מחשבת המקדש

שבת שופטים תשפ"ד – כפ"ח

הלכות מעשה הקרבנות פ"ו ה"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

העיסוק כיום בדיני שחיטה וכשרות הבשר הוא בגדר 'מצוות קיומיות', המוטלות רק על מי שרוצה לאכול בשר (כך שתמיד מעורב בהן ממד של 'לא לשמה'). אמנם, בבית המקדש העיסוק בדינים אלו הוא בגדר 'מצוות חיוביות', חלק הכרחי מעבודת הקרבנות 'לשמה', ועבודת המחשבה-הכוונה תופסת בהן מקום נרחב הרבה יותר. השיעור שלפנינו פותח בהשוואה בין השחיטות שנראית צדדית – היום בדיקת הריאה של הבהמה היא חלק עיקרי מהכשרתה, אך האם בדיקה זו נהגה גם במקדש? מהדיון ההלכתי בנושא מפתחת התבוננות פנימית ממנה עולה שעיקר ענין המקדש הוא קדושת המחשבה, בה כלולה גם חשיבה חיובית הפועלת לטובה על המציאות.

הרמב"ם מתאר את מעשה הקרבנות, וכך הוא כותב ביחס לקרבן עולה (הקרבן הראשון שקרב בכל יום)[ב]:

מצות עשה לעשות העולה כמשפטה הכתובה בתורה וכיצד מעשה העולה שוחט וזורק הדם כמו שביארנו ומפשיט ומנתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה.

כאשר שוחטים בהמה לאכילה מנהג ישראל הוא לבדוק את הריאה שאין בה כל חשש של טריפה[ג]. טריפה אוסרת גם בקרבן, כמובן, אך יש לשאול – האם גם בבית המקדש חששו מטריפות פנימיות ובדקו את ריאות הקרבן לפני הקרבתו?

שיטת הריב"ש

הרמב"ם לא מציין בפירוש – בתיאור התמציתי דלעיל, וגם לא כשהוא מתייחס יותר באריכות לפרטי ההקרבה – שעושים בדיקה כזו. עם זאת, היה מי שרצה להוכיח[ד] מהמקומות בהם מתייחס הרמב"ם[ה] לאפשרות שהקרבן נמצא טריפה במום פנימי, ונפסל בשל כך, שהוא סבר שאכן בודקים הקרבנות בבית המקדש (במסגרת נסיונו להוכיח שבדיקת הטריפות היא מן התורה, או תקנה מוקדמת של חז"ל, ולא להשיב לטוענים . הריב"ש[ו] השיב לו[ז]:

והראיות שהבאת מלשונות הרמב"ם ז"ל אין משם ראיה אלא שאם נמצאת הבהמה טרפה שהקרבן פסול. אבל שהיו בודקין בריאה מפני חשש הסירכות טרם שיקרבו הקרבן כמו שאנו בודקין בחולין לכתחלה, אין מאותם הלשונות ראיה.

אך הוסיף מיד:

אבל אין ספק שכמו שאנו בודקין לחולין לכתחלה מדרבנן לפי שיש לחוש למעוט המצוי, כך היו בודקין לכתחלה בקרבנות מפני חשש הסירכות שהן מצויות כדי שלא יקריבו פסול לגבוה, שאין להקל בקרבן יותר מחולין. ואף על פי שאין זה אלא לכתחלה מדרבנן ואמרו ז"ל שאין שבות במקדש זהו בדברים שאסרו חכמים משום גזרה כגון שבות משום דכהנים זריזין הן, וכההיא דתנן בפ"ק דשבת משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. ומפרשים טעמא בגמרא משום דבני חבורה זריזין הן וכהנים זריזין הם. אבל במה שאין אסורו משום גזרה, אלא משום חשש אסור, אם לחולין צריך להחמיר כל שכן במוקדשין.

