אור לכ"ה תשרי ס"ט – קראון-הייטס

התוועדות למקורבי בית חב"ד דראמסלה

א. אורות דתהו בכלים דתקון – עצם לוז האהבה במסגרת של יראה

[הרב דרור משה שאול – השליח בדראמסלה – סיפר על הקשר עם הרב ועל הפעילות בהודו:

...בהתלהבות של בעל תשובה, עם הפאות ולבושים מוזרים, באתי לרב ואמרתי שבאתי כעת מהודו ואני רוצה להיות שליח בדראמסלה. הוא הסתכל עלי, ראה שאני לא דומה לשום דבר ונבהל. הוא אמר – קודם כל תהיה מלא וגדוש, והצביע על הספרים החדשים שהגיעו לספריה... אחרי שנתיים נולד לנו בן, וכבר עשיתי חלק מהסמיכה, והתקשרתי באיזה ערב לשאול על תכנית בצפת ואז הרב שאל – מה עם הודו?! אמרתי שנולד בן, ואני עושה סמיכה, אז הוא שאל שוב – מה עם הודו?! הוא לא ויתר, והחלטנו שהולכים על זה...]

"פחד יצחק" – נראה כירא, אך כולו מלא שמחה וצחוק

איני זוכר את כל הפרטים בסיפור של דרור, אבל יש פרט אחד שודאי לא נכון – דרור אמר שנבהלתי כשראיתי אותו במהדורה הקודמת, וזה ודאי לא נכון. תוך כדי הסיפור חשבתי שיש כמה פירושים ל"פחד יצחק". לפי החסידות הפירוש הוא שהפחד עתיד לצחוק[א]. הַקְהֵל, המצוה החביבה על הרבי, מתקיימת דוקא באושפיזין של יצחק. חלקו את שיחת הרבי משנת תשנ"ב בסוכות (לא בשנת הקהל), שם הרבי מדבר על כך שיצחק כצחוק, כעולה תמימה וכח השפעה על אומות העולם, אבל העיקר שם הוא ענין שמחה, והרבי לא מזכיר אפילו פעם אחת שענינו של יצחק הוא פחד ויראה (כמו בדרך כלל) – רק צחוק.

כשאמרת שנבהלתי והתעצבנתי על המראה שלך חשבתי שיצחק באמת רק שמח וצוחק, אבל מי שרואה אותו חושב שהוא פוחד – כך מתקבל כלפי חוץ, אך בפנימיות הוא רק צוחק. הענין של יצחק הוא לחפור בארות, לחפור לתוך הלב – "באר חפרוה שרים" – ולגלות את הרעותא דלבא, את הנקודה העצמית של ההתקשרות, לה', לרבי, לתורת ישראל, לארץ ישראל, הכל מתוך צחוק ושמחה.

כתוב שיש בלב גם "דאגה בלב איש" – בגימטריא משיח, דאגה למה משיח עוד לא התגלה – אבל ממש יחד עם הדאגה יש את הצחוק הפנימי מתוך האמונה הפשוטה שמשיח בא תיכף ומיד ממש.

אי אפשר להסתפק במה שיש – שלמות התשובה רק כשיבוא משיח

הענין הזה קשור לנקודה עליה רצינו לדבר כאן: ב"ה יש כאן קהל גדול של בוגרי הודו, בוגרי דראמסלה, כן ירבו, אבל הרבי אף פעם לא היה 'מבסוט'. אפשר לשמוח אבל אי אפשר להיות מרוצה מהמצב. הרבי תמיד אמר "מי שיש לו מנה רוצה מאתים" – להיות "שמח בחלקו" נכון רק בגשמיות. הרבי אומר שכמו שבענינים גשמיים אין מעלה יותר גדולה מ"שמח בחלקו" כך בעניינים רוחניים אין חסרון יותר גדול מתכונה זו.

לכן, קודם כל, נברך שכן ירבו – כהנה וכהנה. מתי יהיו מספיק בעלי תשובה? אחרי שיבוא משיח. אז יהיה אפשר לשאול אותו אם יש כבר מספיק, בינתיים ודאי שמה שיש לא מספיק. "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", וכל עוד לא מתקיים "ומיד הן נגאלין" בפועל ממש לעיני בשר גם ההתחלה עוד לא התקיימה כדבעי – עוד לא מספיק מישראל עשו תשובה. יותר מזה, כל ענין המשיח בעצמו הוא להחזיר את הצדיקים בתשובה – "לאתבא צדיקיא בתיובתא" – עד שלא ישאר אפילו צדיק אחד. יש מאמרים ושיחה של הרבי שבסוף כל הבע"ת הללו – כשכבר לא ישאר צדיק אחד – יהפכו שוב לצדיקים. 'נעבעך', בסוף כולם יהיו צדיקים, אבל קודם יש שלב שכולם בעלי תשובה.

