"הרפו ודעו"

בע"ה

ליל שבת תשובה תשפ"ד – כפ"ח

תשובה שבתית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במהלך שיעור הנשים בשבת תשובה נתבארו דברי המדרש על "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" וסוד התשובה המופיעה בהם – תשובה המתאימה לשבת. הדברים יפים לשבת תשובה אך גם לשבתות השנה כולה, כאשר נקודת-השיא הפנימית שלהם נוגעת לשבת בראשית, בה קוראים בתורה על החטא הראשון – יסוד התשובה הראשונה.

"פתחי לי"

אנחנו נמצאים בשבת תשובה – צריכים לעשות תשובה באופן של שבת, תשובה מתוך מנוחה.

כולן מכירות את הפסוק "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[ב] – פסוק שמתאר ארבע מדרגות בקשר בין החתן והכלה[ג]: "אחֹתי" היינו קשר של אהבה טבעית, כמו בין אח ואחות; "רעיתי" היינו קשר רגשי, אהבה כאש בין חתן וכלה; "יונתי" היינו קשר שכלי-פנימי, קשר של הסתכלות העינים – "עיניך יונים"[ד]; ו"תמתי" היינו קשר במדרגת הכתר, מדרגת העל-מודע, כאשר החתן והכלה "שוין בקומתן" ו"כתר אחד לשניהם"[ה].

בחרנו להתבונן בפסוק הזה השבת, שבת תשובה, כי המדרש אומר ש"פתחי" היינו קריאה לתשובה:

"פתחי לי", רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל – 'בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו'.

"אחת היא יונתי תמתי"

בהמשך שיר השירים כתוב "אחת היא יונתי תמתי וגו'"[ו] – בלי שתי הדרגות התחתונות, "אחֹתי רעיתי". יש הבדל חשוב נוסף: בפסוק הראשון כל כינוי הוא דרגה אחת, כך ש"יונתי" ו"תמתי" הן שתי דרגות, אבל בפסוק השני מודגש ש"אחת היא יונתי תמתי" – מדובר במדרגה אחת, כאשר "תמתי" הוא תואר של "יונתי", שהיא יונה תמה, יונה תמימה, יונה בלי מום (ההכנה ליום כיפור, "אחת בשנה"[ז], היא להיות תמים ושלם בכל, "אחת היא יונתי תמתי"). במושגים הפנימיים, היחס הוא כמו האות י ("חכמה מוחא"[ח], הכוללת את המושכל בכלל[ט]) וקוצו של י (הכתר) – אין מדובר בשתי מדרגות, הקוץ הוא מצורת ה-י, 'תואר' של ה-י, ואם סופר סת"ם יכתוב י בלי הקוץ היא לא תהיה שלמה-תמימה.

בכל זאת, הביטוי מתחיל "אחת" שמזכיר "אחות" – כתוב בפירוש[י] שיש קשר בין המילים. גם את "תמתי" חז"ל דורשים – כמו שנראה – כ"תאומתי", מושג של "אחֹתי" בדרגה יותר גבוהה. אם כן, יש כאן "אחת"-"אחֹתי" ואחר כך "יונתי תמתי", וממילא מתבקש לומר ש"היא" רומז ל"רעיתי" – האהבה הרגשית כאן הכי מוצנעת, ברמז ובלשון נסתר. הכל נכלל כאן ב"אחת", הופך למדרגה אחת, ונעשה באופן טבעי של "אחֹתי" – הופך למודעות טבעית, במושגים שלנו.

אם יש כאן שני ביטויים משלימים, שתי יחידות מובהקות ומקבילות, מתאים לחבר את הגימטריא שלהם: "אחתי רעיתי יונתי תמתי" ו"אחת היא יונתי תמתי" משלימים ל-4186, המשולש של 91 (שהוא בעצמו המשולש של 13 – הבסיס של הכל כאן הוא אהבה)[יא].

"הרפו ודעו"

אחרי ההסבר ל"פתחי לי" המדרש ממשיך עם פסוק מיוחד מתהלים מו. בפרק הזה כתוב פעמיים פסוק ידוע – "הוי' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה" – באמצע הפרק ובסיום שלו[יב]. אך פסוק אחד לפני הסוף יש פסוק פחות מוכר – "הרפו ודעו כי אנכי אלהים ארום בגוים ארום בארץ" – אליו מתייחס המדרש.

הביטוי "אנכי אלהים" הוא חד-פעמי בתנ"ך – גילוי של עצמות ה' ("אנכי") גם בתוך ההנהגה הטבעית של העולם ("אלהים" בגימטריא הטבע[יג]). לידיעה ש"אנכי אלהים" מגיעים מתוך "הרפו ודעו" – עבודת התשובה, כפי שמיד נסביר.

