עבודת שלשת השבועות

כ"א תמוז פ"ה – הקלטה

ד"ה "קדש ישראל להוי'" תשמ"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "קדש ישראל להוי'" – רמזי הפסוקים

נלמד מאמר של הרבי מלפני ארבעים שנה, שבת פרשת פינחס כ"ד תמוז, מבה"ח מנחם-אב ה'תשמה.

המאמר הוא על הפסוק האחרון של ההפטרה של פינחס, כאשר פינחס חל בשלשת השבועות, שאז ההפטרה היא פרק א ותחלת פרק ב של ספר ירמיהו, שהוא נביא החורבן, כידוע. הפסוק האחרון של ההפטרה הוא "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהוי' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם הוי'". הפסוק הזה בא בהמשך לפסוק הקודם, פסוק מאד מוכר ואהוב, "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה", וההמשך הוא "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה". כאן, בד"ה, מביא את הפסוק רק עד המלים "כל אכליו יאשמו", בלי ההמשך. כך גם במאמרי רבותינו נשיאינו, החל מלקו"ת לאדה"ז, מביאים את הפסוק רק עד המלה "יאשמו", ולא את ההמשך "רעה תבא אליהם נאם הוי'" – צריך להסביר את זה. בכל אופן, ההתחלה היא העיקר כאן. כמובן גם נסביר מה זה "כל אכליו יאשמו", אבל לגבי השבח הגדול והעצמי של ישראל, עם ישראל קדושים, כתוב כאן ביטוי יחודי בתנ"ך – "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה". התופעה המיוחדת שהרבי מציין – כל הרביים מציינים ומסבירים – שהכתיב של תבואתו הוא עם ה בסוף, "תבואתה" (התבואה שלה), אף שהקרי הוא "תבואתו" (התבואה שלו). צריך להבין את ההבדל בין הכתיב והקרי.

לפני שנתחיל לקרוא נאמר כמה רמזים יפים בפסוק הזה:

"קדש ישראל להוי'" – יראת שמים

"קדש ישראל להוי'", כמו שהוא גם יביא בהמשך, אומר שהשרש שלנו בקדש, ו"קדש מלה בגרמיה". כלומר, זו הנקודה העצמית של החכמה, בה שורה "אחד האמת", כמבואר בתניא בשם המגיד. זה עצם ה'אין' של החכמה, שעליו נאמר "החכמה מאין". בתפילין זו הפרשה הראשונה של התפילין, "קדש לי כל בכור", שגם "בכור" הוא ראשית, כמו "ראשית תבואתה" בהמשך, וזה "קדש". אפילו המלה "לי", ב"קדש לי", היא ר"ת "ישראל להוי'". "קדש ישראל להוי'" מתומצת בשתי המלים הראשונות של הפרשה הראשונה של התפילין, שכנגד מח החכמה, "קדש לי כל בכור", "קדש ישראל להוי'". זה גם רומז לציץ, "לי" זה לקדש, לכהן הגדול, שכתוב עליו "קדש להוי'". שם הפשט שהכהן הגדול הוא "קדש להוי'", וכאן כתוב שלא רק הכהן הגדול הוא "קדש להוי'", אלא כל עם ישראל, כל נשמות ישראל קדושים, הם "קדש ישראל להוי'".

עוד רמז יפה בשלש המלים "קדש ישראל להוי'" – הר"ת, שהם אחד מששת הצירופים של שם קדוש בקבלה, שיוצא מהפסוק "לישועתך קויתי הוי'", שיש כאלה שאומרים עם כל ששת הצירופים, "לישועתך קויתי הוי', לישועתך הוי' קויתי וכו'". אחד מהם הוא קי"ל, שם קדוש, שהוא ר"ת "קדש ישראל להוי'". הרמז הזה אומר שהקדש של עם ישראל הוא בעצם הקיווי שיש בשרש כל נשמה מעם ישראל – הקיווי לישועת ה' כהרף עין, "לישועתך קויתי הוי'". זה הפסוק שחותם את ברכת דן, הולך על שמשון הגבור, שצעק בסוף לה' שיחזק אותו וה' ענה לו, הוא הפיל את הבנין על 3000 סרני פלישתים. זו הצעקה שיעקב צועק בשמו – "לישועתך קויתי הוי'". זה אורות מרובים דתהו, שאם מצליחים להמשיך אותם בתיקון זה ביאת משיח. שמשון בעצמו היה משיח דתהו. בכל אופן, זהו עוד רמז יפה ב"קדש ישראל להוי'". הס"ת של "קדש ישראל להוי'" הם שלה, "עד כי יבא שילה" – שלה הוא הבן של יהודה. "יבא שילה" בגימטריא משיח.

כמה שוות שלש המלים "קדש ישראל להוי'"? 1001 בדיוק. המספר הזה הוא מספר מאד חשוב בקבלה. בתור ביטוי, ניב, הוא שוה יראת שמים, כידוע. בכתבי האריז"ל זה סוד האחוריים של מילוי אלהים דההין. אבל בפשט על דרך הקבלה זה יג פעמים מזל, רומז ל-יג מדות הרחמים, יג מזלות – כל מדה היא מזל. הגם שיש שני מזלות עיקריים, "נוצר חסד" ו"ונקה", מזל עליון ומזל תחתון, מהם יונקים אור אבא ואור אמא, אבל כל אחת מהמדות נקראת מזל, כי היא מזילה אור ושפע מלמעלה לתוך הנשמה של ישראל, הכל בסוד "אַין מזל לישראל", כמו שהבעל שם טוב מפרש. בשלש המלים "קדש ישראל להוי'" יש בדיוק יג אותיות. כלומר, ממוצע של כל האותיות הוא מזל – "אין מזל לישראל". כלומר, המזל שלנו הוא בצעם הקדש העליון, הנקודה העצמית של החכמה שלא מתחברת עם הבינה, היא למעלה מהחיבור הזה, כי מצדה הכל אחד, אין כאן שני פרצופים שצריכים להתחבר כלל וכלל, על דרך כתר עליון שאין בו דכורא ונוקבא. כך הקדש העליון בו שורה אחד האמת. כתוב ש"אחד האמת" רומז לרבי ישראל בעל שם טוב, כי שוה בעל שם טוב בדיוק. זה ה"קדש ישראל להוי'", המשכת שרש הנשמה, היחידה שבנפש, עד לעצם הנשמה, "קדש ישראל להוי'".

"ראשית תבואתה" – תבואת האהבה

אחר כך "ראשית תבואתה". "ראשית" גם רומזת לחכמה, אבל דרגה אחת למטה מהקדש של החכמה. אם יש ראשית יש אחרית – "מגיד מראשית אחרית". זו החכמה שנקראת האין של היש, שמתחברת עם הבינה, שיהיו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". הפסוק אומר "ראשית חכמה יראת הוי'". יש לשער שהראשית כאן היא רמז למדת היראה. אמרנו קודם ש"קדש ישראל להוי'" בעצמו שוה יראת שמים, אבל היות שיש לנו "קדש ישראל להוי'", דרגה יותר גבוהה של אור אבא, מה באמת בא לרבות ה"ראשית תבואתה"? נבין את זה כאשר נתבונן במלה "תבואתה".

לשון יחיד של "תבואתה" היא תבואה – במאמר מסביר מה הענין של תבואה – וידוע ש-תבואה אותיות "ואהבת", שעולה פעמיים אור, כידוע. אחר מפירושי שני-אור, אור ואור, אור אין סוף שמתגלה דווקא במדת האהבה לה', עליה כתוב "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", עיקר עבודת ה' הוא אהבה. "זה השער להוי' צדיקים יבואו בו" היינו מדת היראה, "בזאת יבא אהרן אל הקדש", אבל התכלית והשלמות – כמו שנסביר בהמשך – שלמות עבודת ה' היא דווקא אהבה, גם אהבת ה' וגם אהבת ישראל, כמו שנסביר כאן בהמשך במאמר. דווקא אהבת ישראל היא תיקון סבת החרבן, שנאת חנם, שהתיקון אהבת חנם לכל יהודי באשר הוא יהודי, "בשם ישראל יכונה". ידוע גם מאמר אדמו"ר הזקן שתכלית אהבת ה' היא לאהוב מה שהאהוב אוהב, וה' אוהב ישראל, כמו שכתוב "אהבתי אתכם אמר הוי'". לכן תכלית אהבת ה' היא אהבת ישראל, כאשר כל אחד מישראל הוא השתקפות של הקב"ה, היות שיש כאן "חלק אלוה ממעל ממש", כמו שתכף נסביר. אם כן, יש לאמר ש"ראשית תבואתה" היינו ראשית האהבה דווקא. מה הרמז? בתורה, חוץ מ"ראשית חכמה יראת הוי'" יש עוד ביטוי של ראשית – "ראשית דעת". עיקר הדעת הוא ההתקשרות והתחברות, שבאות מתוך אהבה דווקא, עטרא דחסדים של הדעת. דווקא מה"ראשית דעת" נולדה התבואה, ה"ואהבת", בלב.

יש עוד רמז ממש יפהפה: בסיפור השני של מעשה בראשית, שהוא הסיפור בו מתגלה שם הוי' ב"ה, שהיחס בין הוי' ואלהים הוא גם אהבה לעומת יראה – בסיפור הראשון יש רק שם אלקים, כך שבעצם הוא סיפור של יראה, אבל הסיפור השני, עם החטא ועם הענש, הוא בעצם סיפור של אהבה, שם מתגלה שם הוי', והוא קודם לשם אלקים. שם הוי' הוא גם שם הרחמים, אבל, כידוע, רחמים-רחימו היינו אהבה. רחמים ואהבה הולכים יחד, בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם". לכן בשער היחוד והאמונה שם הוי' הוא שם החסד, האהבה, וככלל הוא שם הרחמים. איך מתחיל הסיפור השני? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", ר"ת "ואהבת", ר"ת תבואה. כתוב שה"תולדות" שם מלא דמלא, "עולם על מילואו נברא" – מה המילוי של כל דבר? כאשר כולו אומר אהבה. זו המציאות המלאה והשלמה, כמו שה' חפץ בבריאת עולמו, שהכל יאמר אהבה. אם הכל אומר אהבה ממילא הכל אומר אחד, ש"הוי' אחד ושמו אחד".

