סעודת ראש חדש (חלק שני)

סיום הרמב"ם; פרשת מטו"מ; החושים האלקיים

א' מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד[א]

ד. סיום הרמב"ם – נעוץ סופן בתחלתן (בגרסה המדויקת)

שני שינויי נוסח בסיום הרמב"ם

הגענו ללילה, כבר יום חדש. לפני קצת פחות משלש שנים התחלנו ללמוד פרק אחד ביום ברמב"ם וכעת נקדים קצת את הסיום – הסיום של ברכות היה ל-א' אב וכעת עושים סיום ל-ב' אב, סיום הרמב"ם:

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

כידוע, יש שינויי גרסאות ברמב"ם, ודווקא בהלכה האחרונה הזו יש שני שינויים מאד בעלי משמעות. הפלא שלשינוי הכי בעל משמעות לא ראיתי שמתייחסים. אקרא את הגרסה שמופיעה בספרים חדשים יותר (כמו הרמב"ם שהוציא הרב זיני, לפי הגרסאות של הרב קאפח):

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

יפי, יש אנשים שהקשיבו טוב... בגרסה הישנה, וכך בכל שיחות הרבי וכל הפירושים, המלה העיקרית היא "ישראל" – יש לעתיד לבוא הבדל בין חכמי אומות העולם לחכמי ישראל. כולם יעסקו רק בידיעת ה' בלבד, "ולפיכך יהיו ישראל חכמים וכו'", דגש על ישראל, ובגרסה של הרב קאפח לא כתוב ישראל בכלל, "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את הוי' בלבד ולפיכך יהיו חכמים גדולים" – מי? כולם. לא מחלק בין יהודים לבין לא-יהודים. והשינוי השני, לא רק שכולם יהיו חכמים גדולים אלא "יודעים דברים הסתומים העמוקים" – הוא החסיר מלה והוסיף מלה, הוציא "ישראל" והוסיף "העמוקים". שני דברים מאד משמעותיים, בפרט אם יש הבדל בין ישראל לאומות לעתיד לבוא. גם צריך להבין את המשמעות שמוסיפה המלה "העמוקים" על "סתומים".

ספירת המלים בגרסה המלאה

עכשיו, מה הגרסה הנכונה? [תלוי אם לפני המהפכה הרביעית או אחרי...] תיכף נגיע לזה. המהפכה הרביעית היא שרוצים שכמה שיותר יהיו ישראל – עדיין צריך להיות ישראל. מי שישמור שבע מצוות, יהיה גר תושב, גם יעסוק רק בידיעת ה', אבל ישראל – המיוחסים וגרי הצדק – ידעו דברים עמוקים וכו'. כיון שעל כל מלה יש כאן ספק, גם ישראל וגם העמוקים, היות שזהו דין דאורייתא צריך לחומרא – לגרוס גם ישראל וגם העמוקים. בעצם הא בהא תליא – היות שעמוקים שייך דווקא לישראל. גם גוים יכולים לדעת דברים סתומים, אבל עומק שייך לדעת ודעת יש לישראל (הרי "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", אין להם דעת).

מה הראיה שבאמת צריך את שתי המלים? צריך לספור כמה מלים יש בהלכה זו. זהו סיום הרמב"ם. תספור את המלים – בינתים לחיים. הרמב"ם, כידוע, אהב מספרים. לפי הגרסה הישנה יש 54 מלים וגם לפי החדשה יש 54 מלים – כי הוסיף מלה והוריד מלה. אנחנו רוצים גם את ישראל וגם את העמוקים, לכן יש במהדורה המתוקנת שלנו 55 מלים, משולש של 10. הרמב"ם התחיל את חבורו במשולש, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" הוא משולש כידוע (של מח), ומתאים שיסיים במשולש, ולא סתם משולש אלא של עשר, "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר".

צריך לחבר להלכה הראשונה, אבל גם בה יש שינוי גרסה. נקרא את הגרסה בספרים החדשים:

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

כמה מלים יש כאן? 25. בגרסה הישנה יש שינוי, שבמקום "מן שמים וארץ" כתוב "משמים וארץ" ואז יש 24 מלים. נסמוך על המקסימום, על הגרסה הזו, שיש בהלכה הראשונה 25 מלים ובאחרונה 55. 25 הוא 5 ברבוע וגם מספר השראה של 4 – 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע, המשפט המפורסם, מספר מושלם ביותר.

כמה ביחד? 80, המלה הראשונה של הרמב"ם, יסוד. "בתר רישא גופא אזיל", הכל הולך אחר הפתיחה. יסוד הוא תיקון הברית, גם שייך לחדש מנחם אב.

הנוסחה העולה מחבור ההלכות

נאמר יותר מתוחכם: 25 הוא 5 ברבוע ו-55 10 במשולש. היחס בין 5 ל-10 הוא שלם וחצי, י-ה, "יסוד היסודות". נפשט למשפט בחשבון: n2 פלוס 2n במשולש. הרמב"ם משום מה רוצה ללמד אותנו פרק בחשבון, משפט בחשבון, שנחשב את הנוסחא n2 פלוס 2n במשולש.

אם מציבים 0 שוה 0; אם מציבים 1 שוה 4; אם מציבים 2 שוה 14 – יד החזקה, יד ספרים, אם מציבים 3 שוה 30, "המלכות נקנית בשלשים מעלות", יהודה; אם מציבים 4 שוה בן, כלב (בן יפנה), נשיא שבט יהודה בפרשת מסעי; אם מציבים 5 שוה 80.

כעת נראה משהו מאד מיוחד בנוסחה זו: 0, 4, 14, 30, 52 – עד יסוד ולא עד בכלל – שוה בדיוק 100, שלמות, 10 ברבוע. ואם יסוד, 80, שוה כבר 180. כמה מספרים חיוביים יש עד 80? 5, כך שהממוצע הוא 36, 6 ברבוע. ארבעת המספרים הראשונים עלו 100, ממוצע 25, 5 ברבוע. שלשת הראשונים עולים 48, הממוצע הוא 16, 4 ברבוע. שני הראשונים עולים 18, הממוצע 9, 3 ברבוע. רק המספר הראשון 4, 2 ברבוע. משהו מופלא – הערך הממוצע של כל סכום בסדרה זו, עד מספר מסוים, הוא פשוט הרבועים לפי הסדר. משום מה הנוסחה נותנת את הריבועים, משהו מופלא שהרמב"ם רוצה ללמד אותנו כאן.

הסדרה הזו מתחילה מ-4, המספר שהרמב"ם הכי אוהב כפי שכותב בפירוש במו"נ. הרבי הכי אוהב את המספר 3, זה ההבדל בין הרבי לרמב"ם – כלל גדול אצלנו כמבואר בהרבה מקומות. מתחיל מ-4, מגיע ל-יד, ואחר כך לחבור מספר המלים של ההלכה הראשונה והאחרונה.

ה. ענוות המלך והמהפכה הרביעית בהלכות מלכים

מעלת המשיח שיהיה ענו ("היום יום" ר"ח מנחם-אב)

אנחנו באמצע לעשות סיום רמב"ם. נסתכל ב"היום יום" של היום:

מעלת המשיח שיהיה עניו [משום מה ביארצייט של אהרן הכהן הוא כותב על מלך המשיח. מה קורה איתו היום? ראשית ההריון שלו, אהרן לשון הריון כנודע. ראשית ההתהוות היא הרגע הראשון בסוד שלשת הרגעים של ר"א אבולעפיא. הוא זוכר את הרגע הראשון, רגע ההתהוות – לשון הויה (הצירוף של חדש אב) – וממנו הוא כנראה מקבל את הענוה. משמע כאן שמשיח יותר ענו ממשה רבינו. על "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" יש מחלוקת בחז"ל אם רק בדורו או שכולל את האבות, אבל אפילו אם כולל את האבות יתכן שמשיח יהיה עוד יותר ענו ממנו.],

דהגם שיהיה בתכלית הגדלות [לא יהיה מישהו יותר בגדלות ממנו. תכלית הגדלות בקבלה היא גדלות ב' דאבא, ראית המהות, "עין בעין יראו", שתי העינים של ה-כרם שהזכרנו קודם. איך מתבטאת תכלית הגדלות?], וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו ע"ה [הכוונה שילמד אותם תורה.], עם כל זה יהיה בתכלית הענוה והבטול [בתכלית הגדלות ובתכלית הענוה. תכלית הבטול היא "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ותכלית הענוה "פנימיות אמא פנימיות עתיק", כידוע. על ענוה כתוב "משה זכה לבינה", בחינת הענוה שלו, ובטול הוא "כי מן המים משיתהו", שרשו בחכמה.] ללמוד גם עם אנשים פשוטים [כמו שלומד עם משה רבינו ילמד עם היהודי הכי פשוט. ממי הוא מקבל זאת? מאהרן ש"אוהב את הבריות", אנשים הכי פשוטים, שאין להם שום מעלה חוץ מכך שנבראו על ידי ה'. זו מעלת מלך המשיח, ענוה שבאה לידי ביטוי בכך שאוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כמו אהרן כהן גדול].

