סמינר אצל מרן האלקי ריב"ש טוב – שיעור שני

אור ל-ג תמוז תשס"ו – אנגלית – מעז'יבוז'

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[1]

יום ראשון

נכנסים ל-ג תמוז – נפתח בניגון של הרבי (שאמיל), ועוד קודם ניגון "התעוררות רחמים רבים" של רבי מיכל'ע מזלוטשוב – ניגון של געגועים לבעש"ט ולכל ממשיכיו (שרי"מ זלוטושבער חיברו כשלא הצליח להגיע לבעש"ט – בשנה האחרונה לפני הסתלקותו). הבעש"ט בקש שינגנו זאת בעת הסתלקותו, ואמר שמי שינגן ניגון זה עם הרהור תשובה הוא יבוא – מכל מקום בו יהיה – לעורר עליו רחמים.

נמשיך עם מה שדובר בשיעור הקודם:

למדנו הפסוק "וישמע משה ויפול על פניו" עם שלושה פירושים למה נפל על פניו – לפי רש"י "מפני המחלוקת" (שזה סרחון רביעי בידם), לפי חז"ל מפני שחשדוהו באשת איש (ובכך שלושה פירושים, כפי שלמדנו), ולפי אדה"ז שנפל על פניו לעשות חשבון נפש שאינם צודקים בטענתם שהוא מתנשא. כעת נוסיף פירוש רביעי, המדגיש את המלה "פניו" בפסוק זה. בסוף השיעור הקודם דברנו על היחס בין האחור והפנים בכלל, ובענין "ובבא משה... והביטו אחריו" – אמרנו שהאחור זה איזה קפידא וריחוק. אדה"ז אומר שמשה עשה חשבון נפש שמא צודקים – אך משה בטוח שטענותיהם באות מזה שיש יחס אחור-באחור, וכדי לתקן צריך לחזור ליחסי פנים-בפנים (שאז "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"). לפי זה נפרש שנפילת משה על פניו, באופן ספונטאני, זה מתוך ההכרה שלו שיש 'בעית פנים' והנפילה שלו על הפנים זה כדי לתקן את הפנים – הנפילה על הפנים זה 'ליפול על הבעיה' כדי לתקן אותו, ויתכן שכאשר יתרומם יהיו שוב פניו מאירות וכו'. שלושת הפירושים הקודמים מוליכים אותנו אל הפירוש הזה (נוגע לכל אחד, שבכל אחד נקודת צדיק – ניצוץ משה רבינו).

כשיש שלושה פירושים – כמו קודם – יש להקבילם להכנעה-הבדלה-המתקה. כעת יש ארבעה פירושים – בסוד הוי' ב"ה, כפי שנסביר בקצרה, מלמטה למעלה:

הדברי חז"ל שמשה נפל על פניו כי חשדוהו באשת איש מכוונים כנגד המלכות – האשה, או מדרגת הנבואה של "אישים" שכנגד מלכות, או השכינה ("אלהים", ממכ"ע) – כפי הפירושים כנ"ל.

ופירוש רש"י שנפל על פניו "מפני המחלוקת" – מחלוקת היא תמיד בו"ק. סיבת המחלוקת שאנשים לוקחים נקודות מבט שונות, השייכות לו"ק, שש מדות הלב.

הפירוש אדה"ז שמשה נפל על פניו לבחון עצמו אם יש לו ישות בדקות – זה כנגד בינה, שהרי מוחין דאמא זה ישות – ראשית היש. אם משה לא היה הענו מכל האדם לא היה נופל על פניו – לא היה לוקח את התוכחה ברצינות. דווקא כי הוא הענו מכל האדם נופל על פניו לבדוק עצמו כשמאשימים אותו בגאוה – חושש שאולי זה נכון.

