להבין לעומק את החידוש של רבי שמעלקי כאן.

"מתוך שלא לשמה בא לשמה"?!

מה הקושי בפירוש כאן? משמע כאן שתפלה על השכינה היא רק אמצעי, מעין תחבולה, להגיע לכסא הכבוד – שכאשר מגיעים אליו אתה יכול להתפלל על עצמך. נשמע קצת "שלא לשמה", שמתוך "שלא לשמה" (תפלה שאינה לכתחילה אצלך) בתפלה על השכינה אתה מגיע "לשמה" (תפלה לכתחילה) להתפלל על עצמך... קונץ כזה, תמוה.

בפשטות, אם אתה מתפלל על גלות השכינה רק בתור תחבולה, כדי שהשטן לא יפריע לך להתפלל על עצמך – התפלה לא תגיע עד כסא הכבוד. אדרבה, אז תהיה לשטן עוד סבה לקטרג עליך – שאתה גונב דעת עליון בשביל להתפטר ממנו, כביכול. כלומר, בכל העצה הזו יש סיכון מסוים – שהאדם מכניס את עצמו למעין סכנת "שלא לשמה".

בעצם, זה מה שאמרנו קודם – הסברנו שמכסא הכבוד נחצבו הנשמות ושהתפלה שמגיעה לשם היא תפלה עם גילוי היחידה. כדי להגיע לשרש הנשמה צריך שהתפלה תהיה באמת, לא איזה 'קונץ'. בעבודה הפנימית של הלב יש כאן איזו נשיאת הפכים: מצד אחד זו עצה, בא לך להתפלל על עצמך, ואומרים שתתפלל קודם על גלות השכינה – אבל באמת, מכל הלב. אם זו לא תהיה תפלה באמת, מה היא שוה? ודאי לא תגיע לכסא הכבוד. כל הווארט שלנו בפרק קמב היה ש"משכיל לדוד בהיותו במערה – תפלה" היינו משכיל שמבין שחכמתי לא תעמוד לי כאן, אלא רק תפלה מכל הלב – זו לא תפלה חכמה-מתחכמת, אלא תפלה של אמת לאמתה. זהו כאן עיקר הווארט, אבל צריך להבין אותו הרבה יותר לעומק.

המתח בין תפלה על השכינה לשאלת צרכים

הענין כאן הוא נושא יסודי, שדברנו עליו כמה וכמה פעמים:

הבעל שם טוב, המקור של כל החסידות, כותב[סט] שבכלל אדם לא צריך להתפלל על הצרכים האישיים שלו – בלי הסתייגות, בלי תחבולות. הוא צריך להתפלל על השכינה, ובדרך ממילא – אם הוא מתפלל באמת על השכינה – התפלה הזו כוללת הכל. המתפלל הוא פרט, שנכלל ובטל בכלל – הכלל הוא טוב, מגיע לכלל כל טוב סלה, וממילא גם הפרט שכלול בו יוושע. יש קטעים כאלה גם בכתר שם טוב[ע] וגם בצוואת הריב"ש[עא] יש קטעים כאלה. צריך לחפש היטב, אבל כמדומני שאף פעם הוא לא כותב את הווארט שראינו כעת – שהתפלה על השכינה היא אמצעי להגיע לתפלה על עצמו. ההדרכה אצלו היא רק פשוט להתפלל על השכינה.

לעומת זה, יש הרבה פעמים אצל רבי נחמן מברסלב[עב] הדרכה להתפלל דווקא על הצרכים האישיים שלך – זהו יסוד ההתבודדות והעבודה שלו. לכן אנחנו אומרים[עג] שכמו שהתניא הוא "ספר של בינונים", כך נועם אלימלך הוא 'ספר של צדיקים' ולקוטי מוהר"ן הוא 'ספר של רשעים'. כלומר, הוא ספר שמדריך בעלי תשובה גם במדרגה הכי נמוכה. תפלת האדם על צרכיו היא מדרגה נמוכה יחסית, אבל זו האמת שלהם – שעל כל צורך הכי קטן צריך רק להתבודד, לפרש שיחה ולהתפלל על הצרכים האישיים. התפלה הזו היא בדיוק מה שה' רוצה – הקטנוּת של "כי נער ישראל ואֹהבהו"[עד], שאתה עומד עם כל הלכלוך שלך בחטאים, והשטן עומד כאן לקטרג, אבל אתה מתפלל באמת. אני מכיר אותך, איזו תפלה תהיה אצלך אמתית? רק תפלה על הצרכים שלך, זו האמת שלך. בדומה לכך, כתוב בתניא[עה] שהבינוני לא יכול להתפלל באמת על יחוד קוב"ה ושכינתיה – אבל על הצרכים של עצמך אתה יכול לזעוק באמת.

