שם העצם

אבן עזרא - פרשת שמות[*]

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.[א]

ראב"ע מאריך כאן בביאור עמוק בסודות שם הוי' ואותיות לשון הקדש[ב].

שלשה שמות עצם

ויאמר עוד שם אחר, והוא מטעם הראשון. רק האחד על לשון המדבר. וזה לשון יחיד שאינו מדבר, ומגזרת יה. ואלה השלשה שמות הם שמות העצם.

תחילה גילה ה' למשה את שם א-היה, ואחר כך "ויאמר עוד אלהים", גילה לו שם נוסף, הוא שם הוי'. שם הוי' הוא מאותו עניין של שם א-היה, אלא שא-היה הוא לשון מדבר, כלומר גוף ראשון, מדבר על עצמו (אני אהיה), ואילו שם הוי' הוא נסתר ("שאינו מדבר"). ושני השמות, א-היה והוי', נגזרו משם י-ה.

לדעת ראב"ע, שלשת אלו, ורק הם, הם שמות העצם של ה', ובהמשך מבאר ראב"ע שהשמות א-להים, א-ל וש-די אינם שמות עצם (א-ל וש-די פירושו תקיף). שלא כדעת הרמב"ם[ג] שרק שם הוי' הוא שם העצם, ואילו א-היה וי-ה מורים על נצחיות (ולכן הם כשמות התואר)[ד]. ולדעת הרמב"ן גם א-ל הוא שם העצם (ורמז לדבר: יה אהיה הוי' = אל אל), אך בפשט העיקר כראב"ע שא-ל הוא תואר.

מכל מקום, ודאי ששם הוי' הוא עיקר שם העצם, שם המיוחד ושם המפורש, שם הרחמים[ה]. היחס בין שלשת השמות בפנימיות הוא כנגד המוחין חב"ד: שם הוי' בחכמה ("הוי' בחכמה יסד ארץ"); שם אהיה בבינה-אמא "אנא עתיד לאולדא"; ושם י-ה בדעת, בו יחוד חכמה ובינה (י חכמה, ה בינה)[ו]. ומה ששמות הוי' וא-היה נגזרים מי-ה, היינו שרש דעת עליון מעל חכמה ובינה (סוד שני המזלות של הדיקנא, נֹצר ונקה, שעל ידי זיווגם מזדווגים חו"ב).

ארבעת מאפייני שם העצם

ועתה אפרש לך מה טעם שם העצם, וטעם אלה האותיות [אותיות אהו"י], וקצת סוד השם הנכבד, ולמה אינו נקרא ככתבו.

כעת יסביר ראב"ע מהו שם העצם לעומת שם התואר:

אמר אברהם המחבר. הנה נא הואלתי להאריך כי ליסוד מוסד אני צריך. דע כי שם העצם הוא המושם לאות ולסימן לקוראו ולשומעו מקום עצם הנקרא. ובארבעה דברים יבדל שם העצם משם התואר. האחד כי שם התאר נגזר ממפעל, כמו חכם בני (משלי כז, יב), אם חכם לבך (שם כג, טו) פועל עבר, למען תחכם באחריתך (שם יט, כ) פועל עתיד. ולא כן שם העצם, כמו אברהם, לא יגזר ממנו עבר או עתיד, אעפ"י שיש עצם שנגזר מפעל כמו יצחק לא יאמר יצחקתי, ולא איצחק, כי שם עצם איננו במקרה. והדבר הב', שתחבר חכם שם התואר ותאמר חכמים, ולא יתכן לומר מאברהם שהוא שם העצם, לא יאמר על רבים אברהמים, ולא מישראל שהוא שם העצם, א"כ הי' שם שני אנשים לא יאמר ישראלים, רק יאמר ככה כשיתייחס איש אחד אל ישראל שהוא שם המין. והדבר השלישי, שם העצם לא יהיה מבואר בה"א הדעת, כאשר יבואר שם התואר, כי מן חכם יאמר החכם (קהלת ב, יד). והנה לא יאמר האברהם היצחק. ואין טענה במלת אמר הקהלת (שם יב, ח), כי איננו שם העצם, רק שם תואר לחכמה שנקהלת בו, והאדם הוא שם תאר ויש לו סוד, כי הוא שם המין, ומלת המנשה (דברים ג, יג) בעבור היחס. והדבר הרביעי, שם העצם לא יסמוך כאשר יסמך שם התואר, כמו חכם לב (איוב ט, ד), לא יאמר יצחק הדור, כי העצם עומד בעצמו. והנה ככה מלת אהיה, גם השם הנכבד מד' אותיות, כי שניהם שמות העצם.

