1

כ"ג אדר ע"ז – צמח-צדק, ירושלים

הקלטות קצרות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נעם אלימלך: נפלאות ה' לבדו ונפלאות הצדיק עם ה'

בליל הסדר אומרים "הלל הגדול", בו יש כו[ב] (כמנין שם הוי' ב"ה) פעמים "כי לעולם חסדו". הפסוק העיקרי, שיש עליו גם סיפור של הבעל שם טוב שיש נוהגים לספר בליל הסדר (וגם ניגון המיוחס אליו), הוא "לעֹשה נפלאות גדֹלות לבדו כי לעולם חסדו"[ג]. יש על זה פירוש של הנועם אלימלך[ד], שאומר שגם צדיקים עושים נסים ונפלאות[ה], מה ההבדל בין צדיקים לקב"ה כביכול? נציין שגם בספר התניא כתוב שעיקר גילוי מדת הרחמים של ה' הוא על ידי אותות ומופתים שבתורה ועל ידי צדיקים שעושים נסים, אז עוד יותר צריך להבין מה ההבדל, שהפסוק מייחד "לעשה נפלאות גדלות לבדו".

מה ההבדל? ה' עושה "לבדו". הצדיק, כמו שכתוב בפירוש בגמרא, כל מה שהוא עושה נסים ונפלאות זה ב"רחמי", בתפלה לקב"ה. כלומר, הצדיק עושה נס בשיתוף עם ה', הצדיק וה' שותפים[ו], והקב"ה עושה לבד[ז]. כך הוא גם מסביר את המשך הפסוק, "לעשה נפלאות גדלות לבדו, כי לעולם חסדו". "כי לעולם" היינו מה שהצדיקים פועלים נפלאות בעולם, והכל "חסדו", הכל חסד ה'. הצדיק יודע זאת וכך מסוגל לחולל נפלאות, לכן "לעשה נפלאות גדלות לבדו, כי לעולם חסדו".

על הפסוק "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". מסביר הרבי ש"אין עוד מלבדו" היינו שאין שום דבר שיש לו מציאות אם הוא לא מחובר וקשור לקב"ה, אבל אם הוא כן מחובר הוא מקבל מציאות. אפשר לפרש זאת בפרט על הצדיק – הצדיק האמתי הוא רק יחד עם ה', ולכן, יחד עם ה', לצדיק האמתי יש כח ממש לחולל נסים ונפלאות. יש פסוק שני שאומר רק "אין עוד", "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' אין עוד", לא רק ה' עם הצדיק אלא "אין עוד" ממש. אם כן, מה שבעל הנועם אלימלך מסביר – שהצדיק זקוק לה' אבל ה' "עושה נפלאות גדולות לבדו" בלי הצדיק – עולה בדיוק בקנה אחד עם ההבדל שמבואר בחסידות בין "אין עוד מלבדו" ל"אין עוד".

חיים וחסד: בין משה רבינו ליעקב אבינו

על ארון הקדש כתוב שהוא היה מצופה זהב טהור מבית ומבחוץ. מסביר הצדיק רבי חייקא מאמדור[ח] ש"זהב טהור" הוא יראה. מבואר בקבלה שכסף הוא אהבה וזהב הוא יראה. מי שעשה את הארון הוא בעצם משה רבינו, ומשה רבינו עצמו מצופה יראה, כל כך מצופה מבית ומחוץ עד שאין לו שום מציאות שמרגיש את עצמו, הוא לא מסתכל על עצמו, הוא לגמרי מצופה בזהב טהור, יראת ה' טהורה.

יש צדיקים שהם לא מאה אחוז מצופים, יש להם קצת פניה ונטיה לעניניהם הגשמיים, אבל כל מה שהם נוטים לאיזה ענין בגשמיות הוא כדי להעלות ולקרב אותו לאלקות, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". מה הדוגמה? יעקב אבינו. על יעקב אבינו כתוב ש"מטתו שלמה", מה הפירוש? שכל הנטיות שלו, שלפעמים כן מרגיש את המציאות הגשמית, מטה לשון נטיה, הכל כדי להטות הכל כלפי מעלה.