יהפירוש החדש שנפל על פניו מתוך הכרה שיש בעיה ביחסי פנים פנים. תודעת "אשגחן אפין באפין" זה מוחין דאבא. המשכת מוחין זו רמת מודעות עמוקה יותר ויותר – ה' שם את הראש מעל הלב, כדי שאוכל להמשיך מוחין ללב, לשלוט בתודעה שלי ולהעמיק אותה. יש שני סוגי מוחין – מוחין דאבא (ממח הימין) ומוחין דאמא (ממח השמאל). במוחין דאמא "קליפה קדמה לפרי", ואין פרי בלי שום קליפה – אין תודעה בלי ישות בכלל (אלא שכל הזמן עמלים להפחית את הישות, וזו מטרת נפילת משה על פניו לפי פירוש אדה"ז). כדי להגיע ליחסי פנים בפנים עם המציאות – זה תלוי בהמשכת מוחין דאבא. "עד דלא הוה מתקלא [בעולם התהו] לא הוו אשגחן אפין באפין" – התיקון תלוי במוחין דאבא. מוחין דאבא זה חיים נצחיים – זה ה"מתקלא" של עולם התיקון (בעוד שבעולם התהו היתה מיתה), ואז יתכנו יחסי "אפין באפין". במדרגה זו משה נפל על פניו כדי לתקן את הפנים ולהמשיך מוחין דאבא, ואז יקום עם פנים חדשות להפנות לקרח ועדתו.

עכשיו נראה עוד מבנה מובהק של סוד הוי' בדברי הדגל-מחנה-אפרים ושאר הצדיקים שהובאו בענין זה בבעל שם טוב עה"ת. עקרון שהבעל שם טוב מסביר שאלו השונאים אותי ביותר הכי קרובים אלי רוחנית – "השונאים הם רוחו של צדיק" (בעש"ט עה"ת קרח ג). דברנו על הפרדוקס של היכולת שיהיה אכפת מהמעשים הרעים של השונאים ועם זאת להאיר להם פנים – נשיאת הפכים של עולם התיקון ("מתקלא") שמתקיימת אצל משיח (בנתיים אף אחד לא הגיע לדרגה הזו). בהרבה תורות של הבעל שם טוב שכל מה שאני רואה ושומע וכו' – משקף אותי. שהזולת הוא ראי שלי. כאן יותר מזה – אומר שהשונאים (לא רק משקפים אותי אלא ש)הם אני בעצמי. מכיון שהשונאים הם מרוח הצדיק – הרבה פעמים ניתן לתפוס אותם ולהפוך אותם לחסידים הכי גדולים.

בחב"ד לא משתמשים בטרמינולוגיה הזו, אך יש משהו מאד קרוב (כמו הרבה דברים מהבעש"ט שעברו לחב"ד בסגנון אחר וברעיון דומה אך לא זהה) – שהצדיק צריך למצוא בעצמו שמץ מהעבירה של מי שבא לבקש ממנו תיקון כדי לתקנו (גם אם מדובר על עבירות נוראות ביותר – כמסופר על אדהאמ"צ שהפסיק יחידויות כדי להתבודד – לפעמים ימים – כדי למצוא בעצמו דקות והעלם של רע לפי מה שבאו לספר לו ביחידות; אם לא מוצא בעצמו הרע של מי שבא להתמודד אומר שזה בעומק העלם הלא-מודע שלו, ולכן צריך תפלה ותשובה עצומה וכו' בשביל לחשוף ולתקן זאת). זה שהצדיק מוצא בעצמו בדקות או בדקות שבדקות מה שיש בגסות אצל אנשים אחרים שבאים לבקש ממנו תיקון (שיכול לתקנם רק אחרי שמתקן זאת אצל עצמו). אותו דבר נכון כאשר מדובר באנשים ש'מתנגדים' עליו – צריך לחפש בעצמו את דבריהם בדקות שבדקות.

