הרכבת אנוש לראשנו (יד)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י"ב סיון תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

אנו ממשיכים בלמוד דברי ספר הזהר בסוד שלש המצות בפסח – שחיטת פסח ראשון, אכילתו בלילה ומצות פסח שני. עד כאן למדנו את פרוש תחלת דברי ספר הזהר:

פקודא דא שחיטת הפסח בזמנו [ביום יד ניסן], ואבתריה פסח ראשון ופסח שני [וכאן רואים בפירוש שהמצוה שכנגד "חש" עומדת בפני עצמה, ואילו שתי המצות שכנגד "מל, מל" קשורות יחד], לאכול אותן כמשפטן, וטמאים להיות נדחים לפסח שני, דאיהו פקודא תליתאה:

בפרק בשלישי חוזר ר' הלל להסביר את דברי הזהר שקדמו להם:

ג.

ועל ידי זה יובן ענין המאמר שקודם לזה (ברעיא מהימנא שבזהר שם) פקודא למעבד פסח שני על אינון דלא יכילו [להגיע], שזהו מי שהיה בדרך רחוקה, או דאסתאבו במסאבו אחרא, שהיה טמא בטומאת מת [ומכאן משמע כי מי שהיה בדרך רחוקה זו גם איזו סוג של טומאה]. והקשה שם, אי רזא דפסח רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה [= אם רז הפסח, רז האמונה שישראל נכנסים בה], שהוא התחדשות אור האמונה הבאה מצד התחדשות אור האהבה הפנימית והעצמית מבחינת העצמיות ממש שלמעלה מהתקשרות אהבה זאת כנ"ל,

הוא חוזר על מה שלמדנו בפרק א. מה הכוונה שבפסח נכנסים ישראל ברז האמונה? אור האמונה בנפשות ישראל מתחדש בגלל שיש התחדשות בגלוי אהבת ה' אלינו. אהבת ה' אלינו היא מדרגה ב', והיא מתחדשת ממדרגה א', מן העצמות ממש שלמעלה מלהיות בגדר אור. על ידי זה מאירה מדרגה ב' למטה, עד ו"ק דאצילות בשביל לחדש את האמונה שבנו.

ולזאת עאלין בה שנכנסין מחדש בבחינת אור הזה החדש שלא האיר עדיין מעולם [ולא היה בגדר אור], והרי זה כמו בעת יציאת מצרים ממש שאז היה תחלת הכניסה שלהם באמונה הזאת דבחינת הפנימיות והעצמיות ממש.

אפשר לשאול: למה רק ביציאת מצרים התחילו להאמין? הרי האמונה ירושה לנו מאבותינו? גם כתוב שכל יציאת מצרים היתה בזכות האמונה. אלא הסוד של פסח הוא הכניסה אל האור החדש, וממילא האמונה שבלב כל ישראל מתחדשת. כך היה ביציאת מצרים , וזה מה שקורה בכל שנה.

והגם שכבר היה להם ירושה מאבות כמו שכתוב באברהם והאמין בה' (בראשית טו, ו), הנה אברהם על ידי הלוכו בקודש המשיך מבחינת אמונה הפשוטה שמצד התקשרות האב אל הבן ובן אל האב, בבחינת גילוי בנפשו הטבעית, כנ"ל בענין המאמר הנ"ל.

מהי אמונה? אמונה היא כמו אמון – "כאשר ישא האומן את היונק" – התקשרות וברית. האמונה של אברהם בקב"ה היתה אמון כתוצאה מאור האהבה שהאיר ה' אליו. ה' התגלה אליו בבחינת "אב הרחמן", כהתקשרות האב אל הבן והאהבה העצמית אליו, וזה מה שהשריש אצלו את האמונה. את האמונה הזו הוא הנחיל לבניו אחריו לעולם ועד.

אם כן, האמונה של אברהם אבינו מגיעה ממדרגה ב' בלבד, אבל האמונה שהתחדשה ביציאת מצרים היא אמונה שבאה מאור חדש, ממקום בו מדרגה ב' עצמה מתחדשת ממדרגה א'. ממילא כל האמונה גם כן מתחדשת ובאה לממד חדש של אמונה שלא היה אף פעם.

