רמזי תשפ"א

מוצש"ק נצו"י, כ"ג אלול תש"פ – כפ"ח

התוועדות הכנה לסליחות ראשונות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לפי הפרצופים והמסכות אפשר להתחיל עם ניגון של פורים...

נגנו פורים קובליץ, שאמיל.

לקראת סוף ההפטרה שקראנו היום כתוב "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה". ודאי מכוון שלפני השנה החדשה קוראים את הפסוק הזה – "ושנת גאולי באה". כל שנה קוראים זאת, אבל כל שנה צריך לכוון ש"היא השנה הזאת". הקשר של גאולה ליום הוא כמו שהמשיח אמר לרבי יהושע בן לוי "היום", אבל הקשר שלה לשנה היא בחז"ל – שנה שבן דוד בא או שבוע (שמיטה) שבן דוד בא. בכל אופן, חידוש קצת שהגאולה היא שנה – "ושנת גאולי באה". מה פירוש "גאולי"? הגאולים שלי (של ה'). כך האבן עזרא מסביר את הדקדוק. אנחנו, עם ישראל, הגאולים של ה'. זו צורה מיוחדת.

גאולי בגימטריא 50. הביטוי העיקרי בתורה של "שנת" הוא "שנת היובל". היובל הוא לקרוא דרור בארץ, גילוי שער הנון, ו"שנת גאולי" היינו גילוי של היובל – היובל הגדול. כל שנה צריך לכוון, אבל כמו שנסביר שייך במיוחד לשנה שלנו – "שנת גאולי באה". "גאולי" שוה 50 ו"באה" שוה 8, כבר רמז ל"ונח מצא חן בעיני הוי'". כל הפסוק, "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" שוה 1134, ג"פ חשמל (ז"פ בצלם, הערך הממוצע של כל תבה). המלה הכי חשובה ששוה חשמל בקבלה היא מלבוש, והפסוק הקודם מסתיים "וכל מלבושי אגאלתי". המפרשים מסבירים ש"אגאלתי" כמו 'הגאלתי' (א במקום ה), לשון לכלוך. הסברנו הרבה פעמים שהנביא ישעיהו אוהב "לשון נופל על לשון" – "אגאלתי" לשון לכלוך ואחר כך "ושנת גאולי באה". ה' מלכלך את בגדיו, "ויז נצחם [דמם] על בגדי וכל מלבושי אגאלתי". הרד"ק מדמה צורת "אגאלתי" לעוד תבה בתנ"ך – "אתחבר... הוא הרשיע לעשות". יש "אתחבר" במקום "התחבר" ו"אגאלתי" במקום "הגאלתי". מה הקשר? צריך לומר – לא ראיתי אומרים, אבל מתיישב מאד על דעתי – שהצורה "אגלאתי", א תמיד לשון מדבר בעדו, הכוונה שגם אני מתלכלך ולא רק המלבושים שלי. "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגלאתי" – גם המלבושים וגם עצמי. אמרנו שהפסוק הבא שוה כולו ג"פ מלבוש – למה שלשה מלבושים? כי יש שלשה לבושים של הנפש, מחשבה דבור ומעשה. ה' מתלכלך בשביל להביא את הגאולה – ה' מוכן להתלכלך. כמו שדברנו בח"י אלול על סיפורי הבעש"ט, שלימד כלל גדול שכדי לרדת ולהשפיע טוב על הזולת צריך להתלכלך, כמו "לך לך" של אברהם אבינו (שאנו דורשים 'לכלך') – כאן רואים שגם הקב"ה ככה. לא רק המלבושים מתלכלכים אלא גם הוא עצמו, כרמוז ב"אגאלתי" (היינו מה שג"פ מלבוש = ז"פ בצלם כנ"ל – לא רק המלבושים מתלכלים אלא גם עצם הצלם). אם כן, מה הפירוש שיהושפט "אתחבר" עם אחזיה? על אותו דרך – יהושפט יודע שהוא צדיק ושאחזיה הוא רשע המרשיע לעשות. למה מתחבר עם רשע? באמת היה חטא, בא נביא והוכיח אותו והיה סוף לא טוב, אבל יהושפט הוא מלך צדיק, בו כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'". מהו חיבור יהושפט עם אחזיה? צריך לעשות חיבור – לחבר אותם יחד. למה הוא כל כך רצה להתחבר עם אחזיה? יהושפט שוה 410 ו-אחזיה 31 וביחד הם אמת. יהושפט מתחיל יהו של שם הוי', שעולה אהיה, ויחד עם אחזיה עולה יהו ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה" כנודע. לכן יש לו ענין מאד גדול להתחבר אם אחזיה – חבור אמתי. למה כתוב "אתחבר"? חבור עצמי – לא סתם התחבר אתו. יש מלכים שעושים הסכם שלום, מתחברים – אינטרסים. כאן זה לא רק אינטרס, לא רק כדי לעשות אניות יחד (כמו שממשיך הפסוק לספר), אלא חיבור עצמי. הוא צדיק, משיחיסט, שחושב שאם הוא יתחבר לגמרי עם הרשע הכי גדול, "אתחבר", זה יביא את המשיח. יהושפט מוכן להתלכלך לגמרי, להתחבר עם "הוא הרשיע לעשות". על מי הולך "הוא הרשיע לעשות"? על פי פשט הולך על אחזיה, אבל אפשר לומר שגם מי שהתחבר איתו מרשיע לעשות. בכל אופן, אלו שתי פעמים שכתובה הצורה הזו כפי שמביא הרד"ק – "יהושפט אתחבר עם אחזיה" והקב"ה "וכל מלבושי אגאלתי", ואחר כך יש פסוק ששוה ג"פ מלבוש. אמרנו שהמלה העיקרית באותו פסוק היא "ושנת" ששוה ב"פ מלבוש (חשמל-חשמל), סימן שכל שאר המילים של הפסוק הן עוד מלבוש-חשמל אחד – "כי יום נקם בלבי... גאולי באה" שוה חשמל.