זהו החידוש של הסיפור השני. הסיפור השני הוא קודם כל שה' אוהב אותנו, ועלינו "כמים הפנים לפנים" לאהוב את ה', ואם אנחנו בכל זאת נופלים וחוטאים ומתרחקים ומתנתקים מהקב"ה ר"ל ה' מרחם עלינו. הוא פושט את יד ימינו וחותר חתירה מתחת כסא הכבוד שלו על מנת לקבל אותנו בתשובה. זה דווקא בימים האלה של שלשת השבועות, ימי החרבן, ימי הרושם של שנאת חנם, סבת החורבן שעלינו לתקן דווקא. התיקון הוא קודם כל להכיר את ה"ראשית תבואתה" של עם ישראל, שבלב זה מעורר את האהבה הגדולה ללא תנאי, אהבת חנם לכל אחד ואחד אשר בשם ישראל יכונה.

פסוק של אהבה

נראה רמז יפהפה לדברים האלה: שוב, השלמות של החלק הראשון של הפסוק, בו האתנחתא, היא "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה", חמש מילים. נשים לב ששאר הפסוק הוא שמונה מילים – סה"כ אהבה מילים בפסוק, בחלוקה ל-5 ו-8, לפי האתנחתא. 5 ו-8 הם בדיוק ה'חתך זהב' של אהבה. כלומר, שרש אהב ועוד ה בסוף, כמו ה-ה בסוף "תבאתה".

לא רק זה, אלא שחמש המילים הראשונות, "קדש ישראל להוי' ראשית תבאתה" מתחלקות ל-3 ("קדש ישראל להוי'") ו-2 ("ראשית תבאתה"), הכל לפי סדרת האהבה. אחר כך "כל אכליו יאשמו, רעה תבא אליהם, נאם הוי'" – ה-8 מתחלק ל-3 ו-5 וה-5 שוב ל-3 ו-2. בצורה הכי מובהקת ויפהפיה לפי סדרת האהבה, סוד חתך זהב, תכלית היפי – יפי מעורר אהבה, לא יראה.

אם כן, הפסוק הזה מאד יפה, עם כל זה ש"כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם". התכלית אהבה מלים, כנגד אהבה אותיות של "קדש ישראל להוי'", והכל בחלוקת אהבה, הרבה חתך זהב של אהבה.

"חלק אלוה ממעל ממש"

נחזור לעד האתנחתא: "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה". נחשב רק את ראשי התיבות – קילרת – 740. מה המספר הזה? הביטוי של תחלת ח"ב בספר התניא, הגדר העצמי של הנשמה הקדושה השוכנת בתוך כל אחד מאחת מישראל, "חלק אלוה ממעל ממש". "חלק" זה כמו הפרשת תרומות ומעשרות, שזה כאן הפשט של "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה", כמו שנראה תיכף, אבל אנחנו החלק של ה', ה"חלק אלוה ממעל ממש".

נחשב את סופי התיבות – שלהתה – ונראה פלא, ששוה בדיוק אותו דבר, 740. על פי שני עדים יקום דבר, שני עדים ממש שהם "חלק אלוה ממעל ממש". אם כן, הכל אומר "חלק אלוה ממעל ממש".

כמובן, זה גם מסביר, על דרך הרמז, לכמה כתוב "תבאתה" עם ה בסוף ולא עם ו, כי אם היה ו בסוף כבר ס"ת לא היו שוים "חלק אלוה ממעל ממש". דווקא עם ה בסוף ראשי התבות שוים לסופי התבות, הכל "חלק אלוה ממעל ממש".

ביחד, רוס"ת, עולה י"פ נצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". יש פה עשר אותיות. כמובן, הממוצע הוא גם של חמש אותיות הר"ת ושל חמש אותיות הס"ת.

"תבואתה"

המלה "תבואתה", עם ה בסוף, בגימטריא 814. בזכות ה-ה בסוף יש את כל אותיות המלה תבואה, שאמרנו שעולה "ואהבת". אם כן, במלה "תבואתה", המלה המיוחדת בפסוק לפי המאמר, יש את כל אותיות תבואה – ר"ת הביטוי הראשון של הסיפור השני של מעשה בראשית, כנ"ל – פלוס עוד ת. ה-ת היא כפולה, "תבואתה" זה תבואה ועוד ת. היות ש-תבואה זה "ואהבת", שכידוע עולה פעמיים אור, 414, ונוסיף עוד 400, זה כבר 814.

מה המספר הזה בקבלה? שם שדי במילוי – שין דלת יוד. חלק השרש, שלש אותיות השרש, שם שדי, "שאמר לעולמו די", שוה 314, ואותיות המילוי, ין לתו ד, שוות בדיוק 500. 500, כידוע, זה "פרו ורבו". שם ש-די הוא שם היסוד, ממנו קיום מצוות "פרו ורבו". ביחד זה 814, 22 – כנגד אותיות התורה, "ישכב", יש כב אותיות, המשכת הזרעא חייא וקימא להוליד "בצלמו כדמותו" – פעמים 37 (כידוע החשיבות של המספר 37, סוד היחידה שבנפש, לז בגימטריא יחידה, תיקון הבל וכו'). בכל אופן, זה רק המלה הזו "תבואתה", ש-די במילוי, ש-די פלוס "פרו ורבו", שוה כב אותיות האלף-בית, שכולן בתוך הזרע, כפול לז, היחידה שבנפש.

כל הביטוי "ראשית תבואתה" עולה 1725, ה"פ משה, כנגד חמשה חומשי תורת משה ש"זכה לבינה", ה עילאה (עולם הבא, שממנו נברא עולם הזה – כדלקמן במאמר בסוד "תבואתה" – על ידי מצות תורת משה).

פגם ותיקון הדעת

נמשיך ונחשב את הלשונות הבאים בפסוק: עוד שלש מילים, שעד כאן הרביים מביאים – "כל אכליו יאשמו". ב"כל אכליו יאשמו" 12 אותיות – עד כאן 25 אותיות, גם משולש 8 וגם רבוע 6. כמה שוה הביטוי? דעת. כנראה יש פה גם פגם מסוים בדעת וגם תיקון שלה. דעת היא שרש ומקור הבחירה החפשית של האדם, כמו שהרבי יסביר במאמר. אפשר לבחור שלא בטוב, ואז האדם נופל, אבל הקימה שלו, "שבע יפל צדיק וקם", היא גם על ידי חיזוק הדעת. מהי הדעת? ההכרה, ההתקשרות וההתחברות לקב"ה וגם לכנס"י, שכולנו "כאיש אחד חברים", מחוברים. אם כן, רק הביטוי הזה הוא דעת.

מה לגבי ההמשך, שלא כתוב כאן במאמר? "רעה תבא אליהם נאם הוי'". אם נעשה את החשבון נראה שהוא שוה 881, בגימטריא נפש האלהית – קשור ל"חלק אלוה ממעל ממש" שראינו כאן בר"ת ובס"ת. 881, הביטוי האחרון בפסוק שלנו, שוה גם לפסוק בתהלים יח "ויוציאני למרחב יחלצני כי חפץ בי", שהפסוק הבא אחריו, "יגמלני הוי' כצדקי כבר ידי ישיב לי", שוה 1001, "קדש ישראל להוי'", תחלת הפסוק שלנו (נסב"ת)[ב]!

נאמר רק הסבר אחד, מאד חשוב כאן במאמר: על פי פשט, "כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם" לא מדבר על היהודים, אלא על הגוים הרשעים שאוכלים אותנו כאשר אנחנו חוטאים, "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אבל החידוש של מאמרי החסידות על הפסוק הזה שמפרשים ש"אכליו" היינו היהודי עצמו שאוכל, מכלה, את גילוי הנפש האלקית שבו, ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבו. אז לא הולך על גוים, אלא עלינו בעצמנו. על פי מפרשי הפסוק "יאשמו" זה אשם ועונש ברוחניות יותר, אבל "רעה תבא עליהם" זה בגשמיות, הנפש אשמה לכן הנפש מקבלת את הפורענות של האשמה שלה, אבל על גוף, לו טוב בגשמיות או רע בגשמיות, נאמר "רעה תבא אליהם". שוב, הרביים אומרים שהכל הולך על האדם עצמו – יש מי שאוכל, מכלה, מסתיר, מחשיך, את אור הנשמה. זה נקרא שאוכל את עצמו. ואז עוד חידוש גדול ש"יאשמו" הוא התיקון – התיקון של מי שאוכל את עצמו הוא להביא אשם, כמו שנסביר. הרביים לא מביאים את סוף הפסוק, "רעה תבא אליהם", כי לפי הפירוש שלהם יש כאן חזרה לישראל עצמם, ולא רוצים להזכיר חלילה רעה על ישראל.

רמזי כל הפסוק

רק נסיים, כמה שוה כל הפסוק – החותם את ההפטרה שלנו השבת – יחד? 4081.

רק מה שהרביים מביאים "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו" שוה בדיוק 3200, רבוע כפול של 40, מאה פעמים לב. זה גם חשבון יפה ביותר. בחלק הזה יש 36 (חי-חי) אותיות, 6 ברבוע, שהן 8 במשולש (ב-5 המילים האחרונות, "רעה תבא אליהם נאם הוי'", יש עוד חי אותיות, יחס של "שלם וחצי"). אם כותבים את האותיות ברבוע פנות המשולש הן קרוו, בגימטריא חדש, יב צירופי הוי' וכו', והשאר עולה 2888, הרבוע הכפול של 38. אם כותבים את האותיות במשולש הפנות הן אותיות קול, משולש 16.