גילוי היחידה ברחוק שנעשה קרוב

בכל אופן, נחזור לנקודה של "פחד יצחק": רואים את דרור במהדורה הקודמת, ולא רק שלא נבהלים מהמראה והלבוש אלא להיפך – זו השמחה הכי גדולה, שרואים שאצל אחד שנראה כך ולבוש כך יש זיק והוא מחפש. בחורים יהודים נוסעים להודו כי הם מחפשים, ויהודי שמחפש זו השמחה הכי גדולה בעולם. החיפוש הזה גופא הוא החזרת הצדיקים בתשובה, כי לצדיקים נדמה שכבר מצאו – אין דבר יותר גדול מהחיפוש.

הרבי אומר שאם עושים מבצע תפילין ורואים יהודי מניח תפילין פעם ראשונה בחיים – "קרקפתא דלא מנח תפילין" –צריך לעמוד בפניו באימה ויראה וגילה ברעדה (כלשון הרמב"ם לגבי הקהל), כי יש לו כעת גילוי היחידה שבנפש. מתי יש לחב"דניק שעומד ומניח תפילין לאנשים כזה גילוי?! עם כל המצוות שלי והתורה שלי, אני גארנישט מיט נישט, קליפת השום, לעומת מה שקורה כעת בלב של היהודי שפעם ראשונה מניח תפילין! כך צריכה להיות התחושה בלב של אותו חב"דניק שמקיים את המבצע של הרבי וזוכה להניח תפילין לאותו יהודי.

מה כל זה אומר? שבמהדורה שלפני, באותם רגעים שמישהו רחוק ומתקרב ("לרחוק ולקרוב") – בנקודת התפר, בה הוא עומד על הסף בין ריחוק לקרבה – יש גילוי של יחידה שבנפש.

שלב החיפוש וההתקרבות – "אורות דתהו"

בלשון אחרת, ברגע ההתקרבות יש גילוי של "אורות דתהו". ודאי כולם שמעו את שיחת כ"ח ניסן תשנ"א, בה אמר הרבי "אני את שלי עשיתי" וכעת האחריות עליכם, "עשו כל אשר ביכלתכם להביא משיח בפועל ממש". הרבי אמר שאת "כל אשר ביכלתכם" צריך לעשות לפי הנוסחה של "אורות דתהו אבל [אבער] בכלים דתקון". הרבה פעמים הרבי הסביר ש"כלים דתקון" נקראים גם "אופן המתקבל", ויש עוד כל מיני הסברים, אבל הפטנט להביא משיח – בפרט אצלנו, שרוצים להיות שלוחי הרבי – הוא נוסחא פשוטה שלא השתנתה מאז: "אורות דתהו אבל בכלים דתקון".

יש הרבה הסברים לנוסחא זו, היא לא חד-משמעית, אבל כאן יש פירוש שנראה הכי מתאים לנו: החויה של המחפש – עם הלבוש הקודם שלו – היא "אורות דתהו". התמונה של כל אחד לפני שהתקרב, ובפרט בתקופת ההתקרבות עצמה – כשמריחים שיש כאן משהו מושך (לאבות היה חוש ריח, והוא החוש של המשיח, "והריחו ביראת ה'") – היא ה"אורות דתהו" (חוש הריח שייך לכתר והכתר הוא תהו). אחר כך עוברים כמה שלבים, ופתאום המתקרב מופיע עם כובע וחליפה, הכל שחור (אם יש כיפת "יחי" יש עוד צבע אחר שקצת מציל את המצב... אבל בעיקר רואים שהכל שחור) – הכל "כלים דתקון" – אבל כשאני רואה את דרור בשלב הקודם לא רק שאיני נבהל אלא שאני מאד שמח.

