שמן למאור

אבן עזרא - פרשת תצוה[1]

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד[א].

וטעם ואתה תצוה. שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד. ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים, כי הוא היה שמן המשחה, רק שמן למאור חיוב הצבור.

בכל הציוויים על המשכן וכליו בפרשת תרומה נאמר "ועשו.. ועשית" וכאן נאמר "ואתה תצוה". בהמשך פרשת תצוה נאמר גם "ואתה" אבל הלשון "ואתה תצוה" נאמרה רק כאן (פעם אחת בכל התורה). לכן מפרש ראב"ע: זו מצוה לדורות לכל ישראל, שלא כמו עשיית המשכן וכליו ובגדי הכהונה המוטלת על משה ועושי המלאכה (בצלאל והחכמים) ובעיקרם הם ציווי לשעה (אלא אם כן אבד אחד מכלי המשכן ולהכין בגדי כהונה חדשים). וכן נדבת המשכן נאמרה אמנם לכל ישראל "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" אך היא מצוה לשעתה ואילו כאן זוהי מצוה לדורות ולכן נאמר "ואתה תצוה".

וכיו"ב פירש הרשב"ם "ואתה תצוה – למעלה הוא אומר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה לפי שעה לצורך המשכן, אבל כאן שציווי זה לכל הדורות לתת שמן למאור לכל שנה ושנה לכך הוא אומר ואתה תצוה, שינה הלשון, לפי שכל לשון צוואה לדורות היא. וכן הוא אומר בתורת כהנים ובספרי כי כל לשון ציווי אינו אלא מיד ולדורות".

את שינוי הלשון "ואתה" מפרש הרמב"ן בדרך אחרת: משה עצמו צריך לצוות לישראל שיקחו אליו את השמן, וכן "ויקחו אליך" היינו שיביאוהו לפניו. כלומר, משה עצמו צריך לטפל במעשה השמן, מה שאין כן בכל הנדבות ובכל עשיית המשכן וכליו שנעשו ע"י בצלאל והחכמים (ככתוב בפרשות ויקהל פקודי). וכיו"ב בפירוש הספורנו. ובטעם הדבר ביאר הכלי יקר: מדובר על נר המערבי שהיה דולק תמיד בנס, והוא נאצל מאורו של משה עצמו, עיי"ש.

השמן שהביאו הנשיאים

וממשיך ראב"ע: מה שנאמר בפרשת ויקהל שהנשיאים הביאו את השמן, היינו שמן המשחה, אבל שמן המאור הוא חובת הצבור. ולכאורה דבריו תמוהים[ב], הרי נאמר בפירוש "והנשאם הביאו... ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים"[ג]!

ולולא דברי ראב"ע נפרש שאמנם המצוה היא על כל הצבור אך אין צריך שכולם יתנו ואפשר שמישהו מתוכם יביא, ובפועל הביאו הנשיאים (והם מסרו את השמן לצבור כדי שיהיה משל צבור), וכן נראה מפירוש הרמב"ן (כאן ובפרשת אמור). אך ראב"ע כנראה סובר שהשמן צריך לבוא דווקא מכל ישראל, ולא מאת הנשיאים, כמו שקרבנות הצבור באים ממחצית השקל שיד כולם שוה בה. אלא שהשמן אינו בא מהשקלים אלא מביאים שמן ממש![ד]

ומה שכתוב שהנשיאים הביאו את השמן למאור, יש שפירשו לפי ראב"ע שהכוונה שמן הראוי למאור (ובפועל שימש רק לשמן המשחה)[ה]. ויש שפירשו: דווקא אז הביאו הנשיאים אבל לדורות זו מצוה על כל ישראל[ו]. כלומר, השמן למאור שנאמר בנדבת המשכן (בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל) אינו להדלקת הנרות בכל יום אלא להדלקה הקשורה לחנוכת המשכן (או דווקא בימי המילואים)[ז], ושמן זה הוא שהביאו הנשיאים, אבל להדלקת הנרות בכל יום הביאו כל ישראל (ומה שכתב ראב"ע "הוא היה שמן המשחה" כוונתו שהשמן שהביאו הנשיאים ונותר ממנו לאחר זמן הוא רק שמן המשחה).

