גיור – השער לתורה

שבת יתרו כ' שבט תשפ"ב – כפ"ח

שיעור לתלמידי ישל"צ (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בזמן האחרון שוב 'עלה לכותרות' בשיעורי הרב נושא המהפכה הרביעית. בשיעור שנמסר בשבת האחרונה לתלמידי הישיבה-לצעירים דובר באריכות על מעלת הגיור של יתרו כהכנה למתן תורה. לנוחות הקוראים חלקנו את השיעור לשני חלקים, כשהחלק הראשון עוסק בגיור כמפתח לעבודת ה' של ישראל. פרק א מסביר כיצד גיור יתרו הכרחי למתן תורה ודווקא עצות יתרו שבא מרחוק בונות את עם ישראל כממלכה מסודרת – ולומד מכך גם לגילוי "תורה חדשה" של משיח ולתיקון המדינה בימינו. פרק ב מלמד על סגולת השמיעה של הגרים ועל התרומה שלה לעם ישראל, תוך פירוש חדש ונפלא מי הוא האומר "שמע ישראל". פרק ג הוא דרוש בפני עצמו, על שבע מדרגות השובתים בדיבר הרביעי בעשרת הדברות (כוונה יפה לקידוש היום בכל שבת), כשעולה ממנו שהאחריות האוהבת על "גרך אשר בשעריך" היא "השער להוי'" בדורנו.

א. גיור כהכנה לגאולה ותורה חדשה

"יתרון האור מן החשך"

פרשת מתן תורה היא פרשת יתרו. הרבי תמיד אומר[ב] שכשם שכל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית ויש ללמוד ממנו, כך – בקל וחומר – כל תופעה בתורה היא מכוונת ויש מה ללמוד ממנה. הרבי עוד יותר מדגיש זאת[ג] כשמדובר בשם של פרשה, שכולל את כל הפרשה. מה הקשר בין יתרו למתן תורה? כמו שרש"י מביא[ד], יש שתי דעות לגבי ביאת יתרו – האם הגיע לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה[ה]. אבל הזהר מסביר[ו] שהתורה לא היתה יכולה להנתן לפני שבא יתרו, התגייר ואמר "ברוך הוי'"[ז]. התגיירות יתרו היא "יתרון האור מן החשך"[ח] שאפשר את הגילוי של "תורה אור"[ט] בעולם.

אותו דבר נכון גם ביחס ל"תורה חדשה"[י] של משיח, שיכולה להתגלות רק אחרי "יתרון האור מן החשך" של גרים דווקא. יהודים, גם אלה שלעת-עתה רחוקים מדבר ה', הם לא חשך בעצם – כל יהודי הוא נקודת אור, גם אם הוא שקוע כרגע בחשך. לכן, לא די בבעלי תשובה בשביל "יתרון האור מן החשך" של תורת משיח. רק גיור גרים, שבגויותם היו חלק מהחשך עצמו, הוא "יתרון האור מן החשך" עצמו. כשהחשך עצמו מתהפך מתגלה "אור חדש על ציון תאיר"[יא], אור ש"חדש להיות אור"[יב] משום שקודם היה בגדר חשך, ודווקא ה"אור חדש" הזה הוא ה"תורה חדשה" של משיח. זהו ההסבר למהפכה הרביעית[יג] שאנחנו מדברים עליה – לפני שיבוא משיח אנחנו צריכים להאיר לאומות העולם וכך למצוא ולקרב את כל אותם יתרו'ים, כל הגרים הפוטנציאליים, שבהתקרבות שלהם תלויה התורה החדשה של המשיח.

יש בכך רמז יפה וידוע אצלנו[יד]: "יתרון האור" (878) שוה משיח במילוי – מם שין יוד חית. אותו מספר שוה גם חשך במילוי – חית שין כף – וגם חשך-ענן-ערפל[טו] (מתוכם הופיע אור התורה במתן תורה[טז]). מתחלת השנה אנחנו מזכירים[יז] ששנת תשפ"ב היא שנת "לשכן בערפל" – שנה של גילוי משיח ותורת משיח דווקא מתוך ערפל של אי-ודאות (ועל "הנה אנכי בא אליך בעב הענן"[יח] בפרשת יתרו אומר רש"י שהוא הערפל). כלומר, הגילוי המלא של משיח בא דווקא מתוך החשך המלא, "חשך ענן וערפל", "כיתרון האור מן החשך".