הסיום של הפסוק, "ארום בגוים ארום בארץ", שייך לתיקון של היום – ח' תשרי – תיקון של "עומק רום"[יד]. הביטוי "ארום בגוים ארום בארץ" מלמד שה' רוצה שהרוממות שלו ("עומק רום") תתגלה ב"ארץ". כל מפרשי הפשט אומרים שהפסוק מדבר לגוים, קורא להם להרפות ממלחמה – יש כעת מלחמה באוקראינה וה' אומר "הרפו" (הרבי ייחס הרבה חשיבות להסכמות של שלום בין האומות[טו], ראה בכך הקדמה ליעוד של "וכתתו חרבותם לאתים"[טז]) – ואזי יתקיים "ארום בגוים ארום בארץ", הרוממות תתגלה בכל האומות ובכל כדור הארץ, בכל העולם. אבל המדרש כאן מסביר בפירוש שהפסוק מדבר לישראל – כאשר אתם תקיימו "הרפו ודעו כי אנכי אלהים" אז יתקיים "ארום בגוים ארום בארץ".

"הרפו ממעשיכם הרעים"

כמו שמיד נקרא, המדרש דורש "הרפו" – "הרפו ממעשיכם הרעים". זו תשובה שבתית, תשובה של הרפיה ומנוחה. "ידע איניש בנפשיה" כמה רע יש בו, כמה דברים לא-טובים הוא עושה, והתשובה היא פשוט להרפות, לנוח מהעשיה השלילית. השרשים רפה ("הרפו") ו-רפא קרובים ומתחלפים ביניהם[יז] – "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"[יח] וההרפיה מהמעשים הרעים מביאה רפואה. הרד"ק בספר השרשים מביא שלשה ענינים בשרש רפא – רפואה, כפשוט; רפאים במובן של ענקים, כפי שרווח בתורה; וגם רפאים במובן של מתים, כמו בפסוק "וארץ רפאים תפיל"[יט]. מי שמת מתרפא-מתרפה מהכל, נעשה רפוי לגמרי... רואים שהרפיה יכולה להיות חיובית וגם שלילית – בימות החול נדרש מאדם לעבוד ולהתייגע, לא להתרפות, אבל התשובה של שבת היא בעיקר הרפיה מכל עשיה. אצל אליהו הנביא בהר הכרמל כתוב "וירפא את מזבח הוי' ההרוס"[כ] – יש מצבים שבן אדם מרגיש הרוס לגמרי, בלי סיכוי לתשובה ורפואה, אבל גם במקרים האלה אפשר לרפא (רק שאולי צריך לשם כך את אליהו הנביא, מבשר הגאולה, שב'עבודה' היינו האמונה החזקה בהשי"ת, ה"רופא כל בשר", בגשמיות ורוחניות, "ומפליא לעשות" גם במצב ההרוס שלי...).

הדרשה הראשונה של המדרש היא בשם ריש לקיש, בעל התשובה הגדול:

ר' תנחומא ור' חוניא ור' אבהו בשם ריש לקיש: כתיב "הרפו ודעו כי אנכי אלהים וגו'". אמר הקב"ה לישראל – 'הרפו ממעשיכם הרעים ודעו כי אנכי אלהים'.

אחר כך יש דרשה של רבי לוי:

ר' לוי אמר: אילו היו ישראל עושין תשובה אפילו יום אחד מיד הם נגאלין ומיד בן דוד בא. מה טעם? "כי הוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו היום אם בקולו תשמעו".

הדרשה הזו מאד מזכירה את הסיפור של רבי יהושע בן לוי[כא], שאנחנו לומדים באריכות במאמר "אמונה ובטחון"[כב], שהמשיח אמר לו שיבוא "היום" ואליהו הנביא הסביר שהכוונה "היום אם בקֹלו תשמעו"[כג]. כאן רבי לוי (ששמו כשם אבי ריב"ל) – דורש כך לכתחילה מאותו פסוק.

אחר כך יש דרשה שלישית, של רבי לוי יחד עם רבי יודן, שחוזרת בפירוש לפסוק "הרפו ודעו":

ר' יודן ור' לוי אמרי: אמר הקב"ה לישראל – 'הרפו ממעשיכם הרעים ועשו תשובה כהרף עין ודעו כי אנכי אלהים'.