"היום יום" של היום אומר שמשיח יהיה הכי ענו. משיח-ענו עולה 22 ברבוע. אם נעשה "גורעין ומוסיפין ודורשין" יהיה שמחה-ענוה – הרמז הידוע ששמחה ועוד ענוה (כמו שמחה ושפלות שהזכרנו קודם) עולה שלמות של 22 ברבוע, נשמה-גוף, שמחה היא נשמה והגוף הוא ענוה.

ענוות המלך ברמב"ם

נראה איך הרמב"ם כותב זאת בהלכות מלכים בסוף פרק ב. קודם[ב] הוא כתב הלכות כבוד המלך, כמה צריך לחלוק כבוד למלך ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". הוא אומר שעם תלמידי חכמים בצנעה הוא מדבר תוך שחולק להם כבוד מאד, אבל בפרהסיא כאשר מדבר עם סתם אדם אסור לו לדבר עמו ברכות – צריך לדבר קצת קשוח, שתהיה יראתו על הכל.

הוא מסיים את הפרק בהלכה ו:

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל [כמו שהרבי תמיד דייק, כל מה שהרמב"ם כותב הוא הלכה, ארבע אמות של הלכה, אז יש הלכה שהמלך האמתי, משיח בן דוד, כמו שדוד היה שפל בעיניו, צריך שלבו בקרבו יהיה שפל וחלל. המפרשים מסבירים שבלשון הרמב"ם שפל הוא יותר מענו, כמו בהלכות דעות שענו הוא דרך האמצעית, אבל להיות בשפלות – אנחנו אוהבים שפלות – היינו יותר ענו מענו. כמו שהוא יסכם, הענוה שלו מתבטאת בהתנהגות שלו, כמו שכותב גם על אהבת ישראל, שלפי הרמב"ם אינה מדה בלב אלא התנהגות. כך אצל הרמב"ם, צריך להתנהג בענוה, אבל בלבו יש לו שפלות – לבו צריך להיות בתכלית השפלות, עד כדי כך שהוא חלל ריקן בלב.] שנאמר ולבי חלל בקרבי

ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי [אף שקודם אמר שעם היחיד בפרהסיא צריך לדבר בתוקף, אסור לנהוג אתו ברכות. כעת מדבר על ההתנהגות, הלב צריך להיות שפל וחלל. בחסידות תמיד מוסבר שבלבו בפנים הוא במצב של שפל ובחוץ בהתנשאות, יחס של שפל-גאות בים המלכות, שכפי השפל הפנימי כך צריך להיות בהתנשאות וגאות כלפי חוץ. החוש של אב הוא שמיעה והכח שפלות – שמע בגימטריא שפל. שפלות שוה "ושמעת" או "ותשמע" או "תשמעו". עוד פעם, בקרב לבו צריך להיות שפל וחלל וכו'.] שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו [סיום הפסוק האחרון של פרשת המלך.]

ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם [למדנו בפרשת פינחס מה פירוש "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". משמע שלרמב"ם יש פירוש מחודש, שהוא דואג לצרכים הפרטיים של כל נתיניו.] ויחוס על כבוד קטן שבקטנים [היהודי הכי קטן במדינה שלו.] וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות [עם הפרט אסור לדבר רכות, אבל כשמדבר עם כל קהל ישראל צריך דווקא בלשון רכות ולא בלשון מרות. אין לו לנהוג במרות על הכלל. לכלל צריך להתייחס ברכות.] שנאמר שמעוני אחי ועמי [כך דוד המלך פנה לקהל. המלך קורא לכל עם ישראל "אחי ועמי".] ואומר [אצל רחבעם] אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו' [המלך צריך להרגיש עצמו כלפי הכלל כעבד, כלפי הפרט משהו אחר.

הוא מסיים את ההלכה בעיקר:] לעולם יתנהג בענוה יתירה [אצלו ענוה היא התנהגות, כנ"ל.] אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם [מענין שמפרש את ה"מה" כהתנהגות בענוה.] ויסבול [קשור לרש"י, היארצייט של אתמול, שמפרש ענו כ"שפל וסבלן"] טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם [צריך לסבול אותם כשהם כועסים עליו] כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב לרעות ביעקב עמו [בשבת היתה אצלנו ברית של רועה-ישראל. הוא מסיים אחרי הכל שהוא שפל וחלל ומתנהג בענוה וסיום הכל שהוא רועה] ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים [ר"ת שם ביט, כידוע.] ובחיקו ישא וגו'.

עד כאן תיאורת הענוה של מלך המשיח ברמב"ם, מתאים ל"היום יום" של היום, שמשיח יהיה ענו. ["שפל וחלל" גם שוה 22 ברבוע.] יפה, בדיוק כמו משיח-ענו ושמחה-ענוה (אם שפל כנגד ענוה צ"ל שחלל כנגד שמחה! והיינו כמבואר בתניא פרק כו שלב טהור ופנוי מדאגות, היינו לב חלל, הוא לב שמח באמת, וכן יש לפרש חלל מלשון לחול בכרמים, כדוד המלך שמכרכר ומפזז בכל עוז, בשמחה רבה ועצומה לפני ה').

ו. תורה לגוים – מקור המהפכה הרביעית ברמב"ם

עוד הלכה אחת ברמב"ם: היות שהזכרנו את המהפכה הרביעית נאמר הלכה ידועה עם קושיא ידועה שנוגעת למהפכה הרביעית. כל ההלכות של שבע מצוות בני נח נמצאות כאן בהלכות מלכים, כלומר שהכל קשור לתיקון המלכות. כמו שמלחמות הן תיקון המלכות גם מצוות בני נח, כל מה שקשור לקשר שלנו לאומות העולם, שייך להלכות מלכים.

איסור לימוד תורה לגוי

בפרק י הלכה ט כותב הרמב"ם:

גוי שעסק בתורה חייב מיתה [אז איך אנחנו מכריזים על המהפכה הרביעית?] לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד [אסור לו ללמוד תורה חוץ מהמצוות שלו.] וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.

הוא מתחיל כאן קשוח, אסור לו ללמוד תורה אלא רק שבע מצוות בני נח, ואחר כך מתחיל להתרכך – כאילו מדבר עם הגוי: ללמוד תורה – אסור לך; לשמור שבת אפילו ביום חול וגם לעשות לעצמך חג – אסור לך, חייב מיתה. אתה, הגוי, רוצה לעשות שבת או חג? יש לך ברירה – או שתהיה יהודי מאה אחוז, תהיה גר צדק, בבקשה, או שתשמור שבע מצוות, לא יותר ולא פחות. לא זוכר אם פעם דייקנו כך הלכה זו. יש כאן כמה שלבים: אסור לך (תורה ושבת), ברירה להיות גר צדק (שאני מאפשר לך, ואז תהיינה לך כל המצוות), או לשמור רק שבע מצוות בני נח, לא פחות ולא יותר, וגם אסור לך ללמוד משהו אחר.

היתר גוי לקיים שאר מצוות כהלכתן

אך בהלכה הבאה אומר הרמב"ם:

בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה ואם הביא עולה מקבלין ממנו נתן צדקה מקבלין ממנו ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם.

מענין אותנו כעת רק המשפט הראשון כאן. אחרי שהוא אמר שאסור לך תורה ושבת, ואם אתה רוצה תתגייר ואם לא תשמור על שבע המצוות שלך בלבד, ואם לא התגיירת ואתה עושה או לומד יותר אתה חייב מיתה, לא הורגים אותך (כן עונשים אותך) אבל תדע לך. בהלכה הבא יש היכי תמצי חדש – גוי בא ואומר שרוצה לעשות סוכה, להניח תפילין או להטיל ציצית, כדי לקבל שכר. הרמב"ם מקבל את הטיעון הזה, כנראה שיש לו איזה שכר, שכר של "אינו מצווה ועושה" אבל הוא שכר.