העלאת ניצוצות – יסורים וגיור

בעצם, ההקדמה למתן תורה – גם הראשון, וגם לגילוי תורה חדשה של משיח – כוללת שני דברים, שכנראה "הא בהא תליא":

קודם כל, יסורי הגלות. "לפום צערא אגרא"[יט] – לפני מתן תורה נדרשה גלות מצרים ולפני הגילוי של התורה העתידית נדרשת כל הגלות הארוכה שלנו[כ]. לפני יציאת מצרים כתוב "ועבדום ועִנו אֹתם ארבע מאות שנה"[כא] – השעבוד והעינוי, יסורי הגלות, הם תנאי לקבלת האור החדש של התורה. יחסית, במתן תורה, בו זכינוי בגלוי לגליא שבתורה, האור התגלה מרובד לא כל כך נסתר ("העלם שישנו במציאות", בלשון החסידות[כב]), ולכן גם הגלות שנדרשה היתה קצובה, הקץ היה מגולה וידוע מראש, ואילו ה"אור חדש" שיתגלה לעתיד הוא מהסתר מוחלט ("העלם שאינו במציאות"), לכן הקץ אינו מגולה והגלות כה ארוכה. בנוסף, כפי שפתחנו, שני הגילויים דורשים גיור של הגרים הפוטנציאליים. בשביל מתן תורה נדרש בעיקר יתרו (וכפי שעוד נרחיב) ולגילוי שלם של תורת משיח נדרש היום ריבוי גדול, באיכות ובכמות, של גיור – המהפכה הרביעית.

מה הקשר בין שני הדברים? גם יסורי הגלות וגם גיור הגרים הם שני סוגים של העלאת ניצוצות קדושים. אחד הקטעים הכי עמוקים בחסידות, הווארטים הכי חזקים, הוא סוד היסורים שמסביר אדמו"ר הזקן בביאור כוונת המקוה בסידור עם דא"ח[כג]. הוא כותב שם שהפילוסופים לא יודעים את הסוד של בירור רפח ניצוצין ולכן הם לא מסוגלים להבין את התועלת והכדאיות ביסורים. כלומר, היסורים עצמם הם בירור מיניה וביה – הם מוציאים מעמקי הנפש של ישראל, של כלל ישראל, את הפוטנציאל הכי עמוק הטמון בה ובעצם מכשירים את עם ישראל להיות כלי לקבל את התורה. כמובן, גם גיור הגרים הוא בירור ניצוצות שהיו בקרב האומות אליהן גלו ישראל, שהרי "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים"[כד]. הגלות היא לא רק פיזור 'טכני' בין האומות, כדי 'לחפש בנרות' את הניצוצות-הגרים שביניהם – גם ליסורי הגלות גופא יש ערך בחיפוש הזה. כמו שהיסורים מוציאים את עומק הלא-מודע היהודי, הם גם מעוררים בדרך ממילא את הגרים הפוטנציאליים שנמצאים בסביבה[כה]. ה"ועבדום וענו אֹתם" מביא ל"ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול"[כו]. אם היסורים מכשירים את עם ישראל להיות כלי לקבל את האור החדש, הגרים שבאים מהחוץ הם מעין 'פיתוי'[כז] לעורר את ה' לתת את התורה.

ונקודת קשר נוספת: אדמו"ר האמצעי מסביר[כח] שדווקא על ידי שפלות עם ישראל בגלות, מתוך היסורים, זוכים להגיע לאחדות ישראל. אחדות ישראל אמתית היא דווקא על ידי צירוף גרי הצדק לאזרחים, "כגר כאזרח"[כט], בשויון ובאחדות. ללא הצטרפות הגרים כנסת ישראל חסרה בעצם, וממילא לא תתכן אחדות (ורמז נאה: גר-אזרח עולה אחדות). ורמז: שני הרכיבים – יסורי הגלות גיור[ל] – עולים יחד אהבת ישראל (949, אהבה פעמים חכמה), שתכליתה אחדות.