בסופו של דבר, גם הבעל שם טוב מזהיר שתפלה על השכינה שאינה באמת, משום שהאדם טרוד יותר בצרכיו ו"אינו יכול להתאפק על צער עצמו", אינה רצויה – "ואם יאמר שהוא מתפלל על השכינה, ובוחן לב הוא ה' היודע שאין זה אמת, אפשר שחס ושלום נדחה מכל, ועל כן יתפלל בפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדרגה בעת ההוא, רק שיהיו פיו ולבו שוים, כי 'דֹבר שקרים לא יכון וגו''[עו]"[עז].

תיווכים בין סוגי התפלה

למתח שבין ההוראה להתפלל על השכינה והאמת שיש דווקא בתפלה הפשוטה על הצרכים יש כמה התייחסויות:

הרבי מליובאוויטש מוסיף[עח] לשאלה הזו עוד רובד הלכתי פשוט – כשמדובר באדם שצרכיו האישיים תופסים אצלו מקום (כמו רוב היהודים), הרי יש מצות עשה שאדם יתפלל עליהם ויפנה אל ה' בעת צרתו[עט]! לכן, הרבי מסביר שבסופו של דבר הנקודה הפנימית של שאלת הצרכים אצל כל יהודי תמיד היא-היא בקשה על חסרון השכינה, משום שעניניו 'נוגעים' בעצמות ה' (וכל דברי הבעל שם טוב ותלמידיו נועדו להביא את הנקודה הזו למודעות הגלויה). באופן דומה הרבי מסביר[פ] גם לגבי הענין של יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוזכר – למרות שהבינוני לא יכול לבקש על כך באמת, והוא עובד מתוך הצמאון האישי שלו לאלקות, בנקודה הפנימית והעצמית הכל נובע גם אצלו מהרצון ליחד קוב"ה ושכינתיה.

[לעומת ההשקפה החב"דית, ש'מעלה' גם את הצרכים האישיים לצורך השכינה, רבי נחמן מצייר[פא] מצב בו הכל 'מתכופף' אל מקומו שלו – ההכרה שהחסרון שלו נובע מהשכינה יכולה להפיל אותו ליאוש ועצבות (כביכול אין פתרון לבעיה האישית שלו, שהרי היא קיימת גם למעלה) והפתרון לכך הוא שמחה בכבוד ה'אישי' בכך שהמלך עצמו מספר לי, הפחוּת, על החסרון שלו, ודוק.]

הרבי מתווך איך שני הדברים עולים בקנה אחד, ואנחנו דברנו בעבר על 'ממוצע' שיש בין שני סוגי התפלה – על 'הבדלה' של תפלה במסירות נפש בין ה'הכנעה' של שאלת הצרכים ל'המתקה' של תפלה על השכינה[פב], או על מעבר מה'אחור' בשאלה על הצרכים ל'פנים' בתפלה על השכינה דרך ה'צדדים' של תפלה על הזולת[פג].

תפלת רשע-בינוני-צדיק – נקודה-קו-שטח

אבל מהווארט המקורי של הרבי ר' שמעלקי כאן יוצא הסבר חדש: יש תפלה דווקא על הצרכים שלך, כהדרכת רבי נחמן ב'ספר של רשעים'. יש את פשט תפלת הבעל שם טוב, להתפלל דווקא על השכינה בלבד – זו המדרגה של צדיק. הממוצע, כמו מדרגת הבינוני, היא מה שרבי שמעלקי אומר כאן. יש לנו הרבה מבנים של צדיק-בינוני-רשע[פד], וכאן יש עוד מהלך – הרשע מתפלל על עצמו, הצדיק מתפלל על השכינה והבינוני מתחיל בתפלה על המשיח ועל השכינה ובהמשך מתפלל על צרכי עצמו.