מה קורה אם לא מצליח למצוא זאת בעצמו? האם קרח מוכרח להיות צודק, ואם משה רבינו לא מוצא זאת בעצמו סימן שזה בהעלם הלא-מודע? אם מדובר ביחידות, שבהשגח"פ באו לשאול אותך כרבי, חייב להמצא בתוך הצדיק. אך אם זה החולקים השונאים – לא חייב שדבריהם נמצאים בדקות אצל הצדיק, כפי שמשה רבינו אכן מוצא עצמו נקי מאשמת הגאוה. אז יש שתי אפשרויות – או שבגלגול זה אכן לא נמצא בך כלל, אפילו לא בדקות שבדקות, אך זה היה בגלגול הקודם (אפילו אצל משה, שזה היה בשמיטה הקודמת). או, אפשרות נוספת, שהמתנגד הגדול שבאמת שונא אותך – הוא בעצם אתה (משרשך). יתכן שבחשבון נפש אמיתי תגיע למסקנה שאתה נקי, ואפילו נקי בכל הגלגולים שלך החל מאדם הראשון, וההשגח"פ שבטענות שלו עליך – וחייבת להיות בכך השגחה פרטית – משום שזה חוזר לעובדה שה'מתנגד' הזה הוא אתה עצמך, וכשהוא מדבר עליך הוא בעצם מדבר על חטאיו שלו. הרבה חוזר אצל הבעש"ט שיתכן שאדם מדבר על הזולת לכאורה, אך באמת זה "נגעי עצמו". כך, יתכן שמישהו ידבר נגד משה רבינו – אך באמת מדבר אך ורק נגד עצמו, ומשה רבינו בגלגול זה ובכל הגלגולים אכן נקי מכך לגמרי (מעולם לא חשב על אשת איש). למה משה צריך לשמוע על אשת איש – שהמתנגד חוטא בה, או עכ"פ חושב עליה, אך אליו לא שייך כלל? משום שהמתנגד הוא חלק ממנו.

גם כאן יש סוד הוי', בסוד אבי"ע – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו":

כשאדם מתנגד למישהו או שונא אותו – שם הפרדה גמורה ביניהם ולא חושב שיש קשר או קירבה ביניהם, אך השנאה בגלל הקירבה (לפניהם גם הצדיק אומר שאין קשר – כמו שרבי נחמן אמר שהחולקים לא מכירים אותו, ועל מי שהם חולקים גם הוא חולק). באופן דומה – להבדיל – יש אנטישמיות דווקא כי הגוים הם החיה הכי קרובה ליהודים. עצם המחלוקת זה ה"אף עשיתיו" – המחיצה שמוצבת בין החולקים.

זה שהצדיק מתבונן ואולי מוצא בעצמו משהו בדקות ממה שהמתנגד טוען עליו – זה יצירה.

אם הצדיק נקי בעצמו, ויש בו את זה בגלגול הקודם – זה בריאה.

אם הצדיק נקי מהענין בדקות ובכל הגלגולים – זו נקיות ובהירות של עולם האצילות. אכן, כשם שה"אף" מפסיק בין אב"י לעשיה, הוא גם מרבה את האצילות בעולם העשיה – שה"לא יגורך רע" של אצילות מופיע באיזה אופן בעשיה. זה ה'ווארט' כן שהחולק שבעשיה שייך לנשמת הצדיק – למדרגת האצילות.