כתוב ש"משה מלגאו ויעקב מלבר", משה לגמרי מצופה זהב טהור, יראה לגמרי, שעל כן "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", והוא נמצא בתוך נשמת יעקב ש"מטתו שלמה", מה שב"יעקב יעקב" כן פסיק טעמא בגווייהו. משה נותן ליעקב את ההשראה והכח להטות את הכל לטובה, לאלקות.

חידושי הרי"מ: "ויבאו האנשים על הנשים" – מעלת בעלי תשובה על צדיקים

בנדבת המשכן, בפרשת ויקהל, כתוב "ויבֹאו האנשים על הנשים"[ט]. יש פירוש מקורי מאד לפסוק הזה מבעל חידושי הרי"מ: הוא אומר[י] שהאנשים, הגברים, הרי חטאו בחטא העגל – כל אחד נתן את הזהב והכסף שלו לעגל – ואילו הנשים לא רצו לתת לעגל. כלומר, ביחס לחטא העגל הנשים הן ה"צדיקים". אבל כעת, כשעושים משכן, האנשים הם "בעלי תשובה", שכעת מתנדבים הכל למשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מה זה "ויבאו האנשים על הנשים"? כתוב בחז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, לכן האנשים כעת באים על הנשים, הם בדרגה יותר גבוהה מהנשים.

על שם מי נקרא ארון הברית? (רש"י ומהרש"א)

הגמרא מקשה במסכת יומא שפסוק אחד אומר "ועשו ארון עצי שטים" ופסוק שני אומר "ועשית לך ארון עץ"[יא]. מי עשה את הארון, בני ישראל או משה רבינו? אף על פי שבפשט מדובר בשני ארונות שונים, אבל הגמרא שואלת על פי היקש ביניהם (כמבואר במפרשים). הגמרא אומרת "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום"[יב], שתי מציאויות. כמו למשל שחז"ל לומדים על פרשה ראשונה של קריאת שמע ופרשה שניה של קריאת שמע, שבראשונה כתוב "בכל מאדך" ובשניה לה, וחז"ל אומרים "כאן בעושין רצונו של מקום וכאן באין עושין". כלומר, "עושין רצונו של מקום" זו מדרגה מאד גבוהה.

רש"י מסביר שאם ישראל עושין רצונו של מקום "נקראת העבודה על שמם", אך אם לאו המלאכה נקראת על שם משה, שהוא בעצמו תמיד עושה רצונו של מקום. אומר המהרש"א שאפשר לפרש בדיוק הפוך: "ועי"ל בהיפך, בזמן שעושין רצונו של מקום נחשב מלאכתן כאילו עשאן משה ובזמן שאין עושין רצונו של מקום לא נחשב מלאכתן [כאילו עשאן משה] ונקראת על שמם כאילו עושין מלאכה בעלמא". משהו מדהים, הוא מקדים את החסידות, מסביר איך ראוי להיות יחס לרבי. אם עושין רצונו של מקום הכל בטל לרבי, ועם ישראל מרגיש שכל מה שעשינו הרבי עשה, "ועשית לך ארון עץ", אבל אם לא עושין רצונו של מקום נדמה לעם ישראל שהם עושים לבד ואז זו "סתם מלאכה" בלשונו. משהו מדהים הפירוש הזה, ש"אם עושין רצונו של מקום" "בכל מאדך", שתורמים הכל לה', אנחנו מרגישים שאת הכל משה רבינו עשה (משה הוא המאד שלי[יג]), לא אני. אם מרגישים שאנחנו עשינו זו כבר "סתם מלאכה"[יד].