מכל המבנים שלנו, אם רוצים לתת מבנה להקבלה הזו, הכי מתאים כאן הוא הסוד של נקודה-קו-שטח[פה], שבנפש היינו עיבור-יניקה-מוחין. מי שנמצא בעיבור – פרצוף נה"י, פרצוף המוטבע – הוא נקודתי. אצלו אין כלל, רק פרט – אני עם הצרה שלי. זו בחינת נקודה. השטח, מוחין דגדלות, הוא היכולת באמת לצאת מעצמך ולהתפלל על השכינה – לא צריך משהו אחר, אין משהו אחר. אבל מהו הקו כאן? המעבר בו המתפלל שואף וגם מצליח להתפלל על השכינה, אבל הוא עדיין זוכר את צרכיו הפרטיים, אכפת לו מהם, והוא צריך לבקש גם עליהם.

במלכות ישראל אנחנו מסבירים[פו] שקו הוא התנועה, המעבר מהנקודה לשטח, כמו התנועה של הציונות לעלות לארץ – "קו תהו" בין הנקודה (שעדיין אין לה ממדים ולא יכולה להשבר) לבין השטח (שהוא כבר שלם ומוגן). לכן אנחנו מסבירים שם שהסכנה העיקרית היא בשלב של הקו – שם יש סכנת נפילה, סכנת שבירה. החשש הוא בשלב היניקה דווקא, בפרצוף חג"ת, בהתפעלות (שאין עדיין בנקודה וכבר אין כשמגיעים לשטח) – לכן בחב"ד ההדרכה היא אָן-התפעלות (בלי התפעלות חיצונית, שאינה נובעת מהמוחין). עיקר הסיכון כאן הוא שהתנועה לקראת ההזדהות עם השכינה לא תהיה אמתית לגמרי, ולכן יכול לעשות נזק במקום לעשות תיקון – כמו שאמרנו, שנותן עוד חומר לשטן לקטרג עליך (בדומה למה שרבי נתן היה אומר[פז], שאם רבינו אומר להיות שמח ואני עצוב – יש עוד סבה להיות עצוב... שאיני עושה מה שאומרים לי).

בכל אופן, זהו מודל מאד יפה לענין – נקודה-קו-שטח, עיבור-יניקה-מוחין. יוצא מכאן הסבר יפהפה, שהווארט של רבי שמעלקא מכוון לבינוני, ואם הבינוני מצליח באמת להגיע לכסא הכבוד, לא כתחבולה חיצונית אלא בעבודה פנימית, בהתבוננות של חב"ד – הוא קרוב לקיים את השבועה "תהי צדיק"[פח], 'הלואי צדיק', שיערה עליו רוח ממרום[פט] ויזכה לתורת הבעש"ט המקורית.

ההזדהות עם המשיח

איך כל המהלך הזה מתקשר להוספת התפלה על המשיח בתורה המקורית של הרבי ר' שמעלקי? התוספת של משיח היא גופא ממוצע ביני לבין השכינה. אני משיח – יש נקודת משיח אצלי[צ]. לכן הפשט של "תפלה לעני" הוא שהעני הוא אני, המתפלל – אני מתלבש ב-עני (לפי הכלל אצלנו[צא], שה-א היא הפנימיות של ה-ע). המשיח שמתעטף, מתאחר ולא בא, הוא איש, בן אדם, בשר ודם – קשור אלי אישית. כשאני לא מרגיש טוב אני יכול לומר על עצמי שאני מזדהה מאד עם המשיח היושב בשערי רומי, עם המצורעים, פותח את הפצעים וחובש – יש לי הזדהות ממש עם כל הפרק עליו בישעיהו[צב].

התפלה מתחילה מהעני, אבל אני מפשיט אותו להיות משיח, ואחר כך עובר להתפלל על גלות השכינה – כשהמשיח לא בא ברור לי שזהו צער של השכינה. בסוף אני יכול לחזור לכל הדברים הקטנוניים שלי עצמי, מה שחסר לי, כי הכל נובע מתוך השכינה. המשיח כאן הוא העיקר, הוא היכולת לבנות את הקו בין הצרכים שלי לצער השכינה, ולכן כל הווארט שלו על "תפלה לעני".