לפני שנעזוב פסוק מיוחד זה נשים לב לפשט של "כי יום נקם בלבי". קודם כל, ה' עושה נקם – משתוקק לעשות נקם. במי הוא עושה נקם? בפסוק כתוב באדום, אבל התמצית של אדום היא עמלק – צריך לעשות נקם בעמלק. עמלק הוא הספק, כמו שנסביר, לכן הפסוק הזה מאד שייך לעכשיו. השנה הזו, כמו שנסביר, היא שנה מכריעה ביותר – בין ישראל לבין עמלק. לכן תשפ"א בגימטריא ישראל-עמלק. זהו הרמז הראשון של השנה החדשה. באנגלית אומרים שהשנה הבאה היא the final showdown. זה יהיה נושא כללי של השנה הזאת, עד שנראה את זה יוצא לפועל ממש לטובת ישראל. בשביל לנצח את עמלק צריך שתשרה על ישראל רוח ה' – "ונחה עליו רוח הוי'" – כי ישראל רוח הוי' גם עולה תשפ"א ("את זה לעומת זה עשה האלהים" – רוח הוי' לעומת עמלק). זה בשביל לסיים את העימות המכריע בין ישראל לבין עמלק-הספק. מהו הספק? יש או אין (יש או אין = חשמל). אחרי הספק "היש הוי' בקרבנו אם אין" כתוב "ויבא עמלק". עמלק הוא הספק של יש או אין. יש דברים בעולם שלא יודעים אם התופעה קיימת, משהו אמתי, או דמיון – מראית עין של עמלק. כמה שוה "מראית עין"? זהו נושא מאד גדול בהלכה – השנה הזו צריך להקדיש הרבה התבוננות בהלכות מראית עין, כי מראית עין בגימטריא תשפ"א, ישראל-עמלק. כנראה ההכרעה הסופית אם יש או אין תלויה במראית עין. איך עוד אומרים בהלכה מראית עין? חשד. יש כמה פסוקים שלומדים מהם את האיסור של חשד – לעשות משהו שעושה אותך חשוד בעיני הבריות. הפסוק הכי מפורסם הוא "והייתם נקיים מהוי' ומישראל", ויש עוד כמה פסוקים. לא ברור לפי הלכה שחשד ומראית עין אותו דבר – יש שאומרים שאותו דבר ויש מחלקים, ובחילוק ביניהם גם יש שני הסברים. זה מצריך שיעור בפני עצמו – כמה שיעורים על מראית עין, ששוה תשפ"א.

אנחנו רוצים לעשות הערב פרצוף של תשפ"א. כבר אמרנו שני דברים – ישראל-עמלק ומראית עין. איפה הם בספירות? אמרנו שיש קשר ביניהם, אבל בכל אופן לא אותה ספירה. ישראל-עמלק שייכים לספירת הדעת – "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד" (ומבואר שה"גוים" היינו שבעת עממי כנען שכנגד הז"ת ושעמלק הוא ה"ראשית" שלהם דהיינו הדעת המולידם, והוא הלעומת זה של "יראת הוי' ראשית דעת" של הקדושה), וגם ישראל הם בחינת דעת (דווקא לישראל יש דעת באמת, שהרי "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", אין דעת בסטרא אחרא). רק שישראל שרשו בעטרא דחסדים של הדעת ועמלק שרשו בעטרא דגבורות של הדעת. איפה מראית עין וחשד? מלכות, עלמא דאתגליא. איך אתה מתקבל, איך אתה מתראה, איזה רושם אתה עושה – מה אתה מעורר אצל הזולת, זה מלכות שעליה נאמר "רגליה יורדות מות", מתוך מראית עין וחשד בא לידי חטא.

נחזור לפסוק "כי יום נקם בלבי". מה פירוש "בלבי"? המפרשים מסבירים שכל הזמן, מזמן מזמן, בא לי להנקם מעמלק. הרי כתוב "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". נמצא בלב שלי, הרבה זמן הרצון, החשק, להנקם מעמלק – אבל עכשיו הגיע הזמן. כל הזמן התאפקתי, הקב"ה מתאפק, אבל עכשיו הגיע הזמן – אפשר כבר לחייך. הגיע השואו-דאון, השיא של הסרט. כל הסרט הוא רק היכי תמצי בשביל השואו-דאון. לב הוא תאוה – "יום נקם בלבי" הכוונה שיש לי תאוה בלב שאותו יום יגיע. ה' מתאוה למשהו, כל העולם הוא "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". אם הוא מתאוה חזק – למה הוא מתאפק? לא צריך להתאפק. אלה מה? הקב"ה מקיים מה שכתוב בזהר הקדוש ובספר תניא קדישא – "מח שליט על הלב". מה זה פירוש "מח שליט על הלב"? השכל שליט על התאוות. תמיד מפרשים תאוות של היצר הרע, הנפש הבהמית, תאוות רעות – ויש כח בשכל להשתלט על התאוות. אבל יש גם תאוות טובות, "תאות צדיקים אך טוב". מיהו "צדיקו של עולם"? הקב"ה – התאוות שלו הן ודאי תאוות טובות. גם על התאוות הטובות חל הכלל של "מח שליט על הלב" – המח אומר ללב, 'כל הכבוד לתאוה שלך, אבל עוד לא הגיע הזמן'. המח רואה את הנולד, רואה את הזמן המתאים – "חכמה מוחא" – ופועל-שולט על התאוה בלב שתחכה עד הרגע, עד "שנת גאולי באה". אם כן, יש לנו פירוש מאד חשוב מהו "מח שליט על הלב".

אך הנה כתוב שפנימיות הלב שליט על המח – לפעמים זה לא עוזר, התאוה כל כך חזקה שהוא לא מסוגל, כמו יוסף הצדיק שלא מסוגל להתאפק. אז פנימיות הלב שליט על המח. אבל כתוב שיש עוד בחינה, שפנימיות המח שליט על פנימיות הלב. איך נסביר זאת? מהי פנימיות המח ומהו סתם מח שליט על הלב? סתם "מח שליט על הלב" הכוונה שהמח שרואה את הנולד מרגיש שעוד לא הגיע הזמן, המציאות המתאימה – העולם עוד לא מוכן לזה. צריך את הסיטואציה המושלמת בשביל לעשות את ה"יום נקם". המציאות לא מוכנה – ולכן צריך לחכות. זו חיצוניות המח ש"שליט על הלב". מהי פנימיות המח? התחושה של התענוג האלקי – להרגיש מתי יהיה לה' הכי כיף להביא את הגאולה (שהיא גאולתו של ה' כביכול, וכמו שרמוז בלשון "ושנת גאולי באה", הגאולה שלי) ולהתנקם מאויביו. זו לא המציאות. המציאות תלויה בזה (לפי הכיף של ה' כך המציאות בפועל, וכן עד"ז אצל הצדיק הדומה לקונו איך ש'כיף' לו כך המציאות, וכמו שאמר דער הייליגע רוז'ינער לגבי חידוש המדענים שהשמש מסתובבת מסביב לארץ...) – פנימיות המח היא "פנימיות אבא פנימיות עתיק", הפנימיות והעצמיות של התענוג של ה', אף על פי שיש תאוה לה'. יש תאוה של ה' ויש תענוג עצמי של ה'. התאוה של ה' היא בלב, "יום נקם בלבי", אבל יש מח. התאוה כל כך חזקה שהיא גם היתה שליטה על חיצוניות המח, אבל יש גם פנימיות המח – שעוד לא הרגע המיועד להתגלות התענוג העצמי, וכאילו מחכים לזה (באמת, בחינה זו היא מעל לזמן וממילא אין בזה שום תחושה של לחכות למשהו). השואו-דאון הוא התענוג של הסרט, הכיף של כל הסיפור. זהו "שנת גאולי באה".