אבל ביציאת מצרים נתחדשה אהבה זאת מבחינת הפנימיות והעצמיות שלמעלה מהתקשרות האב אל הבן, בבחינת אור חדש כנ"ל.

למה זה קורה דוקא ביציאת מצרים? למה ביציאת מצרים קרה חידוש שלא היה אצל אברהם אבינו? איזו זכות היתה לנו?

והיינו מצד המנגד דמיצר ודוחק שלהם כו',

כאשר יש מתנגדים גורם הדבר להמשיך את העצם ממש, כידוע מכל הצדיקים. ללא התנגדות לא יתגלה העצם אף פעם. ללא התנגדות יתגלה בנפש עד מדרגה ב'. אהבה עצמית של התקשרות האב אל הבן יכולה להתגלות ללא התנגדות, אבל להמשיך את העצמות ממש ולהעלות ממילא את האמונה באין ערוך – רק כאשר יש למטה התנגדות.

הטבע נברא באות ב של המילה "בראשית", והיא האות של אברהם – "אל תקרי בהבראם אלא באברהם". זו האהבה של אברהם אבינו, וגם האמונה שלו, שיכולות להתגלות גם ללא התנגדות. לעומת זאת, התורה מתחילה עם האות א של המילה "אנכי". מה ההמשך? "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ולא 'אשר בראתי את השמים ואת הארץ'. ה"אנכי" – העצמות – מתגלה רק כאשר ה' מוציא אותנו ממצרים, כאשר הוא נלחם נגד הקליפות, כאשר "אל נקמות הוי'" – "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות".

העצמיות של כל דבר לא יכולה להתגלות. יכול להתגלות שפע של טוב טבעי. אדם מלא תכונות טובות, ובשביל שהן יתגלו לא צריך מנגד, ואפילו התכונה הכי טובה שישנה כאהבה רבה של אב לבן, אף שהיא מדרגה עצמית – באה מן העצם אבל אינה העצם עצמו אלא אור. אבל את העצם ממש יגלה רק המנגד.

שוב, מה החידוש כאן? החידוש הוא שדבר שאינו אור פתאום יעשה את עצמו אור. גלוי שייך רק לאור, ואם כן מה מכריח אותו להתגלות? אם אדם הוא טוב מעצמו אזי כל האור שלו מוכן להשפיע, ואפילו זה האור הכי גבוה, אבל שדבר שאינו אור ופתאום יהיה אור – למה? מה ההכרח שיתגלה? אבל בשביל להילחם נגד מנגד, כאשר הנצחון יכול להיות רק אם העצם מתגלה – זו יכולה להיות סיבה מספקת לגלוי העצם. זהו סוד הנצחון, שהמלך מבזבז את כל האוצרות שלו על מנת לנצח את המנגד.

כמובן, את כל זאת הקב"ה מתכנן. הוא בורא מנגד כזה, שכביכול אינו יכול לנצח אותו ללא גלוי עצמותו. כך מסופר גם על ר' נחמן, שהיה עושה לעצמו כאלו מתנגדים שבלי לגלות את עצמותו לא יוכל לנצח אותו. כך המהלך הזה עצמו בא מתוך אהבת הבן. למה הוא רוצה כך? בשביל לגלות לבן שלו את האותה ההתקשרות שיש להם בהעלם עצמותו. גם שם ישנה, בתוך מדרגה א', התקשרות בין אב לבן והיא יכולה להתגלות רק כאשר האב יעשה מנגד לבן שהוא עצמו יצטרך להילחם בו, ואזי עצמיותו תתגלה. בפשטות: אפילו בן שקשור לאביו בהתקשרות עצמית, לא יראה הבן את עצם ההתקשרות. מתי הוא יראה אותה? רק בשעת סכנה, כאשר האב צריך להילחם על מנת להציל את הבן.