זעקה ותחינה – שני סוגי כאב

עוד דיוק בפסוק אצלנו, בפרק קמב: "קולי אל הוי' אזעק קולי אל הוי' אתחנן". יש פה שני קולות, "אזעק" ו"אתחנן" – מה ההבדל? בפרק עז היה פסוק עם כפילות של המלה "קולי", "קולי אל אלהים ואצעקה קולי אל אלהים והאזין אלי", ושם המאסף פרש זאת על שני השלבים – התפלה על השכינה והתפלה על צרכי עצמי. אבל כאן לפי הפירוש שלו שניהם על גלות השכינה, אז מה ההבדל ביניהם בפועל?

אמרנו שהתפלה על השכינה צריכה להיות אמתית. קודם אמרנו שהאמת היא גילוי שרש הנשמה, אבל בפשטות תפלה אמתית היא שכמו שאתה מזדהה עם משיח וחולייו אתה צריך להזדהות עם השכינה, פשוט להרגיש את צער גלות השכינה. אם אתה מרגיש את הצער, שהשכינה בצרה, זה אמתי – אתה מתפלל על צער שאתה מרגיש וחווה. אם לא – התפלה חיצונית ולא שוה, ואדרבא.

בנפש יש שתי הרגשות של כאב, שני סוגי כאבים – יש כאב חד, ברגע זה, שהאדם זועק מתוכו ("קולי אל הוי' אזעק"), ויש כאב שאינו חד אבל הוא ממושך, לא עוזב אותי, ובכאב ממושך אני מתחנן ("קולי אל הוי' אתחנן"). גם בצער גלות השכינה יש את שתי המדרגות האלה, לפעמים הכאב הוא חד, כשאתה רואה משהו קורה – האסון במירון, לדוגמה – אז "קולי אל הוי' אזעק". לעומת זאת, כשאתה חווה את גלות השכינה, "עד מתי?!" השכינה שכיבת עד עפרא, "קולי אל הוי' אתחנן".

שפת אמת: הלל והודיה – סמיכת גאולה לתפלה

הארכנו עד עכשיו בפירוש הראשון של החסידות על הפרק – עיקר הדרוש שלנו, הסוד של נקודה-קו-שטח בתפלה. נסיים בעוד פירוש יפה של החסידות על הפרק – פירוש של השפת אמת על הפסוק האחרון[צג]:

הוא אומר שיש הבדל בין הלל והודיה – הלל הוא עבודת הנשמה והודיה עבודת הגוף (כמו היחס בין האורות והכלים שהזכרנו). כשהנשמה יוצאת מהמסגר של הגוף, מהמאסר שלה, גם הגוף צריך להשתתף ולהודות – "הוציאה ממסגר נפשי [ואז] להודות את שמך". מתי אומרים הודיה ולא הלל? הוא לא כותב, אבל מתאים – בפורים. בפורים יש הודיה כי הוא הצלת הגוף, כמו שכתוב באריכות בחסידות[צד], אבל אין הלל. קריאת המגלה היא במקום ההלל, לדעה אחת בגמרא[צה], אבל לא אומרים הלל כפשוטו. בגאולה – עיקר הגאולה בתורה הוא פסח, "וגאלתי"[צו] – אומרים הלל ולא הודיה, כי זו בעיקר הגאולה של הנפש.

מעבר לחידוש ביחס לעבודת הנפש ועבודת הגוף, עיקר החידוש הוא שזו "סמיכת גאולה לתפלה"[צז]. התכל'ס של הפרק שלנו היא תפלה, "בהיותו במערה תפלה", אבל לפני תפלה צריך גאולה – צריך להסמיך גאולה לתפלה. גאולה היא יסוד ותפלה היא מלכות[צח]. דוד המלך אומר על עצמו "ואני תפלה", בחינת מלכות, כנ"ל, וצריך את יוסף שהוא גאולה[צח]. התפלה היא הודיה והגאולה היא הלל – שחרור הנפש מהגוף, ההלל, הוא גאולה, גאולה לנפש. הודית הגוף עצמו לה', עד כדי השתפכות הלב, "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[צט], היא תפלה (זהו גם תיקון הגוף, "לעשותם", מעשה).