בשכר יש כמה מדרגות, ואני מניח – הוא לא כותב – שהשכר הרבה פחות מאשה יהודיה. יש "מצווה ועושה", הגברים במצוות עשה שהזמן גרמא, נשים "אינו מצווה ועושה" אבל מנהג ישראל שהנשים היום מקיימות את רוב המצוות, חוץ מתפילין מסבה צדדית וציצית, אבל רוב המצוות הן מקיימות עם ברכה. גם גוי רוצה לקיים את המצוות האלה ולקבל שכר, ומשמע מהרמב"ם שיש לו שכר, אני אומר שמן הסתם פחות מהאשה היהודיה, אבל שכר (אם נכלול גם את העבד, שדינו כאשה, אך לענין השכר י"ל שהוא פחות ממנה, יש כאן ארבע מדרגות לענין קבלת שכר על קיום מצות – איש אשה עבד בן נח – כנגד י-ה-ו-ה, ודוק).

לימוד תורה לגוי שרוצה לקיים מצוות

הוא לא רוצה סתם לשים ציצית, אלא לקיים את המצוה "כהלכתה". יש פה דיוק, שלא ראיתי אף אחד שמדייק – כדי לקיים את המצוה כהלכתה הוא חייב ללמוד את ההלכות, אחרת לא יכול, אבל קודם אמר שאסור וחייב מיתה (חשוב להדגיש שהן האיסור והן ההיתר הוא ביחס לגוי עצמו – ליהודי אין איסור ללמד גוי תורה, מעבר לאיסור "לפני עור" ביחס לגוי, וברגע שיש לגוי רצון ומותר לו ללמוד ליהודי אין שום סרך איסור ללמדו). אם כן, מה החידוש שיוצא מכאן? שברגע שרוצה לקיים את המצוה כמצות ה' ליהודים – מאמין בכך, לא רוצה להתגייר כגר צדק, אבל רוצה לקיים את המצוה כדי לקבל קצת שכר, לקיים קצת מצוות על הדרך עד שמתגייר, לטעום קצת טעם (של ראש חדש אב, יום ה-טעם), אני מאפשר לו ואוטומטית מאשר לו גם ללמוד את ההלכות, אחרת הוא לא יכול. אם כן, אני רואה כאן בפירוש ברמב"ם שקודם אמר שאם לא מתגייר ממש אסור לו ללמוד הלכה וכאן אני רואה שמותר. מה ההבדל?

חייבים לומר פשט ברמב"ם, שמה שאסור לו ללמוד הוא רק לימוד לשם השכלה, לימוד באוניברסיטה, לימוד לא על מנת לעשות. מפורש כאן לגמרי, שעצם הדין שאסור לגוי ללמוד תורה הוא רק כשאין בלימוד שום כוונה שלו לעשות משהו, רק אוהב את השכל, כמו בקוריאה, שחושבים שיהודים הכי חכמים ומוצלחים אז לומדים גמרא כדי להיות גם חכמים ולהצליח בעסקים שלהם. על לימוד תורה כזה לגוי כתוב שאסור לו, אבל ברגע שהלימוד עם פן שרוצה גם לעשות עמו משהו, לקיים, הגם שלא מתגייר לגמרי – מותר. אם הוא מקיים גם מקבל שכר. אם רוצה לקיים שלא על מנת לקבל שכר או על מנת שלא לקבל שכר – אני אומר שאתה כבר 'מריח' יהודי. אם עושה בשביל לקבל שכר הוא עדיין גוי (שאין כאן עבודה לשמה מאהבה, כמבואר ברמב"ם בהלכות תשובה) – אבל זה גם טוב.

לדעתי יצא לנו כאן בפירוש שלימוד תורה לגוים עם איזו כוונה על מנת שישנה אצלם משהו בחיים, בכאן ועכשיו, שיעשה אותם יותר טובים, יותר מוארים, יותר אוהבי ישראל, וכל שכן אם יתן להם הזדמנות לעשות משהו, לקיים איזו מצוה בפועל (שמצד עצמו הוא רוצה לקיים) – כבר מותר אליבא דרמב"ם. כל שכן אם חלק מהכוונה הקודמת, הזמנה שאם אתה רוצה תתגייר, תהיה יהודי מאה אחוז. למדנו הלכות אלה הרבה פעמים, אך איני זוכר אם ככה הסברנו את הפשט בהלכות האלה, אך כך נראה לי הפירוש מאה אחוז חלק. ממילא חוזר להלכה האחרונה של הרמב"ם, למלה "ישראל" – כולם מוזמנים להיות ישראל. אם אתה לא רוצה להיות ישראל לא תגיע לדברים הסתומים העמוקים – תתעסק בלדעת את ה' לפי דרכך, אבל להגיע לדברים הסתומים העמוקים רק אם תהיה ישראל, בבקשה, בכיף, תהיה ישראל.

[כמובן, במעבר מדברי הרמב"ם – על לימוד לגוי שרוצה לקיים מצוה מסוימת כהלכתה – ללימוד תורה על מנת להשפיע על גוים להתקרב, להשתנות ואולי אפילו להתגייר יש עדיין דילוג מסוים. הרמב"ם מדבר על גוי שמצד עצמו רוצה לקיים מצוה כהלכה, ובמהפכה הרביעית אנחנו מדברים על הפצת דברי תורה לכתחילה כדי להשפיע על הגוים – החל מגילוי סודות יחוד ה', האמונה (שהגוי מצווה בפועל על שלילת-הפכה, איסור עבודה זרה), ועד למצות אהבת ה' ויראת ה' (בהן הגוי אינו מצווה, ואנו מזמינים אותו לקיים אותן כהלכתן). הבסיס לכך הוא ההנחה שאכן יש שינוי ברוח העולם – כמו שהסביר הרבי ביחס למהפכה השלישית, לימוד תורה לנשים, שהשתנה משהו במציאות של הנשים בעולם. אנו יוצאים מתוך ההנחה שכעת יש רוח חדשה של רצון מצד גוים רבים ללמוד ולהתקרב, ויש לנו לאפשר להם ולעזור להם בזאת. כאסמכתא ל'דילוג' שאנו עושים כאן בדברי הרמב"ם יש לציין שלאחרי גמר כתיבת היד החזקה, כל ההלכות – עד להלכות המתייחסות לאומות העולם, כפי שאנו לומדים כאן – הקדיש הרמב"ם את המשך חייו לכתיבת המורה נבוכים, אותו כתב הרמב"ם לכתחילה בערבית, באופן שהוא נגיש גם לבני אומות העולם העוסקים בפילוסופיה, שגם הם יזכו לקיים את מצוות האמנת אלקות ואחדות ה', אהבה ה' ויראת ה', כהלכתן.]

עד כאן סיום הרמב"ם של שלש השנים האחרונות. לחיים לחיים.

ו. חלוקת פסוקי מטות-מסעי

מספר פסוקי מטו"מ – הפרשה הארוכה בתורה

נאמר עוד משהו אחד לסיום: שלשום עשינו "חזק" על חומש במדבר. בשבת האחרונה קראנו שתי פרשות יחד, מטות-מסעי – הקריאה הכי גדולה שיכולה להיות מבחינת כמות. היות שיש כלל של הרבי "כמות מאכט איכות" כנראה שזו גם השבת הכי איכותית בכל השנה כולה.

כמה פסוקים יש בפרשת מטות בפני עצמה? קיב, יבק. בפרשת מסעי בפני עצמה קלב פסוקים, קבל, "קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא". ביחד, הקריאה הכי גדולה שיכולה להיות, 244. כמו שנסביר, יש כאן נוסחה אלגבראית חשובה ביותר, 10 ברבוע ועוד 12 ברבוע. המספר קשור לאחד הסודות של המספר רמח. הסוד של המספרים שסה ו-תריג פשוט, כי שניהם מספרי השראה (של יד ושל חי), אותו סוג מספר ממש, אבל לגבי רמח לא כל כך ברור איך לשייך אותו לסוג מסוים של מספר צורני כו'. פירוש אחד שיוצא מפסוקי התורה  – שלא נסביר מקורו כעת – הוא ש248 שוה 10 ברבוע, 12 ברבוע וההפרש ביניהם, 2, ברבוע. הנוסחה היא n ברבוע פלוס n-ועוד-שתים ברבוע פלוס 2 (ההפרש) ברבוע. אם n הוא 10 המספר יוצא רמח. בכל אופן, בלי ה-2 ברבוע, רק 10 ברבוע ו-12 ברבוע, נותן את מספר הפסוקים שקראנו בשבת.