לשמור על ה"אורות דתהו" בתהליך ההלבשה ב"כלים דתקון"

בפטנט של "אורות דתהו בכלים דתקון" עיקר החידוש, בשביל אנשים שומרי תורה ומצוות, הוא ה"אורות דתהו", רק שצריך להמשיך אותם ב"כלים דתקון". משיח עצמו הוא תהו. בחסידות מוסבר כי ההבדל בין "שבעה רועים" ל"שמונה נסיכי אדם" הוא ש"רועים" שייכים לפנימיות, לתקון, ו"נסיכי אדם" מאירים אורות מקיפים, אורות דתהו. כמפורש בגמרא, המשיח עצמו שייך לשמונת נסיכי אדם – מצד עצמו הוא שייך לעולם התהו – רק שהוא מתחבר (דרך משה רבינו) לשבעת הרועים, לעולם התקון.

אם כן, עיקר המשיח הפרטי – היחידה שבנפש – מתגלה במצב הקודם. אבל, כמובן, חייבים להמשיך ולהלביש את ה"אורות דתהו" ב"כלים דתקון". כמובן, הסכנה היא שמא תאבד את העוצמה הרבה של ה"אורות דתהו". אם תוך כדי תהליך ההכנסה ל"כלים דתקון" – לעשות הכל כשורה, קלה כחמורה, להזדהות כחרדי עם כל הלבושים וכו' – אבדת את עוצמת התהו, אז אתה כעת יהודי חרדי, אבל המשיח נעלם.

ה"אורות דתהו" היו משיח בפוטנציאל. כתוב "כל הדרכים בחזקת סכנה", וכאן הסכנה היא במה שקורה כשאתה לוקח כח משיחי ו'מחריד' אותו (מכניס אותו ללבוש חרדי) – יש סכנה לאבד את התוקף ואת העוצמה של ה"אורות דתהו". לכן צריך להתבונן איך להנצל – זה נושא שלם להתבוננות.

רבים לא מתקרבים כי מפחדים לאבד את חוויות התהו

הנושא הזה קשור למה שדברתי עם דרור לפני כמה ימים – למה לא כל המטיילים בהודו יושבים כאן סביב השולחן? ב"ה דרור מגלה כאן יהודים שלא ידע שהתחרדו ושהתחב"דו, אבל מן הסתם עברו דרך הבית חב"ד עוד אלפי אלפי יהודים – איפה כולם?! על כך אמרנו שאסור להיות שמח בחלקו. כל מי שנמצא כאן – ברוך ה', אבל הוא גם אחראי על החברים שבאו איתו. לא הכל על הכתפיים של דרור, כולם אחראים.

מה שיצא מהשיחה הקצרה בינינו גם קשור לנקודה הזאת: יש הרבה מחפשים שלא יוותרו על מה שנדמה להם כאורות גדולים. בכל דבר יש קצת סכנה, וגם "אורות דתהו" בלי "כלים דתקון" הם דבר מסוכן מאד, כי אפשר להכנס לדמיונות שוא, לעוצמה של חויות מיסטיות למיניהן (הכל מסוכן, אבל הנוסחא נשארת – אם אין לך "אורות דתהו בכלים דתקון" זה לא משיח אלא משהו אחר).

בין החופש הברסלבי לממסד החב"די והכח המיוחד של מי שהתקרב בהודו

דרור אומר שהרבה בעלי תשובה מגיעים לברסלב במקום חב"ד – למה? לפעמים בגלל שיש להם דמיונות, שהם מחפשים את הצד החוויתי של היהדות. ברסלב באמת נראה יותר קרוב למה שנדמה להם כ"אורות דתהו", והם לא מוצאים מענה לחיפוש החוויה במסגרת של חב"ד.

דרך חב"ד היא מאד מסגרתית, מאד ממוסדת, ויש הרבה יהודים שהממסד מפחיד אותם – יש פחד להכנס למסגרת ממוסדת. בברסלב יש הרגשה שאתה 'צפור דרור'. כמובן, גם שם יש כללים, תורה ומצות וכו', אך מצד הלבושים החיצוניים יש הרבה יותר חופש בטוי אישי ומהרבה בחינות כל אחד יכול לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה. יש גם הרגשה של חויות – עושים התבודדות, מדברים עם ה' ישירות, לא צריך סידור ושעות על גבי שעות למלמל מלים שבקושי אתה יודע מה אתה אומר. כל כללי המסגרת הם "כלים דתקון".