אבל כשמחשבים את כל הפסוק צריך להוסיף לזה 881, נפש האלהית, ואז מקבלים 4081, 7 פעמים 583. 583 עולה "כולא קמיה כלא חשיב" וגם "הוא היודע הוא הידוע הוא הדעה עצמה הכל אחד" –  מול דעתו יתברך, דעת עליון, כולא קמיה כלא חשיב (משא"כ מעל לדעת עליון, בעצמות "אל דעות הוי'", שכולל באחדותו הפשוטה ד"ע וד"ת כאחד ממש, וד"ל), והתודעה הזו מופיעה כאן כפול 7, כלומר, מאירה בכל ז המדות התחתונות (מהדעת, שתרין העטרין שבה הן שרש לו"ק ולמלכות).

בדילוג תבות, הדילוג הראשון – קדש להוי' תבואתה אכליו רעה אליהם הוי' – עולה 1728, 12 בחזקת 3 (היינו 12 פעמים קדם, 12 ברבוע). הדילוג השני – ישראל ראשית כל יאשמו תבא נאם – עולה 2353 (ב אלפים ו-שמחה, "עבדו את ה' בשמחה"), 13 (3 בהשראה) פעמים 181 (10 בהשראה).

אפשר לדרוש גם את הקרי, "תבואתו", שמוסיף אחד, ואז כל הפסוק עולה 4082, יג (ממוצע כל תבה) פעמים שם ש-די ב"ה (ע"י חילוף י-ק – כתר האלפא-ביתא אי"ק בכ"ר, שכנגד ט ספירות דאריך, היינו כתר שבכתר – שדי הוא קדש למפרע, ודוק). ראינו קודם ש"תבואתה" לפי הכתיב שוה 814, שם ש-די במילוי, אז יש כאן יחוד של כתיב וקרי, נגלה ונסתר, וד"ל. בחישוב הדילוג הראשון הנ"ל לפי הקרי הוא עולה 1729, 19 פעמים 91 (היפוך אותיות), 13 פעמים 133 (נמצא ששם ש-די מתחלק ל-122 ו-181, ודוק).

אחרון אחרון חביב: אמרנו ש"קדש ישראל להוי'" זה 1001, 13 פעמים מזל, ממוצע כל אות. יש בפסוק פעמיים שם הוי' – "קדש ישראל להוי'... נאם הוי'". כמה זה נאם? אמן, 91, משולש 13. הוי' פעמיים 13, אז "נאם הוי'" זה 117, 9 פעמים 13. יחד עם 1001 זה 1118, מספר שאנחנו אמורים להכיר טוב טוב – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", המספר הראשון שהוא גם כפולת שם הוי' וגם שם אלהים.

עד כאן פתחנו באריכות, היות שכל כך יפה ראינו לנכון להאריך ברמזי הפסוק, וגם נגענו בכמה נקודות שהוא מסביר במאמר.

ב. לימוד המאמר

קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו. הנה פסוק זה הוא סיום ההפטרה דשבת זו, שבתחלת הג' שבועות. ומדייק בזה בלקו"ת [בסוף פינחס, פרשתנו, מאמר שהוא מקור המאמר זה.], מה זה התבואה הנצמח אשר ישראל מכונים בשם ראשית שלה [עכשיו רמזנו ש"תבואה" אותיות "ואהבת", שבעצם זה "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", שאם אנחנו הראשית של התבואה, כמו שיש "ראשית חכמה יראת הוי'" יש גם "ראשית דעת", שהיא הדעת המיוחדת לנו, שהרי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". הדעת המיוחדת לנו מולידה אהבה המיוחדת לנו, שהיא נבדלת מכל האהבות ובאין ערוך אליהן, כולל האהבות הרוחניות, כמו אהבת החכמה, שיתכנו גם בנשמות האומות שאין להן את עיקר הדעת, הדעת המיוחדת לעם ישראל. אם כן, השאלה מהי התבואה שנצמחת? אמרנו שהפסוק הקודם הוא "זכרתי לך חסד נעריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". יש מפרשים שהצמיחה היא מתוך המדבר, ארץ לא זרועה, שם ה' זרע, נטע, אותנו בארבעים שנות נדודי המדבר ושם צמחנו. באותו מדבר, מתוך "זכרתי לך וגו'", צמחה התבואה, באופן נסי, כי מדבר לא מצמיח. אבל אנחנו, עם ישראל, דווקא צמחנו מתוך המדבר, מתוך השממה, מתוך הבטול המוחלט של היש, שזה מה שנפעל על ידי ארבעים שנה במדבר, והכשיר אותנו להיות ראויים להכנס ולכבוש את הארץ. כמובן, זה בגלל החטא, אבל "נורא עלילה על בני אדם", יש בזה גם תועלת. התועלת היא להתעצם עם המדבר, שהתורה נתנה דווקא במדבר, ומתוך ההתעצמות עם המדבר צמחנו. מִדבר גם אותיות מדבר, המעלה המיוחדת של האדם, אבל "אתם קרויים 'אדם'", הדיבור שלנו אחרת לגמרי מהדבור של אומות העולם. אצלנו מתגלה ה"דעת דגניז בפומא", "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", וכשאנחנו צומחים מתוך המדבר יש לנו את היכולת לבטא את האהבה שלנו בצורה אמתית וכנה לגמרי, מה שלא שייך אצל כל גויי הארצות שאין להם את הדעת שלנו. אם כן, הדיוק הראשון כאן הוא מה פשר הענין שאנחנו הראשית של התבואה שנצמחת.]. גם ידוע הדיוק, דהנה תבואתה הוא בה"א לבסוף והקרי הוא בחולם כאילו נאמר בוא"ו [שבדרך הרמז אמרנו שגם נוגע לרוס"ת וגם לגימטריא של כל הפסוק.]. וצ"ל מהו"ע שהכתיב הוא בה"א והקרי בוא"ו, גם ידוע הדיוק מ"ש אח"כ כל אוכליו יאשמו, מה זה שייך למה שהם קדש דמשו"ז כל אוכליו יאשמו [בגלל שאנחנו קדש "כל אוכליו יאשמו" – מה הקשר? תרגום יונתן על הפסוק הזה, וגם רש"י הולך בדרכו, וגם הרד"ק, אומר ש"קדש" הוא בחינת ביכורים, וגם תרומה נקראת קדש. זה כמו הפסוק שאמרנו קודם, "קדש לי כל בכור" – קדש הוא בכור. צריך להפריש, לתת את ה"כל חלב להוי'". הבכור, הראשית, הוא גם ראשית, אבל זו דרגה עוד יותר גבוהה של ראשית. הת"י מחלק ש"קדש" הוא תרומה אבל "ראשית" היינו האיסור לאכול מתבואה חדשה לפני הקרבת העמר. "ראשית תבואתה" היא תבואה שצמחה עוד לפני הבאת קרבן העמר, ומי שאוכל אותו חייב אשם, "כל אוכליו יאשמו". "אוכליו" כאן היינו מי שאוכל תרומה או מי שאוכל חדש לפני העמר. ככה התרגום מתרגם את הפסוק הזה.].