כאן התוספת היא דרשת המלה "הרפו" מלשון "הרף עין" – אפשר לעשות תשובה מיד, "היום" במובן של 'הרגע' ('היינט'), כפי שאנחנו מסבירים. הרף עין הוא מצמוץ של העין. הרבי אומר[כד] שצריך לפקוח את העינים ולראות את המשיח שבא מיד כשעושים תשובה, כדרשה הקודמת. כשאדם רואה משהו מפתיע, לא צפוי, ש'גדול עליו', הוא באופן טבעי עוצם את העינים להרף עין, הוא ממצמץ, ואז הוא יכול שוב לפקוח את העינים ולראות את הדבר באופן מתוקן, בלי שבירת הכלים. זו התשובה כאן, שמביאה ל"דעו כי אנכי אלהים".

דעת תחתון ודעת עליון בתשובה

כאן המדרש אומר שעבודת התשובה של "הרפו ממעשיכם הרעים" מביאה ל"ודעו כי אנכי אלהים". אנחנו יודעים שיש גם קשר הפוך, בשביל לעשות תשובה צריך דעת, כפי שמסבירים חז"ל[כה] את הקדמת ברכת "חונן הדעת" לברכת "הרוצה בתשובה". רואים שיש דעת שנדרשת בשביל לעשות תשובה, "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[כו] – דעת מביאה לתשובה שמביאה לרפואה – ויש דעת שזוכים לה על ידי התשובה, "הרפו ממעשיכם הרעים ודעו כי אנכי אלהים".

הדעת שקודמת לתשובה היא "דעת תחתון" – דעת שתופסת שלמטה 'יש' ולמעלה 'אין'[כז]. בשביל לעשות תשובה צריך לזכור שהמציאות שלנו, שנתפסת לנו כיש, נבראת מהאין העליון ומחויבת לו. מתוך כך אדם עושה תשובה, שהיא שאיפה להתאיינות – בטול מול האין שמהווה אותו. אחרי התשובה זוכים להגיע ל"דעת עליון" – דעת שתופסת שלמעלה 'יש' ולמטה 'אין'. כשאדם עושה תשובה של הרפיה, "הרפו ממעשיכם הרעים", הוא שואף להתאיין – וכשהוא מצליח הוא אכן מתאיין, ודווקא אז מתגלה לו שה'אין' שלו חשוב בעיני ה', ה'יש' האמתי (המשתקף ביש הנברא, סוד "אנכי אלהים", כנ"ל).

תשובה ועבודת הנסיונות

המדרש כאן מלמד שעל ידי התשובה זוכים לדעת, והסברנו כאן שהכוונה דווקא עליה לדעת עליון – דעת חדשה באלקות (הן במובן של ידיעה-השגה ובעיקר במובן של חיבור ודבקות, כמשמעות העיקרית של דעת[כח], כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[כט]). על מה עוד כתוב שהוא מזכה בדעת? בחסידות[ל] מסבירים את הפסוק "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת וגו'"[לא] כמלמד שה' מעמיד את האדם בנסיון, "כי מנסה הוי' אתכם", כדי שיזכה "לדעת", להגיע לדרגה חדשה של דעת ביחס לה'.

מה הקשר בין עבודת התשובה לעמידה בנסיון? הפסוק אומר "נורא עלילה על בני אדם"[לב] והמדרש מסביר[לג] שכאשר אדם חוטא יש בכך "עלילה" של הקב"ה שהפיל אותו בחטא – כך מפורש על החטא הראשון, חטא עץ הדעת, על חטא מכירת יוסף ועל חטא המרגלים, ובחסידות[לד] מוסבר שיש ממד כזה בכל חטא. כך אמר רשב"י[לה] על חטא העגל (של דור דעה) ועל חטא דוד המלך שהם לא היו ראויים לחטוא והחטא הזדמן לידם כדי ללמד את החוטאים (בצבור או ביחיד) שניתן לעשות תשובה אחרי החטא. כלומר, כשאדם חוטא בעצם ה' הפיל אותו בחטא ובכך העמיד אותו בנסיון – האם הוא יתייאש, חלילה, או שהוא יצליח לקום מהנפילה, "שבע יפול צדיק וקם"[לו] (כנלמד מדוד המלך, "בר נפלא"[לז], הנופל וקם ומקים עולה של תשובה[לח]). כלומר, החטאים הם הנסיונות והתשובה היא העמידה בנסיון. כאשר עומדים בנסיון של החטא זוכים לדעת, "הרפו ממעשיכם הרעים ודעו כי אנכי אלהים"!

ישנו גם צדיק גמור, עליו נאמר "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין"[לט]. כיצד אותו צדיק, שה' לא מפיל אותו בחטא – נעבעך... – יכול להגיע לדעת ה' אליה מגיעים בעקבות העמידה בנסיון החטא? כתוב[מ] שכדי שהצדיק יוכל להגיע למדרגת בעל תשובה עליו לעמוד בנסיון – נסיון קשה, כמו הנסיון של אברהם אבינו – ואז גם הוא זוכה לאותה מדרגה. זהו עוד קשר בין עבודת התשובה ועבודת הנסיונות.