מדברים כדי שנרגיש את היכולת המיוחדת של אלה שיושבים כאן סביב לשולחן, יכולת שאינה קיימת אצל של שלוחים אחרים – היכולת לענות גם לצורך בחיפוש של יהודים רבים, להכיל את ה"אורות דתהו" בלי לאבד אותם. כל אחד צריך לצאת לשליחות ו"זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי", כל אחד חוזר לבסיסו, וצריך לדעת שהיתרון שלו במקום ממנו בא, עם כל כמה שהיה רחוק שם מה'. מי שנולד דתי, אף פעם לא תהיה לו קרבה וזיקה עצמית ל"אורות דתהו" כפי שיש למי שיושב כאן.

הקהל "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו" – היכן האהבה?

התחלנו לדבר בהתוועדות הקודמת על המצוה של שנה זו – "הקהל". הקהל הוא תמיד דבר טוב – כל השנים יש את העבודה של "ויקהל משה" (= מלכות) בכל שבת, בכל עת, וכ"ש וק"ו בשנה הזאת, שנת הקהל. הקהל היא מצוה חב"דית, מצוה של התמסרות לתקון הכלל בהיותו כלל (אנשים נשים טף וגרים כאחד), ולא כל כך דאגה לתקון הפרט בהיותו פרט.

נאמר את הנקודה בקיצור נמרץ: בהקהל מוזכר רק רגש אחד – "המעשה הוא העיקר", התכלית היא "[למען ישמעו ולמען ילמדו] ויראו...". השאלה היא למה כתוב רק על יראה, הרי בכל פרשה בתורה מופיעות גם יראה וגם אהבה. גם בספר התניא כתוב בשם הזהר הקדוש שעוף שיש לו רק כנף אחת לא יכול לעוף, ואהבה ויראה הן שתי כנפיים. אפילו ב"פרשת היראה" בעקב כתוב, אחרי "כי אם ליראה את הוי'", גם "ולאהבה אֹתו...". גם כאשר עוסקים ב"ראשית העבודה ועיקרה ושורשה היא היראה" לא שוכחים את האהבה, וגם בספר התניא בסמיכות ובהמשך למשפט זה (בפרק מא) באים כל פרקי האהבה. אבל כאן, במצות הקהל, אין כל זכר לאהבה – כל המעמד האדיר הוא רק בשביל "ליראה".

"דת האמת" – מסגרת מחייבת

יש לכך כמה הסברים בחסידות, והדבר הכי פשוט הוא – כפי שהרבי מסביר בשיחה שחילקו כאן ללמוד השנה[ב] – שגדר המצוה הוא "חיזוק דת האמת", לחזק את האידישקייט, והיינו חיזוק המסגרת הממוסדת של הדת. מה המשמעות של "דת [האמת]"? הראשון שהשתמש בבטוי "דת האמת" להגדרת היהדות הוא הרמב"ם עצמו, והרבי עצמו כותב בהערה שלא ברור בדיוק מה שרשו הבטוי. בתורה מופיעה המלה דת – "מימינו אש דת למו" – ושם פירושה דינים ומנהגים, אבל למושג דת המקובל היום (רליג'ן), ובפרט למושג "דת האמת" המובחנת מדתות אחרות, צריך לחפש מקור. הרבי אומר שהכי קרוב הוא הבטוי "דת האמתית" בתרגום אבן תיבון לכוזרי. כמה פעמים בחז"ל משתמשים בבטוי "המרת דת", ר"ל, אבל בתור בטוי חיובי על היהדות זה מחודש.

בכל מקרה, ברור ש"דת" מתייחסת למסגרת. צריך יראת שמים וקבלת עול המחייבת שהאדם ממושמע מאה אחוז למסגרת של התורה בה נוהגים כולם (ובחב"ד – המסגרת של מה שנוהגים בחב"ד, מה שנוהגים ב-770). מי שאין לו עצבים ואורך רוח לקבלת עול ומשמעת, שלא יכול לסבול מסגרת, נמצא בבעיה חמורה. ספרו קודם על מי שבא ורוקד והכל בסדר, אבל עדיין כבד עליו להשאר ולהתחייב למסגרת וכעבור זמן מה הוא צריך לברוח החוצה כדי לנשום אויר (ומי יודע מתי נראה אותו שוב כאן) – זאת אומרת שאין לו עדיין את השלמות שכוללת גם "כלים דתקון".