"עצות מרחוק" לתיקון הממלכתיות

ביציאת מצרים היו גרים שהצטרפו לעם ישראל ממצרים גופא, "וגם ערב רב עלה אתם"[לא] – שהאריז"ל מסביר[לב] שהם רב ניצוצות (מתוך רפח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים) – אך אלו היו גרים שלא התגיירו כדבעי והזיקו הרבה לעם ישראל בשנות שהותם במדבר[לג] (וגם במשך הדורות אחר כך, שוב ושוב[לד]). לעומת זאת יתרו, שהגיע ממדין, היה גר-צדק אמתי – אב-טיפוס של הגר הרצוי[לה]. יתרו הוא גר-צדק במאה אחוז, בכזו שלמות עד שהוא נותן עצות טובות למשה רבינו – הוא בא ומצטרף מרחוק ומביא עמו "עצות מרחוק אמונה אֹמן"[לו].

בכלל, היסוד של "עצות מרחוק" משמעותי ביציאת מצרים וגם אקטואלי מאד היום. חז"ל לימדו ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"[לז]. לכן, כדי לצאת מהגלות ולזכות למתן תורה צריכים כח שמחוץ לשעבוד – כח שמגיע מרחוק ומבחוץ. כך, משה רבינו, גואל ישראל, הגיע לעם ישראל יחסית מבחוץ ואף מרחוק. אמנם משה רבינו הוא המיוחס ביותר בישראל, בנו של עמרם ״גדול הדור״[לח], לוי, שאף היה ראוי לכתחילה לכהונה[לט] (ואף שימש בכהונה גדולה תקופה מסוימת[מ]). ובכל זאת, משה גדל רחוק, בארמונו של פרעה מלך מצרים, ב'שמנת' החברתית של מצרים (ועד ש"ויגדל משה"[מא] – "שמינהו פרעה על ביתו"[מב]) – מהבחינה הזו, הוא כמו בעל-תשובה ביחס לאחים שלו. לפי מדרש אחד[מג], לאחר שברח ממצרים ולפני שהגיע למדין הוא אף היה מלך כוש ארבעים שנה – עד שהגיע חזרה למצרים הוא היה רחוק מאד. תולדות חייו של משה אפשרו לו להיות כח מקיף, חיצוני ומשוחרר, שמסוגל להוציא את בני ישראל מארץ מצרים (ובמובן הזה, גם מצד יחוסו לשבט לוי – בני לוי לא השתעבדו ומשה ואהרן היו פנויים לצאת ולבוא כרצונם[מד], לפעול מבחוץ לשחרור העם השבוי).