"תמתי"

אחר כך המדרש מסביר את ארבע המדרגות "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" כארבעה שלבים בהיסטוריה של עם ישראל – "אחֹתי" ביציאת מצרים (במצוות פסח ומילה שהיו הכנה ליציאת מצרים); "רעיתי" בקריעת ים סוף (באמירת "זה אלי ואנוהו... הוי' ימלֹך לעולם ועד"[מא]); "יונתי" בקבלת המצוות במרה; ו"תמתי" במתן תורה:

"תמתי" – 'תמותי', שנתממו עמי בסיני ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".

המדרש ממשיך בעוד שתי דרשות על "תמתי" מלשון "תאומתי":

רבי ינאי אמר: 'תאומתי', כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני

זהו המדרש שמסביר "תאומתי" כ"שוין בקומתן", ההסבר העיקרי בחסידות, כפי שהסברנו. מענין שכאן ה' מדבר על עצמו בלשון נקבה – הוא ואנחנו שתי תאומות, "לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני".

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: 'תאומתי', מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו חבירו מרגיש כך כביכול אמר הקדוש ב"ה "עמו אנכי בצרה".

דרשה זו מדגישה היבט אחר ב"תאומתי" – לא השויון אלא ההרגשה ההדדית. שני תאומים יכולים להיות בשני קצוות של העולם אבל הם מרגישים אחד את השני – כשלאחד כואב הראש גם השני מרגיש זאת. כך, כאשר ליהודי קשה, הקב"ה מרגיש אותו כמו תאום – "עמו אנכי בצרה"[מב]. כמובן, "מרובה מדה טובה"[מג] – אם ה' מצטער בצערו של יהודי ודאי שהוא שמח בשמחתו, וכאשר שניהם שמחים יחד אזי "טובים השנים מן האחד"[מד] והשמחה הולכת וגדלה (כמו ב"זמן שמחתנו"[מה] המשותפת[מו] בסוכות ושמחת תורה). [כמו שיש כאב-ראש יש שמחת-ראש, "ושמחת עולם על ראשם"[מז].] נכון, "על ראשם" במשותף, כאשר הם "שוין בקומתן" ו"כתר אחד לשניהם".

שלש הדרשות של "תמתי" במדרש הן בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה[מח] (לפי ההגיון של חש-מל-מל, תמותי-תאומתי-תאומתי): אמירת "נעשה ונשמע", בהקדמת הבטול שלנו להבנה (הקדמת ה"תמתי" שבכתר להבנה של "יונתי"), היא כמובן הכנעה; חשיפת השויון עם ה', "לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני", היא הבדלה מהמציאות הגלויה – בה ודאי ה' גדול מאתנו – וחשיפת ה"חלק אלוה ממעל ממש"[מט] שבו, ש"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[נ], וממילא היהודי הוא תאום-זהה של ה' (וכל עבודתו להתדמות לה' באה על בסיס זה[נא]); הרגשת השותפות של ה' בכל מה שאנחנו חווים היא ההמתקה – הן כאשר "עמו אנכי בצרה", שהרי אם ה', שהוא "עצם הטוב" ו"טבע הטוב להיטיב", נמצא אתי בצרתי ודאי הוא יושיע לי וימתיק את הכל, וכמובן כאשר מדובר ב"מרובה מדה טובה" וה' נמצא אתנו בשמחות שלנו.

הדרשה השלישית מלמדת על היעד העיקרי שלנו בתשובה ובעבודת ה': אנחנו אוהבים לדבר על המושגים בפיזיקה "תופעה מקומית" ו"תופעה לא מקומית". ישנן תופעות מקומיות – שדבר קורה במקום אחד וכעבור זמן התוצאות שלו מופיעות במקום אחר, כמו מעבר האור מהשמש לכדור הארץ שלוקח 8 דקות. אבל יש תופעות לא מקומיות, שהן התעלומה העיקרית היום בפיזיקה – שדבר קורה בו-זמנית בשני צדדים של היקום, שיש ביניהם מרחק של מליוני שנות אור, ואם היה מדובר במעבר ידע היה לוקח מליוני שנים עד שהדברים יגיעו מכאן לכאן. זו תופעה שאין לה שום הסבר היום במדע. בעבודת ה' אפשר להיות קרוב, שהרי ה' קרוב תמיד, וגם רחוק, ולכן צריך תשובה שהיא עבודת התקרבות[נב], אבל השאיפה שלנו היא להגיע למצב של "תאומתי" – לגלות שהקשר שלנו עם ה' הוא מוחלט ותמידי, לא תלוי בשום תהליכים או מרחקים, אלא הוא "תופעה לא מקומית".