בזה סיימנו לפרש את הפסוק שלנו, שקוראים תמיד לפני ראש השנה – "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (יש בפסוק כד אותיות, "באה" פנים ואחור. ה"באה" הוא עיקר דגש הפסוק ע"ד "קול דודי הנה זה בא" – 'וכבר בא'!) אחרי ש"וכל מלבושי אגאלתי". מהו "ויז נצחם"? רש"י מסביר שנצח הוא דם – כי הדם הוא נצחונו של האדם. את מי צריך לנצח? את עמלק. זו מלחמת דם. מי מנצח? "דידן נצח", וכשאנחנו מנצחים – הקב"ה מנצח – נשפך הנצח-הדם של עמלק. יש סוגיא חשובה, מחלוקת בין הראשונים, האם מותר לקבל גרים מעמלק. הרמב"ם פוסק שאפשר, אבל יש הרבה שפוסקים שאי אפשר לקבל גרים מעמלק – צריך דווקא לשפוך לו את הדם, כדי לקיים "מחה אמחה" ו"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" כפשוטו. אבל לפני שיוצאים למלחמה, הרמב"ם כותב שגם לעמלק קוראים לשלום, ואם מוכן לקיים שבע מצוות ולהיות משועבד לישראל – מקבלים אותו כגר תושב. יש מי שאומר שאם קודם הוא מקבל על עצמו גרות תושב – אחר כך הוא יכול גם להתגייר גיור מלא. זו סוגיא מאד מסובכת. בכל אופן, יוצא לכל הדעות שיתכן איזה תיקון גם לעמלק (או לכתחילה או בדיעבד). הרי כתוב ש"בני בניו של המן" – מעמלק – "למדו תורה בבני ברק". רואים שיכול לצאת משהו טוב מעמלק, מצאצאי עמלק. מאמר חז"ל הזה הוא המפתח של הסוגיא הזו. אם כתוב שבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק סימן שמישהו התגייר שם. אפשר לקבל גרים או אי אפשר? יש מי שאומר שבית דין קבלו אותו בלי לדעת שהוא עמלק, ונעבעך, זה תפס. איך שלא יהיה, תכל'ס רואים שבני בניו של המן לימדו תורה. תשפ"א היינו ישראל-עמלק, שאפשר להסביר בתור הפיינל-שואו-דאון, או שעמלק הופך להיות ישראל, אתהפכא גמורה (מכפירה לאמונה). כמה שוה גר עמלקי? [מלך המשיח.] יפה מאד, איך ידעת...

לפני שנמשיך את הפרצוף של תשפ"א נאמר עוד משהו שלא הספקנו לומר בח"י אלול – נחזור שבוע לח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. כל שנה ביום הולדת מחליפים פרק בתהלים, מקבלים פרק חדש. השנה הזו, שאנו בטוחים שתהיה "ושנת גאולי באה", איזה פרק הם מתחילים? הפרק שהם התחילו הוא הכנה לשנה הבאה. בן כמה נעשה הבעל שם טוב? הוא נולד בשנת נח"ת ובשנת תש"פ הוא נהיה בן 322 – מתחיל בפעם השלישי את פרק כג, אולי הפרק הכי חשוב בכל ספר תהלים. הפרק הזה, כפי שדברנו הרבה פעמים, הוא גם הפרק הכי אהוב אצלנו, היהודים, וגם להבדיל הכי אהוב אצל הגוים. אפשר לומר שהפרק הכי אהוב בספר תהלים הוא גם הפרק הכי אהוב בכל התנ"ך. משהו מאד גדול וחשוב שזהו הפרק החדש של הבעל שם טוב למשך כל השנה הבאה. נותן הרבה נתינת כח להפיץ את אור התורה, לפעול את המהפכה הרביעית. לכן נברך את יוסי שיסיים מהר את הספר על ארבע המהפכות. שנוכל להפיץ את אור התורה בעולם, עם פרק כג בתהלים – הפרק החדש של הבעש"ט. מה אדמו"ר הזקן כותב בסידור כסגולת הפרק הזה? דבר שלא כותב על שום דבר בעולם. הוא אומר שלפני הזיווג צריך לומר פרק זה כי הוא סגולה לפרות – זו המלה שלו. כל מי שצריך ברכה של זרעא חייא וקיימא – הברכה הראשונה בגשמיות, "בני", עוד לפני "חיי ומזוני", הדבר הראשון שצריך להתברך, כמו שהברכה הראשונה שהקב"ה מברך את אדם הראשון היא "פרו ורבו". והנה, אדמו"ר הזקן, שאינו בעל סגולות – כותב בסידור שלו דבר אחד שהוא סגולה, לומר פרק כג בשביל לפרות.

אנחנו יודעים שיש כמה פירושים ל"פרו ורבו": יש "פרו ורבו" כפשוטו. יש "פרו ורבו" שכתוב בהרבה ספרי חסידות שפירושו לחדש בתורה – "פרו ורבו" במח. אבל יש פשט של אדמו"ר הזקן מהו "פרו ורבו", ש"על יהודי לעשות עוד יהודי" ("א איד דארף מאכען דאך א איד") – לא רק להוליד ילד ממש בגשמיות, אלא לקרב יהודי. כל שכן וק"ו אם אתה מגייר גר. אם אתה רק מקרב בעל תשובה – קודם הוא גם היה א איד (יהודי), לא עשית אותו א איד לגמרי, מאה אחוז, אלא רק קרבת אותו, כל הכבוד. אבל זה שיהודי עושה עוד יהודי לגמרי – זהו גר (שהרי "גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי", הנו מציאות חדשה לגמרי). הכי חידוש בגרים הוא גר עמלקי.

הסגולה לפרות היא פרק כג, הפרק החדש של הבעל שם טוב. אז כל השנה הזו לפני הזיווג – חוץ מהזיווג הגשמי כפשוטו כתוב "בכל דרכיך דעהו", כל מה שיהודי עושה בחיים הוא זיווג, זיווג של קוב"ה ושכינתיה, לכן כל היום כולו – צריך לומר פרק כג (יש הרבה ניגונים לפרק הזה, או לומר או, עוד יותר טוב, לנגן), ולחשוב ולהתקשר לדמות של מורנו הבעל שם טוב בשנה זו. אז הסגולה היא כפולה ומכופלת – כח הסגולה לפרות הוא כח אדיר, כשאתה אומר זאת עכשיו וחושב שזהו עכשיו ה"מזל גובר" של הבעל שם טוב, שהוא כבר גילוי "אורו של משיח".

מה הפרק החדש של אדמו"ר הזקן? קכו – "שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו וגו'". אסור למלא פיו שחוק בעולם הזה, אבל "אז ימלא שחוק פינו" – זהו הפרק החדש של חב"ד, של אדמו"ר הזקן. אומרים זאת לפני ברכת המזון. יש שאומרים כל השבוע "על נהרות בבל", אבל רבי הלל – ויש נוהגים כמוהו – אומר רק את הפרק הזה כל השנה. השנה בהחלט אפשר לאמץ את מנהגו של רבי הלל, שכל פעם שמברכים ברכת המזון – "ואכלת ושבעת וברכת", מצות עשה דאורייתא – אומרים שיר המעלות, הפרק של אדמו"ר הזקן.