ויובן זה בהקדים ענין ירידת הנשמה למטה שהוא ירידה צורך עלי' [זה עיקר הענין של ההסבר כאן, מושג שדובר עליו הרבה מאד פעמים, גם על כל רמזי הביטוי "ירידה צורך עליה".]. דהנה ירידת הנשמה למטה הוא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, דבהיות הנשמה למעלה הרי היא בתכלית העילוי [למעלה תרתי משמע – גם שאנחנו בשמים, לא ירדנו לארץ, וגם שאנחנו בדרגה נפשית, נשמתית, הכי בעילוי שיכול להיות. אנחנו לא סתם יושבים למעלה, בשמים, אנחנו נצבים לפני ה' וממילא אנחנו מקבלים את האור של ה', שהוא הגילוי של האחדות הפשוטה של הקב"ה, ממילא אנחנו גם בטלים לאור הזה, ואז כל הכוחות שלנו, השכל והמדות והכל, הם בתכלית העילוי:], כמאמר כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא, [חידוש, הייתי יכול לחשוב שלמעלה, לפני שהנשמה יורדת לגוף, אין לה עבודה, כי לא התלבשה בגוף. אבל לא, למלאכים יש העבודה שלהם, לא כמו העבודה של ישראל, ודאי לא כמו עבודת הנשמה בגוף, עם מניעות ועיכובים, אבל גם בכלל לא כמו עבודת הנשמה למעלה, שגם עובדת את ה'. איך היא עובדת? עבודה בדרך ממילא, כשהיא עומדת לפני ה' ובטלה באור ה' המדות שלה, אהבה ויראה שלה, הן בתכלית השלמות:] וגם עבודתה למעלה באהוי"ר היא בתכלית השלימות, כמש"נ [מאמר אליהו הנביא:] חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו [המדה הזו, כמו שגם למדנו לאחרונה, שאנחנו נקראים "מהלכים". זו מעלה, שאנחנו מהלכים ולא עומדים. המלאכים עומדים על מקומם. גם הרצוא ושוב שלהם, "והחיות רצוא ושוב", לא משנה, לא מקדם, את עצם מעמדם. זה רק דופק שעומד על מקומו – רץ ושב, אבל לא מתקדם. אבל ה"רצוא ושוב" שלנו נקרא "ויסעו... ויחנו... ויסעו... ויחנו", הלאה והלאה, כל שלב של "רצוא ושוב" מקדם אותנו ללא גבול, עד אין סוף ממש, כמו שכתוב על אברהם אבינו "הלוך ונסוע הנגבה", אור אין סוף. הגבול שלו הוא הבלי-גבול של הנגבה, של האין סוף. בכל אופן, יש גם מעלה בעמידה. יש עמידה שהיא לא לעמוד על המקום. יש עמידה, כמו שהסברנו, שפירושה בטול – דבר עומד מתוך בטול מוחלט, בטול במציאות ממש. כך אומר אליהו הנביא, שהוא זוכר – יש לו הכרה – את המעמד שלו לפני ה' טרם ירדה נשמתו לגוף. על זה הוא נשבע. זה גם ווארט חשוב – מי ראוי להשבע בשם ה'? מי שזוכר את ה', זוכר איך אני בעצמי, טרם ירידת נשמתי לגוף, לעולם הזה, עמדתי בבטול מוחלט לפני ה'. אם המלה "עמדתי לפניו" היא בטול, עמידה, "ותעמד השמן", אבל כאן הוא כותב שהיא תכלית שלמות האהבה ויראה. אהבה ויראה, כמו שכתוב בזהר, מובא בתניא, הן שתי כנפים בהן העוף מעופף – "ובשתים יעפף" למעלה, "פרחא לעילא". אז מה באמת הקשר בין "עמדתי לפניו" לשלמות האהבה והיראה? קודם כל נאמר על זה רמז יפה: כמה שוה כל הביטוי "חי הוי' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו"? "הוי' אלהי ישראל" עולה תריג, כידוע, ועליהן כתוב "וחי בהן". הוא היה בדרגה הזו למעלה. אם נעשה את החשבון נראה ש"עמדתי לפניו" עולה בדיוק 700, י"פ (ממוצע כל אות) 70, כמו שבעים פנים לתורה, שבעים זקנים וכו'. עם "אשר" זה כבר מספר השראה – 1201, מספר ההשראה של 25, 25 ברבוע ועוד 24 ברבוע. אמרנו ש"הוי' אלהי ישראל" זה תריג, אז הגענו ל-1814, ועוד "חי", סה"כ 1832, הגימטריא של "חי הוי' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו". נחלק את מספר ב-8 ונראה שהוא 8 פעמים 229, אהבה-יראה. גימטריא של עוד דבר שכתוב כאן – ירידה. בכלל צריך להבין, נשמע מוזר מאד, שאהבה ועוד יראה שוה ירידה, אבל הירידה היא לצורך עליה. מה זה הבטול של אליהו הנביא לפני שירד למטה, ומה האהבה והיראה שלו שהיא תכלית שלמות העבודה שלו? בכלל, אמרנו שזה פלא – מה פירוש עבודה למעלה, שאדם עומד בבטול מוחלט לפני ה'? כאן יוצאת לנו תובנה, אפשר לומר, מאד עמוקה. שהעבודה למעלה היא ההכנה בנפש של מה שתהיה עבודת הנשמה הזו למטה. כלומר, כבר למעלה הנשמה מתכוננת, במודע או שלא במודע שלה למעלה, לכל מה שעתיד להיות אתה כאשר היא יורדת למטה. ככה חייב להיות – חייבים מצב של "היכון לקראת אלהיך ישראל". גם כאשר אני עומד לפניו אני צריך להתכונן. ה' כמובן רוצה ככה, כי הוא יודע שהתכל'ס שלי היא לרדת, כדי לתקן, להעלות את המציאות. מה שיש לי אהבה ויראה למעלה זה בעצם הכנה לעבודה שלי למטה. מה שאני בטל לפני ה' למעלה – זו המציאות שלי למעלה. בעצם המציאות שלי שם היא רק בטול, בטול מוחלט, אבל העבודה שלי שם היא הכנה לעבודה שלי למטה. כלומר, האהבה והיראה שלי למטה הן בעצם לצורך הירידה שלי למטה, להתלבש בתוך גוף. זה הסבר יפה ועמוק למה אהבה-יראה שוה ירידה ולמה כל הביטוי הזה שוה ח"פ אהבה-יראה. במלים אהבה-יראה יש ח אותיות, אז יש כאן התכללות של ח"פ אהבה-יראה, והוא בעצמו שוה ירידה.], שזהו ענין תכלית השלימות דאהוי"ר [לא כותב את הפשט, שזה בטול, "אשר עמדתי לפניו", כי הנושא כאן הוא הירידה – "ירידה צורך עליה".]. ומשם [הכוונה מכח זה שכבר מוכן לרדת, כפי שהסברנו עכשיו, היא יורדת:] ירדה הנשמה למטה שזהו תכלית הירידה כו', הנה ירידה זו היא צורך עלי', כי ע"י ירידה זו מתגלה שגם בהיות הנשמה למטה היא בתכלית השלימות כו' [זה הווארט העיקרי, שאותה שלמות של הנשמה למעלה, שמצד עצמה היא בבטול מוחלט, "אשר עמדתי לפניו"... נשים לב לעוד תופעה, שמסתמא דברנו עליה פעם – הקשר בין שרש עמד לשרש עבד. יש קשר מובהק בין עמידה לעבודה. רק שבעמידה יש י-ה ובעבודה יש וה. קודם כל, מה הקשר בין שני השרשים עמד-עבד? בם באלב"ם, פרצוף החכמה באלב"ם. עוד יותר, יש פה שני סודות של קשר ב-מ, שתי אותיות של בומף, אותיות השפתים, הכי גלויות. שם ב-מ מתחלפות. בומף הוא יותר פשט, שייך למוצאות הפה, כמו שנסביר בהמשך. אבל ב"ם של אלב"ם זה הפנימיות יותר, פרצוף החכמה של "כלם בחכמה עשית" – 'כלם באלב"ם עשית', אלבם עצמו שוה חכמה, כידוע. אם כן, יש עמד, אבל בתוך ה-עמד יש עבד. אמרנו שה-עבד הוא ההכנה שבתוך הבטול, ההתכללות של עצם עיקרי המדות – אהבה ויראה, שתי הכנפים של עוף מעופף – בתוך הבטול. חז"ל דורשים "ועוף יעופף" במעשה בראשית על מיכאל וגבריאל, אהבה ויראה. מהי ה"ירידה צורך עליה"? יש הרבה פירושים, וכאן הפירוש הוא פירוש מאד חשוב ויפה, שהעליה היא שבתוך הירידה גופא מתגלה אותה שלמות, ואפילו שלמות עוד יותר מהשלמות שהיתה לו למעלה, לפני שיורד למטה – שיתגלה שגם בהיות הנשמה למטה היא עדיין, ביתר שאת ויתר עז, בתכלית השלמות של אהבה ויראה, כפי שכתב קודם. בעצם, על ידי הירידה למטה האהבה ויראה שלו, שקודם היו טפלות לבטול שלו, נעשות למטה עיקריות, ומתגברות מאד-מאד, לא רק אהבת עולם אלא אהבה רבה, וכך היראה היא יראת הרוממות וירא-בשת. יראת בשת שייכת בעיקר למטה, לא למעלה, שאדם מתבייש מעצם קיום הישות שלו, כמו שאנחנו מסבירים. צריך לגלות את תכלית השלמות ביתר שאת למטה, וזה גופא עליה, כי גילוי השלמות למטה הוא עליה לגבי המצב הטבעי כביכול של השלמות כמו שהיא למעלה. כלומר, למעלה השלמות היא פשיטא ולמטה השלמות היא חידוש, והחידוש הזה הוא "מקודש" ביחס ל"תדיר" של השלמות כמו שהיא למעלה, וזה גופא "ירידה צורך עליה".].

וזהו קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה. דהנה שרש הנשמות למעלה היא בבחי' קדש', קדש מלה בגרמי' [כמו שאמרנו קודם – שרש המזל, ה"אין מזל לישראל".]. ויתירה מזו, שהיא בבחי' קדש להוי' [לא "קדש" סתם אלא "להוי'". כאן רומז למה שאמרנו קודם שיש כאן רמז בדיוק למה שכתוב על ציץ נזר הקדש של הכהן הגדול, עליו כתוב "קדש להוי'". כתוב בדרושי תצוה, קשור גם לפרשת זכור, שמצח הרצון הוא הכח לקיים את מצות מחית עמלק, כי זו העזות דקדושה, "הוי עז כנמר", העזות והעקשות של "עם קשה ערף", לא לזוז מילימטר מההכרה העצמית של הנשמה במציאות ה' ואחדות ה'. עם זה אנחנו הורגים את כל הספק, בגימטריא עמלק, ומגלים את ה"ככה" – "כתר כל הכתרים", גילוי רדל"א, אמונה פשוטה – שהאור שלו יאיר במציאות ויהפוך את המציאות לטוב מאד.], [איך הוא מסביר?] שגם בבחי' הוי' [גם ביחס להוי'.] היא ג"כ בבחי' קדש [כלומר, יכול להיות "הוי'" בלי "קדש". הפשט של "קדש להוי'" הוא שאני מקדיש עצמי לה', שכולו "קדש להוי'", כמו שחנה הקדישה את שמואל, אבל כאן הוא דורש שגם בשם הוי' גופא יש מה שהוא "קדש" ביחס לה'. "הוי' בחכמה", אבל יש בחכמה גם ראשית, שיש גם אחרית, אבל "קדש להוי'" זה פנימיות ה-י של שם הוי', שזה גילוי "אחד האמת" ששורה בתוך ה-י, החכמה של שם הוי'. הוא "קדש" גם ביחס לשם הוי' גופא.]. וענין ירידת הנשמה למטה שהיא צורך עיל' היא בכדי שתהי' בבחי' ראשית תבואתה [שאנחנו ראשית התבואה של ה'.], בה"א דייקא, דה' מורה על בריאת העולם [מהלך חדש, ש-ה הולכת על בריאת העולם, בפרט העולם הזה, כמו שתכף יביא ש"ב-ה נברא העולם הזה".], כי ה' קאי על ה' מוצאות הפה [אנחנו בשנת פה, ויש בו חמש מוצאות, שמוציאות את הדבור הקדוש, כמו "מוציאיהם בפה", מוציאות את הדעת דגניז בפומא דווקא. הן כנגד אותיות מנצפ"ך, כמו שגם הסברנו באריכות לאחרונה.] שרש האותיות דעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, וגם ה' קאי על אות ה', אתא קלילא דלית בה מששא, ומזה נברא עוה"ז כמארז"ל [על "ביה הוי' צור עולמים"] בה' נברא העוה"ז [העולם הבא נברא ב-י והעולם הזה נברא ב-ה.]. וזהו ענין תבואתה בה"א, שמורה ע"י התהוות העוה"ז [במאמרות שיוצאות מ-ה מוצאות הפה של רבונו של עולם, כביכול. אם כבר אמרנו "רבונו של עולם", ידוע ששוה גם "חלק אלוה ממעל ממש".]. וזהו ענין ירידת הנשמה למטה בכדי לגלות שגם בהיות הנשמה למטה הרי הנשמה היא בבחי' ראשית תבואתה [ראשית ביחס לתבואתה.], שהיא למעלה כו' מכל עניני העולם. ועוד זאת, דאף שהכוונה דבריאת כל העולמות היא בשביל עוה"ז [ה' ברא את הכל בשביל להגיע לעולם הזה למטה. אבל גם לעולם הזה יש תכל'ס – "אנכי עשיתי ארץ" בשביל "ואדם", ישראל הם אדם, "עליה בראתי", שב"היום יום" מובא פירוש הבעל שם טוב, ש"בראתי" היינו – הוי' אלהי ישראל שיתגלה על ידי קיום – תריג. ישראל על ידי המצוות מביאים את התכל'ס של הבריאה לתכל'ס של תאות ה', דירה בתחתונים. התכלית להגיע עולם הזה בשביל דירה בתחתונים, "ואדם עליה בראתי".], בכ"ז הנה ישראל הם בבחי' ראשית תבואתה ["סוף מעשה במחשבה תחלה" ו"ישראל עלו במחשבה" ולכן אנחנו הראשית של תבואתה, תבואת-ה, העולם הזה.], שהם למעלה גם מבחי' זו [שהעולם הזה הוא תכלית הבריאה.]. ויש להוסיף, דמה שישראל נקראים ראשית תבואתה הוא כמארז"ל שכל הכוונה דבריאת העולם (ענין תבואתה בה') הוא בשביל ישראל שנק' ראשית [איפה? בפסוק שלנו. מה זה ה"ראשית" לפי זה? שדווקא אנחנו יכולים לעשות את העולם הזה דירה בתחתונים, שזה אמתת התכלית, התכלית של התכלית.].