מב מסעות והפרשה ה-מב

נקדים שיש שאלה ידועה אצלנו, שאם מתחילים לספור מבראשית מטות היא הפרשה ה-מב בתורה ומסעי הפרשה ה-מג. לכאורה הייתי רוצה שמסעי תהיה הפרשה ה-מב, כי מתחילה ב-מב מסעות – קצת חבל לי בהשקפה ראשונה ש-מב היא מטות. איך מיישבים זאת, מי שבאמת מפריע לו מאד? יש דעה שלא סופרים את בראשית ב-גן סדרים שבתורה, כמו שכתוב בזהר. אצלנו יש נד, ויש כמה פירושים איך מגיעים ל-גן, ואחד מהם – שהרבי גם מביא אותו – הוא שבראשית היא פרשה כללית ולא סופרים אותה, ואז מסעי היא ה-מב. בסדר, תירוץ כל שהוא. בכל אופן, נראה בהמשך כמה חזרות של המספר מב דווקא בפרשת מטות. כנראה שה' רוצה שדווקא אחר מב פרשות בתורה נגיע ל-מב מסעות (בתחלת הפרשה ה-מג, שבהרבה שנים מחוברת לפרשה ה-מב – מב ועוד מג = פה, מספר ההשראה של ז) בסוד "מטי ולא מטי" של "מוצאיהם למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם" (מב פרשות בתורה בסוד "מוצאיהם", התורה היא המוצא, ודוק).

בכלל, למה מב המסעות שייכים לתקופה של בין המיצרים? ירמיהו, נביא החורבן, בתחלת נבואתו (שבה מפטירים בשבת הראשונה של בין המצרים) אומר "מקל שקד אני רֹאה" ("מקל שקד אני רֹאה" = 841, הרבוע של 29 שהוא הוא מספר ההשראה ה-21 – 21² ועוד 20² – סוד כא ימים[ג]), השקד מבשיל ב-כא ימים, הימים מ-יז תמוז עד ט באב, בלי לכלול את שני הקצוות. יש שיחה של הרבי ששלש השבתות מחזיקות אותנו בשלשת השבועות, כל שבת היא "שבתֹתי", שתי שבתות, וכל שבת כוללת ז ימים – בכל שבת צריך לשמור שתי שבתות, במיוחד בימי בין המצרים – כך שבשלש שבתות בין המצרים, שכל אחת כוללת שתים כפול שבע, יש מב ימים. אפשר גם לפרש שב-כא ימים שבכל אחד יום ולילה יש מב עונות. בכל אופן, התקופה הזו שייכת ל-מב המסעות הרומזים לכל מה שעובר על האדם בחיי חיותו בעלמא דין.

חלוקת הפסוקים לפי העליות

הפלא הוא החלוקה לקוראים. יש לנו ספר חדש, "עמודיה שבעה", וכמדומני שמה שנאמר עכשיו לא כתוב שם. נאמר את מספר הפסוקים בכל עולה לתורה:

ב"ראשון" של מטו"מ קוראים 28 פסוקים, כח, יחי. ב"שני" (הלוי) של מטו"מ קוראים מב פסוקים – אני רואה שדווקא בפרשת מטות, הפרשה ה-מב מ"בראשית" (מב הוא שם של בריאת העולם, של בראשית דווקא), "שני" (שהוא שלישי-רביעי-חמישי בקריאה של מטות בלבד) הוא בדיוק מב פסוקים. "ראשון" היה כח פסוקים ו"שני" מב פסוקים – יחד בדיוק 70 והיחס הוא ש-מב "שלם וחצי" ביחס ל-כח, כח הוא יד-יד ו-מב הוא יד-יד-יד, שלש ידות, "יד הגדֹלה", "יד החזקה" ו"יד רמה" כידוע. "שני" הוא חלוקת המכס של נקמת ה' במדין.

אחר כך מתחיל הסיפור של בני גד ובני ראובן, רמז לנחלת קיני-קניזי-קדמוני לעתיד לבוא, א"י השלמה עד הפרת, שכבר התחילה בזכות שמשה רבינו לחם ונצח וכבש את ארצות סיחון ועוג. רק בסיפור הזה, פרק שלם בתורה, של בני גד ובני ראובן, יש בדיוק מב פסוקים – אבל כאשר הפרשות מחוברות הם "שלישי" והחלק הראושן של "רביעי" יחד. זו ההופעה הכי מובהקת של מב בפרשה ה-מב – כל מב המסעות הם כדי להגיע לערבות מואב, ויש גילוי של ה-מב דווקא בקיני-קניזי-קדמוני שירשו בני גד ובני ראובן (גד, ראובן, מב – כל אחד כפולה של 7, גד, הבן השביעי של יעקב אבינו. כאשר בונים סדרה רבועית עולה: גד מב ראובן... הבסיס = 182 = יעקב = ז פעמים הוי' ב"ה.  הערך הממוצע של 5 המספרים הראשונים בסדרה = אמת, ז פעמים שם סג, אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה" – "תתן אמת ליעקב") – אבל לא קוראים אותם ב"שלישי" מחובר, אלא יט פסוקים ב"שלישי" ומשאירים כג פסוקים ל"רביעי". כתוב בקבלה שהרבה פעמים מב מתחלק ל-יט ו-כג, חוה-חיה, סוד תיקון חוה (ארבעת המספרים הראשונים בסדרה הנ"ל = מב פעמים כג).

ב"רביעי" קוראים את סוף מטות (כג הפסוקים הנ"ל) ואת כל המסעות עד הסוף. בפרשת המסעות יש בדיוק מט פסוקים (מב ועוד גד, השרש של מט). כמו בספירת העומר שמכוונים "אנא בכח", שם מב, ב-מט ימים – גם משהו מובהק בתורה, שקוראים מב מסעות ב-מט פסוקים (ובהם גם הסתלקות אהרן כהן גדול בר"ח אב). זו העליה הכי גדולה בתורה, שאין יותר ממנה – מי שזוכה לעלות ב"רביעי" במטו"מ. כג פסוקים ממטות ו-מט ממסעי, סה"כ עב פסוקים – יותר פסוקים מכמה וכמה פרשיות שלמות בתורה. רצינו לדרוש בשבת ולא הספקנו: בעל הברית של שבת עלה ל"רביעי" חבר את הפרשות יחד וקרא עב פסוקים בתורה – חסד. מב הוא השם של הגבורה ("שני" במטו"מ) ו-עב השם של החסד ("רביעי" במטו"מ). מב המסעות נכללים בחיבור הפרשיות, כג ועוד מט. עב מתחלק בעוד כמה הקשרים בתורה ל-כג ו-מט (ההפרש בין כג ל-מט הוא כו, שם הוי', היינו שחלוקה זו דווקא של עב מגלה "חסד הוי'", ב"פ מט, ודוק).

אחר כך באים "חמישי" ו"ששי", בהם עוד משהו מיוחד: ב"חמישי" יש כב פסוקים. כמו שיש שם של מב ושם של עב יש גם שם של כב בקבלה (היוצא מברכת כהנים). כל השמות הקדושים בקבלה משתקפים דווקא בחבור פרשיות מטות-מסעי. "ששי" קורא עוד פעם כב פסוקים, "על פי שנים עדים". אחרון חביב, שעושה את ה"חזק", "שביעי" של מטו"מ, קורא לט פסוקים, "הוי' אחד", בחלוקה מדויקת ל-כו (הוי') פסוקים בפרשת ערי מקלט ו-יג (אחד) פסוקים בפרשת בנות צלפחד (טל עולה אלדד – מאלדד ומידד, אליהם נתייחס מיד – ותיכף נגיע גם להדר, שם התינוק שעשו לכבודו לחיים).

נחבר את מספרי הפסוקים בכל העליות יחד: כח-מב-יט-עב-כב-כב-טל – סה"כ 244, 10 ברבוע ו-12 ברבוע. מה בן הזוג של מב? חן, מידד. צריך להוסיף יט ל-אלדד כדי שיהיה מידד – רמז ידוע אצלנו. אם נקח "שלישי"-"שביעי", יחוד תפארת-מלכות, נקבל מידד, בן הזוג של מב, שיחד עולים בדיוק 100, סימן שהשאר שוה קדם, 12 ברבוע. "שלישי"-"רביעי", 19 ו-72, הם יחד 91, אמן, 13 במשולש. אם נחבר ל-לט נקבל כבר עין, ה"פ הוי'. אמרתי רק קצת, ואם תתבוננו יש בחלוקה זו ממש פלאי פלאים – שאין כמותם בכל התורה כולה – בחלוקת ז העליות דווקא בחבור שתי הפרשות מטות-מסעי.