מה הקשר ביניהם? הפרק של הבעל שם טוב הוא פרק של זיווג, סגולה לומר לפני הזיווג לפרות, והפרק של אדמו"ר הזקן הוא פרק של אוכל – שתי התאוות העיקריות של האדם. אז השנה יוצא משהו מאד-מיוחד, שלפני הזיווג אומרים פרק כג של הבעש"ט, ובסוף האוכל – כדי שהאוכל יזין גם את הנשמה, לא רק את הגוף, שיוכל לקיים תורה ומצוות, שבכללות היינו העבודה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים". צריך להשוות ולהוסיף-לתקן כאן לפי המוגה. אכן יש סיפורים שאדמו"ר הזקן תקן את תאות האכילה – כשהיה במעזריטש כבר אבד את חוש הטעם הגשמי. בכל אופן, אלה הפרקים של שני המאורות הגדולים שנולדו בח"י אלול – "חי חי". גם דבר שראוי להפיץ, והזדמנות להתקשר לשני המאורות הגדולים בכל זיווג ובכל אכילה. אכילה היא גם משל לזיווג, אז הולך ביחד. לחיים לחיים, עד כאן.

נגנו "יעלה".

הרמז הבא, שהוא הכי מופלא, לגבי השנה הזאת, הוא ש-ה'תשפ"א, אם רק נחליף את הסדר של תש ל-שת, הוא שם קדוש בקבלה – השתפא, משהו מכוון לחלוטין. בכתבי האריז"ל כתוב בכוונת השם הזה שהוא חילוף אותיות שם צבאות. שם צבאות בקבלה הוא השם של שתי הספירות נצח והוד. החילוף שלו באתב"ש הוא לשון שיתוף. מסבירים ששיתוף פעולה בא לידי ביטוי מעשי בשתי הרגלים – בשביל ללכת צריך שיתוף פעולה. אי אפשר ללכת ברגל אחת, צריך נצח (רגל ימין) וצריך הוד (רגל שמאל). מהם נצח והוד? מי שמנצח ומי שמפסיד – הם צריכים להשתתף יחד במשחק. בסרט יש אחד שמנצח ויש אחד שמודה. מי שמודה בסוף הופך להיות יהודי – מי שמפסיד (ישראל מנצח עמלק מודה = 1024 = לב ברבוע, מספר האותיות של ק"ש ומדות המזבח בבית המקדש. הערך הממוצע של ארבע התבות = 256, יו ברבוע, ח"פ לב, סוד אהרן כהן גדול. רק מנצח-מודה = 243, 3 בחזקת 5). מה עמלק מפסיד? שופכים לו את הנצח, את הדם – "ויז נצחם על בגדי". השם הזה – השתפא – הוא שיתוף פעולה בין הנצח וההוד (הוא הבמאי של הצגת-משחק מלחמת עמלק. במקום אחר הסברנו ש'תורת המשחקים' הוא בנצח והוד ובסוד השם הזה – השפתא).

כתוב בספרים הקדושים עוד ענין של שיתוף. יש שיתוף אסור – ליהודי אסור לשתף מישהו אחר עם הקב"ה אך לגבי גוים יש סברא ברמ"א שאולי מותר להם שיתוף. אנחנו מסבירים, שכשמפיצים את התורה גם לגוים, 'המהפכה הרביעית', עיקר מה שצריך להפיץ הוא לא לשתף. אם אסור לשתף, מהו ענין השם הזה שאומר שיתוף? כתוב שבכל אופן הצדיק – "ועמך כלם צדיקים" – יכול וצריך להעשות שותף לקב"ה במעשה בראשית (וכן ב-ט עיקרי האמונה של פנימיות התורה, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" הוא כנגד ספירת הנצח ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" הוא כנגד ספירת ההוד). איפה כתוב בחז"ל שהאדם-הצדיק נעשה שותף לקב"ה? גם שייך לשם צבאות, שהוא גם שם של ה' וגם שם של "צבאות הוי'", עם ישראל. כלומר, שם זה עצמו הוא שיתוף – של ה' ועם ישראל. יש מחלוקת בגמרא אם הוא בכלל שם קדוש – אכן פוסקים שהוא שם קדוש, הוא משבעת השמות הקדושים שאינם נמחקים. החידוש שזהו שם שמשתף את ה' והוא גם שם של עם ישראל, "צבאות הוי'". "כל האומר 'ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם' בליל שבת נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" – שייך במיוחד לשנה הקרובה, שמתחילה בליל שבת. מתחילים את ר"ה עם "ויכלו" ונעשים שותף לקב"ה. איך חז"ל דורשים זאת? למה נעשה שותף של הקב"ה? דורשים "אל תקרי 'ויכֻלו' אלא 'ויכַלו'" – יש שנים שפועלים זאת יחד. ומי הם? ה' וישראל. כך חז"ל דורשים מהפסוק הזה. כמה פעמים אומרים זאת בליל שבת (לא בר"ה)? שלש פעמים (בתפלת העמידה, לאחר התפלה, בקידוש. בר"ה אומרים ויכלו רק פעמיים, שתי הפעמים האחרונות) – 'חזקה', "ויכלו"-"ויכלו"-"ויכלו". ויכלו עולה עב וג"פ ויכלו עולה ריו – הקשר בין חסד ו-גבורה, כמו שב-עב שמותיו של ה' (היוצאים מג' הפסוקים ויסע-ויבא-ויט) יש חסד (ויכלו) תיבות ו-גבורה (ג"פ ויכלו) אותיות. מה הרמז שם לשם צבאות? "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – "לצביונם נבראו", ה' שאל כל דבר שהוא עמד לברוא אם הוא רוצה להברא כך והוא אמר כן. אם כן, העובדה שכל דבר נברא לצביונו היא עצמה שותפות. זהו שם צבאות ושם שהוא חילוף צבאות, השתפא. עלינו להיות שותפים של הקב"ה. מתי אנחנו נעשים שותפים? קשור לפרק כג, מצות הזיווג – הזיווג הוא מצוה "פרו ורבו" – יש שלשה שותפים באדם. ג"פ ויכלו הם כנגד אבא ואמא והשותף השלישי. זו כוונה חשובה דווקא לתחלת השנה הזו, ה'תשפ"א.