עכשיו הוא מגיע למלים "כל אוכליו יאשמו" – את ההמשך לא מביא – וזה יש פירוש חדש, שאנחנו אוכלים את עצמנו בחטאים שלנו, כנ"ל:

כל אוכליו יאשמו. והענין הוא, דהנה בהיות הנשמה למטה יש לה ענין הבחירה [זה ההבדל בין שרש הנשמה למעלה, שאין לה עדיין בחירה, לכן היתה תמיהה – איך יתכן שלמעלה יש עבודה בכלל? התתכן עבודה בלי בחירה?! הסברנו קודם שכן, יש עבודה טבעית, מוטבעת, כהכנה לבחירה שתהיה כאשר הנשמה תרד למטה.], כמ"ש נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת גו', ואף שהקב"ה עוזרו [ה' נותן בחירה וגם עוזר לנו, שהרי "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", כמו שמוסבר גם בתניא, שהנפש הבהמית חזקה יותר מנפש האלקית, לכן צריך "עזר מציון", להמשיך משם עב, שגבוה יותר גם משם סג שלמעלה משם מה, אבל זה רק עזר, ואנחנו עדיין צריכים לבחור בטוב.], שהקב"ה נותן לו כח שעבודתו תהי' כדבעי בכ"ז ישנו ענין הבחירה, שיכול להיות ולאום מלאום יאמץ כו' [כלומר, שגם הנפש הבהמית יכולה למלוך על העיר-קטנה.], וכיון שהיא נמצאת למטה ויש לה ענין הבחירה כו', יכול להיות ח"ו כל אוכליו, פי' שאוכל בחי' ישראל שבו [שהוא, היהודי בעצמו, אוכל – כלומר מעלים ומסתיר – את הישראל שלו, שהוא ה"חלק אלוה ממעל ממש" שיש בו. כאן נעשה הפסקה.]. [מכאן הקלטה שניה:]

נמשיך ללמוד את המאמר. הוא אומר ש"כל אוכליו יאשמו" היינו שאדם אוכל את הישראל שבו, מסתיר את ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבו.

