בע"ה

סעודת משיח

שביעי של פסח ה'תש"ס - כפר חב"ד.

שיחה א.

יש ענינים שלוקח 40 שנה עד "קאי איניש אדעתיה דרביה", ויש ענינים שזה לוקח 50 שנה. 40 שנה זה "בן ארבעים לבינה" – בשביל להבין את הענין בשכל. 50 שנה זה בשביל להגיע לשער ה-נ של הדבר – "בן חמישים לעצה" – גילוי ה"פלא יועץ". השנה עברו 50 שנה משיחת הרבי באחש"פ ה'תש"י על כך ש"רבי הוא עצומ"ה כמו שהלביש עצמו בגוף". הרבי אמר שזה הרגש, ולא ראה כתוב, ומי שלא רוצה לחוש כך – הוא לא יריב איתו. אנו כן ראינו כתוב בחסידות, אצל הרבי, ואפשר לריב על זה בחג המצות – מצה ומריבה – אם זה "ילחם מלחמות ה' בדרכי נועם".

הרבי מסביר בשיחה (ובד"כ לא מדייקים בזה) שחסיד, רבי והקב"ה כולא חד – ע"ד שאורייתא קוב"ה וישראל כולא חד ממש. כשם שתורה לא רק ממוצע מחבר אלא כולא חד ממש, כך גם ברבי – דיוק שהרבי הוא בחי' תורה (יתרון רבי על תורה – שתורה אור דבוק במאור ורבי מאור ממש) וכל ישראל חסידים (ולא ח"ו מפלגה או אנ"ש מסוימים). היכן תכונת התלבשות עצמות ומהות בתורה? עצומ"ה בגוף – נשיאת הפכים. בל"ג בגבול (כהסבר ר"ה מפאריטש מה זה רבי). בתורה זו תכונת העז – נשיאת הפכים של "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים". ענין ה"עז" מקור בפנימיות התורה לכך שרבי הוא עצמות ומהות כמו שהלביש וכו' – לשון האריז"ל שהרדל"א הוא "חביון עז העצמות". רדל"א – "רישא דעמא" – הרבי. כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא – זה כאשר מלובש ב"ריש גלי" עצמות ומהות, "חביון עז העצמות" אז נתקן כל העם. כשיש אחד שחש זאת – כמו הרבי, החסיד היחיד של מו"ח אדמו"ר – זה תיקון העם (כשהרבי אומר שזה 'הרגש' שלו ומי שרוצה שיחוש כך גם הוא – הוא מציע לנו לחוש בלב את ההרגש שלו, זה תיקון העם).

קשור לפרק החדש של הרבי – צט – שהפסוק העקרי הנדרש בו הוא "ועז [= 83, כמנין תיבות הפרק] מלך משפט אהב". 2 תיקוני המלך – עז ומשפט (על זה נאמר "אין מלך בלא עם"). 4 פירושים עיקריים לכך בחסידות ("יהל אור" להצ"צ) לפי סוד הוי':

י – על ידי שהמלך אוהב משפט (הן משפט עברי במדינה, והן משפט בגוים) מתגלה בתוכו ה"עז" – נשיאת ההפכים. סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – י.

ה – על ידי שהעז [החכמה תעז לחכם] נמשך במלך [מלכות] – "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ" – מתקיים "כונן שמים בתבונה": יש תיקון המשפט-רחמי [ז"א] מתוך ה"אהב" [רחימו עילאה דבינה]. גילוי מהבינה – ה.

ו – העז של המלך הוא "עזה כמות אהבה" למשפט – כיסופי המל' לז"א – חיבור המלך ומשטרו למשפט עברי עד כדי מס"נ. כיסופים לז"א – ו.

ה – כל העז בעולם האצילות [גילוי החכמה, נק' דנעיץ, בכל ספירות דאצי'] נועד לעשות ולקיים משפט בבי"ע. תכלית הכל גילוי בעולמות – מל'.

שיחה ב.