כתוב בכתבי האריז"ל שבתפלות ר"ה יש שמות מיוחדים שמכוונים בשלש הברכות הראשונות, כנגד חג"ת, ושמות מיוחדים שמכוונים בשלש הברכות האחרונות, כנגד נה"י. בברכה הראשונה, ברכת אבות, מכוונים אל שדי. בברכה השניה מכוונים אכדטם – שם שהוא חילוף שם אלהים, שלש האותיות האמצעיות של שם אלקים מתחלפות באותיות שלפניהן. זהו שם של המתקת דינים. כדט בגימטריא גל – כוונה של לג בעומר, יום ההילולא של רשב"י מגלה פנימיות התורה (בחסידות מובא ש-לג בעומר הוא יום מתן תורה של פנימיות התורה), כך כתוב בקבלה, ואבא של הרבי אומר שרומז גם ל-כד טבת, יום ההילולת אדמו"ר הזקן (וכידוע זיקת אדמו"ר הזקן לרשב"י). מה ההבדל בין שלש הברכות הראשונות לשלש האחרונות? האריז"ל כותב ששלש הראשונות הן האורות לפי סדרם – סדר האורות במקומם. ושלש הברכות האחרונות הן התפשטות האורות להאיר למטה. חג"ת זהו סדר האורות במקומם ונה"י הם התפשטות האורות להאיר למטה. אכדטם בגימטריא עד (סוד "גל עד") – "עד הוי' בכם" – ועם הכולל עולה בטחון, כפי שמסבירים ב"אמונה ובטחון". בברכה השלישית, "המלך הקדוש", מכוונים שם כוזו. רוב השמות האלה – חוץ מהראשון – הם שמות של חילוף אותיות. מענין מאד שדווקא הכוונות של ראש השנה הן חילוף. צריך משהו להתחלף – שנה חדשה. יש כמה צורות חילוף – יש חילוף אתב"ש, כמו השם השתפא של השנה החדשה, ויש החלפת האות באות הבאה או הקודמת. בשם השני זו האות הקודמת – את להי של אלהים (שעולה מה-אדם) מחליפים ל-כדט (שעולה גל כנ"ל). אבל השם הבא, של הברכה השלישית, הוא כבר חילוף האות הבאה – כוזו הוא החלפת אותיות שם הוי' (שם התפארת, לברכה השלישית שכנגד התפארת) לאותיות הבאות, שם שכותבים באחורי המזוזה. יש תורה של הבעש"ט ש-כוזו היינו כו-זו – י-ה הופך להיות הוי' (כו) ו-וה הופך להיות זו, בגימטריא אחד, הוי' הופך להיות "הוי' אחד", והבעש"ט אומר שבכל דבר צריך להצביע ולומר כו-זו, זו הוי', על כל פרט במציאות. זו העבודה של "שויתי הוי' לנגדי תמיד". זהו השם השלישי.

בשלש הברכות האחרונות: בברכת העבודה, "רצה", מכוונים את שם השתפא – השם שלנו. אף על פי ששייך לנצח והוד, כאן זו ברכת הנצח. מאד מענין שהשם שמחזיר את השכינה לציון הוא השם הזה – ראוי כל השנה לכוון כך (כתוב בכוונות שאת השם הזה מכוונים כל הזמן בברכת העבודה, "המחזיר שכינתו לציון"). סגולה נפלאה, שהשנה הזו היא שנה של נצח שמחזיר את השכינה לציון. מה פירוש שה' רוצה בעבודה שלנו, במסירות הנפש שלנו (סוד "ואשי ישראל")! ה' רוצה שנתדמה אליו יתברך – מה הוא 'מוסר את נפשו' לברוא את העולם על ידי צמצום אורו האין-סוף, מסירות נפש לעשות מאינו ישנו, כך אנו מוסרים אליו את נפשנו ועושים מישנו אינו, ובזה נעשינו שותפים ממש אתו (ועד שזוכים "לאשתאבא בגופא דמלכא" – קודם אנו נעשים אתו יתברך כעין "תרין פלגי גופא", סוד שתי הספירות נצח והוד, "איהו בנצח ואיהי בהוד", נצח ישראל, הקב"ה, ויהודי המודה לו במסירות נפשו אליו, "אליך הוי' נפשי אשא", ואז "לאשתאבא בגופא דמלכא" ממש, סוד עלית והתכללות הנו"ה ש"לבר מגופא" ב"תפארת גופא" בסוד "ששם עלו שבטים שבטי יה [נצח והוד] עדות לישראל" להכלל ב"תפארת ישראל" ו"להודות לשם הוי'" שמאירה בספירת התפארת, וד"ל). הוא נותן לך כח לעשות חיל ורוצה בעבודה שלנו – עבודה בכח עצמו – וכך "המחזיר שכינתו לציון".

בברכה החמישית, כנגד ההוד, מכוונים בשם בם, כמו "ודברת בם". כשאומרים "ודברת בם" לא יודעים שזהו שם קדוש. מה זה? כמו ש-השתפא היינו האותיות שאחרי צבאות, בם היינו האותיות שאחרי שם א-ל. אף על פי שזו ברכה של ההוד, השם שמכוונים בברכה זו הוא אחורי שם החסד, "חסד אל כל היום", וענינו להודות תמיד, כל היום, על חסדי ה'. שוב, אחרי אל יש בם – כמו אלף-בית של אלב"ם. יש עבודה בהודיה (והיא ה'אדן' של עבודת היום, המתחילה מ"מודה אני לפניך" – מודה בגימטריא אדן) – דווקא בה מכוונים בשם בם.

מה בברכת "שים שלום", בה עיקר הזיווג של שמו"ע? מכוונים שם במוכן (גם מתחיל במ) – אותו דבר, האותיות שאחרי שם אלהים. הברכה השניה היתה האותיות שלפני שם אלקים (שלש האותיות האמצעיות), והברכה האחרונה היא האותיות שאחרי שם אלקים.

אמרנו כל זה בשביל השם שלנו. אבל למה רצינו לומר הכל? גם כדי שמי שזוכר יכוון זאת (אם הוא בר הכי לכוון לפנימיות עניני השמות הקדושים לאחר לימוד מקיף ומעמיק בכתבי האריז"ל, כמבואר ב"היום יום"). אך בעיקר רצינו לעשות חשבון – שהאריז"ל לא כותב בפירוש. זהו פרק שלם בשער הכוונות – ששת מופיעים השמות האלה שהולכים יחד. צריך לעשות חשבון כמה עולים כל ששת השמות יחד. הראשון הוא אל שדי, שעולה משה, מתחילים את ברכת אבות עם כוונה של משה. איך קשור לאברהם אבינו, "מגן אברהם"? זהו השם שה' אמר לאברהם אבינו בברית מילה, "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים", ועוד, ועיקר, עוד לפני ברית מילה, לאחר מלחמת המלכים ה' אמר לאברהם "אל תירא אברם אנכי מגן לך [מקור הנוסח 'מגן אברהם'] שכרך הרבה מאד" – "שכרך הרבה מאד" ר"ת משה – השכר של אברהם (בעל מסירות הנפש לפרסם אלקותו יתברך בעולם ולהלחם מלחמות ה') הוא משה היוצא ממנו (כך מפורש באר"י), ומשה בגימטריא אל שדי. אחר כך בא השם אכדטם ששוה עד, ואח"כ השם כוזו ששוה טל. עד כאן בג' ראשונות. אח"כ בג' אחרונות באים השמות השתפא בם במוכן שעולים 786 42 118 בהתאמנה ה. ההכל יחד עולה 1404. אלה השמות שמכוונים בראש השנה – תסתכלו בשער הכוונות ובפרי עץ חיים. אבל השנה ר"ה שחל בשבת, והכל יחד עולה ב"פ שבת – "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין", ואדמו"ר הזקן כותב ששתי השבתות הן בשבת אחת. בפרט ראש השנה, שהיום הראשון שלו כבר כולל שתי שבתות, וכ"ש שיש שני ימי ר"ה – "יחיינו מיומים", כוונה מאד חשובה לר"ה בשנה זו (ועוד, היום השני של ראש השנה הוא יום השביעי, שבת קדש, של שבעת ימי בראשית). "ומיד הן נגאלין" – השופר ביום השני הוא שופרו של משיח, השואו דאון הסופי, הסיפור נגמר, והגיע הזמן לגלות את פנימיות הכוונה של הקב"ה במעשה בראשית, פנימיות המח, "ושנת גאולי באה".