הבעש"ט בתחילת דרכו היה צדיק נסתר – חלק מהנסתרים ואחר כך מנהיג הנסתרים. היה בעלפהר – עוזר למלמד, מקרב הילדים וכו'. היה גם שוחט, והרביים מספרים שהיה גם בורר בין אנשים (תפקיד שמצריך תלמיד חכם). בתקופה שהיה עדיין נסתר אנשים באו ובקשו ממנו להיות בורר – כזה ששני הצדדים יצאו ממנו שמחים ואוהבים מתוך הכרה שנעשה צדק על פי אמיתה של תורה. כל הבעלי-בתים רצו לקחת את הבעש"ט לחתן – בתור בחור מוצלח ונחמד. לבעש"ט היתה רוה"ק וידע שכל המוצעות אינן הבעשערט שלו. ידע שאשתו האמיתית היה לאה-רחל (אחות ר"ג מקיטוב, שהיה ת"ח גדול) – בתו של רב גדול. פעם לאביה ולבעה"ב אחר היה סכסוך,  ושמעו על הבעש"ט כבורר והלכו אליו – הבין את הבעיה ופתר כל כך טוב, שלבו של אביה יצא אליו. הוא היה ת"ח עצום – וראוי לשדך בתו עם ת"ח – אך ראה איך הבעש"ט כ"כ הבין טוב ופתר טוב את הבעיה, וידע שהוא רווק ולו יש בת בגיל שידוכין (אלמנה עם ילד). הציע לבעש"ט את השידוך, והוא – שידע ברוח קדשו שזה הבעשערט שלו – הסכים. המנהג היה שעושים "תנאים" בהם כותבים התחייבות האב לתת את בתו והחתן לקחת את הכלה. לפני שכתבו ה"תנאים" הבעש"ט התנה שלא יכתבו עליו שום תואר – שהשידוך יהיה עמו בעצמו, ולא עם שום תואר וכו' שלו. זה לא היה מקובל, אך אבי הכלה הסכים, והתנאים נחתמו. אחרי זמן הבעש"ט עזב את העירה – הפסיק להיות שוחט ובורר לצער הלב של כולם – שינה את בגדיו (ענין אהוב עליו – "כסות ולשון שינה") שיראה פשוט ועם הארץ, ובא אל המשודכת שלו. אחרי פטירת האב, כאשר ר"ג מקיטוב ראה את ה'תנאים' בחתימת אביו הזדעזע – שאביו עשה שידוך בין בתו לבין הבחור האנונימי ישראל בן אליעזר נטול התארים. שאל אחותו על זה, ואמרה שהיא סומכת לגמרי על אביה אם זה השידוך שהוא עשה. אחרי זמן בא הבעש"ט בבגדי אדם פשוט לבית הרב של קיטוב – רבי גרשון – הראה את התנאים (שכבר היו מוכרים לו, כנ"ל) ואמר שאביך שידך אחותך לי. אז היה עוד יותר מזועזע – כשראה את החתן. "דרך ארץ קדמה לתורה" – רצה שלפני החופה הכלה תדע מי הוא. אמר שרוצה לפגוש אותה, שהרי "אסור לקדש אשה עד שיראנה", ואז גילה לה בסוד גמור ביניהם את כל לבו וכו'.

כל הסיפור בשביל ה'ווארט' שרוצה שמישהי תתחתן איתי בעצמי, בלי שום תאר וכו' – איתי בלי שום דבר אחר. זה בשביל להסביר איך יתכן שהמתנגד יותר קרוב אליך מכל אחד אחר – אף שהוא עושה דברים שאתה מעולם לא חשבת עליהם בשום גלגול, ו"לא יגורך רע" לגמרי. בדרגה שבה אתה עצמך לגמרי – בלי שום תואר – באצילות, בה אתה קשור אל המתנגד שלך. כך יתכן שהוא ידבר על עצמו, וזה בעצם עליך, אף שאין בך שום דבר מהדבר הזה – זה הכי קרוב לזהות הנקיה שלך, בלי שום לבוש ותואר וכו'. זה יותר אתה מכל מה שמישהו יהיה קשור למשהו שקיים בך בדקות וכו'. החסידים קשורים אל הרבי בגלל כל מיני סיבות שהם לא העצמות שלו – ת"ח גדול, בעל מופת וכו' – אך יש מתנגד שקשור אליו בגלל העצם שלו ממש. זה החיבור של "אף עשיתיו" – של האצילות עם העשיה.

