שלשה סיפורי מקשה לילד אצל רבי נחום מטשרנוביל

ב. שלשה סיפורי מקשה לילד אצל רבי נחום מטשרנוביל

נתחיל מכך שנספר שלשה סיפורים על רבי נחום מטשרנוביל, בעל היארצייט הראשון של היום, במקרים של מקשה לילד:

פדיון למקשה לילד באמצע תפלת העמידה

נהוג שכאשר באים לצדיק לבקש שהוא יתפלל לפעול ישועות בקרב הארץ מביאים לו "פדיון". פדיון הוא גם סכום כסף לצדקה, עם השם של מי שזקוק לרפואה או לישועה, והצדיק יודע איך עושים "פדיון נפש" למי שזקוק. זה בצירוף כסף, צדקה – "צדקה תציל ממות". אין סגולה יותר חזקה וכללית מאשר לתת צדקה, על כל צרה שלא תבוא.

רבי נחום היה מאד רגיש לשני מצבים, שהיה מוסר נפשו עליהם, על פדיון שבוים (כמו רבים מתלמידי הבעל שם טוב) ועל אשה שמקשה לילד. פעם הוא עמד באמצע תפלת העמידה, וכידוע אסור להפסיק ולהסיח דעת כלל כאשר יהודי עומד לפני ה' כעבדא קמיה מאריה, כעבד לפני אדונו. אבל כנראה הוא נתן הוראה קבועה לגבאים שלו שאם יש מקרה של אשה המקשה לילד שזקוקה לישועה אז אפילו באמצע שמונה עשרה מביאים לו את הפדיון. וכך היה, פעם היתה מקשה לילד והביאו לו פדיון עם השם של האשה וסכום כסף, ותוך כדי השמונה עשרה שלו הוא מפסיק להתפלל, קורא את הצעטיל, את הפתקה, וגם סופר את הכסף. כשצדיק סופר כסף – כסף לצדקה – הוא פועל פדיון נפש.

הסיפור הזה הוא רק סיפור מופת, שהחסידים ציינו, שאפילו יהודי פשוט לא מפסיק באמצע שמונה עשרה לספור כסף. ככה עשה רבי נחום מטשרנוביל, זכותו יגן עלינו. הוא עשה את כל פעולת הפדיון. קודם כל, זה פיקוח נפש – בפיקוח נפש ממש מותר ומצוה וחובה להפסיק באמצע התפלה. הוא ידע את כחו, שהוא בן המתחטא לפני אביו, תפלתו מקובלת בשמים, וכך הוא נהג. הוא עומד לפני ה' ובא מקרה לידו, בהשגחה פרטית, שצריך להציל אשה ולהציל ילד שעומד להוולד, ובטבעיות גמורה הוא סופר את הכסף, קורא את הפדיון, ובאה ישועה לאשה ולילד. עד כאן סיפור אחד, כמה הענין הזה של מקשה לילד נוגע לצפור נפשו של הצדיק, לעורר את הרחמים ולפעול את הישועה.

זה סיפור קצר, ווארט כזה. כעת שני סיפורים קצת יותר מורכבים:

ישועת מקשה לילד מכח הסט"א וזעזוע הסט"א מקריאת שמע של רבי נחום

הסיפור השני של מקשה לילד, שלא באמצע תפלת שמו"ע באו לרבי נחום מטשרנוביל זי"ע, שוב עם פתק ופדיון של אשה שיושבת על המשבר ומקשה לילד ונמצאת בסכנת נפשות – צריך להציל אותה. הוא מתבונן, לוקח את הפדיון, וקורא. הוא בעל רוח הקדש, וברוח הקדש שלו הוא רואה שהוא לא יכול לעזור לאשה הזאת – אין לו כח לעזור לה לזרז את הלידה. כמו שהיום יש אמצעים טכניים לזירוז לידה, אז לצדיק יש את האמצעים שלו – כח מיוחד להזריק (סוד זרקא סגול, ראשית טעמי המקרא), כח רוחני של זירוז לידה. הוא מרגיש שאין לו את הכח הזה במקרה הספציפי הזה. תוך כדי שהוא מהרהר – כמובן שהוא מצטער עד עומק נשמתו, שהוא עצמו כל הזמן מוסר נפש על מקשה לילד – פתאום מישהו רץ לתוך בית המדרש שלו, איפה שהוא נמצא, ובצהלה מבשר בשורה טובה, שהאשה הזו ילדה בן בשעה טובה ומוצלחת, מזל טוב מזל טוב.