לא שהעצמיות מתגלה דרך ההתקשרות, אלא האהבה של ה' מתחדשת מן ההתקשרות. לא שמדרגה א' מתגלה ללא קשר למדרגה ב', אלא מדרגה ב' מתחדשת על ידי מדרגה א'. העצמיות מאירה בתוך ההתקשרות. ההתקשרות שמצד העצמות ממש, שלמעלה מגלוי ההתקשרות, היא זו שמתחדשת. זה נקרא 'אור חדש'.

ולזאת האיר אור החדש הנ"ל ביותר נמוך דווקא [ולא אצל צדיק כאברהם אבינו],

זהו כלל גדול: מה ההבדל בין צדיקים גדולים לבין אנשים פשוטים, שדוקא אצלם מתגלה העצמות יותר? לאנשים גדולים וצדיקים אין הפרעות מדברים שלנו מפריעים. כתוב שבפני רשב"י לא היה חורבן, והוא היה באותה המדרגה כמו לפני חורבן הבית. כיוון שלא הפריע לו גם לא צריך להציל אותו, כי הכל בסדר. גם ר' נחמן אמר על עצמו שיכול להסתדר גם אם אין לו תפלין, הוא יקיים זאת ברוחניות, בעוד יהודי פשוט יאבד את כל הקשר שלו עם הקב"ה ללא תפלין. כל שכן כאשר לוקחים מן האדם איזו הנאה גשמית. מסיבה זו לא תתגלה אצל אותו צדיק העצמות אף פעם.

אדמו?"ר הזקן כותב בכוונת המקוה לאריז"ל בסידור, שיש צדיקים גדולים שהם בבטול במציאות כל חייהם, בצלילות הדעת, וכל חייהם הם בכוונה לה', ולעומתם יש אנשים שכל שבעים שנות חייהם הם בבלבול. הם כל כך מבולבלים ומופרעים עד שאינם יכולים להתפלל אף פעם בכוונה. ממבט ראשון נראה כי אותם הצדיקים הם בסדר גמור, ואילו אותם המבולבלים לא עושים שום דבר וכל החיים שלהם לא עשו כלום. כותר שם אדמו"ר הזקן, שלאותם אנשים המבולבלים יותר טוב לחיות כל החיים בבלבול, בלא להתפלל אפילו פעם אחת בכוונה, מאשר להיות צדיק גמור וכל החיים להתפלל בכוונה.

למה? כי בכך הוא מברר את הניצוצות של עולם התהו שנשברו, ובכך הוא ממשיך בסופו של דבר את גלוי העצמות ממש. בסוף ה' יציל אותו. אם הוא מבולבל בסוף ה' יוציא אותו ממצרים. כתוב "בכל צרתם לו צר", ולכן בסוף יבוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכל עצמותו תתגלה. זהו ההבדל בין אברהם אבינו לבין נשמות ישראל במצרים. דוקא אליהם התגלה העצמות ממש.

כמובן, האדם לא צריך להביא על עצמו נסיונות ומחלוקות [וזו הסיבה שאדמו"ר הזקן לא צידד בגלוי בר' נחמן בעת המחלוקת עליו], אבל כתוב שמה שעושה בעל תשובה על ידי הצער מתוך המיצר עושה הצדיק על ידי נסיונות. זה כלל גדול בחסידות. יש צער של בעל תשובה, כמו המצר והדוחק של מצרים, אבל צדיק מגיע את אותה המדרגה על ידי נסיונות. גם אברהם אבינו התקרב למדרגה זו על ידי הנסיונות, אבל כנראה שאחרי כל הנסיונות לא היה הצער כמו צער היהודים הפשוטים במצרים.

שוב, צדיק מגיע רק להתגלות ההתקשרות, אבל בעל תשובה מחדש את ההתקשרות מן העצמות ממש. בכל זאת, הצדיק מגיע למקום של בעל תשובה על ידי נסיונות. הצדיק הראשון הוא אברהם אבינו, שגם הוא מיסודו בעל תשובה וגר – יצא מאור כשדים ועליו דרשו חז"ל את הפסוק "מי יתן טהור מטמא" – וכמו כן הוא עבר עשרה נסיונות. לפי זה, היה גם אברהם צריך להגיע לעצמות ממש? כמובן, ברור שיש אצלו עצמות בהעלם, השאלה אם היא מתגלה בסוד אור חדש. צריך לומר, בכל תהליך התשובה של אברהם, הגיור שלו ועשרה הנסיונות שעבר – זה עדין לא המיצר של מצרים. זה עדיין לא מחייב את ה' לצאת כגיבור מלחמה. אחרי כל הלחמות של אברהם אבינו, לא מצאנו שה' היה צריך לצאת למלחמה כדי להציל אותו. להיפך, הוא עמד בנסיונות.

לעומת זאת, המצר של מצרים היה צר כל כך עד שלא היו יכולים להשאר בה עוד רגע אחד, היו במצב נואש, והקב"ה היה צריך להוציא אותנו – "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

שהם נשמות יוצאי מצרים שהם נשמות דבי"ע [מה שאין כן אברהם שרש נשמתו הוא מחסד אצילות כו' [והוא למעלה מן הבלבולים של העולמות התחתונים, עם כל הנסיונות שעובר]]. והנה בכל דור ודור, אפילו בזמן בית המקדש, כשמגיע זמן י"ד בניסן נתחדש אור חדש בבחינת אהבה אף על פי שאין מיצר ולחץ כו' [מכל שכן עכשיו בזמן הגלות המר שמאיר בתוקף יותר [כי יש יותר לחץ], וכמאמר דוד המלך ע"ה כן [הלואי] בקדש חזיתיך [בגלוי העצמות כמו בגלות] כו' (תהלים סג, ג)]. והיינו שהזמן [של יד בניסן] גרמא [לגלוי העצמות כמו בפעם הראשונה], כמו שכתוב והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח).

כאן מפרש ר' הלל פרוש אחר מהרגיל לפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים". הפרוש הידוע הוא פירוש הבעל שם טוב: אם אתה זוכר את הדברים הם נעשים שוב מחדש בדיוק כמו שהיו בפעם הראשונה. כלומר, אם הימים "נזכרים" מלמטה" הם "נעשים" שוב מלמעלה. כאן מפרש ר' הלל פירוש אחר לגמרי:

וענין נזכרים היינו שבכל יום מתחדש אור חדש בכל ההשתלשלות בשביל ההתהוות מאין ליש, כמו שכתוב המחדש בטובו [בכל יום מעשה בראשית] כו', והוא מצד עליית כללות ההשתלשלות במקורם על ידי כללות יום שעבר, ואז נמשך יום חדש כו'. וחידוש זה הוא חיצוניות החיות לצורך ההתהוות כו', אך לסיבה זאת יתחדש גם חיות הפנימי שהאיר בו בעת הנס כו', וזהו נזכרים ונעשים כו'.

ההתחדשות הפנימית היתה בפעם הראשונה בגלל סיבה, כמו בפורים או פסח, שבגללה נמשך מהקב"ה אור באותו היום בפעם הראשונה. למה מתחדש האור הזה בכל שנה ושנה? הוא מסביר שיש התחדשות של חיצוניות העולמות בכל יום. מבואר בכתבי האריז"ל, שכל יום שעובר הוא אפס וכלה ועולה – עם כל העבודה שלו – בסוד העלאת מ"ן. על כך נאמר בשבת "ויכלו", וכך זה בכל יום [כמו בספורי מעשיות על הלב והמעין]. העלאה זו ממשיכה יום חדש. פתאום מאיר יום חדש. בגלל שהיום החדש מאיר בחיצוניות, שזו התהוות העולמות מאין ליש, יורדת ממילא יחד עמו גם הפנימיות של אותו יום. אותה הפנימיות כוללת גם את כל מה שהיה לפני כך וכך שנים או דורות.

כעת נבין יותר טוב את הקשר בין יד בניסן ל-טו בו. קרבן פסח הוא ביום יד בניסן ואילו יציאת מצרים היא ב-טו בניסן. עיקר העבודה שעולה היא עבודת קרבן הפסח, ולאחר שעולה נמשך יום חדש.

אם היה הזמן רק תהליך של המשך פשוט היה כל המושג 'תאריך' רק משהו חיצוני, איזה הסכם של אנשים, ומה שקרה לפני שנה לא חייב לחזור שוב. אבל כאן מסביר ר' הלל, שלכל אחד מן הזמנים יש פנימיות וחיצוניות. ההבדל ביניהם הוא, שהחיצוניות מתחדשת בכל שנה ושנה ואילו הפנימיות נמשכת ממילא, אפילו שלא קיימת הסיבה שגרמה להמשכתה בפעם הראשונה. בפעם הראשונה נמשכה החיצוניות בגלל 'מעשה שהיה', אבל כיוון שבסוד מעשה בראשית יש התחדשות אותו יום גם בחיצוניות – "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" – נמשכת בכל שנה ממילא גם הפנימיות, אף שהסיבה הראשונית איננה. אצלנו, אין בכל שנה את הלחץ שהיה הסיבה לגלוי של יציאת מצרים.

פירוש זה שונה מן הפירוש הרגיל. על פי הפירוש הרגיל "נזכרים ונעשים" הוא כך: אם אני נזכר את הדבר כמו שצריך, חי אותו מחדש ['אִיבֶּער-לֶעבְּ'ן'], כמו בסרט – זה נקרא "נזכרים". אם היה לחץ במצרים אתה מכניס את עצמך ללחץ מכח הזכרון. ככל שאני זוכר את הדברים כמו שצריך כך הם גם "נעשים".

אבל כאן הוא מפרש, ש"נזכרים" הוא שהדבר נזכר ממילא. החיצוניות היא התזכורת לגבי הפנימיות. מכיוון שיש התחדשות בחיוניות העולמות בכל יום ויום היא מזכירה גם מה שהיה באותו יום בפעם הראשונה. לולא ההתחדשות בחיצוניות לא היתה שום תזכורת לפנימיות. זה משהו מאד עמוק.

למה הדבר דומה? אדם עמד תחת החופה עם חליפה מסוימת ושם הוא עבר חויה לכל החיים. מה קורה לו אם הוא ילבש את החליפה ביום מן הימים? הוא לא משתדל כרגע לזכור את מה שהיה, אבל יתכן שבעקבות לבישת החליפה תחזור לו כל החויה, למרות שהסיבה לה כבר אינה קיימת. אין לו את כל הפחדים שהיו לו כאשר הלך אל החופה, אבל הוא ישוב לעבור לחוות את אותה החויה.

זהו כלל גדול בחסידות, הלקוח מספר החינוך, על פיו החיצוניות מזכירה את הפנימיות. סיפרנו הרבה פעמים את הסיפור הידוע על תלמידי המגיד, ר' פינחס ור' שמעלקע, שהתלבשו בבגדי שבת באמצע השבוע וקבלו השראה של שבת.

לפיכך מפרש ר' הלל את הפסוק "נזכרים ונעשים" כך: "נזכרים" זו התחדשות בחיצונות המזכירה את הפנימיות, וממילא הפנימיות חוזרת – "ונעשים". על פי הפירוש שהרבי תמיד מזכיר מהבעל שם טוב, יש עבודה של זיכרון. אני חייב בעבודתי לזכור את היום, ועל פי הזכרון שלי הדבר קורה מחדש. על פי פשט, שני הפירושים הללו הם דבר והיפוכו, ולכן נצטרך להסביר את הקשר ביניהם.

אם הפירוש הראשון היה הפירוש היחיד הייתי יכול לזכור את פסח גם היום ובכל יום מימות השנה. הפירוש אומר שהיום עצמו הוא זה שזוכר, שהחיצוניות זוכרת את הפנימיות, ולכן הזיכרון יכול להיות רק באותו היום, ולא ביום אחר. ברגע שיש ליום טו בניסן לבוש חדש, שהתחדש לאחר שיום יד בניסן עלה, זיוכר אותו הלבוש מה שקרה לפני כך וכך שנים באותו היום.