ארבעת המאפיינים של שם העצם מתאימים לארבע אותיות שם הוי' (עליו מדובר כאן), בסדר הבא[ז]:

י, חכמה – שם עצם הוא רק ביחיד ולא ברבים (אין 'אברהמים'). עניין זה שייך לחכמה, סוד האחדות ("אחד האמת שורה בחכמה").

ה, בינה – לשם עצם אין הטיה לעבר ועתיד, כיון שאינו פועל (לעומת שם התואר שהוא גם פועל, כמו חכם-יחכם וכדו'. וזה "כי שם עצם אינו במקרה" ופעולה היא מקרה). הבינה היא מעל הזמן כפי שאנו מכירים (אע"פ שיש בבינה מושג של קדימה ואיחור, אך זו קדימה טבעית, קדימת הפשוט למורכב, ולא קדימה בזמן). פועל שייך לפרצוף ז"א[ח], וממילא הבינה היא מעל הפעולה.

ו, מדות – שם העצם אינו נסמך, "כי העצם עומד לעצמו" (מה שאין כן שם התואר, כמו "חכם לב"). סמיכות שייכת לאות ו בשם הוי', וא"ו החיבור המחברת עניינים שונים, כמו חיבור המדות השונות.

ה, מלכות – שם העצם אינו מקבל ה"א הידיעה (אין אומרים האברהם, לעומת החכם). ה"א הידיעה שייכת למלכות, ה"א תתאה.

בהקבלה זו, אותיות י-ה, חכמה ובינה, מבטאות את השלילה: חכמה שוללת את הריבוי ובינה שוללת את הזמן. ובאותיות ו-ה, מדות ומלכות, הדבר הפוך: מדות מתאימים לנסמך (ואילו שם העצם אינו נסמך) ומלכות מתאימה לה"א הידיעה (ושם העצם אינו כך). זאת מפני שי-ה, "הנסתרות", שייכים לשלילה, ואילו "והנגלות" שייכים לחיוב, כמבואר בענין מצוות לא-תעשה השייכות לי-ה ומצוות עשה השייכות לו-ה – "שמי עם יה [עולה] שסה מצוות לא תעשה, וזה זכרי עם וה [שוה] רמח מצות עשה"[ט]).

נסתרות ונגלות – עצם ותאר

יותר מזה, יש לומר שהחילוק בין י-ה לו-ה, בין "הנסתרות" ל"והנגלות", הוא הוא ההבדל בין שם העצם לשם התאר! מתאים לדברי ראב"ע ששם י-ה הוא שם העצם, והוא השרש של שמות העצם הוי' וא-היה. המוחין, "הנסתרות", הם דבר עצמי, מוחלט, "עומד לבדו" (כלשון הראב"ע דלקמן). לעומת זאת, ו-ה, מדות ומלכות, הם דבר יחסי (המדות מתייחסות זו לזו והמלכות מתייחסת כבר לחוץ), ובזה שייך שם תאר.