ועד שנאמר אוכליו לשון רבים [יש בתוך עצמו הרבה אוכלים.], ויתירה מזה כל אוכליו [כל האוכלים. מה זה אוכלים? דעות רעות, שאוכלות את גילוי הנפש האלקית, מדות רעות, תאוות רעות, הנהגות רעות. יש הרבה דברים רעים באדם שרע אוכל את הטוב, כמו הפרות הרעות בחלום של פרעה – תכף נדבר על פרעה – שאוכלות-בולעות את הפרות היפות, עד שלא נודע כי באו אל קרבנה. ככה זה גם אצל כל אחד ואחד בנפש, בישראל שבו, ב"חלק אלוה ממעל ממש" שבו. ה' ברא את הנפש הבהמית, נתן לאדם בחירה חפשית בין שתי הנפשות, מלחמה תמידית על העיר הקטנה, כמבואר בתניא. לפעמים הנפש הבהמית אוכלת את הגילוי של הנפש האלקית.], שישנם הרבה בחי' האוכלים ח"ו בחי' ישראל שבו כו' [שוב, בתוך הנפש הבהמית יש הרבה אוכלים, הרבה בחינות שונות.]. והעצה לזה [מה העצה לזה שאדם אוכל את עצמו? היום משתמשים בזה שאדם אוכל את עצמו מרוב דאגה – דאגה רעה, לא טובה. שאדם דואג לבני חיי ומזוני, לגשמיות, לא סומך על ה', לא בוטח בה', "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", הדאגות האלה של הפרנסה והבריאות וכו' ממש אוכלות את האדם, מעלימות את גילוי הנפש האלקית. כנראה גילוי הנפש האלקית בא על ידי בטחון גמור בה'. לא רק אמונה, שה' עושה הכי טוב, אלא בטחון בטוב הנראה והנגלה, כמו שאנחנו מסבירים טוב את ההבדל בין אמונה לבטחון. המסר כאן – אל תאכל את עצמך. מה העצה אם אדם ח"ו אוכל את הישראל שבו? הוא כותב ככה:] נאמר בהמשך הכתוב כל אוכליו יאשמו [העצה היא "יאשמו". המלה "יאשמו" שוה אנוש, "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". אם אדם הוא אנוּש מכל אוכליו צריך לאושש את האנוש האנוּש הזה, על ידי חיזוק – חיזוק בתשובה, "שובו בני אדם". אם תשוב כבר תהיה בן אדם, תצא מה"אנוש". תשובה היא פשוט לשוב אל ה'. איך שבים אל ה'? כשמתחילים לבטוח בה'. כתוב שבטחון גם לשון דבקות, "וטח את הבית","אומר לדבק טוב", חן-טוב אותיות בטחון. כמה שוה "כל אכליו"? "אכליו" זה 67, בינה, ועוד "כל", 50, 117, "נאם הוי'", ט"פ אחד. יש פה שויון בפסוק, "כל אכליו" שוה "נאם הוי'". כנראה כנגד ריבוי המדות הלא-טובות, הרעות-שאוכלות את ישראל שבאדם צריך לגלות את "נאם הוי'", "בדבר הוי' שמים נעשו", ו"לעולם הוי' דברך נצב בשמים", ודרך התחושה הזו של הבריאה התמידית הבטחון מתחזק, האדם מרגיש את נוכחות ה' בכל רגע ובכל צעד בחיים, אז הוא בוטח בו, "והוא יכלכלך", האותיות המשותפות של "כל אכליו" הן כל-כל, לכלכל. צריך לכלכל מלקלקל – חילוף כ ב-ק – את המעשים על ידי חוסר בטחון. צריך לכלכל את האמונה שלו בתוקף הבטחון. כתוב שכלכלה היא בהוד – צריך לחזק את הבטחון הסביל של ההוד, שה' בעצמו יעשה הכל הכי טוב בטוב הנראה והנגלה. בכל אופן, הפסוק אומר "כל אכליו יאשמו", וכאן הוא מפרש חידוש ש"יאשמו" היינו התיקון של "כל אכליו". ], כי הנה במועל בקדשים [כנ"ל, וגם תרומה נקראת קדש בתורה, כידוע.] [שזה שייך לכאן, שהרי זה בא בהמשך למה שנאמר לפנ"ז שישראל הם בבחי' קדש, קדש ישראל להוי' גו' ["המבדיל בין קדש לחול... בין ישראל לעמים". "בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי בראשית" – ישראל הם אור, "אור ישראל", הם קדש, והם שבת, כמו שנסביר.]] כתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו [כשהוא אכל את הקדש לא כראוי הוא מעל בקדשים, מעל בקדש, אז עכשיו הוא צריך לשלם כל מה שהוא מעל, את הקרן, וגם להוסיף חומש, אם הוא בעצמו אכל.]. והחומש הוא אחד מארבעה מן הקרן עד שיהי' הוא וחומשו חמשה [אחד מחמשה. כלומר, זה לא חומש מארבעת החלקים אלא רבע, זה נקרא "חומש מלבר", רבע מארבעת החלקים, שאז הוא וארבעת החלקים הם כבר חמשה חלקים שוים. זה החומש, ככה הרבי מדגיש. בכל אופן, מה זה עושה? שכל החלקים שוים – הכל שוה, אז הכל בעצם הופך להיות חמשה חוֹמשים.]. והענין הוא, דהנה ישנם ד' עולמות, ובחי' החמישית הוא בחי' עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות [בקבלה היו אומרים שהמדרגה החמישית היא א"ק, אדם קדמון, אבל כאן – כמו בהרבה מאמרי חסידות – הוא אומר שהמדרגה החמישית שלמעלה מאבי"ע, מארבעת העולמות, היא עולמות האין סוף. משמע שא"ק הוא גם מעולמות האין סוף ומשמע שיש אין-סוף עולמות, לא רק שבכל עולם יש גילוי, שיש עולמות שיש בהם גילוי אין סוף, אלא שבאמת יש אין סוף עולמות. כמו שכתוב שלפני הצמצום יש אין סוף ספירות. ספירת מלשון סוף, אבל יש אין סוף ספירות, וככה יש אין סוף עולמות. בכל אופן, צריך לומר שיש קשר למחשבה הקדומה דא"ק, שם "כולם נסקרים בסקירה אחת". אם "הכל נסקרים בסקירה אחת" סימן שהחלק החמישי הוא שוה ומשוה את הכל, וברגע שהוא שוה ומשוה יש כאן גילוי אין סוף, שהוא אין גבול, וגבול הוא היפך ההשוואה הפשוטה, שהכל שוה. כאשר הכל שוה, כאשר "כולם נסקרים בסקירה אחת" ממש, במחשבה הקדומה דא"ק, ממילא יש גילוי של אין סוף. רק שאם זה אחרי הצמצום זה בחינת בלי-גבול בתוך גבול, כמו שמוסבר אצלנו במאמר "וצדיק יסוד עולם".], ועד"ז הוא גם בנפש האדם, שישנם הד' בחי' שבנפש כו' [נרנ"ח, כנגד י-ה-ו-ה.], ובחי' החמישית [שכנגד קוש"י ומה שלמעלה מקוש"י.] הוא בחי' יחידה שבנפש [קוש"י, ולמעלה ממנה מה שהנשמה מושרשת ממש בעצמות א"ס ב"ה, בעצם הנשמה, ש"חמשה שמות נקראו לה". שוב, המדרגה החמישית מתייחדת לגמרי עם העצם.]. וזהו כל אוכליו יאשמו, דכשמעל בקדשים, ואכל בחי' ישראל שלו [ה"קדש". לא אמרנו ווארט שאכילה היא הנאה. למעול בקדש זה להנות מהקדש. מהי הנאה? טפוח היש של האדם. קדש הוא בטול, הוא אין. אדם לא צריך להנות הנאה של יש, של פירוד – זה עיקר המעילה בקדש, שיש לו ניפוח האני מתוך הקדש. זה אחד שלומד תורה שלא לשמה, שהישות שלו עלולה להתנפח דווקא מלימוד הקדש. זה נקרא שהוא מועל בקדש. אם הוא מועל בקדש הוא אכל את בחינת הישראל שבו. מה התיקון?], צריך להגיע לבחי' החמישית [חמישית אותיות משיחית – צריך לגלות את ניצוץ משיח שבו, זו היחידה שבנפש שבו.], בחי' עולמות הא"ס שלמעלה מאצילות [יש "אצילי בני ישראל", מה שישראל הוא אציל. כתוב שהחיה בנפש היא הרגשת ההתהוות התמידית של העולמות – אפשר להיות בדרגה כזו, אבל עדיין לא בקשר גלוי עם העצמות ממש, שלמעלה מההתהוות, שזה היחידה שבנפש. אבל בשביל לכפר על המעילה בנפש האדם, להתקן ולהתעלות מזה, כאשר "אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", זה רק על ידי היחידה, ההתקשרות העצמית בעצמותו יתברך, התכונה של עולמות האין סוף. זו היחידה, וגם העצמות שלמעלה מהיחידה.], ובחי' יחידה שבנפשו. אמנם החומש הוא אחד מארבעה מן הקרן עד שיהי' הוא וחומשו חמשה כנ"ל [חוץ ממה שהוא צריך להגיע לגילוי היחידה שבנפש, הוא צריך לחבר אותה לארבעת החלקים התחתונים – שהכל יהיה אחד, שכל חלק יהיה חומש, כמו שאמרנו קודם. זה כמו שהרבי מסביר באריכות בקונטרס "עניינה של תורת החסידות", שכאשר מחברים את היחידה – היחידה שבנפש, היחידה שבתורה, היחידה בסוד "מודה אני לפניך" – התכלית היא לא רק לגלות את היחידה, אלא שהיא תאיר בתוך כל אחד מהנרנ"ח, עד שהכל יהיה יחידה, "יחידה ליחדך". זה מה שהוא כותב כאן. זה הולך בדרך של רו"ש, קודם צריך להעלות את הנרנ"ח ליחידה ואחר כך להמשיך את היחידה לתוך הנרנ"ח במקומם. אז קודם יש העלאה וכעין התבטלות ואחר כך המשכה והתכללות גמורה, עד שהכל הופך להיות מקשה אחת של "יחידך ליחדך".]. והענין הוא, שצריך להעלות גם הד' בחי' כו' שגם הם יוכללו בבחי' החמישית [התכללות מלשון שיוכלל בתוך, מלמטה למעלה.], וכמש"נ ארבעה הידות יהיו לכם [אבל כתוב והחמישית: "והיה בתבואות ונתתם החמישית לפרעה".] וחמישית לפרעה [פרעה בקדושה הוא היחידה שבנפש, כתר עליון, "דביה אתפריעון כל נהורין עילאין", סוג גילוי שע נהורין ש"באור פני מלך חיים". פרעה לשון גילוי, כמו מצות פריעה בברית מילה – "מל ולא פרע כאילו לא מל" – שהיא גילוי העטרה.], שצריך להעלות גם את הבחי' דארבע הידות יהיו לכם, שגם הם יוכללו בהבחי' דחמישית לפרעה. וכמו שמסיים בהדרוש בנוגע ליוהכ"פ שהוא יום שנתחייב בחמש תפלות [זו הדוגמה, חמש תפלות הן משהו עצמי ל"יומא", "אח בשנה", ולכן קוראים לו "יום שנתחייב בחמש תפלות", גדר עצמי במהות של יום הכיפורים.], דאף שהד' תפילות ישנם גם בכל שבת ויו"ט, והחידוש דיוהכ"פ הוא רק בתפילה החמישית תפילת נעילה [החידוש שנעילה – העתיד שבתוך שבת שבתון – תאיר מהתחלה, מ"כל נדרי". היות שנתב"ס ונסב"ת, עיקר הגילוי של הנעילה באמת בכל נדרי – היחידה מתייחדת ומאירה במיוחד בנפש.], בכ"ז הרי כל היום נקרא יום שנתחייב בחמש תפלות ["נתחייב" כמו שרבי נחמן דורש, שהאדם נעשה מחויב המציאות – זו הפנימיות של חיוב. בתורה יש הרבה חיובים. אולי היינו מעדיפים שהכל יהיה רשות, "אינו מצווה ועושה", וכך כתוב שיהיה לעתיד לבוא. בכל אופן, הסוד האמתי של החיוב הוא כדי להגיע לדרגה של עצמות ממש, שכמו שעצמות "מחויב המציאות" גם אתה "מחויב המציאות". אם אתה לא שם, לא מחויב המציאות, אתה רק אפשרי המציאות, ואז יתכן הפך החיים ח"ו. חיב זה חי בהכרח.], היינו גם הזמן דיוהכ"פ שבו מתפללים את הד' תפילות, והד' תפילות עצמם גם הם מתעלים לבחי' החמישית, ועאכו"כ בהזמן דנעילה [כשמגיעים ממש לנעילה בסוף.] שהוא בחי' יחידה, שאז נכללים כל הד' תפלות בבחי' יחידה כו' [אז בעצם הוא לא הסביר כאן מה שאמרנו קודם, מדרגת ה"שוב", שהנעילה גם יורדת ונמשכת וחודרת לתוך כל התפלות. זו פעולה מלמעלה, "אם רץ לבך שוב", "שוב לאחד", ל"אחת בשנה".].

וזהו קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו. דאף שהנשמה מצ"ע היא בבחי' קדש ["קדש מלה בגרמיה", "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב", אבל זה לא תכל'ס.], בכ"ז ירדה הנשמה למטה ["ירד ידרנו", ירידה אחר ירידה.], בכדי לגלות שגם בהיות למטה היא [עדיין] בבחי' ראשית תבואתה [כל מה שלמטה, כי הסביר ש"תבואתה" זה עולם הזה. אבל גם למטה אנחנו הראשית.], שזהו ענין ירידה צורך עלי' [מה מרויחים מזה שאנחנו ה"ראשית"? בתור ראשית של העולם הזה אנחנו יכולים להמשיך גילוי אלקות בעולם הזה, שזה נקרא לעשות את העולם דירה לו יתברך בתחתונים, שאין תחתון למטה הימנו. זו התכלית של התכלית, וזה בזכות שאנחנו ה"ראשית". אבל עיקר הווארט, שהתחלנו להסביר, שה"ראשית" היא 'ראשית אהבה'. אהבה היא גם השוב. ההתכללות ברצוא מלמטה למעלה היא גם תנועה של אהבה מלמטה למעלה, אהבה עזה, אהבה כאש, אבל ההתבטלות עצמה, היא יראה עילאה, שמתבטלים. קודם יש אהבה, אחר כך מגיעים לנקודת שיא של יראה עילאה, גילוי הרוממות וירא-בשת. אבל השוב להפך, מתחיל מ"ראשית", "ראשית העבודה עיקרה ושרשה" – שהיא גם כן יראת שמים, בגימטטריא "קדש ישראל לה'" – אבל הידירה מטה, והחדירה, לעשות את העולם הזה דירה בתחתונים, היא דווקא על ידי אהבה, אהבת ה' כפי שהיא מתבטאת באהבת ישראל דווקא, עד שאהבת ישראל מתפשט לאהבת הבריות כולן. כי, כמו שאנחנו מסבירים תמיד, יש פוטנציאל של כל ניצוץ שנפל בשבירת הכלים לחזור, להתברר ולהתחבר ולהתגייר, כביכול. אבל בשביל זה צריך לאהוב אותו – זה לא בא מתוך יראה, רק מתוך "תבואתה", תבואה-ואהבת, "תבואתה" אותיות ואהבת את – "ואהבת את הוי' אלהיך". יש מי שמסביר שה"את" מרבה את היראה בתוך האהבה, כמו שאמרנו עכשיו שיש איזו נקודת יראה לפני העיקר, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", אבל את הוא סתם ריבוי, אז באמת אפשר לפרש שבמקום אהבה זוטה תהיה אהבה רבה, במקום אהבת עולם שתהיה אהבה רבה. "ואהבת את". בשביל ש"תבואתה" יהיה "ואהבת את" צריך להכפיל את ה-א, כמו "נוצר חסד לאלפים", שני אלף, "אאלפך חכמה אאלפך בינה", מהמזל העליון למזל התחתון בסוד הדיקנא. (הרב חזר וקרא שוב מההתחלה והוספתי שם.)]. ועד"ז הוא גם בענין כל אוכליו, דגם כאשר הוא במצב של אוכליו, שאוכל בחי' ישראל שבו, הנה גם זה הוא ירידה צורך עלי' [המשל שמתוך דאגה לגשמיות אדם אוכל את עצמו – גם זה בהשגחה פרטית. הכל בסופו של דבר זה השגחה פרטית. גם הירידה הזו, שהוא הגורם והוא הבוחר בבחירה החפשית שלו, הכל ירידה צורך עליה.], שזהו בכדי' שיהי' יאשמו [שבזכות זה יוסיף ויגלה את המדרגה החמישית שבו:], שיגיע לבחי' החמישית כנ"ל [בלי ירידה זו היה נשאר עם הנרנ"ח, בלי היחידה, וכ"ש בלי הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות. עצם הירידה, גם שאדם אוכל עצמו מסיבות גשמיות, זה צורך עליה, שיגיע ליחידה.].