מזל טוב, אבל הוא מאד תמה – ברוח הקדש שלו הוא ראה שזה מקרה בלתי אפשרי, מקרה אבוד (ידוע ש-משיח בגימטריא מקרה אבוד, צריך להוליד אותו). הוא ראה שיש כאן מקרה אבוד, ולא מבין מה קרה – שמבשרים לו שהאשה ילדה בשעה טובה ומוצלחת. הוא מיד מתחיל לחקור את המעשה, מה היתה המציאות, ושואל את האנשים מה היה – אני מרגיש שהיה פה איזה נס, מה קרה פה?

זה לא היה בטשרנוביל, בעיר שלו, אלא באיזה כפר סמוך. באותו כפר היה גוי זקן שנתן תרופות לכל מיני מקרים. קראו לו, הוא נתן תרופה, וזה מיד פעל. ככה סיפרו לרבי נחום. אומר רבי נחום – אני חייב להכיר את הגוי הזה. יש לי גם תרופות, ואצלי זה לא עזר, לא היה מסוגל לעזור. מי זה הגוי הזה? מה הכח שלו? הוא נסע לאותו כפר והלך לפגוש את הגוי שמקבל אותו יפה. הוא שואל וחוקר מאיפה למדת את הרוקחות לעשות תרופות ואת התרופה הזו.

הוא לא מתבייש, אומר לו דוגרי, שאני בקשר עם שדים, כחות הטומאה, ומהם למדתי את המקצוע הזה ומהם אני מקבל את הכחות שלי – מהסטרא אחרא, מהצד הטמא. אומר לו רבי נחום – גם אני רוצה ללמוד את זה מהם, תקח אותי לשם שגם אלמד את המקצוע. בסדר, אין בעיה. הוא לוקח אותו מחוץ לכפר, לשדה, איזה מקום, ויושבים ומחכים קצת. כעבור כמה זמן, פתאום, מאיזה חור יוצא חתול עם שני זנבות. מסתכלים על החתול עם שני הזנבות כמה שניות, ופתאום רבי נחום שומע קול מהשמים שצועק ומצוה לו – תשתחוה לחתול! אז, באותו רגע, ממש, שהוא שומע את הקול הזה – הוא צועק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בכל כחו, ואז החתול מתבטל וכל האיזור, שמלא רוחות ושדים וכחות של טומאה, מזדעזע.

הוא לא רצה לפגוע בגוי הזקן – הוא אומר לגוי הזקן שלקח אותו לשם, בא נסתלק מכאן מהר, לפני שנכחיד את כל המציאות כאן, כל הבקעה הזו.

רבי ר' ברוך ממעזיבוז: אני הייתי מכחיד את הסט"א לגמרי

את הסיפור הזה – סיפור נחמד – מי סיפר? מאיפה יש לנו אותו? ספר אותו עוד צדיק מאד גדול של הדור, הרבי ר' ברוך ממעזיבוז זצ"ל, הנכד של מורנו הבעל שם טוב. כמו כל תלמידי המגיד, וגם הוא שלא היה כל כך מקורב למגיד אבל הכיר את כולם, הם היו בחבורה חזקה של ידידות. למשל, רבי נחום מטשרנוביל היה חבר טוב מאד של אדמו"ר הזקן ושל רבי לוי־יצחק מברדיטשוב. ככה רבי ברוך היה חבר מאד טוב של רבי נחום והוא עצמו סיים את הסיפור הזה.