במלים אחרות, מצד י-ה לא שייך כלל לומר תואר כלפי ה' יתברך, כשיטת הרמב"ם שניתן לומר על ה' רק 'תארים שוללים'. שם י-ה שייך לשלילה, לא תעשה (החל מהלא-תעשה הכללי של שלילת עבודה זרה, שבזה כלול לדעת הרמב"ם שלילת כל תאר). זהו העצם שאין מה להוסיף עליו תאר, כי באמת איננו יכולים לדעת אותו ולתארו בשום תואר חיובי, "הנסתרות לה' אלהינו [ואנו לא יודעים]". אבל מצד ו-ה שייך לדבר על 'תארים חיוביים' של ה', כשיטת רבי חסדאי (כעניין רמ"ח מצוות עשה שהם "איברים דמלכא" ובהם אנו 'תופסים' את ה') – זהו עניין שם התאר, המאפשר לדבר בסמיכות (ו בשם הוי') ובה"א הידיעה (ה בשם הוי'), שהרי הדבר נודע.

שני שמות הוי'

נחזור לדברי ראב"ע: בהמשך מבאר ראב"ע שגם שם הוי' מופיע לפעמים כנסמך, "הוי' צבאות" (ודוחה את האפשרות ש"צבאות" עצמו הוא שם עצם), אלא "בעבור שהשם שוכן עד עומד לבדו ובו הכל עומד, על כן פעם הוא זה השם כמו תואר, על דרך 'ויזכר ימי עולם משה עמו'. והטעם שהוא המעמיד על כן דבקים עמו המלאכים הקדושים. וככה ה' צבאות הם צבאות השמים". וכן כותב לקמן בפרשת וארא[י] "והשם הנכבד פעם שם עצם ופעם שם תואר כאשר פירשתי", ובפרשת משפטים[יא] "וכבר פירשתי כי השם הנכבד הוא שם העצם, כי הוא לבדו, גם ימצא תואר השם, כי הוא הכל ומאתו הכל" (רמזים בלשון זו: תאר ועוד הוא הכל ומאתו הכל = 1176 = יסוד היסודות ועמוד החכמות, ר"ת הוי'. שם התאר ועוד הוא הכל ומאתו הכל = 1521 = 39 (טל, הוי' אחד) ברבוע = זך מילויי שם הוי'! ובתוספת הוי' = 1547 = אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה").

וכך מסביר ראב"ע את י"ג מדות הרחמים "הוי' הוי' אל רחום וחנון" – שם הוי' הראשון הוא שם העצם (ובאמת יש י"ב מדות אלא שהולכים אחר הרוב, כמו שהוא מבאר שם) ושם הוי' השני הוא שם התואר, מדה ("כי פעם הוא שם עצם ופעם הוא שם מדה"[יב]).

כלומר שם הוי' הוא גם שם עצם וגם שם תאר. כשם עצם, מורה ש"הוא לבדו", "עומד לבדו", מחויב המציאות, וממילא אינו כתוב בצורת נסמך. וכשם תואר מורה על מה שהוא מהוה ומקיים את הנבראים, "ובו הכל עומד", וכשם תואר הוא כתוב בנסמך "הוי' צבאות" מקיים את צבאות השמים, ו"הוי' אלהים" מקיים את המלאכים הקדושים. "דשם הוי"ה פירושו שמהוה את הכל מאין ליש והיו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד"[יג].

ולפי מה שהתבאר קודם, יש לומר כך: שם הוי' הראשון הוא בחינת י-ה, שם העצם ללא תאר. ושם הוי' השני הוא בחינת ו-ה, שם התאר (כמבואר שגם באותיות ו-ה יש בחינת של שם הוי' שלם).

והנה "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" מפרש ראב"ע "ופירוש וזה זכרי, כמו זה שמי, כי הטעם כפול", כלומר "שמי" ו"זכרי" הם אותה משמעות. אך יש לפרש על דרך הראב"ע ולא כמותו: "שמי" הוא שם הוי' כשם העצם ו"זכרי" היינו שם הוי' כשם התאר. וכן עולה לפירוש חז"ל ש"שמי" היינו שם הוי' ככתבו ו"זכרי" היינו בקריאתו א-דני, והרי שם א-דני הוא שם תאר (כראב"ע שכל שאר השמות הם שמות התאר). "שמי" שייך לאותיות י-ה, "שמי עם יה [שוה] שסה מצוות לא תעשה", שם העצם, "זכרי עם וה [שוה] רמח מצות עשה", שם התאר. וברמז: זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר = 1225 (לה ברבוע, מט במשולש, סוד ימי ספירת העומר, אחד ועוד שנים עד מט), כאשר הנקודה האמצעית של 1225 היא 613, רמח ועוד שסה)[יד].