לפי הביאור במאמר עד החלק הזה של הפסוק, אפשר להסביר-להמתיק גם את הסיום "רעה תבא אליהם וגו'": אחרי התיקון של "יאשמו", "שיגיע לבחינת החמישית", כל ה"רעה" שבעולם "תבא אליהם" לקבל תיקון והעלאה לקדושה, להכלל ב"קדש ישראל להוי'". אפשר גם לפרש "רעה" מלשון חברות וידידות, כמו "רֵעֶה המלך", רמז ל"ואהבת לרעך כמוך", ה"כלל גדול בתורה" שהוא תיקון סבת החורבן והגלות, כמו שהמאמר מסיים. "רעה" היא גם לשון "רעה אמונה" ("רעה אמונה" בגימטריא שמואל, אמונה במספר קדמי, כאשר חלק הקדמי של אמונה הוא רעה!). כשמפרשים "רעה" מלשון רעיה, אפשר לפרש שהכוונה ב"רעה" היא ל"רחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רֹעה היא", ולומר ש"רעה תבא אליהם" היינו 'רחל תבא אליהם' (עם הצאן אשר לאביה, כללות נש"י, כנסת ישראל). וכן רומז לרעיא מהימנא, סוד יחוד משה-רחל (בגימטריא 583, שביעית כל הפסוק, כנ"ל בהקדמה).

וזהו ג"כ מה שפסוק זה אומרים בההפטורה שבתחילת הזמן דבין המצרים. [לעניננו ממש:] דהנה הכוונה בהענין דבין המצרים הוא כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות תעניות דיהפכו ימים אלה לששון לשמחה [ולמועדים טובים] גו' והאמת והשלום אהבו [התכל'ס היא שה' השליך אמת ארצה. אמת טענה בבריאת העולם – "תבואתה", בריאת העולם הזה – ש"לא יברא" כי כולו שקרים, כולו מלא שקרים, וה' השליך את האמת ארצה כדי שהירידה הזו של האמת תהיה לצורך עליה. מה העליה של ירידת האמת? להתחבר עם השלום. זו כבר מעין נשיאת הפכים, באין סוף, באין ערוך לגמרי, נעלה יותר מאשר האמת בפני עצמה – זה כבר "אמת לאמתו". ידוע שהמלים האלה, "והאמת והשלום אהבו", הן 853, היפוך ספרות של משיח, עיקר היעד של משיח לחבר את האמת של משה רבינו עם השלום של אהרן הכהן. החידוש הוא השלום, שלא רק מותר לשנות את האמת מפני השלום אלא מצוה לשנות – מצוה היא אמת, "משה אמת ותורתו אמת". כמו שכתוב שהגאולה תלויה בכך שקרח יודה למשה, כך הגאולה תלויה בכך שמשה יודה לאהרן. אז יהיה החיבור המושלם ביותר של "האמת והשלום אהבו". מה הרגש כאן? מה המדה? לא יראה, דווקא אהבה, "אהבו" – שאתם תאהבו את החבור הזה, וכל אחד משני האלה, האמת והשלום, יאהב אחד את השני. זה הששון והשמחה והמועדים טובים של הפיכת הימים האלה. שלשת השבועות אלו ימים של אתהפכא, וסימן שכל השנה יחסית זה עבודת אתכפיא. דווקא יש לנו הזדמנות פז – בלשון הרבי – של שלשה שבועות לעבוד את ה' בדרך הצדיקים, שהם עצמם בעלי תשובה, שעושים "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא", ואז הכל הופך, כל האבל והיגון, הופך להיות "ששון ושמחה ומועדים טובים", ואז יש את היחוד האמתי והעצמי, נשיאת הפכים של משיח, של "והאמת והשלום אהבו".]. ולכן אומרים אז [בתחלת הימים האלה, בראש של התקופה הזו, כדי שגם נבין ונתעצם עם המעלה היתרה של התקופה הוז.] את הפסוק [בחותם ההפטרה, "הכל הולך אחר החיתום".] דקדש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו ["יאשמו" כאן התיקון, הוספת המדרגה החמישית. כתוב ש-אשם אותיות אמש, ג אמות בהן ה' ברא את העולם, רק בסדר של אויר-אש-מים. אמש הוא אויר-מים-אש, שלפי פשט ספר יצירה הם כתר-חכמה-בינה, לכן כתוב "מים מרוח", המים יוצאים מהאויר, ואחר כך "אש ממים", הבינה יוצאת מחכמה. כאן צירוף "ואשמו", צריך להקדים את אש הבינה למי החכמה. כלומר, שמי החכמה, המשכה, יהיו בסוף דווקא. קודם האש, העלאה והתבטלות. גם בזה יש בתחלה אהבה רבה כאש, אבל התכל'ס היא הבטול, התבטלות. בסוף באים המים, "זכור אב נמשך אחרי כמים", "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", "באברהם", שנמשך כמים, חסד ואהבה. זאת אומרת שהצירוף "אשם" הוא צירוף והי, שזהו בעצם הצירוף מלמטה למעלה – הצירוף שמאיר בספירת היסוד ומתקן אותה, תיקון הברית. זהו רמז מאד חשוב שאשם הוא תיקון. מה צריך בעיקר לתקן? את הברית, שהיא הקשר – התקשרות והתחברות לה' והתקשרות והתחברות לעם ישראל. התיקון על ידי "יאשמו".], שתוכנו הו"ע ירידה צורך עלי', כנ"ל בארוכה. וענין אמירת פסוק זה בהתחלת הזמן דבין המצרים הוא כענין הקב"ה מקדים רפואה למכה [לפני החורבן ה' כבר נותן את הרפואה, עד כדי כך שמי שמתעצם, מכיר ומבין דבר מתוך דבר, גם יכול לחסוך את כל ענין החורבן מלכתחילה, מתוך ההתבוננות וההתעצמות עם "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה".], דרפואתו של הקב"ה הוא באופן דעוקר מעיקרא, [כל המחלה אשר שמתי במצרים] לא אשים עליך (מלכתחילה [ברפואה מונעת של "מקדים רפואה למכה", מונע מלכתחילה את המחלה. ככה צריך, אם אנחנו עומדים – בפרט בפרשה הראשונה, פינחס, שלפעמים לפני שלשת השבועות ולפעמים בתחלת שלשת השבועות, כלומר שיש דווקא בפינחס כח להמשיך מהמצב שאנחנו לא באוירת חורבן, עדיין לפני החורבן, בתוך ההתחלה של תחושת החורבן, ועל ידי כך להמשיך את האור של ה' – כתוב שרפואה אותיות אור-פה, אור פה של ה' – שמקדים רפואה למכה. פה כאן הוא, כמו שהרבי אומר, גם לימוד הלכות בית הבחירה, ובכלל להתפלל "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", עם כל המשמעות הפנימית, "ותן חלקנו בתורתך". הכל קשור לפרשת פינחס, שם כל המועדים הטובים. לכן רוב הדרושים בדא"ח לפרשת פינחס הם לא על ההתחלה, אלא דווקא על המועדים שבסוף פרשת פינחס. שוב, על ידי שקוראים את הפסוק הזה, "קדש ישראל להוי'", אנחנו מגלים ומעוררים שהקב"ה מקדים רפואה למכה. עוקר מעיקרא, שלא צריך להיות בכלל, זה כמו שמקדימים מכילא דמהימנותא למיכלא דאסוותא, ואז לא תהיה בכלל מכה שצריך לרפאות בגלוי. באיזה פרשה קוראים את "לא אשים עליך"? בשביל של פסח. זה הרי הסיום, החותם, של קראת התורה בשביעי של פסח, "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך", ר"ת איר, משש"פ מגיעים לאיר, חדש הרפואה.]). ויתירה מזו, שהימים האלה יהפכו לששון ולשמחה. דכאשר עוקר מעיקרא [הביטוי הזה רומז גם ללימוד תורה בתקופה זו של שלשת השבועות בבחינת "עוקר הרים". כל השנה "סיני עדיף", אבל בשלשת השבועות צריך לאמץ בלימוד התורה את המדה של "עוקר הרים". איזה הרים צריך לעקור? את ה"טורי דפרודא". צריך בכח – בכח החידוש, שהחידוש הוא גילוי מוחא סתימאה ועד לחכמה דעתיק, שהיא העלם עצמי, עם הכח הזה – לעקור את ההרים של הקושיות, "הר קשה", לשון חז"ל, והעיקר הוא לעקור את ההרים המפרידים בינינו לבין אבינו שבשמים. הר ש"רמא טורא" בין יהודי ליהודי – את ההרים האלה צריך לעקור. עוקרים אותם גם בלימוד התורה. לפי זה "עוקר הרים" זה לא רק פלפול חריף – "עוקר הרים" זה לימוד שאתה עוקר את כל הקושיות, אתה מגיע למישור, למישרים לחלוטין. בכל המחלוקות אתה חוזר ל"אלו ואלו דברי אלהים חיים" ועוד למעלה מזה, לשם הוי', ששם הכל אחד באחדות פשוטה. צריך לעקור את כל ההרים בתקופה הזו.], הרי אין שום תועלת ותכלית בהירידה, ולכן, נוסף על עקירת הענין הבלתי רצוי שנעקר מעיקרא, יש גם ההפיכה לטוב [כשעוקרים את ההרים, את הקושיות וכו', "הר קשה", כל מה שמקשה עלי בחיים בעצם – צריך הכל לעקור, מגיעים למישור, ובמישור הזה הכל הופך להיות טוב בטוב הנראה והנגלה:], יהפכו לששון ולשמחה [אין שמחה כהתרת הספקות – זה נקרא שאני "עוקר הרים". אז אני מגיע לתכלית השמחה האמתית, "ששון ושמחה ומועדים טובים", ששבעה עשר בתמוז ותשעה באב יהפכו להיות החגים הכי נעלים, באין-ערוך מכל החגים שבתורה.], שזוהי העלי' שבשבילה היתה הירידה.