הוא היה מסיים את הסיפור שאם אני הייתי שם הייתי עושה מהם אפר. כלומר, לא הייתי עוזב ורק גורם שהחתול יעלם וכל האזור יזדעזע, אלא הייתי עושה מהם 'אַש' (אפר באידיש). צריך לשאול, למה רבי נחום – שוודאי כחו גדול גם כמו רבי ברוך – לא עשה מהם אפר, אלא רק הסתפק בלזעזע אותם ואז אמר שנסתלק מהר, לפני שנכחיד את הכל. צריך לומר שהוא הבין שעוד לא הגיע העת של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" לגמרי. זה אחד מסימני הגאולה, גם אחד מסימני הדור שלנו, שדברים שבדורות קודמים עוד לא הגיע הזמן – כעת כן הגיע הזמן.

א בייזער גוטער איד און א גוטער גוטער איד

ידוע שצדיקים, תלמידי הבעל שם טוב – חוץ מאשר במסורת של חב"ד, שלא כל כך משתמשים בביטוי הזה עבורם – נקראים 'א גוטער איד', יהודי טוב. גם כשרבי ברוך ממעזיבוז דבר על ידידו – ויש עוד כמה סיפורים עליהם שלא נספר כרגע – הוא המחיש את ההבדל ביניהם, באמרו ש'אני יהודי טוב רע' והוא 'יהודי טוב טוב'. כלומר, אפשר להיות יהודי טוב-טוב ואפשר להיות יהודי טוב-רע, כלומר רע למי שצריך להיות רע – רע כדי לתקן את המציאות לפי קו הגבורה.

בכל אופן, ה'בייזער גוטער איד', היהודי הטוב הרע היה עושה מהם אפר, אבל היהודי הטוב הטוב רק גרם לזעזוע ובטול זמני של הקליפה, של הטומאה, אבל עד ביאת גואל צדק יש עדיין משהו לתקן במציאות.

למה יעקב אבינו לא עשה פדיון לרחל? דאגה לדורות ועלית הדורות

אפשר לשאול שאלה מאד פשוטה אצל רחל אמנו: היא עכשיו יושבת על המשבר ויוצאת נפשה בפועל ממש. הרי יש פה גוטער-איד בשטח, שקוראים לו יעקב אבינו. מה, יעקב אבינו פחות טוב מהבעל שם טוב וכל הצדיקים שיכלו לעשות פדיון ולעורר רחמים ולהציל את האשה שיושבת על המשבר?!

יש כמה דברים. קודם כל, צריך שמישהו יתנדב למסירות בפועל ממש כדי שאחר כך לעזור ולהציל ריבוא רבבות של מקרים דומים מכח מסירות הנפש בפועל ממש שהיתה לאותו יהודי באופן חד פעמי.

נוסף לכך, ומצטרף לכך, כמו שאמרנו הרגע – בסדר תולדות עולם העולם מתקדם ומזדכך מדור לדור. כמו שיש מושג של ירידת הדורות יש גם מושג של תיקון עולם לאט-לאט לקראת הגאולה. ידוע שיש הרבה דברים שאי אפשר היה לעשות לפני מתן תורה ואחריו אפשר. אפילו שהיו אז אבות העולם, ונשמות כל כך גדולות כמו אבות העולם לא היה כמעט אחר כך (חוץ ממשה רבינו ועוד יחידים), ואף על פי כן מכח מתן תורה יש כח ועז ויכולת לפעול במציאות מה שהאבות הקדושים לא יכלו לפעול בתוך המציאות, כי העולם מתקדם, מזדכך.

הדבר העיקרי שקדם את העולם הוא, כמובן, מתן תורה. אבל בכל דור ודור יש יותר ויותר המשכה של מתן תורה, "בכל יום יהיו בעיניך חדשים", חדשים ממש. יש מתן תורה והתקדמות לקראת משיח בכל הדורות, אפילו שזה אלפי שנים. לכן יש דברים שאפשר לעשות היום אפילו שאי אפשר היה לעשות אתמול. אפילו בחיצוניות העולמות, בטכנולוגיה, יש כל הזמן התקדמות – יש דברים היום שלא היו בדור הקודם, ואותו הדבר ברוחניות. מה מסמל החתול עם שני הזנבות? נשאיר להשלמות לשיעור – אחר כך תשאלו את הרב גדי...