אורות דתהו בכלים דתקון – אהבה אישית בתוך מסגרת יראה כללית

נאמר בצורה הכי פשוטה: פירוש אחד של "אורות דתהו בכלים דתקון" הוא ש"אורות דתהו" היינו התקרבות לה' מתוך אהבה ו"כלים דתקון" היינו קבלת עול מלכות שמים מתוך יראה. היות שענינו וגדרו של הקהל הוא "חיזוק דת האמת", חיזוק הממסד – של המלך עם כל העם – מוזכרת בו רק יראה, יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים, ולא מוזכרת אהבה. מה זאת אומרת בנפש? יש אנשים שבורחים מאידישקייט בכלל שרואים רק יראה, רק את הפן המסגרתי והציבורי של הדת, ולא מרגישים את האהבה, את הפן האישי והפנימי של הדת. יש אנשים שמסיבה זו בורחים מחב"ד (דהיינו מ'חב"ד' המוכרת להם, מחוסר ידיעתם שעיקר ועצם דרך חב"ד הם העבודה הפנימית והאישית, מה ש"נודע בשערים בעלה", ל"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", ודוק).

כמובן, כל זה דמיונות – בגלל שמרגישים רק את היראה ולא את האהבה הם מעדיפים להיות צפור-דרור בברסלב או בכלל לא מחויבים לתומ"צ [יש עוד סוג של בעלי תשובה, שבענינם צריך להרחיב יותר פעם אחרת – אלה שנמשכים למסגרות ליטאיות. על פניו נראה שנמשכים בגלל הסדר הטוב וההעמקה בלימוד הנגלה, לכאורה זהו חיפוש דוקא אחר מסגרת מתוקנת וסדר שכולו אומר יראת שמים. כמובן, לימוד תורה הוא בעיקר פנימיות – ולא חוויות חיצוניות – וגם צריך ללמוד מהם איך להתמסר ללימוד התורה כדבעי, אך באמת גם בלימוד כזה יש מסגרת הרבה פחות מחייבת מאשר בחב"ד, בה חשים אי נוחות נפשית רבה במחויבות האידיאולוגית וכו', וממילא יש במסגרות ליטאיות הרבה יותר הרגשת חופש הפרט, ואין כאן המקום להאריך.] ה'רצפט' שצריך לתת לאדם צריך להיות מלא – "אורות דתהו בכלים דתקון", חוית אהבה מלובשת בתוך יראה של שמירת כל התורה והמצוות (ואם אתה חב"דניק המסגרת כוללת את כל מנהגי חב"ד וכו').

מעמד הקהל – שחזור מעמד הר סיני והיראה שבו

נלך עוד שלב קדימה: יש מי שאומר – וכך מובן גם ברמב"ם – שמעמד הקהל הוא שחזור של מעמד הר סיני. המלך הוא שליח ה', וכפי ששמענו מפי ה' את שתי הדברות הראשונות כך המלך משמיע לעם את דבר ה'. כך הרמב"ם כותב, שהמלך הוא שליח הא-ל להשמיע את התורה (בסוד "אל מלך נאמן" – המלך הוא שליח ה א-ל והוא עבד נאמן של משלחו וגם של עמו – 'כל הקונה עבד-עם קונה אדון לעצמו' ו'מלך עבד – עבד' – ועל דרך זה צריך להיות היחס בין חסיד לרבי ולמקורביו).

בשביל שכל אחד ילך לבית חב"ד שלו ויהיה שם מלך ויעשה הקהל הוא צריך לגלות את המלך שבו, את ניצוץ משיח, היחידה שבנפש (= תשסט), ואם לא הוא לא יכול להיות שליח שמשדר את מעמד הר סיני. גם בהר סיני כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". גם בפרשיות מתן תורה מרגישים שעיקר חוית מעמד הר סיני היא יראה, ולא כל כך מרגישים שם את האהבה. אם הרמב"ם אומר שמעמד הקהל הוא שחזור מעמד הר סיני מובן למה כתובה בו רק יראה – היראה היא מה שרואים במעמד הר סיני. כל העם נבהלו, כפשוטו, ועמדו מרחוק.

אהבה רבה במתן תורה

אבל, אם קוראים את הפרשות הקודמות למתן תורה רואים שה' בא לעם ישראל כמו בחור שמחזר אחרי בחורה – מעמד הר סיני הוא חתונה. הבסיס של חתונה אינו יראה, ואוי ואבוי אם הבסיס הוא יראה – "'יום חתונתו' זה מתן תורה", והבסיס של חתונה הוא אהבה. אם קוראים את הפרשות הקודמות רואים רק חיזור, פיתוי של בני ישראל. לא כתובה שם אהבה, אלא "למען יאמינו", אבל הכל זה תהליך של חיזור. וכן, כתוב בחסידות ש"כפה עליהם הר כגיגית" היינו אהבה רבה – "אברהם אֹהבי" הוא שקראו "הר" – כפית הר של אהבה, שכופה אהבה "כמים הפנים אל הפנים.