שיטת רבי שלמה קלוגר

אמנם, מדברי הרמב"ם שמסמיך לשחיטה את עיקר ההקרבה, זריקת הדם על המזבח – שקודמת להפשט וניתוח, שרק אחריהם ניתן להגיע לאברים הפנימיים ולבדוק אותם – נראה ברור שלפי הרמב"ם לא נעשתה בדיקה כזו במקדש. ואכן, רבי שלמה קלוגר כתב[ח] שזו פשטות דברי חז"ל והרמב"ם (כהוכחה לכך שבדיקת ריאה אינה מדאורייתא)[ט]:

בש"ס ורמב"ם פ"ה ממעשה הקרבנות הלכה י"ח דאין מוציאין אימוריהם רק אחר ההפשט ואין מפשיטין העולה רק אחר זריקה ע"ש. וקשה איך זורקים את הדם תחלה קודם הוצאת האימורין ניחוש שמא יש בהם טריפות... לענין בדיקת הריאה כיון דאפשר לבדוק מקודם למה יזרוק הדם תחלה ובעל כרחך מוכח דבדיקת הריאה רק מדבריהם ולכן בקדשים לא גזרו משום שמא יקרוש הדם...

על כך גופא הוא מקשה: מדוע שונה בדיקת הריאה, בה מסתמכים על כך שרוב הבהמות הן בחזקת כשרות, מביקור ממומים, בו אין סומכים על החזקה הזו – ואפילו לא על הביקור המוקדם – אלא מבקרים היטב את הקרבנות ממומים סמוך להקרבתם[י]? אדרבא, אם התורה מחייבת לבקר את הקרבן ממום, שהוא פחות מצוי, קל וחומר שיש לבדוק את הריאות שהטריפות מצויות בהן יותר! (כאשר את החשש של קרישת הדם אפשר לפתור בקלות על ידי מסירתו לכהן שימרס בו עד סיום הבדיקה, כפי שעושים ביום הכיפורים כאשר צריך להמתין בין קבלת הדם לזריקתו[יא]).

והוא מציע תירוץ: רש"י כותב שבהמה שהוחזק בה ספק טריפות, ולכן היא צריכה בדיקה אחרי שחיטתה, "אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום 'הקריבהו נא לפחתך'"[יב]. ביקור המומים נעשה מחוץ לעזרה, לכן אין בזיון בביקור (או אפילו במציאת המום), אך אם יבדקו את הריאה אחר השחיטה בעזרה ינהגו בה כאילו היא ספק טריפה ויש בכך משום בזיון (ומכך מוכח שבדיקת הריאה היא מדרבנן, ובקרבן העמידו על דין תורה כדי להמנע מחשש בזיון גבוה).

בטחון קובע מציאות

אפשר להציע פירוש פנימי נוסף – שאולי מתקשר לדברי ר"ש קלוגר, כטעם פנימי עמוק יותר – לכך שבפשטות נראה (לדברי הרמב"ם עכ"פ) שאין בדיקה במקדש על פי סיפור על הרה"צ ר' אשר פריינד[יג]. כידוע, לצרכי גמילות החסד בה עסק השיג ר' אשר משוק מחנה-יהודה וממקומות נוספים עודפים וסחורה סוג ב', ואף סוג ג' וסוג ד', ועסק ב'עבודת הבירורים' להציל מתוכה את מה שראוי לשימוש. על רקע זה סיפר אחד מתלמידיו:

במטבח ישב פעם אחד החברים ובדק ביצים. היו לו שתי תבניות לפתוח, ששים ביצים. פתח ביצה אחת ומצא דם, פתח שניה ומצא גם בה דם. ר' אשר עמד שם, וכשראה זאת אמר לו" לך הצידה ותן לי לפתוח". הוא התיישב והתחיל לבקע את הקליפות. שתי תבניות שלמות הוא פתח, ולא נמצא דם באף אחת מהביצים.