כשם שהדברים נכונים ביחס לגאולה משעבוד מצרים, הם נכונים – וביתר שאת – לבנין עם ישראל כעם עצמאי. העצות שנותן יתרו למשה נוגעות לניהול נכון של חברה ומדינה – עם הירארכיה נכונה, מבנה יציב וחלוקת סמכויות. משה, שגם היה יחסית 'מבחוץ', שייך לשרש הבל[מה] – שרש של חסדים, שקשה לו עם הגדרות של סמכות והירארכיה. לעומתו, יתרו שייך לשרש קין[מו], שיש לו גבורות שדורשות סדר וסמכות. בכל זאת, בין יתרו ומשה, השווער והאיידעם (החותן והחתן), יש זיקה וקירוב גדול[מז]. חז"ל אומרים שכאשר ה' התגלה למשה בסנה כ"אלהי אביך"[מח] הוא רמז לו שעמרם אביו כבר נפטר (שהרי הקב"ה אינו מייחד את שמו על הצדיקים בחייהם[מט]) – כדי להתחיל להיות גואל ישראל משה צריך לדעת שאביו כבר לא קיים בעולם הזה (שאין כאן פגיעה בכבוד אביו וגם לדעת שאין להסתמך על גדול הדור שהנהיג עד כה, ואולי גם שמי שפועל 'מבפנים' – והוא היה כפוף לו עד כה – כבר איננו והגיע הזמן שיפעל 'מבחוץ'). אך כשאביו לא קיים הוא מתחבר אל חותנו, שמאד קיים עבורו, ובהמשך מגיע אל המדבר עם אשתו ובניו של משה (כ'נציג' של קרוביו הקרובים ביותר) – ה'חוצניקיות' של יתרו נוספת אל ה'חוצניקיות' של משה, מגבה ומעצימה את ה"אין חבוש מתיר עצמו" ונותנת לו "עצות מרחוק" לניהול הציבור. גם היום, בשביל להוציא את עם ישראל מהשבי המנטאלי וכדי לכוון אותו כיצד לבנות מדינה של תורה נדרשים כוחות מבחוץ. לכן אמרנו כמה פעמים שהתיקון יבוא דווקא מבעלי תשובה, "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה"[נ], ובפרט מבעלי תשובה שבאים מחוץ לארץ, עם מנטליות אחרת לגמרי[נא].

ב. "וישמע יתרו"

מעלת השמיעה

המלה הראשונה בפרשת יתרו היא "וישמע" – "וישמע יתרו כהן מדין חֹתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו וגו'"[נב]. השמיעה היא שהביאה את יתרו לצאת מכבודו של עולם אל המדבר ולהתגייר, כלשון רש"י "מה שמועה שמע ובא?". בפשט יתרו שמע על יציאת מצרים ומופתיה ורש"י מציין בפרט את קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. לפי הדעות שיתרו הגיע רק לאחר מתן תורה, אפילו את גילוי האלקות של מתן תורה הוא לא ראה – הוא גר שמגיע מתוך שמיעה. שמיעה שייכת לבינה, שהיא מקור הגרות[נג], והיא מקור הגבורה ("אני בינה לי גבורה") והיראה ("הוי' שמעתי שמעך יראתי"), השייכות לשרש נשמת יתרו, כנ"ל.

למרות שבדרך כלל יש מעלה בראיה, כתוב שיש מעלה מיוחדת דווקא בשמיעה. בטח מי שיושב פה שמע על הרב הנזיר שבספר שלו, קול הנבואה, מסביר דווקא על המעלה של השמיעה ביחס לראיה. השרש של זה בחסידות הוא בהקדמה של ספר התניא, שם אדמו"ר הזקן מביא פירוש חסידי מהפכני למאמר חז"ל "אינה דומה שמיעה לראיה"[נד]. הפשט הוא שהשמיעה היא למטה מהראיה, כמובן, אבל חסידים פרשו כאן ש"אינה דומה שמיעת דברי מוסר [מרבי] לראייה וקריאה בספרים" – שיש יתרון מהותי בשמיעה. בלשון החסידות, השמיעה נקראת "דערהער" – שמיעה רגישה שיש בה הפנמה. "וישמע יתרו" מלמד שדווקא לגר נחוצה השמיעה הפנימית, ודווקא עבורו חשובה ההתקשרות לדמות חיה[נה] – שמיעת חסידות מפי רבי, ולא רק קריאה בספרים.

קריאת האומות – "שמע ישראל"

לאור ההסבר על חשיבות הגיור לטובת עם ישראל – לקבלת התורה ולעיצוב הציבור – אפשר גם לתת הסבר נוסף: לא רק שהגרים זקוקים לשמיעה, הם גם מסוגלים להעניק את חוש השמיעה המיוחד שלהם לעם ישראל. כמו שהגרים האמתיים נותנים לעם ישראל "עצות מרחוק", כך הם מזכים את היהודים – הרואים מקרוב – את הרגישות והכח של "שמועה טובה מארץ מרחק"[נו] (שהרי שמיעה היא לרחוקים דווקא[נז]).