גם בתוך ההתגלות במתן תורה עצמה יש כמה סימני אהבה: כתוב ש"אנכי", הדבור הראשון, הוא שרש כל מצוות עשה, אותן מקיימים מאהבה, ורק הדבור השני, "לא יהיה לך", הוא שרש כל מצוות לא תעשה, אותן מקיימים מיראה. גם "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" מבטא אהבה.

ידועה (ומובאת גם בחסידות) שאלת האבן-עזרא למה לא כתוב "אשר בראתי שמים וארץ", ויש לה הרבה תירוצים. לעניננו, ב"אשר בראתי" לא מורגשת האהבה כמו בניסי "אשר הוצאתיך" מארץ מצרים שעבד לא יכול לברוח ממנה וכו'. גם בפרשת ואתחנן, מיד אחרי ההופעה השניה של עשרת הדברות נאמרה פרשת "שמע ישראל" בה כתוב "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (פעם יחידה שיש אהבת "בכל מאדך") – זו תכלית מתן תורה. כל זה רק לומר שאף שנדמה כי מתן תורה כולו יראה, אם מתבוננים פנימה רואים שבעומק כולו אהבה עצומה – החל מההכנות אליו ודרך הנימה הפנימית החורזת אותו.

עוד ראיה לאהבה במתן תורה בפרשת ואתחנן נוגעת גם להקהל: בפרשת יתרו נאמר "ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות... בא האלהים", אבל בחווית מעמד הר סיני בפרשת ואתחנן מכנה העם את ה' "הוי' אלהינו". הכינוי "אלהינו" – האלקים שלנו – כבר אהבה, זו כבר חתונה, ודוק היטב. נמצא שאם יש מלה אחת בפסוק של הקהל שכן רומזת לאהבה היא תבת "אלהיכם" – "ויראו את הוי' אלהיכם" (תבה שקשה לפרשה בהקשרה לפי הפשט) – האלקים שלכם שאוהב אתכם ושאתם אוהבים אותו. כמו שהאהבה נמצאת בתוך היראה במתן תורה כן הדבר לגבי הקהל, ואם כך זהו דבר טוב – זו נוסחא של משיח, אהבה עצומה בתוך יראה, "אורות דתהו בכלים דתקון".

בשביל לקרב צריך לשדר אהבה

לגבי מתקרבים צריך לדון בשאלה איך לא שוכחים את הבגדים הקודמים, כלומר את הרוח שלהם. מה אמרנו כעת? שאף אחד לא מחפש יראה – אנשים מחפשים רק אהבה. אהבה היא אכן חוויה אישית, "עבודה שבלב" כל אחד ואחת, ו"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", אך דוקא האהבה היא הדבק המייחד את כל הנשמות יחד. אם אפשר לתת אהבה – על ידי עבודת ההתבוננות – לא יהיו פה רק עשרים אנשים סביב השולחן, אלא אלפים, כל עם ישראל. ה"אורות דתהו" הם חוית האהבה, ואם יש את חוית האהבה כולם יהיו פה, גם עם לבושים של "כלים דתקון", בלי שהבגדים יפריעו.

אם כן, הסברנו שמשיח בא על ידי "אורות דתהו אבל בכלים דתקון", ושכל זה קשור גם להקהל וגם לחיבור שתי המדות הידועות – אהבה ויראה. יראה היא המסגרת, ה"כלים דתקון", "אופן המתקבל", אבל 'זה לא זה' – רק יראה זה לא משיח. אם משדרים באמת את מעמד הר סיני אזי עצם הלוז של הכל היא האהבה. זה מה שצריך לדעת כל שליח – איך משדרים אהבה (ולא לשדר רק יראה, רק הפן המסגרתי של תורה ומצוות). גם הרבי אומר שכמה שקבלת עול היא הבסיס, בלי אושר ושמחה בתוכה 'זה לא זה'. יום ההולדת של הרבי, יא ניסן, הוא היום בו הקריב את קרבנו נשיא שבט אשר – אושר ושמחה.

