עט - בטול ממדי עולם־שנה־נפש בשלבי גאולת מצרים (תשע"ג)

ב. בטול ממדי עולם־שנה־נפש בשלבי גאולת מצרים (לקו"מ תנינא עט)

תשובה – בטול ממדי העולם התחתון

נחזור להתחלה, לקריעת ים סוף, שהיא ה-י כאן: בלקוטי מוהר"ן רבי נחמן אומר שסוד קריעת ים סוף הוא בטול הזמן – בטול ממד הזמן[ה]. בספר יצירה כתוב שיש שלשה ממדים כלליים – עולם-שנה-נפש (קשור גם לפרשה הבאה, "והר סיני עשן כולו", ר"ת עולם-שנה-נפש). עולם הוא ממד המקום – "הנה מקום אתי [היינו בטול ממד המקום הנברא והתכללותו במקום האלוקי, 'הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו'] ונצבת על הצור [מעל לצורת-נשמת המקום הנברא]", שנה היא ממד הזמן, ונפש היא הממד של האדם עצמו (אדם חי, נשמה בגוף, נקרא נפש בספר יצירה).

נשמת היהודי ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף, ועבודתה היא לשוב לה' – "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", "כל ימיו בתשובה". כשהנשמה היתה בעולמות העליונים, באצילות, "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", הייתי צדיק גמור. אבל ברגע שהנשמה יורדת להתלבש בגוף, משכא דחויא, היא חייבת לעבור מלהיות צדיק ללהיות בעל תשובה – כולם, גם מי שנקרא צדיק, ברגע שנמצאים בעולם הזה חייבים להפוך לבעל תשובה. לשם כך ה' שם אותנו בעולם הזה (כדי להגיע לאותו מקום לפני הצמצום שבעלי תשובה עומדים שם שאין צדיקים גמורים – הנשמה לפני שירדה לגוף – יכולים לעמוד שם). התשובה היא חזרה לשרש, "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". עשית תשובה היא בטול המַטה תוך כדי שאיפה לחזור למעלה. כמו שהרב-המגיד אמר, שהקב"ה ברא את העולם יש מאין והעבודה שלנו היא להחזיר את היש לאין. כעת הסברנו שזו עבודת בעל תשובה – לקחת את היש ולהחזירו לאין. לא שהוא מבטל את מציאות העולם לגמרי, אבל בתודעה שלו הוא לוקח את היש ומחזיר אותו לאין. לכך קוראים בטול.

בטול ממדי עולם-שנה-נפש

הבטול צריך להעשות בכל שלשת הממדים של העולם – עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (אדם). שלשת הבטולים האלה נעשו ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובמתן תורה – בשלש פרשיות סמוכות לפי סדר התורה. יציאת מצרים בפרשת בא, לפני שבוע. קריעת ים סוף בפרשת בשלח, פרשת השבוע. והשיא בסוף הוא במתן תורה בשבוע הבא, בפרשת יתרו. אנחנו יודעים שפנימיות ספירת החכמה היא בטול, אבל יחסית, מקום וזמן הם בינה וחכמה. מקום – "אי זה מקום בינה". אמא היא מקום ואבא הוא זמן, וכתר או דעת, שמתחלפים, הם האדם – "גם בלא דעת נפש לא טוב". עוד פעם, ממד הנפש הוא בעיקר הדעת, ושרש הדעת הוא בכתר. ובכן, בכל אחד מאלה יש בטול, שהוא חזרה לשרש, וזו נקודת החכמה שבכל אחד מהם. יש בטול ממד המקום, בטול ממד הזמן, ובסוף בטול ממד האני – האדם – לגמרי. את האני צריך לבטל לגמרי, להחזיר את האדם לאין, כמו שבתחלת הבריאה כתוב "ואדם אין". יש "אדם אַיִן" למעליותא.

כלים – כלי זמר וכלי זין

הנושא היום, השייך במיוחד לבית ספר שלנו תורת הנפש, הוא כלי עבודה. כתוב בתחלת הפרשה "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – יצאנו ממצרים חמושים כבר בכלי מלחמה. כלים הם בשביל להלחם. סתם כלי בתורה, כמו כאן, בהקשר הזה, הוא כלי זין. כלי זין גם מאד קשור לכלי זמר, "נעים זמירות ישראל", "זמירות ישראל נגן". הנשים השתמשו בכלי הזמר בשירת הים – "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתֻפים". גם ב-ה עילאה וגם ב-ה תתאה, האמא והבת, צריכים כלים. אבל בשביל ה עילאה, שירת הים, צריכים כלי זמר, ובשביל ה תתאה, מלחמת עמלק, צריכים כלי זין. אבא, י, הוא אור, וה-ו – פרשת המן – לוקח את האור והופך אותו עצמו להיות מזון לגוף. בכל אופן, עיקר הכלים הם בשני הההין של שם הוי'. ב-ה עילאה נמצא מקור הכלים, "גרמוהי" ("איהו וגרמוהי חד בהון"), והם עצמם נמצאים במלכות. אם הפשט של "וחמֻשים" הוא כלי זין, מתי הם באו לידי שימוש? במלחמת עמלק שבסוף הפרשה[ו] – מתחלת הפרשה לסופה. כבר בתחלת הפרשה נאמר "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כהקדמת רפואה למכה של סוף הפרשה – כלי הזין עמם יצאנו הם כדי שיהיו לנו כלים להלחם בעמלק, בספק, בסוף הפרשה (עצם הענין של "מקדים רפואה למכה" מופיע באמצע הפרשה, בין ה-ה עילאה ל-ו (במקום עצם הדעת), בפסוק "כי אני הוי' רֹפאך", אודותיו מוסבר בדא"ח שה' מרפא באופן של "מקדים רפואה למכה"). "חמֻשים" גם לשון חמשה חומשי תורה – אותיות התורה. יש הרבה כלי זין של היהודי, כפי שבע"ה ננסה להסביר בהמשך מה הכלים שלנו. בכל אופן, יוצאים חמושים, עם כלים, אבל תכל'ס משתמשים בהם בסוף, במלחמת עמלק, בשביל לרפאות את הנפש.