מצות הכנת השמן

דברי ראב"ע "שהיא מצוה עולמית על הציבור לתת תמיד שמן זית", מתאימים לשיטת הגאונים שעשיית השמן נחשבת למצוה בתרי"ג. כך מנה בעל הלכות גדולות את "פרשת שמן המאור" במניין הפרשיות, וכן לשון רס"ג "ושמן זך למאור דבורי"[ח]. וכיוצא בזה בעוד מוני המצוות[ט]. וכן כתב ראב"ע בספרו יסוד מורא "יש מצות חיוב הצבור כעולות ולחם הפנים ויין לנסך ושמן למאור".

אבל הרמב"ם בספר המצוות (השרש העשירי) ביאר ש"אין ראוי למנות ההקדמות אשר הן לתכלית אחת מן התכליות", והוא מבאר שמטעם זה אין למנות "ויקחו אליך שמן זית זך" כמצוה בתרי"ג, כיון שזו רק 'הקדמה' נצרכת לתכלית שהיא הטבת הנרות (וכן אין למנות הכנת לחם הפנים "ולקחת סלת ואפית אתה", אלא המצוה המנויה בתרי"ג היא "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד". וכן אין למנות עשיית הקטרת בתרי"ג, אלא המצוה היא הקטרת הקטרת), ומסיים שבזה "טעו רבים" כמו בה"ג (והרמב"ן בהשגות מסכים עם הרמב"ם, וכותב שגם בה"ג לא התכוון להחשיב את עשיית השמן כמצוה בתרי"ג. ועל מניין "הפרשיות" של בה"ג כותב הרמב"ן שעניין זה "אינו מתבאר כהוגן").

לרמב"ם וסיעתו, רק התכלית הסופית ראויה להחשב בתרי"ג מצוות. גם כאשר התורה מצוה בפירוש על 'ההקדמות', אין להחשיבם כמצוה בתרי"ג, מפני שההקדמה לא עומדת בפני עצמה אלא אמצעי לצורך התכלית[י]. אבל לשיטת ראב"ע וסיעתו אמנם ההקדמה נועדה עבור התכלית, ומכל מקום יש לה חשיבות בפני עצמה! דבר זה מתאים לדרך החסידות (ממורנו הבעל שם טוב ואילך) המלמדת את חשיבות ההכנה למצוה, "הכון לקראת אלהיך ישראל". אדרבה, עיקר עבודת האדם הוא ההכנה למצוה (ואילו מעשה המצוה עצמו נעשה כביכול 'בדרך ממילא' ונחשב מעשה ה') ויש בהכנה מעלה יותר מהמצוה עצמה[יא].

באמת, גם לדעת הרמב"ם יש בענין זה חשיבות מיוחדת להכנה. שהרי הטבת הנרות היא עבודה וצריכה כהונה ואילו הדלקת הנרות אינה עבודה וכשרה בזר[יב], ונמצא שעיקר המצוה היא בהכנת הנרות, הטבתם! אלא שיש לחלק בין 'הקדמה רחוקה', כמו הכנת השמן ל'הקדמה קרובה' כמו הטבת הנרות.

להביא את התורה למשה

ידוע שאור המנורה ונרותיה רומזים לחכמה בכלל, ולתורה בפרט, "כי נר מצוה ותורה אור" – "הרוצה שיחכים ידרים... מנורה בדרום"[יג]. וכן "שמן זית זך כתית למאור" רומז לאור התורה, כמפורש בגמרא "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה שנאמר 'ויקחו אליך שמן זית זך'"[יד] (וכן אמרו על אנשי תקוע "מתוך שרגילים בשמן זית חכמה מצויה בהם"[טו]).

והנה ישראל צריכים להביא למשה שני דברים לצורך עבודת המשכן התמידית: מחצית השקל לקרבנות הצבור בכלל, ונדבה מיוחדת של שמן זית לצורך הדלקת המנורה. ובהרחבה: משה הוא "ראש בני ישראל", וכן "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ויש להביא לצדיק כסף ושמן. כסף היינו הצדקה שנותנים לצדיק (סוד 'פדיון נפש')[טז], ונתינת השמן היינו התורה, להביא לצדיק את כל חידושי התורה! לכל אחד מישראל חלק בתורה, "ותן חלקנו בתורתך", ואת החלק שלו עליו להביא אל הצדיק הכולל.