רבי נחום מטשרנוביל שולח לחתן נכדתו – רבי שלום שכנא מפראביטש – להושיע למקשה לילד

כעת נגיע לסיפור השלישי: סיפור של רבי נחום מטשרנוביל, אבל עוד צדיק מעורב בו – הוא שולח לאותו צדיק, שהוא הבעל של הנכדה שלו. לרבי נחום מטשרנוביל היתה נכדה צדיקה מאד גדולה, שהיתה מפורסמת באותו דור – חוה, חוה'לה. היא נשאת לנכד של הרב המגיד ממעזריטש – רבי שלום שכנא מפראהביטש. הם ההורים של רבי ישראל מרוז'ין, שהיארצייט שלו היה לפני שבוע, ב-ג' מרחשון.

הסיפור מתחיל אותו דבר, בא לרבי נחום מטשרנוביל מקרה של אשה מקשה לילד – צריך לעורר רחמים ולהציל אותה. הוא אומר לבני המשפחה, מי שהביא את הפדיון, שילכו מהר ל'חתן שלי' (בעצם נשוי לנכדה שלו) – שהוא אברך צעיר מאד (לא כתוב בדיוק בן כמה הוא היה, אבל מן הסתם הוא היה סך הכל בן 15‑16, הוא והיא בגיל של נערי גבעות...). רבי נחום הוא צדיק מבוגר, ובכל זאת הוא שולח לחתן הצעיר הזה שיטפל במקרה הזה. זו סכנת נפשות, רצים מהר ומחפשים את רבי שלום-שכנא ואומרים לו שהרבי שלח אותנו אליך – יש פה אשה מקשה לילד, רחמנות, צריך מיד לעשות משהו. הוא אומר – שוב, הוא סך הכל נער, אברך צעיר – מה אתם רוצים ממני? אני לא יודע מה לעשות.

חוזרים לרבי נחום ואומרים לו שהלכנו לחתן הצעיר והוא אומר שהוא לא יודע מה לעשות. רבי נחום נעשה רציני מאד, הקפיד, ואומר – לא, לכו אליו שוב ותצוו אליו חזק שאני אמרתי שהוא חייב לעזור לה, הוא ורק הוא יכול לעזור לאשה הזאת. חוזרים אליו והוא אומר להם – אני באמת לא יודע מה לעשות, אבל אם הצדיק כבר שלח אלי אז אספר לכם סיפור, ואולי בכח הסיפור הזה יהיה כח לעזור לאשה הזו. סיפור בתוך סיפור:

סיפורו של הזוג מאסטנבול

הוא מספר סיפור מקהילת היהודים באסטנבול, בטורקיה. יש שם קהילה של יהודים ומאד מסוכן שם, במיוחד לבנות, כי הישמעאלים הערבים שטופי זימה ופשוט חוטפים בנות ונשים, רחמנא ליצלן. לכן כאשר אשה צריכה לצאת שם החוצה, ובפרט כשאשה צריכה לטבול, הולכות נשים ביחד, בקבוצה, הרבה נשים יחד כדי לשמור על האשה.

בכל אופן, פעם אחת – כך מספר האברך הצעיר, רבי שלום שכנא – או שלאשה לא היה ליווי או משום סבה אחרת יצאה אשה אחת לבד ברחוב, ובאמת ר"ל בא איזה ערבי, איזה ישמעאלי, וחטף אותה, לקח אותה בשבי והביא אותה לבית שלו. היה נחוץ לאותו ערבי משהו חשוב לעשות, אז בינתים הוא לקח אותה בכח, שם אותה בעלית הגג שלו, נעל את הדלת, והתכוון לצאת לעשות את מה שהוא צריך ולחזור אליה.

האשה הזו היתה כלה חדשה – התחתנה לא מזמן. היא בוכה ובוכה – בוכה על שני דברים, קודם כל שלא יטמאו אותה ושנית בוכה על בעל נעוריה שמן הסתם יגרש אותה. היא מסתכלת בעלית הגג בה הוא נעל אותה ורואה שיש שם מרפסת שפונה החוצה, לרחוב – בגובה של כמה קומות. היא חושבת, ממה נפשך – כדי להשמר ושלא יטמאו אותי אני קופצת עכשיו מהמרפסת, ואחד מהשנים, או שאני אמות או שה' יעשה לי נס ואנצל ואברח מכאן.