יש עוד המון מה לומר בשם זה, ונאמר כעת רק עוד דבר אחד: יש פירוש חשוב על התורה, שאהבו מאד בחב"ד, מאדמו"ר הזקן והלאה, עד כדי כך שהכניסו למחזור הפירושים שהרביים למדו כל שנה עם רש"י – שנה אחת רש"י ואבן עזרא, שנה שניה רש"י ורמב"ן, שנה שלישית רש"י ואוה"ח ושנה רביעית רש"י ופנים יפות. פנים יפות הוא בעל ההפלאה, חבר של אדמו"ר הזקן, שהיה גאון עולם. כאשר המגיד ממעזריטש אמר לאדה"ז לכתוב השו"ע היתה לו קצת תמיהה-קפידא – הוא יותר מבוגר וגם בר הכי – אך כאשר ראה את ההלכות הראשונות 'הרים ידים' ואמר כי לו נאה כי לו יאה. אדמו"ר הזקן החזיק ממנו כגדול הדור. שוב, הרביים נהגו ללמוד את פירושו על התורה יחד עם האבן עזרא, הרמב"ן, האוה"ח – הכל עם רש"י.

הפנים יפות כותב ששם צבאות הוא שם משותף לקב"ה ולעם ישראל. בתורה הוא רק שם של עם ישראל – הקב"ה מתחיל להקרא בשם זה רק מחנה אם שמואל הנביא (שתקן את ספירת הנצח וששקול כנגד משה ואהרן שכנגד נצח והוד, "שבת אחים גם יחד", שני שותפים ביציאת ישראל ממצרים וכו' – "הוא אהרן ומשה... הוא משה ואהרן"). בכל אופן, צבאות מופיע בתורה – השם שעתיד להתגלות כמשותף לה' ולעם ישראל. הוא כותב שהשם המשותף הוא סוד חילוף הנ"ל באתב"ש – לשון שיתוף. ואז כותב משהו – שאיני זוכר ממקום אחר – שהשם השתפא הוא לא רק שם צבאות באתב"ש אלא גם שם צבאות בחילוף אותיות לפני! שתי פעולות החילוף שהזכרנו קודם לגבי מה שמכוונים בראש השנה ב-ג ראשונות ו-ג אחרונות. מה הן האותיות שלפני צבאות? לפני ה-צ יש פ, לפני ה-ב יש א, לפני ה-א יש ת – לפי גלגל האותיות – לפני ה-ו יש ה ולפני ה-ת יש ש. יכול להיות כזה דבר במלה אחרת, שאתב"ש וחילוף אותיות יוצא אותן אותיות? קוראים לו בעל ההפלאה, זהו כינויו, והוא כותב "והוא דבר נפלא". יש רק עוד מקום אחד בכל התורה שהוא כותב את המלים "והוא דבר נפלא". עוד פעם, "והוא דבר נפלא" שהשם של השנה הזו – השתפא – הוא גם צבאות באתב"ש וגם חילוף אותיות של צבאות. דבר נפלא, לא יכול להיות כזה דבר. באמת תחשבו, יכול להיות כזה דבר? כמה שוה "דבר נפלא"? "דבר נפלא" שוה 367 – אמורים לזכור את המספר הזה... אפשר לקרוא את זה גם דֶבר נפלא. "והוא דבר נפלא" עולה שכינה, וב"פ "והוא דבר נפלא" – כותב פעמיים – עולה 770. איפה הפעם השניה? לא רחוק – במכת דם, "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם". כל המים הפכו לדם, ואחר כך כישראל שאבו מים מהיאור זה חזר והפך אצלם מדם למים – והוא אומר שזה דבר נפלא. הוא אומר שיש במלה 'התהפכות' משמעות של שני הכיוונים. כבר חידוש נפלא, שאתהפכא היא לא רק להתהפך בכיוון אחד, אלא להתהפך פעמיים. מהי אתכפיא ומהי אתהפכא? קודם כל, היפוך אותן אותיות – כפה ו-הפך, כפה הפוך. סתם משהו יפהפה. אבל הוא אומר שבאתהפכא יש פעמיים היפוך. אז יש כפה-הפך-הפך – כמו חש-מל-מל. בפשטות יש כאן סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: מהי אתכפיא? כשיש תאוה רעה – כמו תאוה לאשה, לא לשם שמים – צריך לעשות אתכפיא, דיכוי והדחקה. מהי אתהפכא? להפוך את האהבה לאהבת ה', כמו שמלמד הבעש"ט. למה לאהוב את הדבר הזה? צריך לאהוב את המקור שלו – הקב"ה. צריך לקחת את האנרגיה של האהבה ולהפנות את זה לקב"ה. מהי האתהפכא השניה? שוב, חידוש מופלא, שכותב שעצם המושג אתהפכא הוא התהפכות פעמיים. אומר שחוזר שוב – אם אני אוהב רק את ה', כעת אני יכול לאהוב את האשה לשם שמים. על דרך 'גאט איז אלץ – אלץ איז גאט'. האתהפכא הראשונה להפנות רק לה', שיש רק ה', והאתהפכא השניה היא החזרה למציאות – כעת המציאות היא ה'. עוד פעם, יש לדכא את האהבה, יש להפנות את האהבה לה', והתכל'ס, על דרך מודעות טבעית, להגיע לאהבת אותו דבר שאהבת קודם – אבל כעת זו אהבת ה'. זהו כלל גדול שהוא אומר, וכאן היינו הפיכת המים לדם ובחזור הפיכת הדם למים – ועל זה אומר "והוא דבר נפלא", על עצם התופעה של האתהפכא הכפולה הזו. המלים שלו – "והוא דבר נפלא שיתהפך ממים לדם ומדם למים".