בעומק: בנשמות ישראל נמצאות כל החכמות, אך חכמת משה היא למעלה מזה, חכמה דאצילות (חכמה עילאה). ישראל צריכים להעלות את כל החכמות שיש בהם למקור החכמה, חכמת משה. זהו סוד "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור".

חכמה דקדושה שייכת לבטול (הבטול הוא פנימיות ספירת החכמה), והוא סוד "כתית למאור" (כדי שיהיה מאור צריך כתית, כתיתה היטב). מצות הבאת השמן למשה היינו בטול הצבור למשה שהוא מקור הבטול, "והאיש משה ענו מאד" ("ונחנו מה", שייך לחכמה, כח מה). והרמז: "ואתה תצוה" (הלשון המיוחדת שמפרש ראב"ע) = בראשית (בראשית אותיות בית אשר. ואתה = בית. תצוה = אשר), והנה "בראשית" תרגומו בחכמא – הכל שייך להעלאת החכמה.

פני המנורה

העלאת נשמות ישראל אל נשמת משה רמוזה במנורה עצמה: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (בפרשת בהעלותך) – שבעת הנרות הם כללות נשמות ישראל הנחלקים לשבע, כנגד שבע המדות, מחסד ועד מלכות. ורמז מובהק בפסוק שלנו: שבע המלים הראשונות "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך"[יז] = 2108 = חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, שבע המדות! "פני המנורה" הוא משה רבינו, והרמז: משה במילוי, מם שין הא = פני המנורה (מם שין הא אותיות משה מאין, סוד הבטול של משה). משה הוא סוד הדעת, הנשמה הפנימית של שבע המדות ('נשמת ז"א'), "פני [פנימיות] המנורה".

וכן מה שכתוב אצלנו "ויקחו אליך שמן זית זך... להעלת נר תמיד" – היינו שעל ידי שישראל מביאים את השמן אל משה אזי משה מעלה את הנר של ישראל עצמם, "נר ה' נשמת אדם". הלשון "להעלת" פירושה "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – משה פועל שתהא שלהבת עולה מאליה בכל נשמות ישראל.

רמזי הפסוקים

נתבונן בפסוק שלנו ובפסוק הבא אחריו (המהוים יחד פרשיה בפני עצמה): וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

בפסוק הראשון 15 מלים ו-55 אותיות. בפסוק השני 22 מלים ו-82 אותיות. יחד: 37 מלים ו-137 אותיות. סוד עקדת יצחק – בה היה אברהם בן 137 ויצחק בן 37.

בפסוק הראשון, ואתה תצוה = בראשית כנ"ל. שאר הפסוק = 7 פעמים 625 (5 בחזקת 4), בחלוקה של ארבעה קטעים: את בני ישראל ויקחו (1134, ג פעמים חשמל) אליך שמן זית (868) זך כתית למאור (1134 כנ"ל. הכל עד כאן = 56 ברבוע) להעלת נר תמיד (1239).

כל הפסוק השני = 6405 = 7 פעמים 915, יה פעמים אין. יערך אתו אהרן = וירא אלהים את האור כי טוב. מערב עד בקר לפני הוי' = הוי' פעמים טוב-טוב ("טוב שם משמן טוב").

שני הפסוקים יחד = בראשית (ואתה תצוה) ועוד 7 פעמים 1540. 1540 = משולש 55, ארבעון 20 = פעמיים 770 = ד פעמים שכינה = ישראל כאשר א = 1000.

שתי המלים הראשונות והאחרונות בפסוק הראשון: ואתה תצוה נר תמיד = 1617 = 7 פעמים רלא (מט פעמים גל). וכנ"ל בפסוק השני: באהל מועד בני ישראל = 761 (השראה 20) = לעיני כל ישראל, חותם התורה כולה "אשר עשה [תקן] משה לעיני כל ישראל" על ידי "ויקחו אליך שמן זית זך". ביחד 2378 = חן פעמים אם. כל השאר = 9315 = מה פעמים אור.