הדגל מחנה אפרים אומר שמשה נולד להיות "רשע גמור" = 819 = אחדות פשוטה = ימות המשיח = דוד מלך ישראל חי וקים וכו'. הפער בין משה לרשע גמור = דעת. לפי זה רשע גמור = דעת משה = דעת המכריע וכו'. "דעת המכריע" זה הכח שמאפשר לעשות בוררות – מה שעשה הבעש"ט בתור צדיק נסתר, כנ"ל. בהמשך עת"ר הרבה מאמרים מסבירים את ענין "דעת המכריע" – דעת משה. דעת = ערב רב, אשר משה קיבל אותם מדעתו, והוא חוזר כל דור לטפל בהם (כעת הם כבר יהודים לגמרי על פי ההלכה – מעורבים בתוך כל אחד מאתנו). משה רצה לקרב אותם כי האמין שבהסתפחם על עם ישראל יש קידוש ה' גדול. זה היה על דעת משה, לא בהוראה של ה', אך אחר שעשה זאת ה' אמר לו לתקן זאת עד הסוף – אף שאז היה די פשוט לעשות זאת, היתה עדיין הבחנה ברורה, ה' לא אמר לו להרוג את הערב-רב כולם אחרי חטא העגל. רק משה יכול לקבל הערב רב ולתקנם, ולכן חוזר לשם כך כל דור – ולו יש מסירות נפש לקבל ולתקן אותם. בגללם כל הצרות של עם ישראל וכל החטאים – החל מהעגל – והם עושים מה שמשה מעולם לא העלה בדעתו, אך הם שייכים אליו בעצם. הערב רב משלימים את משה להיות רשע גמור. כשרואים את מנהיגי המדינה היום רבים אומרים שהם ערב-רב – ואם פותחים זהר וקוראים את התיאור של הערב-רב, נראה מתאים. לא צריך להרוג אותם – ה' לא צוה כך אפילו אחרי חטא העגל. הם הכי מתנגדים למשה רבינו, אך לאידך רק משה רבינו יכול לקרב אותם. יש כאלו שחושבים שצריך לקרב אותם מסיבות שונות או כאלו שלא יודעים מה לעשות, אך היחיד שיודע ויכול לתקן זה משה רבינו.

יש עוד מישהו שהבעל שם טוב שהוא משרש נשמת משה רבינו – גוי גמור – בלעם. שלא קם כמשה בישראל, אך באומות קם, ומנו? בלעם. הבעל שם טוב אומר שכל מה שבלעם עשה בחייו הפרטיים – ועשה באמת דברים רעים – משה רבינו נחשד על ידי אחרים שהוא עשה (על ידי עדת קרח בפרשתנו). ראו באופן לא מודע את בלעם הרשע בפניו של משה רבינו. שני דברים שקשורים למשה והם 'יותר משה' מכל אחד אחר – ערב רב בלעם = יתרו חותן משה (הכומר הגדול של דורו אשר עשה תשובה ונתגייר לפני מתן תורה, וזכה שפרשה בתורה נקראה על שמו, וחז"ל מלמדים שהוא הראשון שאמר "ברוך ה'" ובלי שגוי יברך ה' לא יכולה היתה להינתן התורה – קשר הדוק ביניהם). משה יתרו משלימים לריבוע (31 בריבוע, העולה עוד הרבה דברים כנודע), וממילא משה ערב רב בלעם זה גם אותה השלמה.

ר"ת משה-ערב-רב-בלעם – שהם אותו דבר, לפי תורה זו של הבעש"ט – הם מערב. מערב נקרא כך בגלל שבו מתערבים כל הצבעים (בזמן השקיעה). חז"ל מלמדים שיש קדושה במערב יותר מצדדים אחרים – "שכינה במערב". כך בהר הבית, וחז"ל מבארים שזו תכונה בכל העולם. המערב הוא מאחורי האדם – רומז ללא-מודע של האדם, שהוא הצד הנשי של האישיות. הסברנו ש"והביטו אחרי משה" זה גם המבט אחרי הסתלקות הצדיק (האחוריים של כל דבר זה גם ה"כל הוה נפסד" שלו – רק באצילות יש חיים נצחיים, רק פנים בלי אחור). הסיבה שיש "והביטו אחרי משה" זה בגלל שבמערב שלו יש משה-ערב-רב-בלעם שהכל אחד. שכינה במערב, וכל עוד יש רשעים היא גם בגלות השכינה שם (?). שם משה נמצא בלי תארים – על דרך האמור במשיח "לא תואר לו". כשנותנים למשיח תואר – הרה"ג וכו' – הורסים את המשיחיות שלו. משיח זה כמו החתן של עם ישראל, והחתונה צריכה להיות עם העצם בלי תוארים. הנישואין למשיח מתוך הרגשה גמורה שזה הבשערט האמיתי, בלי שום סיבות צדדיות. "לא תואר לו... ונחמדהו". דווקא מדרגה זו של משה, בה הוא קשור לערב רב ולבלעם – כי שם חף מכל תואר והנהגה וכו' של משה רבינו. שם השכינה בגלות, ושם עתידה להתגלות כ"שכינה במערב".