אמרנו קודם שדם הוא הנצח – "ויז נצחם", דמם. כששופכים את הדם של עמלק הוא הופך למים. מים הם ישראל. יש הפיכת מים לדם, ודאי לספק, ואחר כך יש להפוך בחזור ספק לודאי, שהדם כשמגיע לישראל הופך בחזרה להיות מים. קודם המים מתלכלכים בדם, הופכים להיות דם, "וכל מלבושי אגאלתי", ואחר כך הדם חוזר להיות מים, "ושנת גאולי באה". כמה שוה הלשון שלו? "דבר נפלא ממים לדם ומדם למים" שוה תשפא. אלו שתי הפעמים שהוא כותב "והוא דבר נפלא" – יש שני דברים נפלאים ויש ביניהם קשר, בין "ממים לדם ומדם למים" לבין שם צבאות שהופך בשתי צורות שונות ל-התשפא.

איפה הרמז הזה? אמרנו שבעיקר בנצח והוד, שבתוכם גופא גובר הנצח. לכן כתוב בכתבי האריז"ל שהשם השתפא הוא בפרקים העליונים של נו"ה, שבמקום אחר כותב שהפרקים העליונים של נו"ה הם בכללות נצח.

נעבור בקיצור על שאר הרמזים – כבר מאוחר, אז רק נאמר אותם, וכל אחד צריך אריכות:

יש מלה אחת חשובה ביותר בלשון הקדש ששוה תשפ"א (עכשיו אנחנו חוזרים, כמובן, לפרט-קטן, כמקובל) – תשועה. איפה הרמז של תשועה? בכתר, שם יש שע נהורין. יש ישועה ויש תשועה. תשועה שוה תשפ"א, כמה שוה ישועה? אותיות יהושע, 391. מה היחס בין שתי המלים? פלא, יש כאן שתי מלים שלכאורה אותו דבר – עיקר ההסבר שצריך להאריך בו הוא להבין את ההבדל בין ישועה לתשועה, "ותשועה ברב יועץ", "חץ תשועה להוי'". ישועה היא הנקודה האמצעית של תשועה – פלא. שוב, הרמז של תשועה נשים בכתר.

הרמז של חכמה הוא "תורה מסיני" – "משה קבל תורה מסיני". כאן עיקר ההסבר יהיה להבדיל בין "תורה מסיני" ל"תורה מן השמים" (ביטוי עוד יותר רווח). עיקר האמונה שלנו היא בתורה מן השמים. עיקר הגדרת הכופר – כופר הוא עמלק – הוא מי שאומר שאין תורה מן השמים. כנראה התיקון של מי שאומר שאין תורה מן השמים הוא תורה מסיני, בגימטריא תשפ"א. זהו רמז החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת".

רמז הבינה הוא "אש דת למו", שכבר כתבנו לבנות כסימן לשנה הבאה. משם הבעש"ט לקח את נשמת בתו אדל, ר"ת "אש דת למו". ר"א אבולעפיא אומר ש"אש דת למו" היינו דת שמאלו – שמאלו הוא עמלק. "מימינו אש דת למו" אותיות מימינו דת שמאלו וגם אותיות משמאלו דת ימינו – "הפך בה והפך בה", הפוך על הפוך, "ממים לדם ומדם למים", "דבר נפלא".

בדעת אמרנו ישראל-עמלק, ויש עוד משהו – כוונה מיוחדת של ראש השנה: לאחר התקיעות הראשונות אומרים את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון" – "יודעי תרועה" עולה תשפ"א. רק המלה יודעי (בתנ"ך קורן "יודעי" מלא כתיב, והוא על פי כתב יד לנינגרד) שוה 100 – מספר הקולות שתוקעים בר"ה. תרועה היא גם לשון שבירה וגם לשון שמחה. יש הרבה פירושים בחסידות ל"יודעי תרועה" – מה צריך לדעת – אבל פשיטא שביטוי זה יש למקם בספירת הדעת.

בעצם החסד והגבורה הם התפשטות העיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות של הדעת. לכן שם לא נעשה רמז מיוחד – כבר כללנו אותם במה שישראל בימין ועמלק בשמאל.

תפארת: יש פסוק שלעתיד לבוא אנחנו נהיה "לעטרת צבי ולצפירת תפארה". יש ספר חשוב בחסידות (שהוא פירוש על הזהר) בשם "עטרת צבי" – כדאי ללמוד אותו בשנה זו – שעולה תשפ"א. אותה "עטרת צבי" היא "צפירת תפארה" – שרש המלכות בתפארת. צבי הוא בגימטריא אמונה, שכתוב באגה"ק שבחג"ת היא תפארת.

נו"ה אמרנו – השתפא.

יסוד הוא פסוק בישעיהו: "צור תעודה" בגימטריא תשפ"א. צור לשון קשירה ותעודה לשון עדות (תעודה הוא גם אותיות תודעה) – מקום העדות והקשירה (צור) ביסוד. המשך הפסוק הוא "חתום תורה בלימודי" היינו נו"ה ו"צור תעודה" היסוד.

אחרון, מלכות, הוא מראית עין – כפי שכבר אמרנו.

עברנו בקיצור על מבחר רמזי תשפ"א, וצריך בכל מה שבאמצע להאריך. עד כאן להערב. לחיים לחיים, שתהיה שנה טובה ומתוקה וסליחות מעוררות ושמחות.

השלמה:

נאמר עוד משהו שלא הספקנו לומר בח"י אלול – נחזור שבוע לח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. כל שנה ביום הולדת מחליפים פרק בתהלים, מקבלים פרק חדש. השנה הזו, שאנו אומרים שתהיה "ושנת גאולי באה", איזה פרק הם מתחילים? הפרק שהם התחילו הוא הכנה לשנה הבאה. בן כמה נעשה הבעל שם טוב? הוא נולד בשנת נח"ת ובשנת תש"פ הוא נהיה בן 322 – מתחיל בפעם השלישית את פרק כג, אולי הפרק הכי חשוב בכל ספר תהלים. הפרק הזה, כפי שדברנו הרבה פעמים, הוא גם הפרק הכי אהוב אצלנו, היהודים, וגם להבדיל הכי אהוב אצל הגוים. אפשר לומר שהפרק הכי אהוב בספר תהלים הוא גם הפרק הכי אהוב בכל התנ"ך. משהו מאד גדול וחשוב שזהו הפרק החדש של הבעל שם טוב למשך כל השנה הבאה עלינו לטובה. נותן הרבה כח להפיץ את אור התורה, לפעול את המהפכה הרביעית, להיות אור לגוים. לכן נברך את יוסי שיסיים מהר את הספר על ארבע המהפכות. שנוכל להפיץ את אור התורה בעולם, עם פרק כג בתהלים – הפרק החדש של מורנו הבעל שם טוב. מה אדמו"ר הזקן כותב בסידור כסגולת הפרק הזה? דבר שלא כותב על דבר אחר. הוא כותב (בסוף סדר קריאת שמע על המטה) "יש לומר קודם הזווג כדי לפרות מזמור לדוד ה' רועי וכו'". כל מי שצריך ברכה של זרעא חייא וקיימא – הברכה הראשונה בגשמיות, "בני", עוד לפני "חיי ומזוני", הדבר הראשון שצריך להתברך, כמו שהברכה הראשונה שהקב"ה מברך את אדם הראשון היא "פרו ורבו". והנה, אדמו"ר הזקן, שאינו בעל סגולות – כותב בסידור שלו דבר אחד שהוא מעין סגולה, לומר פרק כג בשביל לפרות.