עשרת הדברות שמופיעים בפרשת יתרו חוזרים שוב במשנה תורה בפרשת ואתחנן[נח]. שם מופיע גם פסוק יסודי, ששייך במיוחד לדור שנכנס לארץ[נט] (ולכן לא מופיע כאן) – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (פסוק של שמיעת-קבלת שני הדברות ששמענו מפי הגבורה[ס], "הוי' אלהינו" הוא קבלת "אנכי הוי' אלהיך" ו"הוי' אחד" קבלת "לא יהיה לך", כנודע[סא]). כפי שמסביר רש"י, בפשוטו של מקרא, הפסוק "שמע ישראל" שייך מאד למהפכה הרביעית ולגיור מסיבי לעתיד לבוא – "'הוי' אלהינו הוי' אחד'. 'הוי'', שהוא 'אלהינו' עתה, ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות 'הוי' אחד', שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי''[סב], ונאמר 'ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד'[סג]".

בפשוטו של מקרא, משה רבינו הוא הפונה לעם ישראל "שמע ישראל". יש גם פירוש בחז"ל שזו הפניה של השבטים לאביהם ישראל-סבא, האומרים "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד"[סד]. אבל לפי מה שאמרנו אפשר לתת עוד פירוש – כל כך טוב, שכדאי לחפש אם מישהו אומר אותו... – שהפסוק הזה הוא מעין נבואה שלעתיד לבוא, בזמן שיאמרו האומות לישראל "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'"[סה], הן גם יאמרו להם "שמע ישראל וגו'". הגוים יטענו ש"הלוא אב אחד לכֻלנו הלוא אל אחד בראנו"[סו] ויצהירו-יבקשו "שמע ישראל", הבינו עם ישראל, "הוי' אלהינו הוי' אחד" – אנחנו רוצים שה' אלקי ישראל יהיה גם "אלהינו" ויהיה "הוי' אחד" לכל העולם. בפירוש המיוחד הזה תומכת תשובתו של החיד"א[סז] לגוי ממכריו שראוי שיאמר פעמיים בכל יום "שמע ישראל".

אם נפרש כך, הגוים מתעוררים עם חוש השמיעה שלהם ומעניקים אותו לעם ישראל (עד שהוא נעשה חוש 'עצמי' של ישראל) – "שמע ישראל" (אכן, אצל עם ישראל הופכת השמיעה הפנימית לראיה ממשית[סח] – כמו "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[סט] במתן תורה, אחרי "וישמע יתרו" – ו"שמע" כולל אצלם את "שאו מרום עיניכם [וראו]"[ע], כנודע[עא], ובקיום "שמע... אחד" הם מעידים עדות-ראיה על האלקות לעולם כולו – "אתם עדי נאֻם הוי'"[עב] ו"עד הוי' בכם"[עג]).

ג. "וגרך אשר בשעריך"

שבע מדרגות ביום השביעי

לשלמות הענין נוסיף כאן עוד נקודה: אם פרשת יתרו פותחת בגיור צריך לחפש האם מופיעה המלה גר בפרשה. יש כזה דבר? [בשבת.] נכון, בתוך עשרת הדברות[עד], השיא של מתן תורה, מופיע בפירוש גר, בדיבר הרביעי – "ויום השביעי שבת להוי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך".

יש כאן משהו שבתי מאד – ב"יום השביעי" אנחנו אחראים על שביתה ממלאכה בשבע דרגות – אתה, בנך, בתך, עבדך, אמתך, בהמתך, גרך. אם מוצאים שבע דרגות בשבת הן ודאי כנגד שבע המדות התחתונות (ז"ת), וברור שההקבלה כאן היא לפי הסדר:

המלה "אתה" מזכירה מיד את הפסוק שנאמר לאברהם אבינו[עה], איש החסד, "אתה כהן לעולם"[עו]. הפניה לנוכח, "אתה", מעידה על קשר פנים בפנים, קשר של אהבה (פנימיות החסד). הדבר הראשון שצריך לגלות בשבת הוא האהבה שלך. אחר כך "אתה" צריך לקחת אחריות על שאר המדרגות הבאות – הבן שלך, הבת שלך, העבד שלך, האמה שלך, הבהמה שלך, וגם הגר 'שלך' ("גרך") – בסוד ליווי החסד את כל שאר המדות, "יומא דאזיל עם כולהו יומין" [עז](כשהיחס הכללי של האהבה לכולם הוא משרה את השראתו על שביתת השבת שלהם – כפי שמקרינה לכל אוירת השבת).