יוקר המשכן ויוקר התורה

השיא של פורים הוא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", הולך מלמטה למעלה בעצמה. הולך מלמעלה למטה בספירות, אבל בעצמה הולך ועולה. השיא הוא "ויקר". איפה יש את הרמז הראשון ל"יקר" בתורה? לא כתוב בתורה "יקר", אבל הרמז הוא בראשי תיבות. הפעם הראשונה היא דווקא בפרשת "ויקהל", "ראו קרא הוי' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", מי שבנה את המשכן. "ראו קרא הוי'" ר"ת יקר למפרע. כלומר, הדבר הכי יקר אצלנו הוא בנין המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לשם כך צריך אמן שיש לו חכמה ותבונה ודעת לעשות בכל מלאכה, שם י-ה-ו-ה, יש לו רוח הקדש (דעת, כפירוש רש"י), יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. זה היקר של התורה, גם אמנות (תורה = אמנות מדע כנודע), שישתמש בכל הכשרונות שה' חנן אותו כדי לעשות משכן לה'.

חז"ל מפרשים "ויקר" מלשון קריאה – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". היינו ממש "ראו קרא הוי'". דרש רבי אליעזר הגדול על "וראו וגו'" "אלו תפילין שבראש", היינו "בית" (בית תפילין), "בית קדושה לשמי" (יש בתפילין של ראש אהיה שמות הוי' ב"ה). בצלאל הוא בצל אל, היינו הצל (של צלם) שמציל התפילין של ראש על המוחין שבראש, "אור יקרות".

בכל התנ"ך אין הרבה ראשי תיבות "יקר", דבר יקר. אולי הכי חשוב זה תחלת פסוק מפורסם, "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז". התורה אומרת בספר משלי שה' קנה אותי, לשון קנין וגם לשון תיקון, גם לשון קן צפור, ש"הוי' קנני ראשית דרכו". שלש המלים הראשונות של הפסוק הן ר"ת יקר (לפי הסדר). זו תופעה יקרה, כלומר נדירה מאד. מה כאן יקר? התורה יקרה. יש פסוק אחר, "יקרה היא מפנינים", ויש רמז מפורסם שהגימטריא של שלש המלים האלה היא תורה[טו]. למה התורה כל כך יקרה? כי "הוי' קנני ראשית דרכו", התורה הקדומה היא לפני הבריאה, זה מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. בתורה הזו גם כתוב ש"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", התורה מגלה שאנחנו העם הנבחר של ה', "בני בכרי ישראל". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר", הכל מתגלה דרך התורה, "'אורה' זו תורה", "'ויקר' אלו תפלין, 'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך'", זה היוקרה של העם היהודי. הכל בא מ"הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז".

סיפור ולקחו: החוש של רבי לדעת איפה לחפש את האבדה

[הרה"ח הרב יוסף סגל שליט"א סיפר:] יש אברכים שעבדו על הספר נועם אלימלך עם מראי מקומות וכו'. הם עשו עבודה גדולה והכפילו את הספר לשני כרכים. יש מקום שבעל נועם אלימלך מביא בשם הרמב"ם שכל אחד – גם צדיק כמשה רבינו – יכול לטעות, והם לא מצאו איפה זה ברמב"ם. הם שאלו הרבה תלמידי חכמים שלא ידעו לענות. הם הגיעו גם לרב חיים קנייבסקי שליט"א, שידוע כבקי עצום. הם ספרו לו במה הם עסוקים והוא ציין שאבא שלו, הסטייפלר, היה בכל מוצאי שבת לובש את השטריימל ולומד נועם אלימלך. הם הציגו את השאלה על הרמב"ם והוא אמר: במשנה תורה זה ודאי לא, גם בפירוש המשניות לא, ואחרי מחשבה אמר שגם במורה נבוכים לא, והם התייאשו מלהוסיף את המ"מ. אחרי הוצאת הספר הם הגיעו לניו יורק והחליטו לעבור אצל הרבי בדולרים ולהביא לו את הספר. כשהם הביאו את שני כרכי הנועם אלימלך הרבי תהה – בשני כרכים?! הם הסבירו על עבודת המ"מ שעשו, וכשראו שהרבי מתענין ספרו גם על הרמב"ם שלא מצאו ואיך כל תלמידי החכמים ששאלו לא מצאו. הרבי אמר להם על אתר שזה נמצא בהקדמה של הרמב"ם לפירוש המשניות, שם הוא מסביר למה מסכת הוריות נמצאת בסדר נזיקין: "וכאשר השלים מוסר הדיינים, החל לבאר שגיאותם, כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות, ובה התם סדר נזיקין". הם מאד התפעלו איך הרבי שלף 'מהשרוול' מה שכל תלמידי החכמים לא ידעו לענות, וכשחזרו לארץ הלכו וספרו זאת לרב חיים קנייבסקי, שאמר שידע שהרבי הוא א געוואלדיקער גאון, אבל עד כדי כך לא ידע (והוסיף לבקש שלא יאמרו את זה בשמו!).