ז. סדר עשרת הנשיאים בפרשת מסעי

פרשת עשרת הנשיאים

זו היתה הקדמה כדי להגיע למשהו מיוחד כאן, בו נסיים היום: הזכרנו קודם שבפרשת מסעי יש נשיאים – לא הנשיאים שאנחנו מכירים בתחלת חומש במדבר אלא נשיאים חדשים, נשיאים של ארץ ישראל, נשיאים שנוחלים ומנחילים את הארץ לשבטים. כמה נשיאים יש בפרשה? שני שבטים כבר קבלו את חלקם, גד וראובן, ולכן יש משהו מיוחד – פעם אחת בתורה במקום שנים עשר נשיאים יש עשרה נשיאים.

הפרשה מופיעה בסוף "רביעי" של מסעי כאשר הפרשות נפרדות ובתחלת "ששי" כאשר מטות-מסעי מחוברות:

וידבר הוי' אל משה לאמר. אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון. ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ. ואלה שמות האנשים

למטה יהודה כלב בן יפנה.

ולמטה בני שמעון שמואל בן עמיהוד.

למטה בנימן אלידד בן כסלון.

ולמטה בני דן נשיא בקי בן יגלי.

לבני יוסף למטה בני מנשה נשיא חניאל בן אפד.

ולמטה בני אפרים נשיא קמואל בן שפטן.

ולמטה בני זבולן נשיא אליצפן בן פרנך.

ולמטה בני יששכר נשיא פלטיאל בן עזן.

ולמטה בני אשר נשיא אחיהוד בן שלמי.

ולמטה בני נפתלי נשיא פדהאל בן עמיהוד.

אלה אשר צוה הוי' לנחל את בני ישראל בארץ כנען.

אם הפריע למישהו שיש שנים עשר שבטים ושנים עשר נשיאים, למה לא "עשר ספירות בלימה", כאן הפיצוי והנחמה שלו – עשרה נשיאים לעשרה שבטים, לא פחות ולא יותר, עם חלוקה מובהקת לג"ר וז"ת כמו שנראה, חלוקה שלא ראיתי שמישהו מסביר (מסבירים בפשט, אך לא אומרים שזה ג"ר וז"ת).

זו פרשה בפני עצמה – פרשה פתוחה לפני ואחרי, לגמרי פרשה נפרדת. יש בפרשה זו 107 מילים. שמות עשרת השבטים כאן הם כפולה של 107 – לב פעמים 107. שמות כל האנשים שנזכרים כאן, כולל אלעזר ויהושע (והשם הראשון של כל נשיא), עולים 20 פעמים 107. יחד 52 פעמים 107. זו סוכריה בפני עצמה.

טעם אי-אזכור התואר "נשיא" בשלשת הראשונים

העיקר שכאן יש עשרה שמות, וכל המפרשים שואלים שאלה פשוטה: למה בשלשת הראשונים לא כתובה המלה "נשיא" ואחר כך בשבעת האחרונים בכל אחד ואחד כתוב "נשיא"? אף אחד לא אומר שזה קשור לחלוקה לג"ר וז"ת, אבל פשוט – רואים כאן שבג"ר אין את המלה "נשיא", מי שבג"ר לא צריך את התואר נשיא, לא מענין אותו, אבל למי שבז"ת חייבים לקרוא "נשיא".

אחד הקדמונים, רבינו נסים גאון, הוא הראשון – אחריו יש עוד כמה – שמנסה לתרץ. התירוץ שלו: את כלב אנחנו כבר מכירים מקודם, אז לא צריך לומר שהוא נשיא – מכירים אותו כנשיא. קצת דומה למה שאמרנו הרגע שמי שקשור לג"ר, למוחין, ענין ההכרה (מכירים אותו), לא חסר תואר. לכלב לא חסר התואר נשיא כי כבר מכירים אותו בתור נשיא.

לשמעון לא מגיע התואר נשיא – אף על פי שזמרי בן סלוא נשיא שמעון נהרג על ידי פינחס, אבל הרשימו של חטאו של שמעון נשאר, לכן משה רבינו לא רצה לברכו במפורש. שמעון הוא השבט של היום, של חדש אב, כנראה שמשה רבינו ראה את כל המאורעות שיקרו בתשעה באב ששייך לשמעון – תיקונו רבי שמעון בר יוחאי, הקנאי שגינה את האכסניא, עיקר הגלגול של משה רבינו, הוא שנא את שמעון ועונשו שהתגלגל בשמעון. אצל תלמידי רשב"י רבי יהודה הוא החסד ורבי שמעון הדעת, אבל סתם שמעון בגבורה – דווקא בסוד הגלגולים רבי יהודה הוא נשמה דקין, שדורש בכבוד אכסניא, ורבי שמעון גלגול משה רבינו שמשרש הבל, "אחליפו דוכתייהו". כמו שנראה, גם כאן שמעון הוא חכמה – יש שם גבורה דעתיק, אבל מצד ימין, לא זיהרא דאמא עילאה כמו רשב"י. שוב, אומר רבינו נסים גאון, לכלב לא חסר התואר נשיא, לשמעון לא מגיע התואר נשיא (בכל אופן, מענין לציין ששם הנשיא שלו הוא שמואל – בדרך כלל לא שמים לב שהשם שמואל, המוכר במיוחד משמואל הנביא, מופיע לראשונה כנשיא שמעון – יש כאן קשר בין שמעון לשמואל).

השלישי הוא בנימין, למה אין לו תואר? יש תירוץ שלו ותירוץ של אחרים. נשיא בנימין נקרא אלידד בן כסלון. בחז"ל כתוב שאלידד הוא לא פחות ולא יותר מאשר אלדד – אלדד הנביא בכבודו ובעצמו, שאביו משבט בנימין. אלידד שהוא-הוא אלדד הוא הנשיא שנוחל ומנחיל את הארץ לשבט בנימין. למה הוסיפו לו י? כתוב שהיה "שלם בנבואה" – שזכה לכל עשרת לשונות הנבואה – ועל שם כך נוספה י בשמו, ובמקום אלדד נקרא אלידד. אלדד עולה לט, ג"פ יג, ו-אלידד מט, ז ברבוע, כפסוקי המסעות. למה לא כתוב באלידד נשיא? הפירוש הראשון שהיות שהוא-הוא אלדד הנביא "מעלין בקדש ואין מורידין" – נביא הוא יותר מנשיא ואם אקרא לו נשיא אפגע בכבודו. ווארט חשוב שקובע ברכה לעצמה. קודם כל, מי זה נשיא ומי זה נביא? אני חושב שנביא הוא איש רוח, שלא מתאים לו להיות מנהיג בעולם המעשה, ורק משה רבינו יוצא מן הכלל. כאן משהו מיוחד, שאותו אחד גם נביא וגם נשיא (על ידי חילוף ב"ש באתב"ש, נביא היינו נשיא, רק שנביא ב-ב הוא הפנים ונשיא ב-ש הוא האחור, והיינו מה שמעלין בקדש ולא מורידין. נביא ועוד נשיא[ד] = משיח בן דוד), אבל מה יותר? פשיטא שנביא, לכן לא מורידים מכבודו לקרוא לו נשיא. עד כאן פירוש אחד. אבל יש פירוש שני, כמו בשמעון – פירוש למעליותא ופירוש לגריעותא. הפירוש לגריעותא הוא בגלל פילגש בגבעה, על שם העתיד. אצל שמעון על שם העבר. בכל אופן, בשלשת אלה לא כתוב נשיא ובכל השאר כן כתוב.

[השלמה: יש עוד דיוק שמדייקים ולא יודעים בדיוק לתרץ – שברשימת הנשיאים כתוב בכולם "בני" חוץ מיהודה ובנימין. יהודה-בנימן = יעקב, ז"פ הוי'. לדעתי בנימן מתחיל "בני", לכן לא צריך לכתוב בו בפירוש, ונשיא יהודה הוא כלב שבגימטריא בן אז גם בו לא צריך להזכיר "בני" בפירוש.]

אם שלשת אלה הם אכן הג"ר, יוצא שיהודה הוא הכתר – "אין כתר אלא למלך". שמעון הוא החכמה, ובנימין – "איזה מקום בינה", "המקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם" – הוא הבינה. אחר כך צריך להבין הלאה איך הולכת ההקבלה – דן, מנשה, אפרים, זבולון, וכו'.