"בנך" מכוון כנגד הגבורה – אהבת האב לבן מתבטאת בחינוך שלו ליראת שמים, כשהוא מקיים לשם כך "חושך שבטו שֹנא בנו ואֹהבו שחרו מוסר"[עח].

"בתך" שייכת לתפארת – שהמלכות-הבת יוצאת מאחוריה[עט] – כשעיקר היחס לבת (כמו גם לאשה) הוא יחס של רחמים. מתוך הרחמים באה האחריות על שביתת הבת.

אחר כך, "עבדך ואמתך" מכוונים כנגד נצח והוד. בכלל, נצח והוד הם הכוחות הפועלים והמיישמים – תכלית העבדים והשפחות היא לבצע בפועל, כרגליים במציאות, את מה שטמון באדם בכח – כשבפרט "איהו [עבדך] בנצח" ו"איהי [אמתך] בהוד"[פ].

אולי הכי מענין פה ש"בהמתך" מכוונת כנגד היסוד. ביסוד קיימת התאוה הבהמית ממש – כל אחד צריך לדעת, בהקשר של פגם הברית ותיקון הברית, שהברית היא בעצם הבהמה שלו[פא]. יש לאדם אחריות על שביתת-תיקון הבהמה שלו, ואם הוא זכה לקדש את ה-בהמה היא תהפוך ל-בן – הוא יזכה להעמיד בנים כשרים בכח היסוד (דבר השייך, כמובן, במיוחד לשבת – שעל היחוד בה לשם הולדה נאמר[פב] "אשר פריו יתן בעתו"[פג]).

"גרך אשר בשעריך", אחרון חביב[פד], שייך לספירת המלכות – הגרים נאחזים בספירת המלכות^פו (כשהם משלימים את המרכבה של עם ישראל, בה כהן-לוי-ישראל הם כנגד חסד-גבורה-תפארת והגר כנגד המלכות[פה]) ויש בהם כח מיוחד של תיקון המלכות (כנ"ל וכפי שנרחיב עוד מיד). שוב, הכל מתחיל מהאהבה של "אתה", כשיש מצוה יתרה ומיוחדת של אהבת הגרים[פו].

ולסיכום:

חסד אתה		גבורה ובנך
	תפארת ובתך
נצח עבדך		הוד ואמתך
	יסוד ובהמתך
	מלכות וגרך אשר בשעריך

שער התיקון – האחריות על הגר

נחזור לעיקר עבורנו כאן – "גרך אשר בשעריך". השייכות של חמש הדרגות הקודמות – "בנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך" – מעידה על בעלות ממשית, זיקה של קנין ל"אתה". לעומת זאת המדרגה השביעית שונה – "גרך" איננו גר שלך במובן הקניני, אבל הוא שוכן "בשעריך" והוא נקרא "גרך" משום שעליך לאהוב אותו, לתת לו תחושת שייכות ולקחת עליו אחריות. אנחנו אחראים גם על המדרגה השביעית, המלכות, כאילו היא שלנו. בהקשר רחב יותר נלמד מכך לגבי תיקון המלכות-המדינה בכלל – המדינה איננה בבעלות האישית של אף אחד, אך על כל אחד לקחת אחריות אישית ולדאוג לתיקון המדינה.