היא עושה חיפוש קצר בחדר מה יש שם ומצאה איזו אדרת, בגד עבה, עוטפת את עצמה בבגד וקופצת מהמרפסת. ה' עשה לה נס – אולי קצת גם בדרך הטבע, בעזרת הבגד הזה – והיא נפלה בלי לקבל מכה, הכל בסדר, ומיד קמה וברחה הביתה. כשהיא הגיעה הביתה היא לא ספרה לבעלה מה היה, כנראה שעדיין היתה בטראומה מהסיפור הזה, אבל הבעל מיד חשש שמשהו קרה פה. הוא התחיל לחשוש ולפחד מה קרה, ופחד להתקרב אליה בכלל.

למחרת בבקר, היה מנהג באסטנבול – עיר שיושבת על ים, על מים, ויש שם סירות קטנות – שמי שיש לו איזו בעיה, צרה, עגמת נפש, שוכר סירה קטנה ויוצא לשוט במים ומתבודד, וכך הוא מפיג את הדאגה שלו. כך היה נהוג שם, גם אצל הערבים וגם להבדיל אצל היהודים – שכל מי שהיתה לו בעיה נפשית העצה היתה לשוט בסירה לבד. יש גם סימוכין לכך בתורת הנפש שלנו – אין דבר מרגיע כמו מים, לשוט במים. כך נהג הבעל הצעיר. נזכור שמי שמספר את הסיפור הוא גם בעל צעיר.

מסיפור לסיפור, על אשתו הצעירה היתה מלשינות – איש בליעל אחד נסה להוציא עליה שם רע, על הצדקת חוה'לה, אשתו של הבחור הצעיר[3]. זה רק לקשר בין המשחקים כאן בסיפורים.

בכל אופן, הבעל הצעיר שוכר את הסירה, מפליג מהחוף, ובאמצע הים הוא רואה עוד סירה מתקרבת אליו עם ערבי אחד. הוא לא מכיר את הערבי והערבי לא מכיר אותו – שם בעיר הרבה מכירים את הגוים והגוים את היהודים, אבל הם לא מכירים. היה ברור שאם יש פה שני אנשים בודדים, כל אחד בסירה שלו, כנראה זה אותו סיפור – כך היה המנהג, שכל מי שיש לו דאגה ועגמת נפש עושה כך. טוב, "דאגה בלב איש ישחנה", "יסיחנה לאחרים".

היהודי שואל את הערבי מה הבעיה שלך – אתה תספר לי ואחר אך אני אספר לך. הערבי מתחיל לספר, ומספר את כל הסיפור – שאתמול הוא חטף אשה יהודיה, כך וכך, ולא כל כך מצטער עליה, אבל יחד איתה נעלמה האדרת שבתוכה הוא החביא את כל העושר שלו, מליונים של זהב ויהלומים, כל העושר שלו היה בתוך הבגד. הוא בברוֹך מאד רציני. היהודי שומע, מבין מה קרה, מסיח את דעתו למשהו אחר וממהר ללכת הביתה. האשה ברחה יחד עם הבגד ושמה אותו תחת התנור והוא ראה זאת. הוא מיד הלך, קרע את הבגד ומצא את האוצר, ואז 'שישו ושמחו'. הוא מספר שהשמחה שהיתה אצל הזוג היהודי הצעיר הזה היתה עד בלי די, שאי אפשר לשער את השמחה, ומתוך השמחה הזו נולד להם בן צדיק – מכח היחוד הקדוש של השמחה העצומה של הזוג.

כשרבי שלום מפראביטש סיים לספר את הסיפור הוא אמר – כעת האשה שבקשתם עליה, שקשתה לילד, ילדה למזל טוב. אז הוא הבטיח שכל מי שיספר את הסיפור הזה במקרה של אשה מקשה לילד – היא תלד בשעה טובה ומוצלחת.

אמרנו שעיקר האשה המקשה לילד אצלנו היא שכינת עזנו, כנסת ישראל, שצריכה ללדת את הגאולה. נברך את עצמנו, את כל עם ישראל, שמכח הסיפור הזה – שכולם גם יחזרו עליו – נזכה ללידת הגאולה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש.