עבותות אהבה

בע"ה

ז' תמוז תשפ"ג – טלפונית

עומק וממשות בכח האהבה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

אהבה עצמית

ה' יתברך אומר על עם ישראל – "בחבלי אדם אמשכם בעבֹתות אהבה"[ב]. את אהבת ה' אלינו, "עבֹתות אהבה" (המתורגמת כ"תקוף רחמא", תוקף האהבה), צריך לבטא גם באהבת ישראל בינינו לבין עצמנו. כך מדריך אדמו"ר הזקן ב'לב' של ספר התניא, פרק לב העוסק באהבת ישראל, "שאף הרחוקים מתורת ה' ולכן נקראים בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה" (וגם כשהוא מדבר על התקשרות הנפש לצדיק הוא מתאר אותה בביטוי "הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם בל תמוט לנצח"[ג]).

המלה "עבֹתות", במשמעות של חבל, מבטאת את העובי שלו[ד] – עבות לשון עב. עב בגימטריא חסד, שפנימיותו אהבה, והשרש של ה"עבֹתות" הוא שם עב (המילוי הגבוה של שם הוי' ב"ה), שם העצם שלמעלה מהשבירה והתיקון (שמתחוללים במילויים הנמוכים יותר של שם הוי' ב"ה)[ה]. בנפש שם עב היינו סוד האיתן שבנשמה[ו] (אותו בא לגלות ספר התניא, כנודע[ז]), תוקף הנשמה שלמעלה מכל שינוי ופגם, מכל שבירה הדורשת תיקון. אהבת ישראל אמתית, בלתי-משתנה, נובעת מהאיתן שבנשמה ומתייחסת לאיתן שבנשמת הזולת, ששום חטא או פחיתות לא פוגעים בו. באהבה עצמית כזו, שאינה תלויה בדבר, יש גם כח למשוך את הזולת מכל מקום בו יהיה ולקרב אותו[ח].

עומק הקשר

המושג 'עובי', הפירוש הפשוט של "עבֹתות", הוא מושג יסודי בתורת הרש"ש[ט], שהיא ה'שכלול' האחרון של כתבי האריז"ל. בלימוד פשוט של כתבי האריז"ל כל ספירה מתפתחת באופן של נקודה-קו-שטח (נקודה-ספירה-פרצוף[י]) ומגיעה עד להתכללות דו-ממדית (לדוגמה: ההתכללות בספירת העמר – חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו' – היא התפתחות 'קו' של שבע מדות ל'שטח' דו-ממדי של שבע על שבע). הרש"ש אומר שאם מעיינים ומעמיקים כדבעי בדברי האריז"ל מוצאים עוד ממד שלם של עובי (שאפשר לקרוא לו גם עומק).

הביטוי "עבֹתות אהבה" מלמד שהאהבה העצמית של ה' היא המוסיפה את ממד העובי למציאות, היא המעניקה עומק למה שעוסקים בו, וכל עוד נשארים רק בשטח הכל שטחי. בעבודת ה', כמו גם ביחס בין חתן וכלה, האהבה האמתית, העוצמתית, היא הנותנת את העובי והעומק. בעצם, לא מדובר רק במעבר משטחיות להעמקה – העובי הוא הנותן ממשות. נקודה חסרת-ממדים, קו של ממד אחד ואפילו שטח של שני ממדים הם עדיין בלתי נתפסים במציאות הממשית שלנו – הם מתקיימים רק כשרטוט מופשט. בשביל ממשות של כל דבר – עבודת ה' בכלל, הקשר בין חתן וכלה או כל מערכת יחסים אחרת – נדרש להוסיף לו את ממד העובי-העומק שתלוי באהבה. כך יש להסביר שהמעבר מ"חלק אלוה ממעל"[יא], כלשון הפסוק, ל"חלק אלוה ממעל ממש"[יב], כפי שמגדיר זאת אדמו"ר הזקן, תלוי בסוד האהבה המסותרת, האהבה שבאה מעצם הנשמה.

ממד הרחמים

"עבֹתות" שזורים משלשה חבלים[יג] וכך במציאות עם נפח יש שלשה ממדים – אורך-רוחב-עובי, כשאת הממשות מעניק דווקא הממד השלישי, ממד העובי-העומק. בתחום הרגש, הקלוע משלשה קוים – ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים – האורך הוא האהבה, הרוחב הוא היראה ואת העובי מעניקים הרחמים:

האהבה, מדתו של אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים [גדול המעניקים]"[יד], "אברהם אֹהבי"[טו] הנוקט במדת "חסד לאברהם"[טז], היא האורך – כח ההתפשטות וההשפעה מלמעלה למטה (סוד "חד אריך"[יז], קו הימין). היראה, מדתו של יצחק אבינו, "פחד יצחק"[יח], היא הרוחב – "ויקרא שמה רחֹבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ"[יט]. האהבה היא יחס חד-ממדי לזולת, וכדי שהיא תתייחס אליו באמת ולא תגיע לידי שבירה צריך להוסיף לה ממד של יראה – יראה מפגיעה בקשר האהבה[כ], צמצום שמיועד לתת מקום גם לזולת (וכך ליצור התכללות, שטח) ורגישות אמתית אליו[כא]. אך העובי תלוי ברחמים, מדת יעקב אבינו, עליו נאמר "יעקב אשר פדה את אברהם"[כב].

הביטוי המובהק שקושר בין אהבה לרחמים הוא "ארחמך הוי' חזקי"[כג] (הפעם היחידה בתנ"ך שפירוש שרש רחם הוא אהבה, כפי שמתורגם תמיד לארמית) – ביטוי מלא אהבה מתחזקת לה' (התעבות האהבה היא התחזקות שלה). והנה, הביטוי "ארחמך הוי' חזקי" – שיש בו יג (אהבה) אותיות, כנגד יג מדות הרחמים – עולה יעקב-רחל, הזוג אצלו מופיעה האהבה הממשית, העזה והחזקה ביותר אצל האבות והאמהות (אהבה שרוויה גם רחמים – רחל מעוררת רחמים רבים[כד] ויעקב אבינו הוא המרחם). המלה "חזקי" עצמה עולה 5 בחזקת 3 – המעוקב (היינו שלשת הממדים) של האות ה (שבצורתה רומזת לשלשת הממדים: אורך בצלע הימנית, רוחב בגג ועומק ברגל השמאלית שההתקצרות שלה רומזת לכך שהיא בעצם נכנסת לעומק הדף[כה]).

מדוע דווקא הרחמים מבטאים במציאות את מדת החסד ונותנים לה עומק וממשות? האהבה והיראה מעצבות את שטח הרגש הפרטי של האדם עצמו, אבל רחמים דורשים ממנו לצאת מעצמו, להגיע אל הזולת ולחוש אותו באמת[כו]. כלומר, הרחמים דורשים ממד שלישי, של עובי, הבולט החוצה ונכנס לתוך השטח של הזולת. הרחמים משלימים-מעבים את האהבה, מסיימים את קליעת "החוט המשֻלש" ש"לא במהרה ינתק"[כז], ומאפשרים לקיים "בחבלי אדם אמשכם בעבֹתות אהבה".