שנזכה להקהל, שנזכה להחדיר אהבה ביראה. אהבה היא אור – יראה אינה אור, אלא לכל היותר כלי. יראה אותיות ראיה – היא מאפשרת לראות את האור, אבל האור עצמו הוא אהבה. אור הקדוש ברוך הוא – באור הזה ה' ברא את העולם ובאור הזה ה' יגאל אותנו, זה אור של משיח. שכל עם ישראל ישב כאן יחד איתנו עם אהבה, יראה ואהבה.

ב. שאלות ותשובות

"אורות דתהו" בדרך חב"ד המקורית

הרב הזכיר את ברסלב כדרך חוויתית, אבל יש שם עוד דברים – יש גם שם מסגרת עם דרישות וכו'.

בכל זאת, מרגישים שהחויה נשארת. אמרנו שיש שם מסגרת, אבל יש יותר חויות מאשר במסגרות אחרות. אגב, מסופר בספר הזכרונות – וטוב שכל אחד ידע זאת – שחסידי אדמו"ר הזקן הראשונים היו יותר זמן בשדה, בהתבודדות, מאשר בעיר. אם מישהו שואל לגבי התבודדות, רבי נחמן לקח דברים שהיו בגדר פשיטא ועשה מהם תורות (ובכך בעצם הפך אותם למסגרת וממסד – כולם יוצאים להתבודדות כו'). הוא עצמו אומר זאת, שלקח דברים פשוטים שהתקיימו אצל כולם – רק בטעות חושבים שזו 'המצאה' שלו.

שוב, הרבי הקודם אומר שחסידי אדמו"ר הזקן היו יותר בהתבודדות בשדות – להתפלל וללמוד – מאשר בעיר. בדור שלנו "המעשה הוא העיקר", והעיקר הוא העיסוק במצוות ובמבצעים של הרבי למען עם ישראל, אבל צריך לקחת את הכל. יש ווארט מהרבי הקודם – הוא לא ידע לנהוג במכונית, לא היה לו רשיון, והוא אמר שהעדר רשיון לא פוגע בשלמות האדם. אפשר להיות אדם שלם גם בלי רשיון נהיגה, אבל יש הרבה דברים שבלעדיהם אי אפשר להיות אדם השלם. לומדים מהווארט שלו שצריך להיות אדם השלם, לא לפספס ולא להחסיר. צריך לדעת מה לא פוגע בשלמות האדם, כמו רשיון נהיגה, אבל יש הרבה דברים שאם לא יודעים אותם ולא עוסקים בהם נפגעת שלמות האדם. העיקר הוא שצריך לדעת איך לשדר את האהבה ואת השמחה, ואז בטוח כולם יתקרבו.

עוד נקודה: בברסלב, יש מבחר של הרבה קהילות – כל אחד מלך בפני עצמו – ויש הרגשה שאפשר לבחור. זו אוירה אחרת לגמרי מחב"ד – כאן הרבה הרבה יותר מחייב, אין סוף יותר מחייב.

אבל אנשים אומרים – מה אכפת לי מה מחייב ומה לא? טוב לי כאן!

נכון, אמרנו שאנשים לא מחפשים יראה אלא אהבה. לכן צריך למצוא איזון אמיתי, צריך שבחב"ד יהיו עוד יותר אורות דתהו. בחב"ד המקורית היו אין סוף אורות דתהו, יותר מאשר בכל חסידות אחרת, אבל אדמו"ר הזקן במשך שנות נשיאותו – בזמן רב ובמאמץ אין סופי – הצליח להכניס את האורות בכלים. מיד אחרי הסתלקות המגיד הוא אמר לחבריו תלמידי המגיד שעכשו הזמן לבנות מערכת כלים לאורות המרובים. רגישות הזו נבעה דוקא מכך שהכי הרבה אורות היו אצלו ואצל מקורביו, וד"ל.

הרב אמר שצריך הרבה אהבה וגם הרבה "אורות דתהו", ובמדה מסוימת יש אצלנו הרבה יותר "אורות דתהו" מאשר אהבה.

השאלה אם אלה אותם "אורות דתהו". מסופקני אם ה"אורות דתהו" שיש היום נסבלים למי שמגיע, אם הוא יכול להיות שם יותר מכמה דקות. יש הרבה פירושים מה הם "אורות דתהו", והעיקר לעניננו הוא איך להחדיר אהבה ושמחה של חתונה לתוך ה"כלים דתקון" של היראה. אפשר לעשות זאת רק אם תגלה את המלך שבך, את השליח שבך, שרק הוא יכול ללכד את כל העם. מלך הוא אחד שכולם מתאהבים בו, אין שמחה יותר גדולה בעם ישראל מהמלכת מלך. "מלך ביפיו תחזינה עיניך" – מתאהבים בו, יש לו כריזמה (כמו כוכב קולנוע להבדיל), יש את האנרגיה והכח הזה גם בקדושה.