סדר הנשיאים כסדר הנחלות

לא ראיתי אף אחד שמתחיל לפענח כאן את הסדר, שלא דומה לשום סדר אחר של נשיאי השבטים שכתוב בתורה. לא לפי התולדה, לא לפי הדגלים... סדר שהוא "צפנת" בלי "פענח". כשהתבוננתי, מה הדבר הראשון כאן שבולט לעין? בדיוק מה שאנחנו מדברים – הקשר בין יהודה לשמעון, הראשון הוא יהודה, כלב, והשני הוא שמעון, בא מיד אחריו. כל מה שדברנו קודם, ששמעון הוא בתוך נחלת יהודה. הרי כאן מדובר על הנחלה – נחלת שמעון היא בתוך נחלת יהודה. הכי מתאים שיכול להיות שאחרי יהודה כתוב שמעון, כמו קוצו של י ו-י. דבר כל כך פשוט, שפלאי פלאים אצלי שלא כתוב באף מפרש מסורתי[ה]. למה בנימין השלישי? אם שמעון שני כי הוא בתוך יהודה, לוחם עמו ונוחל עמו, ועליהם כתוב "שמע הוי' קול יהודה", למה בנימין השלישי? הוא צמוד אליהם בנחלה, המקדש במקומו בין יהודה לבנימין.

עוד פעם, המפרשים אומרים שלא מבינים כאן את הסדר בכלל, אך לעניות דעתי יש כאן סדר גיאוגרפי פשוט – סדר נחלת הארץ (הכי מתאים לתוכן הפרשה), הג"ר הוא הדרום והז"ת יותר צפונה. מענין שאחרי השלישיה שלנו, מי בא אחר כך סמוך? דן. כי בהתחלה הוא היה איש גוש דן. אחר כך הוא התחלק, חלק נשאר בצרעה ואשתאול, די סמוך, וחלק הלך צפונה. דן הוא תחלת המעבר מהדרום לצפון, לכן הוא אחרי בנימין. אחר כך מנשה ואפרים, נחלת יוסף. אחר כך זבולון ויששכר, שהם זוג. בסוף אשר ונפתלי. זה הסדר כאן. לדעתי אפשר להסביר כאן את כל הסדר בפשטות – סדר של חלוקת הארץ.

השארות שמעון בגלות עשרת השבטים (והמלצה למלמדי תינוקות)

כאן יצא עוד חידוש, שבעיני הוא מופלא, ולא ראיתי בשום מקום. כעת אמרנו שהשמחה שלנו בימים האלה, שמחה פשוטה של יהודי ששמח בטבע, היא – בלי לחשוב על הגאולה, כשצריך להתאבל – שה' שפך חמתו על העצים והאבנים ואנחנו חיים וקיימים, גם בתוך איזה אכסניא, וצריך לשמוח שמחת חיים פשוטה. מי חי וקיים בין השבטים אחרי חורבן בית ראשון? תמיד אומרים שמי שנשאר הם השבטים יהודה ובנימין. עשרת השבטים שגלו הם היו בצפון, שמעון לא היה שם – איפה הוא נמצא? כתוב שהוא בתוך יהודה. אם שמעון בתוך יהודה גם הוא נשאר.

פלא שאף אחד לא אומר זאת. אם נכון, אלה לא עשרת השבטים אלא תשעת השבטים – תשעה מול שלשה. [יש מסורת אצל יהודי תימן שהם מהשבטים יהודה, שמעון ולוי – ומשפחה אחת משבט בנימין, משפחת עזריה.] כך יוצא מפרשה זו – שמעון בתוך יהודה, בנימין סמוך ונשאר יחד עמו בממלכת יהודה, ממלכת הדרום. מי נמצא בממלכת הדרום ומגיע לתימן? יהודה, קצת בנימין וגם שמעון.

למה לא מתייחסים לשמעון? הפסוק שהזכרתי קודם, בלי שהסברתי למה, הוא "שמעון ולוי אחים... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בברכה-קללה של יעקב אליהם), את לוי מחלקים דרך כבוד ואת שמעון לא כל כך בדרך כבוד, הם מלמדי תינוקות. קודם כל, רואים שחדש זה הוא של שבט שמעון – יש כאן כמה מלמדים שחשבו לנדוד, אבל צריך לומר להם שהתיקון שלהם ביהודה, בבית ספר תורת חיים, לא לנדוד מהמקום. "אפיצם בישראל" זו קללה, והיות שכתוב כך לא סופרים אותם – לא כולם נשארו כמו שלא כל לוי נשארו, חלק היו בצפון. חלק היו במקומם והם נשארו – מי שנשאר בתוך יהודה הוא נשאר, חי וקים, ומי שנדד לצפון הלך עם עשרת השבטים, לא כדאי.

השלמת הקבלת הז"ת

איך נקביל לפי הספירות? את הג"ר ישר – יהודה בכתר, שמעון דווקא בחכמה ובנימין בבינה. היות שבנימין הוא "מינה דינין מתערין" – מסביר את הסיפור של פילגש בגבעה. איפה דן צריך להיות? הרבה פעמים אחרי בינה באה גבורה – לפי הגר"א ועוד מפרשים בהרבה מקומות הגבורה יוצאת ראשונה מהבינה, כמו יראת שמים לפני אהבה. אחר כך מנשה ואפרים, ששניהם יוסף – רק שהשם יוסף מצטרף דווקא למנשה, כמו בהרבה מקומות בתורה – היות שיוסף הוא היסוד ואפרים אותיות פאר, הכל קו האמצעי, הייתי שם את יוסף-מנשה ביסוד ואפרים בתפארת. אחר כך הזוג זבולון יששכר, "שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באהליך", בסדר זה – כתוב בפירוש שזבולון ההוד, שיוצא החוצה, ויששכר הנצח (יש שכר נצחי), "תרין פלגי גופא", שתי כליות יועצות (עצה ברוחניות ועצה בגשמיות גם יחד, ולפי הסדר של גו"ר דווקא, "שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באהליך"), שותפות (סוד השם השתפא, צבאות באתב"ש, בנצח והוד כנודע). אשר הוא החסד (הוא מאושר בכל, וכן אשר לשון שרותא, תחלה, תחלת המדות) ונפתלי אחרון במלכות (ובסוד "איהי בהוד", קשר בין נפתלי לזבולן – נפתלי = ו"פ זבולן, זבולן פנים ואחור, ונפתלי בגימטריא "מודה אני לפניך מלך חי וקים"). מתחיל מיהודה ונגמר בנפתלי (נפתלי = חוה פעמים יהודה), כפי הסדר בדגלים.

בכל אופן, יש כאן ג"ר וז"ת והסדר ההגיוני הוא פשוט לפי נחלת כל שבט ושבט במפת ארץ ישראל. החידוש הוא, כמו שאמרנו קודם, ששמעון נמצא בתוך יהודה. דווקא שמעון בתוך יהודה, חדש אב בחדש האביב, הוא חדש המלכות. שייך גם למלמדים, שבט שמעון.

[אריה וזאב (השלמה) – חתול וכלב

יהודה-שמעון-בנימן (שמות השבטים בהם לא כתוב "נשיא", כנ"ל – שלשה שמות שבכל אחד חמש אותיות) = 648 (הרבוע הכפול של חי. כל שלשת הפסוקים – "למטה יהודה כלב בן יפנה. ולמטה שמעון שמואל בן עמיהוד. למטה בנימן אלידד בן כסלון"[ו] = 2048, 2¹¹, הרבוע הכפול של לב. יש כאן עוד דיוק: "למטה יהודה... ולמטה שמעון... למטה בנימן...", שמעון מתחבר ליהודה דווקא משא"כ בנימן, ודוק) = ממוצע 216, גבורה (אש), אריה. אריה הוא המזל של חדש אב, החדש של שמעון, אך יהודה נקרא "גור אריה" (אחר כך דן נקרא "גור אריה"). יהודה הוא אריה, שמעון הוא מזל אריה ובנימין הוא זאב – אלה שתי החיות הטורפות העיקריות, "וגר זאב [בנימין] עם כבש [הטלה, יהודה]" ובהמשך "ואריה כבקר יאכל תבן".

אריה הוא חתול גדול – משפחת החתולים. אם אב הוא מזל אריה זהו חדש החתולים (אצל הרבי מזוויהל היו הרבה חתולים....). זאב הוא כלב, ממשפחת הכלבים, אז כסלו, החדש של בנימין, הוא חדש של כלבים. חתול = מקדש, "ועשו לי מקדש". כלב הוא כלב בן יפנה ששייך ליהודה. רמז ישן נושן אצלנו שחתול-כלב שוה מלכות, בגימטריא יהודה-שמעון, כנ"ל. חתול-כלב ר"ת כח, כח-מה, חכמה היא לקחת חתול וכלב ולהפוך אותם ל-מה, בגימטריא אדם. חתול-כלב-אדם = ישראל (= מלכות אדם, כידוע).