סמיכת גאולה לתפלה היא סמיכת "ברוך אתה הוי' גאל ישראל" ל"א-דני שפתי תפתח"[ק] (שכבר נקרא "תפלה אריכתא"[קא], לא 'גאולה אריכתא' אלא חלק מהתפלה), וסופי התיבות של "הוי' גאל ישראל" הם הלל. "א-דני שפתי תפתח" כבר הופך להיות הודיה, שהיא תפלה. על ידי שניהם מתקיים "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתִרו צדיקים כי תגמֹל עלי" לפי שני הפירושים שאמרנו קודם ב"בי יכתִרו צדיקים", ועד "כי תגמל עלי", קיום כל תריג מצוות התורה.

נוסיף משהו מאד יפה לרמז שלו: "ברוך אתה הוי' גאל ישראל", כל הברכה של הגאולה, עולה 1235, 19 פעמים הלל. לא רק סופי התיבות כאן הם הלל, אלא כל מטבע הברכה הוא כפולת הלל. ועוד יותר מיוחד, בברכה "ברוך אתה הוי' גאל ישראל", יש 19 אותיות, כך שממוצע כל אות הוא הלל, ממש פלא. הפסוק הבא, שהוא כבר תפלה-הודאה, "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", עולה 2721 (כמו שהארכנו בספר העתידי על "א-דני שפתי תפתח") ויחד עם 1235 הכל עולה 3956. הפלא הוא שיש כאן 43 אותיות ויש ערך ממוצע לכל אות – 92. הביטוי הכי חשוב בתורה שעולה 92 הוא "הוי' אלהיך"[קב], אבל במלה אחת זו דווקא המלה פחד, "פחד יצחק"[קג], שהוא עמוד התפלה[קד].

עד כאן עוד ווארט יפה, שמצא חן בעיני, לסיום פרק קמב.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בעת צרה נוהגים לומר פרקים כ ו-קמב בתהלים.
• העימות-המפגש של שאול ודוד במערה הוא מפגש משיחי.
• בעת צרה אל לו לאדם לסמוך על חכמתו, גבורתו או עושרו – אלא רק לבטוח בה' ובתפלה אליו.
• על ידי הכניסה לעומק המערה-המסגר-הצרה עולה הצדיק בתפלה לשרש – "ונשגב".
• התפלה והאיפוק של דוד מעידים על התאמתו למלכות ועושים לעם חשק להכתירו.
• כדי להתגבר על בלעם צריכים את הכח העצמי של אברהם בעקדה – קריאת ה' "אברהם אברהם".
• פרק קמב בתהלים מסוגל לעורר בטחון ורחמים – הרחמים הם המניע הפנימי ליוזמות הבטחון הפעיל.
• בתפלה על צרכים אישיים מקטרג השטן על לכלוך האדם בעבירות.
• כשמתפללים על ביאת המשיח ועל גילוי השכינה מגיעים עד כסא הכבוד – שם אין שטן ואין פגע רע, ואפשר לבקש גם על הצרכים האישיים.
• תפלה שמגיעה עד כסא הכבוד היא תפלה משרש הנשמה – תפלה עם גילוי היחידה.
• תפלה צריכה להיות אמתית – עם 'קונצים' לא מגיעים לכסא הכבוד.
• הבעל שם טוב מדריך להתפלל על השכינה בלבד – ללא הסתייגות.
• רבי נחמן מברסלב מלמד שעל האדם לבקש מה' דבר קטן כדבר גדול.
• אם אדם בקטנוּת ויכול לבקש רק על צרכי עצמו – אסור לו 'לשקר' ולבקש על השכינה, וה' אוהב את תפלתו מתוך קטנות, "כי נער ישראל ואֹהבהו".
• תפלת הבינונים היא על המשיח והשכינה – אך בלי לשכוח מצרכי עצמם.
• עיקר הסכנה הוא בשלב ה'קו' – בין ה'נקודה' וה'שטח'.
• המשיח, ה'אנושי', מאפשר הזדהות עמו – ודרך כך הזדהות עם צער השכינה.
• מתוך ההזדהות עם השכינה אפשר להרגיש איך גם צרכי האישיים נובעים מצער השכינה.
• מתוך כאב חד, לפרט ולכלל, זועקים. על כאב מתמשך, לפרט ולכלל, מתחננים.
• סמיכת גאולה לתפלה היא סמיכת עבודת ההלל (של הנשמה) לעבודת ההודיה (של הגוף).