התבוננות יהודית

צריך עבודת התבוננות יהודית?

צריך ללמוד איך להתבונן. המדיטציה היהודית האמיתית היא דבר טוב וחשוב, וזה מה שצעיר יהודי מחפש בהודו. אבל יש בעיה, אם הוא מתקרב, לובש בגדי חב"ד ובא לכאן, והוא יאמר למישהו ב-770 שהוא הולך לעשות התבוננות הוא ייחשב משוגע. זו המציאות העצובה. כשאמרנו שלפני שיוצאים לשליחות צריך להיות בקי בספרים, במובן מסוים התכוונו שתגיע למצב שלא תתפעל יותר מדי ממי שבאמת בקי בהם (שאתה תהיה "בקי ברצוא" אל הספרים כו', וד"ל), שתוכל ללזרום עם המציאות הזו ולא להיות נעבעך. "אורות דתהו בכלים דתקון" הוא לא פטנט קל, אבל אם האורות דועכים זה כבר לא זה.

כל הענין של המדיטציה הכשרה הוא מבצע של הרבי, מי"ב תמוז תשל"ח – אז אמר הרבי שצריך לעשות מדיטציה חלופית למה שייבאו מהודו לאמריקה. הרבי עשה רעש גדול והתחנן שזה ייעשה, ולדאבוננו זה לא עלה יפה. הרבי רצה שיטת התבוננות יהודית מקורית שתופץ בכל העולם, התחנן לאנשים מסוימים שיעשו, אבל הענין לא הצליח אז. הדברים ארוכים – יש קצת היסטוריה של הענין בהקדמת הספר לחיות במרחב אלקי, וגם הסבר לענ"ד למה הנסיון שהיה לא תפס. אם מבינים למה לא תפס, ויודעים שהענין הוא חידוש מופלא שודאי שהרבי רוצה, אז ודאי שצריך לעשות זאת.

התבוננות זו שייכת גם לאומות העולם?

יש כמה דרגות, וגם לאומות העולם צריך לתת תחליף למדיטציות אסורות – משהו שאין בו שום אביזרייהו דע"ז, כי עבודה זרה אסורה גם לגוי ותפקידנו לתת לו תחליף.

ה'התבוננות' מהסוג המתואר היא רק גימיק או עבודה בפועל?

צריך לראות את שיחת הרבי ומכתביו בנושא כדי להבין את הכוונה. ודאי שלא מדובר רק בגימיק כדי למשוך אנשים. הרבי אומר שיש דרגות שונות בהתבוננות זו. יש דרגה שענינה רק הרגעה. אם מישהו עושה זאת רק כדי להיות רגוע ולהצליח יותר בעסקים – ההתבוננות היא רק גימיק, רק משהו שנועד למשוך ולהוציא מע"ז. על דרגה זו הרבי אומר שלת"ח היא גם תזיק, כי המח שלו עובד – כדור הרגעה מזיק למח של מי שלא זקוק לו. לכן הרבי אמר שמי שבאמת חושב, בריא במחשבתו, מדיטציה שרק מרגיעה מזיקה לו (לפעמים נזק בלתי הפיך, כמו לקחת סם).

בכל אופן, אחר כך הרבי אמר שיש דרגה אחרת של התבוננות – התבוננות פשוטה שכתובה בסעיף ראשון של שו"ע, להתבונן שהמלך עומד עליו, והיא שייכת לכל יהודי וגם להבדיל לכל גוי. אחר כך יש עוד דרגה, שיש בה רזין דאורייתא. צריך ללמוד זאת טוב טוב, עם כל הדרגות, וליישם. מי יכול ליישם? הרבי פנה אז לאיזה פסיכולוג מקליפורניה והענין לא עלה יפה. הרבי גם פנה לרב לנדא הזקן בארץ ישראל שיחפש פסיכולוגים הכי טובים בארץ לפתח שיטה וגם מזה לא יצא שום דבר. אבל דברי הרבי חיים וקיימים – מחכה למישהו שיעשה. אם יש רק עשרים אנשים בשולחן, ולא מאות ואלפים, סימן שחסר משהו. ה' יעזור. משיח נאו.