[אותו יחס בין הפירושים קיים גם בממד המקום, ביחס בין ארץ ישראל וחוצה לארץ: לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל הוא כמו הפרוש הראשון, וזה שבכל זאת ארץ ישראל היא ארץ ישראל הוא לפי הפירוש השני. כלומר, אף שארץ ישראל היום היא רק ארץ ישראל בחיצוניות, בכל זאת היא מזכירה לנו את הפנימיות. היא כוללת אותה ממילא, גם כאשר אין סיבה מספקת לגלוי הפנימיות, כאשר אנו כאן לא בסדר. יש אחד שאומר שהעיקר הוא העבודה, ואם כך אני יכול לעשות ארץ ישראל גם בחוץ לארץ. כך מובא בחסידות. לעומת זאת, יש אחד שאומר שהעיקר הוא להיות בארץ ישראל, ואפילו לא להיות בה צדיק, בגלל שבה יש לך לפחות את החיצוניות והיא מזכירה ממילא את הפנימיות. גם כאן צריך לומר ששני הפירושים אמת וצריך להסביר איך הם קשורים אחד בשני].

שאלה: האם יש הכרח לקשר בין החיצוניות והפנימיות?

תשובה: כתוב על רבי יהושע בן חנניא שהיה מאד מכוער והיה חכם הכי נפלא. לכאורה, אם יש לאדם נפש יפה צריך היה להיות גם הגוף יפה. אפילו על המשיח כתוב "לא תואר לו ולא הדר לו". באמת, מי שמכיר את הפנימיות של האדם ויראו לו תמונה הוא מיד ירגיש בה את הפנימיות. החיצוניות תזכיר לו את הפנימיות, למרות חוסר ההתאמה ביניהם. אם פעם אחת הפנימיות תתגלה נשאר תמיד זיהוי. תמיד מזהים את הפנימיות על ידי החיצוניות, ובכל שתראה את החיצוניות תיזכר בפנימיות.

כל זאת היה להסביר את הקושיה של ספר הזהר:

ולזאת קושייתו חזקה אי רזא דפסח כו' שלטא בניסן דייקא, מטעם הנ"ל דנזכרים ונעשים [דוקא באותו יום] כו'.

אם היום הוא הגורם, שבאותו היום קבלו ישראל את האמונה הזו, מה יעזור פסח שני? הרי הוא יום אחר? פסח שני הוא בדיוק כמו אדם שרוצה לעשות שבת באמצע השבוע. בדרך כלל בתורה "עבר יומו בטל קרבנו", ופעם אחת זה אחרת. הזמן עבר ופתאום אומרים לך ביום אחר, בחודש אחר, אתה יכול להמשיך את הדבר מחדש. איך יתכן? הרי לא היתה יציאת מצרים ביום טו באייר אף פעם, אז איך קוראים ליום הזה פסח? איך אפשר לעשות יציאת מצרים שלא בזמן יציאת מצרים?

אפילו אצל בני ישראל שהיו טמאים לא עלתה על הדעת אפשרות כזו. הם רצו לעשות את הפסח הראשון בעודם בטומאה, והתשובה של ה' היתה שיכולים לעשות בפסח שני. זו שאלת ספר הזהר, והיא שאלה על פי פשט. אין כזו תופעה בפורים או בשבת. היא יחודית לפסח שני.

לכן, לא יכול היה ר' הלל להסביר על פי הפירוש הרגיל את הפסוק "והימים הללו נזכרים ונעשים". על פי הפירוש הרגיל, להיפך, אפשר להיזכר בפסח גם בפסח שני. על פי הפירוש השני, שהחיצוניות מזכירה את הפנימיות, חייב הזיכרון לבוא דוקא באותו יום, וממילא מתעוררת ועולה שאלת ספר הזהר.