אילו לא הוציא את אבותינו ממצרים הלא אנו ובנינו ובני בנינו... 4 דורות, עד כאן רחמי האב על הבן. מכוון כנגד 4 לשונות גאולה: "והוצאתי" – הוצאת האבות ממצרים. "והצלתי" – הצלתנו מעבדות ע"י כך. "וגאלתי" – גאולה לבנים ב"זכות אבות". "ולקחתי" – לקיחת הנכדים למתן תורה, לקח טוב, כבר לא בזכות אבות אלא "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

היום ראית המהות בעין בשר – מהות המציאות. משה ראה מציאות המהות בעין השכל שבלב. משיח יראה לכולם בעיני בשר מהות המהות.

שיחה ג.

יסוד שבחסד – טוב. טוב – כינוי יחיד לעצמות [-עצומ"ה] כתכונה [-בתוך גוף] (יציאת מצרים – בלי גבול. יציאת מצרים מיציאת מצרים – נתינת תואר לנושא הפכים). למעלה מרחמים. טוב – עצומ"ה; טבע הטוב – יחיד; טבע הטוב להיטיב – קדמון. ידיעה יחידה על ה' – שהוא משפיל עצמו להתיחס אלי. זה מהות הטוב. לכאורה שפלות – מלכות, וכאן יסוד? 2 שפלות – של מלך בפני ה' ולרדת לעם (מתוך ענוה בפני כל אחד ואחד, אפי' נכרי). יסוד – לרדת לעם, רוממות על עם כדי להשפיע להם, עטרת היסוד. 4 דרגות: רוממות עצמית, שפלות בפני ה', שפלות להשפיע לעם, רוממות על עם. (מבואר תמיד ששפלות מחברת בין רוממות עצמית לרוממות על עם, כאן מבוארות 2 בחי' בממוצע. הולך לפי עקרון שהנוק' בספירות היא פנימית יותר מהדכורא).

יוסף הצדיק – הטוב. מעביר מאחור לפנים – פועל גילוי הוי' אלקינו (רת"ס פרק צט: הוי' הוא אלקינו). ב"דיינו" די דיינו ו-טו מעלות טובות: די כנגד שם ש-ד-י שאמר לעולמו די, כאן "עד שיבלו שפתיכם מלומר די". טו – גילוי יחוד י-ה, יחו"ע שביחו"ע: בתוך ק"ש שמע ישראל זה עבודת שבטים, ברור א' (העלאת רפח ששרשם בשם בן = שמ = לשרשם ב-ע רבתי, שרש המדות). אח"כ יוסף פועל בירור ב', העלאה לאצי', גילוי "הוי' אלקינו". מתוך זה יחו"ת שביחו"ע – הוי' אחד בכ"מ, גילוי עבודת השבטים, אך ע"י העלאה והמשכה של יוסף. גילוי הוי' אלקינו – חו"ב – זה פנימיות המלביש על זרועות דא"א ומעביר שפע קדימה מעורף דא"א וכך מציל מיניקת פרעה.

פרעה – "לא ידעתי את הוי'". תיקוננו בפנים – "אליו ולא למידותיו". יש פניה לשמות של מדות ("אל נא רפא" וכדו')?! 2 בחי' מדות – מדידה או מדו בד. חיצוניות ופנימיות הכלים. בשרש הממוצע המחבר – רבי – יש בו עתיק (אור) ואריך (כלי), ויותר בפנימיות בכ"א 2 בחי': פנימיות עתיק: אור שלא שייך כלל למידות; חיצוניות עתיק: אור שהוא בבחי' "מעביר על מידותיו", שייך אך מעביר ("אם צדקת מה תתן לו"); פנימיות אריך: מדו בד, פנימיות הכלי (לזה מותר להתפלל, ברור שהכל לבוש לאלקות ממש); חיצוניות אריך: מדה והגבלה, חיצוניות הכלי (אסור להתפלל לזה).

שרש יניקת פרעה: חיצוניות אריך, עד נגיעה בחיצוניות עתיק (ש"אם צדקת מה תתן לו"). תיקון – מעבר לפנים, לפנימיות של שתי הבחינות. לחשוב שרבי מוגדר במידות – שרש ליניקת חיצונים והפיכה לממוצע מפריד. צריך להבין שכולו מלביש על אלקות – עצומ"ה בתוך גוף.