[כדי שמחר נוכל להתחיל נושא, צריך לסיים עוד כמה נקודות:]

לפי מה שדובר, זה שאצל כל צדיק יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי – רבנים כאלו ורבנים כאלו – יתכן שהדורשים לגנאי יותר קרובים לעצם שלו מהדורשים לשבח (המחבבים אותו בגלל לבושים ותארים וכו'). על הפסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם" פרשו תלמידי תלמידיו משמו 'כמה גדול טובך ה', אשר אתה מסתיר את פני יראיך, ובדרך הזו אתה פועל מתנגדים לצדיק, והמתנגדים הללו שומרים את הצדיק מקטרוגים למעלה'. השטן החושש לחייו מהצדיק נלחם בו, ומה ששומר עליו זה מתנגדים שיפריעו לו לפעול בעולם כדבעי ובכך יניחו ממנו חמת המשחית – מוטיב החוזר רבות בחסידות, אצל גדולי תלמידיו. יש שפרשו זאת בשם הבעש"ט עה"פ "על מה שוא בראת כל בני אדם" כשאלה ותשובה – הבעל דבר שאל כשראה שמשה רבינו נולד "על מה שוא בראת?", למה בראת אותי לשוא אם יש את משה רבינו, וה' ענה לו שלא ידאג כי יש "כל בני אדם", בראתי מתנגדים שידאגו שלא יקשיבו לו. כך מקובל שעם כל צדיק ה' מוריד מתנגד גדול – כך ריצה את הבעל דבר בלידת הבעש"ט וכו'. לכל צדיק שהוא "אתם קרויים 'אדם'" יש "אדם דבליעל" העומד לנגדו, ועל פי מה שנתבאר איננו רק שיקוף שלו אלא בעומק הכי גדול זה הוא עצמו. ה' רוצה את המאבק עם הבעל-דבר, אך רוצה סוף טוב – בזכות מסירות הנפש שלנו. בורא צדיק, ועמו צדיק אחר שיתנגד עליו (כמה שזה נראה מוזר) ובכך יסיר קטרוג השטן – ורק כשיש לצדיק דורשים לשבח ולגנאי יבוא משיח (וכנ"ל שגנאי שבח = אחישנה).

עוד ענין: כל יום בברכה השניה בשמו"ע אומרים "מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים". כוונה מאד יפה מהבעל שם טוב ל"מכלכל חיים בחסד" – "חסד" בתורה מובן גם כ"בושה", ו"חיים" היינו צדיקים שקרויים חיים (הפוך מרשעים שגם בחייהם קרויים "מתים"), וה' מכלכל את הצדיקים ושומר חייהם על ידי הבושה שגורמים להם המתנגדים (וזה מה שגורם לביאת משיח באופן של "אחישנה"), ואת הרשעים ה' מחזיר לחיים ברחמים רבים (שיעשו תשובה – משיח יגרום לכולם לעשות תשובה). החשוב לנו – "מכלכל חיים בחסד", שה' מכלכל את הצדיקים בבושה שגורמים להם מתנגדים. כל זה לבאר את היחס שצריך להיות מהצדיק למתנגדים עליו.