יציאת מצרים – בטול ממד המקום

נחזור לענין של בטול הממדים: כדי לצאת ממצרים, עליה נאמר שמעולם לא ברח ממנה עבד, אי אפשר לצאת ממנה, צריכים לפעול בנפש את בטול ממד המקום. בכלל, גם מצרים וגם פרעה מלך מצרים – עליו נאמר בזהר הקדוש שהוא מלשון "אתפריעו ואתגליין כל נהורין" – הם בינה. במצרים היינו בעיבור בתוך רחם האם. היינו במודעות של מקום לא טוב. מזכיר את הסיפור הראשון של סיפורי מעשיות, שבת המלך נמצאת במקום לא טוב. נפשית, מישהו נמצא במקום לא טוב. איך יוצאים מהמקום הלא-טוב? צריך לבטל את הממד של המקום לגמרי. בטול ממד הוא פעולה של התבוננות. באמא עילאה, מקור הכלים, עיקר הכח שלנו הוא היכולת להתבונן. רק שהבטול בתוך ההתבוננות הוא נקודת החכמה שבבינה. יכולת ההתבוננות לבטל משהו, לבטל מציאות, לבטל ממד. מה הציור של התבוננות שפועלת את בטול ממד המקום? יש פה מקום, לדוגמה – אנחנו יושבים בתוך בית כנסת. לבטל אותו הכוונה שהוא הולך ונעשה יותר ויותר קטן. ככל שעולים וחוזרים לשרש הכל נעשה קטן – סוד הבטול, ה-י שבשם, הכל נכלל בנקודה קטנה. מה שהיה נדמה לי גדול מאד, אני לאט לאט מרגיש שהוא יותר קטן ויותר קטן. יש גם התבוננות הפוכה בדיוק, שהכל מתפשט ומתרחב – זו התבוננות של בינה (שנקראת "רחובות הנהר") שבכל מדרגה ומדרגה. אבל ההתבוננות שעיקרה חכמה, בטול, היא שהמציאות קטנה, מצטמצמת והולכת, עד שהיא חוזרת למקור – שהנקודה הופכת להיות אין. אותו תהליך קורה גם בממדי הזמן והנפש, אבל הכי קל לצייר אותו בממד המקום.

התבוננות שמבטלת את הממדים – חזרה ל"עֹמק ראשית" ועוד קודם לכן

ניתן דוגמה פשוטה של התבוננות בגדולת ה'. הרמב"ם כותב שהתבוננות על מנת לעורר אהבה ה' ויראת ה' היא התבוננות בסודות הטבע, להם הוא קורא מעשה בראשית – זו התבוננות בגדולת ה', והיא עיקר ההתבוננות. המדענים היום לא קוראים לכך התבוננות בגדולת ה', בעיניהם זו סתם התבוננות בטבע. מה תופס את המדען? מה מענין אותו? יש לו נטיה פנימית להתבונן "מאין באת", מאין העולם הזה הגיע. הוא חוזר וחוזר אחורנית, עד שהוא מגיע למה שקוראים היום נקודת המפץ הגדול. מה היה במפץ הגדול? הכל היה קטן, אפסי, לא כלום. כלומר, הזמן וגם המקום וגם הנפש – עליה המדען לא מדבר – היו נקודה אחת. מה אנחנו לומדים או רוצים לחוות כאן? שבטול הוא תנועה בנפש להגיע ל"עֹמק ראשית". ידוע בקבלה (מספר יצירה) שיש עומק ראשית ועומק אחרית. עומק ראשית הוא חכמה ועומק אחרית הוא בינה, עולם הבא. תנועה של בטול בנפש, בהתבוננות, לא מגיעה לעולם הבא אלא ל"מאין באת" – מה היה ברגע של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ועוד לפני זה. ככל שחוזרים לנקודת הראשית, המרחב-המקום קטן, וכך גם ממד הזמן והנפש, עד שמגיעים ל-י שבשם, נקודה מצוירת, ועוד קודם, בכתר, מגיעים לנקודה ממש, בלתי מצוירת, ואז חוזרים לאין. זהו בטול.