אנחנו יודעים שיש כמה פירושים ל"פרו ורבו": יש "פרו ורבו" כפשוטו. יש "פרו ורבו" שכתוב בהרבה ספרי חסידות שפירושו לחדש בתורה – "פרו ורבו" במח. אבל יש פשט אדמו"ר הזקן מהו "פרו ורבו", שעל יהודי לעשות עוד יהודי ("א איד דארף מאכן נאך א איד") – לא רק להוליד ילד ממש בגשמיות, אלא לקרב יהודי לתורה ומצות. כל שכן וק"ו אם אתה מגייר גר. אם אתה רק מקרב בעל תשובה – קודם הוא גם היה איד, לא עשית איד לגמרי, מאה אחוז, אלא רק קרבת אותו, כל הכבוד. אבל זה שיהודי צריך לעשות עוד יהודי לגמרי – זהו גר. הכי חידוש בגרים הוא גר עמלקי.

הסגולה לפרות היא פרק כג, הפרק החדש של הבעל שם טוב. אז כל השנה הזו לפני הזיווג – חוץ מהזיווג הגשמי כפשוטו כתוב "בכל דרכיך דעהו", כל מה שיהודי עושה בחיים הוא זיווג, זיווג של קוב"ה ושכינתיה, לכן כל היום כולו – צריך לומר פרק כג, ולחשוב ולהתקשר לדמות של מורנו הבעל שם טוב בשנה זו. אז הסגולה היא כפולה ומכופלת – כח הסגולה לפרות הוא כח אדיר, כשאתה אומר זאת עכשיו וחושב שזהו עכשיו ה"מזל גובר" של הבעל שם טוב, שהוא כבר גילוי של "אורו של משיח".

מה הפרק החדש של אדמו"ר הזקן? קכו – "שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו וגו'". אסור למלא פיו שחוק בעולם הזה, אבל "אז ימלא שחוק פינו" – זהו הפרק החדש של חב"ד, של אדמו"ר הזקן. אומרים זאת לפני ברכת המזון. יש שאומרים כל השבוע "על נהרות בבל", אבל רבי הלל – ויש כמותו – אומר רק את הפרק הזה כל השנה. השנה בהחלט אפשר לאמץ את מנהגו של רבי הלל, שכל פעם שמברכים ברכת המזון – "ואכלת ושבעת וברכת", מצות עשה דאורייתא – אומרים "שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון וגו'", הפרק של אדמו"ר הזקן.

מה הקשר ביניהם? הפרק של הבעל שם טוב הוא פרק של זיווג, סגולה לומר לפני הזיווג לפרות, והפרק של אדמו"ר הזקן הוא פרק של אוכל – שתי התאוות העיקריות של האדם. אז השנה יוצא משהו מאד מיוחד, שלפני הזיווג אומרים פרק כג של הבעש"ט, ובסוף האוכל – כדי שהאוכל יזין גם את הנשמה, לא רק את הגוף, שיוכל לקיים תורה ומצוות, שבכללות היינו העבודה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אומרים פרק קכו של אדמו"ר הזקן. לפי ההסבר הנ"ל היינו שתי העבודות של "בכל דרכיך דעהו" ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים" (כמבואר ההבדל ביניהם, וכן היחוד שלהם, בכ"ד). יש סיפורים שאדמו"ר הזקן תקן את תאות האכילה – כשהיה במעזריטש כבר אבד את חוש הטעם הגשמי. בכל אופן, אלה הפרקים של שני המאורות הגדולים שנולדו בח"י אלול – "חי חי הוא יודך כמני היום". גם דבר שראוי להפיץ, והזדמנות להתקשר לשני המאורות הגדולים בכל זיווג ובכל אכילה. אכילה היא גם משל לזיווג, אז הולך ביחד. לחיים לחיים, עד כאן.

זה קשור גם לרמז של השנה הבעל"ט – שנת ה'תשפ"א, שרומזת לשם קדוש בקבלה – השתפא. בכתבי האריז"ל תמיד כתוב בכוונת השם הזה שהוא חילוף אותיות שם צבאות. שם צבאות בקבלה הוא נצח והוד. החילוף שלו באתב"ש הוא לשון שיתוף. מסבירים שמשמעות השם הזה הוא לשון שיתוף פעולה, כמו בין שתי הרגלים (שבספירות העליונות היינו נצח והוד) – בשביל ללכת צריך שיתוף פעולה. אי אפשר ללכת ברגל אחת, צריך נצח וצריך הוד, וכרמוז בפסוק "הולך בתֹם [הוד, רגל שמאל] ילך בטח [נצח, רגל ימין]".

כתוב ש"כל האומר 'ויכלו השמים והארץ וכל צבאם' בליל שבת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". אם כן, זה שייך במיוחד לשנה הקרובה, בליל שבת. מתחילים את ר"ה עם "ויכלו" ונעשים שותף להקב"ה. איך חז"ל דורשים זאת? למה נעשה שותף של הקב"ה? דורשים "אל תקרי 'ויכולו' אלא 'ויכלו'" – יש שנים שפועלים זאת יחד. ומי הם? ה' וישראל. כך חז"ל דורשים מהפסוק הזה. כמה פעמים אומרים זאת בליל שבת? שלש פעמים – 'חזקה', "ויכֻלו"-"ויכֻלו"-"ויכֻלו". "ויכלו" עולה עב וג"פ "ויכלו" עולה ריו – הקשר בין חסד ו-גבורה, כמו בעב שמותיו הקדושים של ה', שבהם חסד (ויכלו) תיבות ו-גבורה (ג"פ ויכלו) אותיות. מה הרמז שם לשם צבאות? "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – "לצביונם נבראו", ה' שאל כל דבר במעשה בראשית אם הוא רוצה להברא כך והוא אמר כן. אם כן, העובדה שכל דבר נברא לצביונו היא עצמה שותפות. זהו שם צבאות והשם שהוא חילוף אותיות צבאות, השתפא. עלינו להיות שותפים של הקב"ה. מתי אנחנו נעשים שותפים? קשור לפרק כג, מצות הזיווג – הזיווג הוא מצוה "פרו ורבו",  "להרבות את הדמות" – יש שלשה שותפים באדם (סוד א-דם – "בצלמנו כדמותנו"). ג"פ "ויכלו" – בהם נתחיל את השנה – הם כנגד אבא ואמא והשותף השלישי, הקדוש ברוך הוא. זו כוונה חשובה דווקא לתחלת השנה הזו, שנת ה'תשפ"א, שראש השנה שלה חל להיות בשבת.