הקשר בין אריה וכלב הוא במקדש – אם זוכים האש יורדת בדמות אריה ואם לא זוכים היא יורדת בדמות כלב. "מיד כלב יחידתי" – כלב הוא קליפה קשה, כנגד היחידה שבנפש. כדי להוציא את נשמת אדמו"ר הזקן ירד הס"מ בכבודו ובעצמו לעולם הזה – ירד בחורבן בית המקדש פעמיים ופעם שלישית כשהבעש"ט רצה להוציא את נשמת אדמו"ר הזקן – בדמות כלב שחור (הלעומת זה של משיח בן יוסף, כמו שנחש הוא הלעומת זה של משיח). שייך לחדש כסלו, י"ט כסלו, חדש הגאולה של החסידות. בכל אופן, היה אמור להיות דרוש שלם על חתולים וכלבים – זו התמצית.]

אלדד-מידד והדר-מהיטבאל

[מה לגבי הדר?] כתוב שאלדד ומידד הם ימין ושמאל כנודע בכוונות. כמו שיש אלדד ו-אלידד בתוספת י, אות הימין, גם ל-מידד צריך להוסיף ה, אות השמאל (לא כתוב בפירוש אך כך מסתבר לפי הסוד). אלדד-אלידד שוה 88, מידד הוא חן, ואיך אני יודע שמוסיפים לו ה? חן ו-חנה, חן ושם סג, מפורש בקבלה שיש ענין של תוספת ה ל-חן. חן-חנה עולה 121 (11 ברבוע). יחד 88 (8 פעמים 11) ועוד 121 עולה הדר (ח פעמים וה ועוד וה פעמים וה = חוה פעמים וה, הכפל של שני "מספרי חוה" רצופים שנותן תמיד עוד מספר חוה – 209 הוא מספר חוה ה-14, דוד), כאשר רק אלדד-מידד עולה מהיטבאל. רמז מופלא, שרק אלדד-מידד עולים מהיטבאל, וכאשר מוסיפים להם י ו-ה הכל יחד הופך להיות הדר – יחוד של הדר-מהיטבאל (בגימטריא אשה, היהלום של טוב). משהו יפהפה. לחיים לחיים, שיהיה חסיד, ירא שמים ולמדן.

ח. מקור החושים האלקי

חושי האדם ומקורם בחושי ה'

עוד משהו לסיום ממש: יש "עין רואה ואזן שומעת". בחדש תמוז, חדש של ראיה, יש "עין רואה", ובחדש מנחם-אב, חדש של שמיעה, יש "אזן שומעת". כעת נאמר פתיחת כלל גדול שכמדומני לא עשינו אף פעם – סדרה חדשה של כל יב החדשים בשביל התחדשות.

כשמדברים על החושים תמיד מדברים על החושים שלי, שלכל שבט יש את החוש שלו, "חנוך לנער על פי דרכו" לגלות החוש-החן של של שבט, סוד החשן – חוש הראיה שלי, חוש השמיעה שלי וכו'. אבל במקביל – ולא סתם במקביל אלא השרש – שרש החושים הוא אצל הקב"ה, כמו ש"מבשרי אחזה אלוה" בספירות גם בחושים. לי יש ראיה וגם לה' יש ראיה, "וירא אלהים את האור כי טוב", ויש עוד אין-ספור ראיות של ה', איך ה' רואה את הדברים, "תמנת הוי' יביט" – איך ה' רואה, ולא איך אני רואה. כך חוש השמיעה – יש איך שה' שומע את התדרים שיוצאים מהעולם הזה, לא איך שאני שומע.

כך לגבי כל אחד מ-יב החושים, צריך ללמוד את החוש מצד ה', איך הוא כתוב בתורה. ה' מדבר, ה' חושב, ה' הולך, ה' רואה, ה' שומע, ה' עושה, ה' מתחתן-מזדווג (אתנו), ה' מריח, ה' ישן, ה' כועס, ה' אוכל, ה' צוחק. בכל אחד מהחושים כתוב בתורה איך ה' עושה – נושא שראוי מאד לפתח, וכמובן יש המון יחסי גומלין, איך ה' רואה ואיך אני רואה, איך ה' שומע ואיך אני שומע, הפריה הדדית בלי סוף.

תמוז-אב-אלול: עין רואה, אזן שומעת ויד כותבת

דווקא שני החדשים תמוז-אב הם היסוד – יש את הראיה שלי ויש "עין רואה" של ה', יש את השמיעה שלי ויש "אזן שומעת" של ה'. ראיה שייכת לחכמה ושמיעה לבינה. אחר כך יש דעת, "וכל מעשיך בספר נכתבים". איזה אבר זה? "יד כותבת" – "עין רואה, אזן שומעת" ו'יד כותבת'. מה הכי מתאים לחדש אלול, חדש של חשבון נפש? יד כותבת. למה יד כותבת היא חוש המעשה? כתוב בפירוש – אבועלפיא ושאר המקובלים – שכתיבה היא חוש המעשה, במיוחד אם אתה שמאלי, כי בספר יצירה אלול הוא יד שמאל. למשל, כעת אנחנו בכליה שמאלית, תמוז היה יד ימין ואלול הוא יד שמאל. אם אתה שמאלי – ממש 'יד כותבת'. בשמאל. בטוח שה' יכול לכתוב בשתי ידים. היות שחדש אלול קצת מפחיד, שה' כותב לי את כל מה שעשיתי במשך השנה החולפת – כנראה מתבוננים שה' כותב כעת ביד שמאל (כתוב שדווקא בנימין הוא "אטר יד", שמאלי, והוא שייך למזל קשת בחדש כסלו, אלידד בן כסלון. נמצא קשר בין אלול, סוף תקופת תמוז, לכסלו, סוף תקופת תשרי).

בכל אופן, שלשת החדשים האלה הם "עין רואה", "אזן שומעת" ו"יד כותבת" (ממוצע כל מלה הוא 7³). "אזן שומעת" ר"ת אש, "עין רואה" ר"ת ער – ער בכור יהודה (שרש משיח) הוא "רע בעיני י-הוה" (ר"ת רבי, כמבואר רמז מופלא זה בספר שארית ישראל שלמדנו לפני כמה שבועות), ער-רע. אבל כתוב "אני ישנה [בגלותא] ולבי ער" – "לבי ער" ל"עין רואה" של ה', "הנה הוי' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו". בתמוז ער ובאב דווקא אש – "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה", חדש של אש.

דבור, שמיעה וראיה (השלמה)

חזרנו היום כמה פעמים על הקשר המיוחד בין יהודה ושמעון. הקשר מתבטא גם בחושים שלהם – דבור (החוש של ניסן-יהודה) ושמיעה (החוש של אב-שמיעה): בתורה "חרש" (הפטור מהמצוות, כדין חרש-שוטה-וקטן) היינו מי שאינו שומע ואינו מדבר (חרש-אלם), שאז אין לו דעת ופטור מכל התורה כו'. מה שאין כן מי שאינו שומע אך מדבר, חרש ולא אלם, שחייב במצוות. נמצא שחוסר הדבור (אלם) נכלל בחוסר השמיעה (חרש), העדר החוש של יהודה נכלל בהעדר החוש של העדר שמעון – בבחינה זו שמעון כולל את יהודה. בנחלה יהודה כולל את שמעון, וכך גם בברכת "שמע הוי' קול יהודה", וביחודם העולה מלכות דווקא יהודה הוא המלך, "באשר דבר מלך שלטון", הדבור מולך בפועל – אבל הדעת תלויה בעיקר בשמיעה. בשמיעה בתורה יש שלש בחינות – שמיעה בגשמיות כפשוטה, קבלת דברים והבנה – כאשר הדבור משקף בעיקר את ההבנה (כמו ביחס לשפה "דבר כי שומע אני" – 'אני מבין את השפה וגם יכול להשיב לך בשפתך').

לעומת החרש, העור חייב במצות (כנודע מסוגית "גדול המצווה ועושה" או "גדול מי שאינו מצווה ועושה" ודברי רב יוסף בנידון ששמח כאשר שמע ש"גדול המצווה ועושה" ושסגי נהור חייב במצות). העור הוא כנגד תמוז, לו שייך חוש הראיה (וכנ"ל שתמוז-אב וחושיהם מתחברים). כלילת האלמות בחרשות היינו סוד "אם עין דעת [ממנה בא הדבור, בסוד "דעה ודבור", כפירוש רש"י על "נפש חיה" המתורגמת "רוח ממללא"] אין בינה [לה שייך חוש השמיעה, מקור יכולת הדבור כנ"ל – 'אם אין בינה אין דעת']", מה שאין כן בחכמה-ראיה אליה שייך העור. החורבן הוא בחינת שבירת הכלים, המתחיל מהדעת, בחינת ה"חרש" דווקא, ודוק (בחורבן "החדש הזה לכם" מתחלף ב"החרש היה לבכם" כנודע).