נעבור לעוד ענין חשוב: שאלה בחז"ל מי קדמו – ישראל או התורה? בזהר מבואר שישראל מתקשרים בתורה והתורה בה', אך בתנא דבי אליהו (ומדרשים נוספים) כתוב ש"מחשבן של ישראל קדמה לכל דבר" – ישראל קדמו אפילו לתורה, והם הדבר הראשון במחשבת ה'. בגלל שה' חשב על ישראל 'ברא' את התורה והמצוות. בקבלת הראשונים (אצל הרמ"ק) מבואר שכל 'אשה' בין שני 'זכרים' וכל 'זכר' בין שתי 'נשים' – כך בשם הוי' ב"ה ה עילאה בין י ו-ו, ו-ו בין ה עילאה ל-ה תתאה. כתוב "זכר ונקבה בראם" – לא שנבראו זכר ושתי נקבות או נקבה ושתי זכרים, אך יש גימטריא (מהעשר של המשיח...) מופלאה בענין זה: נקבה-זכר-נקבה = ישראל. זכר-נקבה-זכר = תורה. "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", אך זה שני סוגי יחס (?). זה בסיס המחלוקת בין חסידים למתנגדים סביב ענין זה – מי קדמו, ישראל או התורה. רבי ישראל בעל שם טוב יודע שישראל קדמו – "הכל הולך אחר החיתום", וחיתום התורה זה "לעיני כל ישראל" (שאז אמר אחיה השילוני לבעש"ט שזה הזמן שהוא, ישראל, יתגלה לעיני כולם) ונעוץ סופן בתחילתן – סיום התורה ממה שקדם לכל. רבי לוי יצחק מברדיטשוב למד שישראל קדמו מכך שכל התורה מדברת אל בני ישראל – צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל וכו' – הכל מתחיל מהם ופונה אליהם. המתנגדים קראו לעצמם "בני תורה" ומאמינים שהתורה קדמה, ואלו הבעל שם טוב הכריע (בכח דעת המכריע) שישראל קדמו. בסדר של סוד הוי' הזכר-נקבה-זכר (יהו) קודם לנקבה-זכר-נקבה (הוה) – זה לכאורה שהתורה קודמת לישראל. אך יותר עמוק מכך, הקוצו של י זה נקבה – "אשת חיל עטרת בעלה" – וממילא קוש"י-י-ה זה נקבה-זכר-נקבה שקדמה לתורה. בלשון עמוקה אחרת של החסידות – יש בכל ספירה אורות וכלים, שהם זכר ונקבה (על דרך המבואר בזהר שאברהם ושרה הם נשמה וגוף). לכלים שני רבדים – חיצוניות הכלים זה הצד הביצועי שלהם, הצד הזכרי שלהם, ואילו פנימיות הכלי זה הכח הנקבי לקלוט את האור. באורות גם יש אור פנימי ואור מקיף – האור הפנימי הבא אל תוך פנימיות הכלי הוא זכרי, אך האור שגדול מלהכנס לכלי ומקיפו זהו אור מקיף ("אורה"), ממש כפי ש"אשת חיל עטרת בעלה". אז דימוי של זכר בין שתי נקבות זה האור הפנימי בין האור המקיף לפנימיות הכלי – זה החסידות. הבעל שם טוב זה שתי דרגות האור ופנימיות הכלי, כשחיצוניות הכלי תופסת מקום לעצמה. בתפיסה המתנגדית, שהעיקר זה התורה, אין חושים מספיק עמוקים כדי לחוש באור המקיף. התורה – שלמטה מישראל – תופסת זכר-נקבה-זכר, משום שאצלה יש או"פ, פנימיות הכלים וחיצוניות הכלים. שם הנקבה מתווכת בין שתי בחינות של זכר, ואילו בחסידות ישראל קדמו. הוה זה דרגת ישראל שמתקשרים לתורה (יהו) והתורה לה', אך קוש"י-י-ה זה מדרגת ישראל שקדמו לתורה.

כל הדיבור הזה להסביר ענין "שכינה במערב" – שהשכינה בצד האחור. האחור של הצדיק זה הלא-מודע שלו, זה הנקבה. "לך נגלו כל הנסתרות" – ה' מודע גם ללא-מודע שלנו. רק במדרגה הלא-מודעת של נקבה-זכר-נקבה – המדרגה העליונה – אפשר להבין למה לצדיק יש מתנגדים.