מוסר ההשכל של הסיפור הוא לא הזכרון הפנומנלי של הרבי, אלא שהרבי ידע איפה לחפש – איפה מתאים שהדבר יהיה. 'אחר כך' הוא באמת זכר שכתוב שם, אבל ה'חוש' של רבי – בין הרבה 'חושים' שיש לרבי – הוא לדעת איפה לחפש. החוש-הניחוש (בבחינת "נחש ינחש איש אשר כמֹני" האמור ביוסף הצדיק, פותר החלומות) הוא שהענין קשור בודאי להוריות (שגגת בית דין) ולסדר נזיקין. הרבי מתלבש-כביכול בנשמתו-שכלו של הרמב"ם וחושב היכן היה כותב זאת בעצמו. זו לא 'סתם' גאונות בתורה אלא גילוי של "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" (הענין באמצעותו קרבו לחסידות ולנשיאיה תלמידי חכמים רבים – דוגמת רבי חייקא מאמדורא, בעל ההילולא של השבוע – כסיפורים הידועים בזה).

כמו שאומרים שרב פוסק צריך לדעת איפה לחפש את הסוגיא, את ההלכה, כך זהו 'חוש' מיוחד של רבי לדעת איפה לחפש – כולנו אבדנו משהו, והרבי הוא מי שיודע איפה צריך לחפש אותו (כמו שאדמו"ר האמצעי אומר בהקדמת דרך אמונה שאם אדם מחפש משהו לא במקום בו הוא אבד אותו אין לו סיכוי למצוא אותו). כך צריך להבין גם את הסיפור שפעם הצמח צדק, לפני נשיאותו, שלח תשובה בלי להראותה קודם לחמיו, אדמו"ר האמצעי, כפי שהיה נהוג. דווקא באותה פעם הראה לו אדמו"ר האמצעי שהוא טעה בשכחת תוספות א', וכשהצטער הצמח צדק אמר לו אדמו"ר האמצעי: 'אין לך מה להצטער, עדיין אינך רבי'.

ה'חוש' לו זוכה רבי הוא לדעת היכן המקום לעיין בו כדי למצוא את התשובה, וכך הוא יודע איך לסדר לכל אחד ואחד לפי ענינו 'סדר תשובה', הוא מיד מרגיש מה הלך לו לאבוד ואיפה הוא נמצא – יש חוטא שזוכר את אבדתו ורק צריך לגלות לו את מקומה (כדוגמת פתרון יוסף לחלומות פרעה, שזכר את חלומותיו) ויש חוטא ששכח גם את עצם האבדה ומה אבד ממנה, וצריך להזכיר לו את האבדה ולגלות לו את מקומה (כדוגמת פתרון דניאל לחלום נבודכנצר, ששכח גם את תוכן החלום).