[כעת הרבי מגיע לתכל'ס:] ויה"ר שע"י העבודה דאהבת ישראל ואחדות ישראל [תמיד ביטוי כפול, אהבת ישראל מצד האהבה, מצד החסד, ואחדות ישראל מצד הדעת, העטרא דחסדים שבדעת, ה"ראשית דעת" שהסברנו בהתחלה.], שזהו הביטול דסיבת החורבן [על ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלים את סבת החורבן.], דסיבת החורבן הוא מפני חטאינו גלינו מארצנו כו' [ההפך.], ובפרט החסרון באהבת ישראל [הרבי לא רוצה לכתוב את המלים שנאת חנם.], ולכן ע"י העבודה דאהבת ישראל ואחדות ישראל שזהו הביטול דסיבת החורבן [אפשר לומר שכל השנה צריך להיות א ערליכער איד, ירא שמים, אבל דווקא בימי החורבן צריך להתעצם עם ה"ראשית תבואתה", ראשית "ואהבת", להגיע למקור בנפש – לראשית, יש ראש-ראשון-ראשית, שלש מדרגות – ואם יש ראשית יש אחרית. יש גם "אני ראשון ואני אחרון", אבל ראש יכול להיות "קדש מלה בגרמיה". שוב, החסרון הוא שנאת חנם והתיקון אהבת חנם, והעיקר לגבי ישראל – לא מזכיר כאן בכלל אהבת ה' אלא רק אהבת ישראל. מעניין שביטול יכול להיות בטול – כל חסידות חב"ד היא הבטול של ה'אני', בטול האני לה', וגם בשביל להתחבר לחבר צריך לבטל את האגו – אבל כאן בטול הוא לבטל את הדברים הבלתי רצויים. ולעניננו, צריך לבטל את הסבה של החורבן, שהיא שנאת חנם.], הרי ע"י ביטול הסיבה יתבטל במילא המסובב [החורבן עצמו. כלומר, שנאת חנם יותר חמורה מעצם החורבן, כידוע שהסבה היא יותר מעצם המסובב.]. ויתירה מזו, דירידה זו צורך עלי', דיהפכו ימים אלה לששון ולשמחה [ולמועדים טובים.] גו' והאמת והשלום אהבו, דענין השלום הוא גם מה שיתגלה אחדות הוי' בעולם [עכשיו הוא אומר עוד נקודה: שלום על פי פשט היא מדת אהרן – "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אבל צריך גם שלום בינינו לבין בוראנו, יוצרנו ועושנו יתברך שמו. לכן, השלום האמתי, גם לשון שלמות, הוא "עשה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – שירד למטה – "ועל כל ישראל אמן". זה גילוי השלום בעולם, כאשר "לא ישא גוי אל גוי חרב וגו'", זה רק כאשר אחדות ה' – וממילא אחדות כל האמונות שיש בכל בני אנוש – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", "והיה הוי' למלך על כל הארץ", כשזה יתגלה בעולם זה עושה שלום. אפשר להוסיף לכוונות שלנו בקריאת שמע. לפי רש"י ב"הוי' אחד" צריך לכוון לפסוק זה לעתיד לבוא, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שעל דרך "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". "שם אחד" ו"שכם אחד", "שם כבוד מלכותו", שכם אחד. אפשר לומר ש"שם אחד" זה האמת, לכן כתוב ש"אחד" ר"ת אור-חיים-דפק, בגימטריא "אחד האמת" (שהזכרנו קודם), אבל השלום הוא להמשיך את הגילוי של האחדות – ה"אחד", שהוא אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם – למטה מטה. זה בעצם כבר שלום, עד שיתגלה כשפה ברורה בפי כל אומות העולם, "לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", וממילא לא תהיינה מלחמות.], כמש"נ ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דבר [כולם יראו את הסוד של ה-ה הנ"ל, ה מוצאות הפה ו"אתא קלילא", ואיך שמתוך ה-ה יוצאות כב אותיות שבהן נברא, גם בלשון הוה, העולם, בכל רגע תמיד. ומכאן, מי שזוכה ל"קדש ישראל", שזה עם ישראל קדושים, וגם כל מי שמאומות העולם ידבק בעם ישראל לגמרי, גם יזכה ל"יחידה ליחדך" בגלוי, גילוי שרש הנשמה, ה"חלק אלוה ממעל ממש", כפי שהוא מושרש בעצמותו יתברך. זה עיקר הדירה בתחתונים.]. ו[אז אנחנו ]הולכים ביחד בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו, קהל גדול (לשון יחיד [כולנו קהל אחד גדול.]) ישובו הנה, לארצנו הקדושה. ואח"כ – לירושלים. ובירושלים גופא – בהר הקדש [לא ממשיך: בהר הקדש – בבית המקדש. בבית המקדש – בקדש הקדשים. חמש עליות, כנגד נרנח"י: ארצנו הקדושה – הנפש. ירושלים – הרוח. הר הקדש – הנשמה. בית המקדש – החיה. קדש הקדשים – כמו שהרבי אוהב לסיים שנזכה כולנו למחול לצדיקים יחד הקב"ה באמצע, בקדש הקדשים – היחידה.], קדש מלה בגרמי'. בבנין ביהמ"ק השלישי, בעגלא דירן, במהרה בימינו ממש.

יש רק פרט אחד שעוד לא השלמנו: זה מה שאמרנו קודם את נוסח ההבדלה: "המבדיל בין קדש לחול" – חול גם לשון חולה, ומי שהוא קדש החולי נעקר מעיקרא. אחר כך "בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". כתוב שארבעה ההבדלות הן כנגד י-ה-ו-ה. ה-ה – "תבואתה" – רומז ל"בין יום השביעי לששת ימי המעשה", זה הכי חוזר ל"בין קדש לחול", נסב"ת, לכן מיד חותמים "בין קדש לחול". יש בפסוק שלנו רמז מובהק לשבת קדש. מה הרמז? אמרנו שיש יג מלים ואם נספור נראה שיש נד אותיות (חי-חי-חי, מיד, המלה האהובה על הרבי, ר"ת "מהרה ירוץ דברו", שהגאולה תבוא "עד מהרה ירוץ דברו", תיכף ומיד ממש). אם כן, מה סימן כל הפסוק שלמדנו? סימן הוא מספר המלים כפול מספר האותיות – 13 פעמים 54 עולה שבת, "בין יום השביעי לששת ימי המעשה". שבת היא בת-הזוג של "קדש ישראל", "קדש מלה בגרמיה", לכן בתחלה השבת דנה שאין לי בת זוג, שאני קדש, ובכל אופן, שזה גם מעין נשיאת הפכים, ה' אומר לשבת שישראל יהיו הזוג שלך. "קדש ישראל להוי'" – ישראל הם השבת קדש, בן הזוג של שבת. לכן גוי ששמר את השבת חייב מיתה – שבת היא מישהו מיוחד לגמרי לעם ישראל. לכן, כותב בתניא, שאיסור חילול שבת נוגע לא רק לתלמידי חכמים, לצדיקים – שיש להם איזו שהיא הכרה קדושת שבת – אלא לכל יהודי באשר הוא יהודי, "אשר בשם ישראל יכונה", שההכרה של ה"חלק אלוה ממעל ממש" לא כל כך בגלוי, אף על פי כן קדושת השבת שורה עלינו בהשוואה. ההשוואה בין כל הנשמות באה לידי ביטוי דווקא בקדושת השבת, וסימן הפסוק הזה הוא שבת – "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא עליהם נאם הוי'". הכל מתחיל "קדש" ונגמר בשם העצם, שם המפורש.

בזה נאחל, כמו שהרבי מאחל כאן, שהימים האלה יהיו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

השלמה בע"פ: כשם שבדור הגאולה קרח מודה למשה, ומשה מודה לאהרן, צריך שגם אהרן יודה לקרח, ואז יהיה כאן מעגל שלם עד אין סוף (החיבור שלהם הוא הוד-הוד-הוד, בגימטריא מה, שם מה של עולם התיקון, היינו בטול כל אחד לחברו והתכללות כל אחד בחברו, עד שלא ימצא ראש וסוף כלל, "כולא חד"). אפשר לכוון את שלשתם בסוד "תלת קשרין": משה הוא תורה ("כתר תורה", רישא דאין), אהרן הוא "שלוחא דרחמנא" (ל"דידן"), גילוי אלקותו יתברך, כנגד קוב"ה (כשעל מצחו כתוב "קדש להוי'", כנ"ל) וקרח מייצג את עם ישראל, "כל העדה כלם קדשים". לפי זה, צריך שקודם כל ישראל יודה לתורה, אחר כך התורה תודה לה' (האמת לשלום, כאשר "שלום" הוא שמו של הקב"ה, בעוד ה"אמת" היא חותמו בלבד) ואז ה' יודה לישראל (באמירת "נצחוני בני"), ושוב ישראל יודו לתורה החדשה של מלך המשיח וכו', עד אין סוף, וד"ל.