אין מקום ואין זמן – יציאת מצרים וקריעת ים סוף

כדי לצאת מהמקום הלא טוב של מצרים, ערות הארץ, צריך בנפש לבטל את ממד המקום – אין מקום. "אם לבינה תקרא" – אם ר"ת אין מקום. בשירת הים צריך להגיע בנפש בנוסף לאין מקום לאין זמן. כשאני אומר "אין זמן" זה יכול להשמע בכמה צורות. או שאני מאד לחוץ, צריך לרוץ, כי אין זמן, ואז אני מאד לא רגוע. או שאין זמן פירושו אין את ממד הזמן. איך מתחילה שירת הים? "אז ישיר משה", אז ראשי תיבות אין זמן. כל השירות מתחילות במלה "אז" – עוד סימן מובהק שהשירה היא אמא (נקודת העומק ראשית שבעומק אחרית, הרי חז"ל דרשו "אז ישיר" לע"ל, מכאן לתחית המתים מן התורה). אמרנו שהשירה לעומת קריעת ים סוף היא אמא לעומת אבא. אמא היא א על גבי ז – היא עומדת מעל ז הבנים, ששה בנים ובת. אמא היא ראשית הכלים, אבל יחסית לכלים של הז"ת – ה-ז – היא בגדר אור (ואור אמא יונק ממזל ה-יג, "ונקה", כאשר נקיון, וכן טהרה שבאמא, שייך בעיקר לכלים).

יחס א-ז – "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה"

יש משנה יפהפיה בסוף מסכת קנים: "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה". כשכבש חי יש לו קול אחד, קול מעורר רחמים – לכן אנחנו, עם ישראל, נמשלים לכבשים, כבשה אחת בין שבעים זאבים, על שם הקול מעורר הרחמים – אבל ברגע שהכבש מת יש לו כבר שבעה קולות. מה הם? משתי הקרנים עושים שתי חצוצרות, משני השוקים עושים שני חלילים, מהעור שלו עושים תוף, מהמעים עושים נבל ומבני המעים עושים כינור – תזמורת שלמה, דווקא כשהוא מת. יש מחלוקת בחז"ל מה עדיף, הקול של אדם חי – שירה בפה – או שירה בכלים, כלי-זמר. בכל אחד יש מעלה לגבי השני. באמת ההלכה אומרת ששירה בפה עדיפה, כמו שירת הים ששרנו בפה, אבל הנשים כבר התחילו להכניס כלי-זמר, תופים, יחד עם השירה שבפה (ובדרך מליצה: הכלי, התף של הנשים, אמור להיות הת"פ של הפה, האור, "פתח פיך ויאירו דבריך". אך ידוע ששרש הכלים גבוה משרש האורות, וכמו שיתבאר, והוא ב"ארץ חשך וצלמות" – "וכשהוא מת קולו שבעה"). שרש הכלים ב"צניעותא". למה מרים והנשים יצאו עם תופים? יש כמה סיבות. אחת מהן היא שהאנשים לא ישמעו את ה"קול באשה", מתוך צניעות. באמת כתוב ששרש הכלים הוא ב"צניעותא". ידוע ששרש הכלים יותר גבוה משרש האורות. שרש האורות הוא בפנימיות הכתר, ברישא דאין, אבל שרש הכלים ברישא דלא ידע ולא אתידע, רדל"א, שנקרא צניעותא. השירה של הגברים, "אז ישיר משה ובני ישראל", יחסית לשירת הנשים עם התופים, היא אמא עילאה שכלולה באבא יחסית לתבונה. שירת מרים והנשים היא בבחינת תבונה – הכח באמא להוליד בן ובת. יש מעלה בתבונה אפילו ביחס לבינה (אמא עילאה).

"נעשה ונשמע" קודם מתן תורה – בטול ממד הנפש

בכל אופן, יש לבטל את ממד המקום, ועל ידי בטול ממד המקום יוצאים ממצרים. אחר כך, יותר גבוה מזה, יש לבטל את ממד הזמן – אין זמן, חויה שלמעלה מהזמן. זה מה שהיה בקריעת ים סוף. במתן תורה אמרנו "נעשה ונשמע", הקדמנו את הנעשה לפני הנשמע, ואז בעצם בטלנו את האדם לגמרי, כי בטלנו את עצם הרצון שלנו – נפש לשון רצון – מפני רצון ה', "בטל רצונך מפני רצונו". בטול הנפש הוא התנאי לקבלת התורה, מה שקיימנו לפני מתן תורה. אם כן, יש לנו פה הקדמה חשובה מאד: את יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה חייבים לזכור בכל יום, לחוות אותם בכל יום בחיים שלנו – שלשת המאורעות של פרשיות בא-בשלח-יתרו. בעצם הכל הוא בטול במציאות, הכל הוא חזרה לעומק ראשית[ז].