וכמה רמזים: עור חרש = 784 = כח ברבוע, "פעֻלת צדיק [לחיים]" וכו'. לעור יש שני שמות בארמית: סגי נהור סומא (ויש לומר שסגי נהור-סומא-עור הם כנגד חב"ד דחכמה, חוש הראיה בכלל, ודוק היטב לפי הסדר הנ"ל – סגי נהור, ריבוי אור בחכמה שבחכמה, סומא, אותיות ס-מ בבינה שבחכמה, ועור, חילוף אור, ע"י חילוף א"ע, בדעת דחכמה). סגי נהור סומא = 441 = כא ברבוע, אמת כו'. יחד, 21 ברבוע ועוד 28 ברבוע = 1225 = 35 ברבוע (49 במשולש), "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (זו הדוגמה השביעית, החביבה, למשפט הידוע בנוסחת צלעות משולש ישר-זוית, 3-4-5 – [7 פעמים 3, 21] ברבוע ועוד [7 פעמים 4, 28] ברבוע = [7 פעמים 5, 35] ברבוע).

חדשי האש (הג"ר בנוחלי-מנחילי הארץ)

הזכרנו שאב הוא חדש של אש. מהם חדשי האש? איך הולכים החדשים לפי היסודות החל מניסן? נושא ישן-נושן אצלנו. ניסן הוא טלה, קרבן פסח, יסוד האש. אחר כך שור הוא יסוד העפר. אחר כך תאומים – רוח. אחר כך מים. הסדר הוא אש-עפר-רוח-מים וחוזר חלילה – אב אש, בתולה עפר, מאזנים רוח, עקרב מים, קשת אש, גדי עפר, דלי רוח ודגים מים.

[השלמה: סדר החדשים מניסן הוא אש-עפר-רוח-מים, צירוף י-ה-ה-ו לפי סדר ארמ"ע, אך אפשר להתחיל מכל חדש. אם כן, בעצם יש ארבעה צירופים, שליש מהצירופים האפשריים ('טבעת' אחת בסוד הצירוף): עפר-מים-רוח-אש (ה-ה-ו-י), רוח-מים-אש-עפר (ה-ו-י-ה) או ו-י-ה-ה. שני האחרונים הם צירופי החדשים אב-כסלו. י-ה-ה-ו הוא אייר, הצירוף של תפילין דר"ת (רק שכל צירוף הוא כפול, לפי סדר ההין, וכאן ה תתאה קודמת ל-ה עילאה – הפוך מהסדר הרגיל של אייר). הצירוף השני, ס"ת "וצדקה תהיה לנו כי", הוא תלוי במחלוקת בין השיטה שמובאת ברוב הסידורים בשם האריז"ל לבין ר"א אבולעפיא (שיותר לפי ההגיון של חכמת הצירוף) – החילוק בין חדשי אדר ואלול, האחרון בחרף והאחרון בקיץ. בסידורים כתוב על אלול, אבל לפי הגיון חכמת הצירוף הוא שייך לאדר. אם כן, יש לנו כאן ארבעת צירופי אייר-אדר-אב-כסלו. אב כסלו הם החדשים החמישי והתשיעי, יחד 14, הממוצע 7. לפי שיטת ר"א אבולעפיא, כבר סימן שנכון, אייר-אדר הם החדשים 2-12, שגם הממוצע הוא 7. 2-12 הם שני החדשים הסמוכים לניסן, שניהם מתמצים בניסן. נמצא שיש כאן רמז לניסן אב כסלו, שלשת חדשי האש שכנגד יהודה שמעון בנימין, שלשת הראשונים בין נוחלי הארץ. הממוצע של כל ארבעת החדשים הוא 7 – הכל מתמצה לחדש השביעי, תשרי.]

שוב, שלשת חדשי האש הם ניסן, אב וכסלו – יהודה, שמעון ובנימין (שחדש כסלו גם רמוז בשם הנשיא שלו בנחלת הארץ, אלידד בן כסלון). פלאי פלאים, הג"ר של נשיאי נחלת הארץ, בדיוק לפי סדר זה. ניסן, אב כסלו הם שלשת חדשי האש בשנה, במעגל חוזר עד אין סוף (ניסן-אב-כסלו = 289 = "ברא אלהים" = טוב ברבוע; המלה טוב קשורה לאב דווקא, בסוד האות ט בה נברא חדש אב, כאשר החדש ה-ט בשנה, החל מניסן, הוא חדש כסלו השייך לבנימין). היחוד של שבטים אלה שלא גלו אחרי חורבן בית ראשון, כשה' שפך את חמתו על העצים והאבנים – לכן אני שמח. הם השבטים הכי שמחים, כי לא גלו. [היו מעט שנשארו מעוד שבטים.] כתוב שירמיהו החזיר מהשבטים, אבל בפשטות הם לא גלו. ממלכת הדרום, שבטי המקדש, הם שבטי האש.

אמרנו ש-אש היא סימן "אזן שומעת", עכשיו, הענין הוא שמעון – משהו מיוחד בשמעון שכולל את כל האש. המזל הוא אריה, בו מורגשת האש יותר מבקשת ובטלה (גם על פי טבע, חדש אב הוא חדש האש השנה. כתוב "אש ביהודה", ר"ת אב, היינו האש שמתפשטת מחדש אב, שמעון, לחדש ניסן, יהודה. וכתוב "אש בציון", היינו האש המתפשטת מחדש אב, שמעון, לחדש כסלו, בנימין, וכנודע שבנימין הוא סוד נקודת ציון). בארבעת היסודות ארמ"ע האש היא ה-י של שם הוי', האצילות, והיא נשארת – כל השאר נעלם בינתים בגלות ממלכת הצפון. גם מאד חשוב שהקב"ה נמשל לאש וגם אנחנו אש. מה זה אומר לגבי מלמדים? שמלמד צריך להיות אש, יסוד האש, "אריה שואג". צריך להכניס אש קדש בילדים. זה מלמד של שבט שמעון – אלה המלמדים, צריך להיות אש, לדעת שגם כשבית המקדש נחרב הוא עתיד להבנות באש (שמעון ועוד אש = אהבה פעמים חומה, "אני חומה" – המלמד הטוב בונה "חומת אש" סביב לירושלים עיר הקדש, שלמות היראה של תינוקות של בית רבן – "ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה", "אהיה אשר אהיה" – התבה השניה מראש הפסוק והתבה השניה מסוף הפסוק, "חן חן לה" – בגאולה האמיתית והשלמה. יהודה-שמעון-בנימן ועוד אש = אהבה פעמים חכמה, אהבת ישראל כנודע).

"הסכת" – סוד שבת חזון (דברים)

מהו "הסכת"? עוד ווארט יפה. הפשט של הסכת הוא הסתכלות בלב. מה רואים בשבת חזון, כדברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב? את בית המקדש השלישי. דווקא בשבת האחרונה של בין המצרים, קשור לתכלית מב המסעות כנ"ל בשם הרבי, כל יהודי רואה את בית המקדש השלישי. שבת חזון היא סוד המלה "הסכת". כל החדש הוא "שמע", אבל במיוחד שבת חזון היא "הסכת" – הסכת הוא החזון שבלב. כל מה שלמדנו על סוד "הסכת" הוא-הוא הווארט של הברדיטושובר, שכל כך אהבו רבי הלל והרבי. בשבת חזון כל אחד נביא, סוכה ברוח הקדש.

חז"ל אומרים שמשנה תורה (שכעת התחלנו) "משה מפי עצמו אמרו" ותוספות כותבים "וברוח הקדש". יש על כך שיחה של הרבי. זה מתחיל בשבת חזון, עכשיו, לפני תשעה באב מתחילים משהו חדש, פרק חדש, "מפי עצמו" – אחד שהוא לא בכלל "חרב אל הבדים ונואלו", היוצא מן הכלל. תוספות באים ואומרים שדע לך ש"מפי עצמו" היינו "ברוח הקדש". "ברוח הקדש" ועוד "מפי עצמו" (פורים) שוה 31 ברבוע. רק "ברוח הקדש" שוה יהי ברבוע ועם "מפי עצמו" שוה ויהי ברבוע, בסוד "יהי אור ויהי אור".

עד כאן. שנזכה ל"אזן שומעת", באש קדש של המלמדים הקדושים, משבט שמעון. לחיים לחיים.