הייתי בתדהמה לפי הידיעה המוקדמת שלי הביצים האלו היו באחוזים מאד גבוהים של דם, אז איך קרה הפלא, האם זה תלוי מיהו הפותח?

שאלתי אותו והתשובה היתה, אכן כן. פלוני רצה למצוא דם אז הוא מצא דם. אני רציתי לא למצוא דם, אז לא היה דם. כלומר, הוסיף ר' אשר, אפילו אם היה דם בביצה, היא התהפכה לביצה ללא דם. הרצון והאמונה משנים את הטבע.

לפי אותו עקרון, אפשר להסביר שאם היו בודקים את הריאה במקדש, מתוך מחשבה שאולי היא טריפה, יתכן שהיו מוצאים בה סירכא וכיו"ב (והיה בכך משום בזיון), אך אי-הבדיקה מתוך רצון, אמונה ובטחון שהקרבן כשר, פועלת שגם אם היתה איזו בעיה היא תתהפך והקרבן כשר למהדרין, עד שאין כלל צורך לבדוק זאת.

תיקון המחשבה במקדש

ההסבר הזה מתאים במיוחד לעבודת הקרבנות במקדש, שהיא ביסודה עבודה של מחשבה – הקרבן נפסל ואפילו מתפגל במחשבות שאינן ראויות[יד], ונדרשת בו לכתחילה עבודת מחשבה רבה, כפי שמאריך הרמב"ם[טו]:

כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו על המזבח... וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים לשם הזבח ולשם הזובח ושהזבח להשם ברוך הוא ושיקטירו לאישים ושהקטרתו לריח בלבד ושריח זה נחת רוח לפני השם... והשוחט חטאת ואשם צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבא עליו.

בעומק יש לומר שענינו הכללי של בית המקדש – בהנהגת הכהנים העובדים "בחשאי וברעותא דלבא"[טז] – הוא תיקון המחשבה, שתהיה כולה קדושה לה', מלאת אמונה ובטחון, וגם הדבור והמעשה שבמקדש הם, באופן יחסי, דבור ומעשה שבמחשבה[יז]. חלק מקדושת המחשבה הוא המחשבה שהקרבן – הקרב לשם כל הדברים הנעלים הללו – ודאי יהיה כשר ויקובל ברצון.

אפשר להרחיב את ההתבוננות, ולהסביר שכשם שקדושת המקדש היא בעיקר קדושת המחשבה, כך קדושת ירושלים היא בעיקר קדושת הדבור – "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם"[יח]. ירושלים היא המקום של שלמות היראה (יראה-שלם)[יט], ובחסידות מבואר[כ] שעיקר היראה מתבטאת דווקא בדבורו של האדם (כאשר הוא מרגיש ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"[כא]). לפי זה, המעגל הרחב עוד יותר, של קדושת ארץ ישראל כולה, היא בעיקר תיקון קדושת המעשה, המתבטאת במיוחד בריבוי המצוות התלויות בארץ.

שלשת לבושי הנפש, מחשבה-דבור-מעשה, מכוונים גם כנגד העולמות בי"ע וכנגד האותיות הוה שבשם (המחשבה היא לבוש הבינה, הדבור הוא הלבוש המבטא את המדות והמעשה הוא לבוש כחות המוטבע בכלל והמלכות בפרט)[כב]. למעלה מכל המדרגות הללו, כנגד ה-י שבשם – עולם האצילות, החכמה שבנפש – שהוא בטול במציאות, למעלה מכל לבוש. מדרגה זו שייכת לקדש הקדשים, לפני ולפנים, בו שורה השכינה (כמבואר בשם הרב המגיד שבספירת החכמה שורה "אחד האמת"[כג]).

ולסיכום:

י קדש הקדשים בטול במציאות

ה המקדש  קדושת המחשבה

ו ירושלים  קדושת הדבור

ה ארץ ישראל קדושת המעשה