בכלל, גם הביטוי "אשר בשעריך" רומז למלכות, שנקראת בפירוש שער – "זה השער להוי' צדיקים יבֹאו בו"[פז]. המלכות בכלל היא השער לעבודת ה', "דא תרעא לאעלאה"[פח], והפסוק כאן רומז שהיחס לגר הוא השער שלנו לה', השער שלנו לשבת והשער שלנו לגאולה. בפרט בדור שלנו, השער לכל הדברים הטובים הוא לקיחת האחריות על הגרים, לימוד התורה שלהם והכנסתם לשמירת השבת שהיא המתנה שנתן לנו ה'[פט] (עד ש"גוי ששבת חייב מיתה"[צ], כך שעיקר משמעות הגיור הוא ביחס לשבת).

זהו עוד דרוש שלם, חשוב ויפה, על הסוד של הגר בפרשת יתרו.

לשפוך חסידות

נסיים בסיפור שקראתי לא מזמן[צא]:

היה משפיע בדור הקודם, עוד בזמן הרבי הקודם, בישיבת חב"ד בתל-אביב – ר' שאול ברוק. הוא היה יהודי מיוחד. פעם הוא נפגש עם החזון איש וסיפר לו על הישיבה ועל לימוד החסידות בה. החזון איש התפעל מאד – כנראה לא רק מלימוד החסידות, אלא מר' שאול, יהודי שרבים התפעלו ממנו – ובסוף הפגישה הוציא שטר של עשר לירות ונתן לו, כשהוא אומר שבישיבה כזו גם הוא רוצה להיות שותף. סיפור מענין, כי בהמשך היו גם חיכוכים של חב"ד עם החזון איש.

זהו רק רקע לביטוי של הרבי שאצלנו 'מעגיסט חסידות' – שופכים חסידות. עד לרבי הרש"ב לא היתה מציאות שלומדים חסידות באופן מסודר וקבוע בישיבות – למדו חסידות, אבל לא בצורה מסודרת. רבי חיים-עוזר התפלא פעם על לימוד מרובה כזה של פנימיות, בבקר ושוב בערב, והרבי התבטא שאצלנו שופכים חסידות. גם בישיבה שלכם כדאי לקבוע סדר מסודר לחסידות... לעניננו, צריכים 'לשפוך' תורה לגוים – לשפוך הכוונה בלי גבול, כאשר התורה כבר תעשה את הבירור, תקרב את מי שצריך לקרב – גם אם הניצוץ שלו בהעלם שאינו במציאות – וממילא תדחה את מי שלא שייך בכלל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• גילוי התורה "כיתרון האור מן החשך" בא על רקע של גיור – שהוא הפיכת חשך (האומות) לאור (ישראל).
• יסורי הגלות וגיור הם שני סוגי בירור ניצוצות המהווים תנאי למתן תורה.
• יסורי הגלות מגלים את עומק נשמות ישראל, מקבצים גרים ומביאים לאחדות אמתית.
• יסורי הגלות עושים את עם ישראל כלי לתורה וגיור גרים 'מפתה' את ה' להאיר את אור התורה.
• "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" – לכן משה רבינו גדל בבית פרעה והתרחק לכוש ולמדין.
• תיקון המדינה-המלכות תלוי ב"עצות מרחוק" של מי שבא מחוץ לעולם התורה והקדושה.
• ה'חוצניקיות' של החותן יתרו מעצימה את ה'חוצניקיות' של החתן משה.
• הגרים שייכים למעלת השמיעה על הראיה – הם זקוקים לשמיעת חסידות מפי רבי (ולא רק ספר) ול'דערהער' פנימי.
• הגרים מוסיפים בעם ישראל את מעלת השמיעה – "שמע ישראל"!
• ראשית שמירת שבת היא מתוך חסד-אהבה.
• עיקר חינוך הבן הוא ליראת שמים ועיקר היחס לבת הוא רחמים.
• תיקון הברית הוא תיקון הבהמה שבאדם.
• הגר אינו 'שלך' – אך עליך לקחת עליו אחריות מתוך אהבה!
• על כל אחד לקחת אחריות אישית על תיקון המדינה.
• בדורנו היחס הנכון לגר הוא השער לכל עבודת ה'.
• צריך 'לשפוך תורה' על אומות העולם – בלי גבול – והתורה תעשה את הבירור.