נסכם בטבלה את מערכת ההקבלות שעלתה בידנו:

י-ה	הוי' הראשון	שם עצם	תארי השלילה	אחדות ולא ריבוי (י) לא נתפס בזמן (ה)	"שמי" שס"ה ל"ת
ו-ה	הוי' השני	שם תאר	תארים חיוביים	סמיכות (ו) ה"א הידיעה (ה)	"זכרי" רמ"ח מ"ע

ראב"ע מביא דוגמא משמו של משה רבינו, שהוא ודאי שם עצם ומכל מקום כתוב פעם אחת כשם תואר, "ויזכר ימי עולם משה עַמו"[טו], וכפירוש ראב"ע שם "ויתכן היות משה פועל, כי הוא מושה את ישראל". וברמז: משה אותיות השם כנודע[טז], שם העצם אותיות משה עצם, שם התאר אותיות משה תאר. לפי זה יש לפרש "משה משה לא פסיק טעמא" כמו "הוי' הוי'" – משה שם העצם ומשה שם התאר.

אותיות אהו"י

בהמשך מבאר ראב"ע את סוד אותיות אהו"י, ששמות העצם של ה' מורכבים רק מהן – "ארבעתם אהוי הם הנכבדים". סגולות אותיות אהו"י ניכרות בערכן המספרי (כדברי "חכמי המספר"), במיוחד בהקשר למספר עשר עליו בנוי כל חשבון (השיטה העשרונית, שאינה רק הסכמה מלאכותית אלא ספירה מהותית), בסוד "עשר ספירות בלי מה" (לשון ספר יצירה שמביא ראב"ע כאן). והנה מקצת מהדברים:

א, אחד, הוא "סוד המספר ויסודו" (והוא "סבת כל המספר ואיננו מספר"[יז]). י, "עשרה הוא דומה לאחד והוא שם כולל האחדים שהם מאחד ועד עשרה", ו"כל המספרים הם חלק מעשרה או התחדש מכפלו או ממחברתו אל אחדיו" (כל מספר הוא או חלק מעשר או מורכב מעשרה ועוד משהו, או כפול, או כפל וגם חיבור). ה-ו הם שני המספרים שבאמצע העשיריה ("האמצעיים במספר עשרה הם שנים, והם חמשה והם שש"). כלומר, אהוי הם ראש-תוך-סוף כללות המספרים.

ועוד שלמות במספרי אהוי: כולם שומרים על עצמם בחזקות (11 ברבוע = 121, וכן הלאה תמיד הספרה האחרונה תהיה 1. 5 ברבוע = 25, בשלישית = 125, וכן הלאה תמיד 5 בסוף).

ועוד: "והנה אלה ארבעה המספרים הם היקרים, ומספרם שנים ועשרים כמספר כל האותיות" – אהוי = כב, כללות כ"ב אתוון דאורייתא.

ועוד מיוחד באותיות אהו"י: "וראוי להיות האות הראשון [א] גם החמישי [ה] גם הששי [ו] גם העשירי [י] קלים במבטא [ההגייה שלהן היא הקלה ביותר] וכבדים בטעם [יש להן הרבה משמעויות]. ויהיו נמצאים עם התנועות עד שיהיו ארבעתם אותיות המשך [משמשות לתנועה-ניקוד, ממשיכות את התנועה], ויהיו פעם נראים ופעם נעלמים [אות נחה, כמו ראשית], ופעם נוספים ופעם חסירים [אות אהו"י נחסרת, כמו "שלתך" במקום "שאלתך"] ופעם מובלעים בדגשות [אות אהו"י נעלמת-נבלעת ובמקומה יש דגש, כמו אִשָּׁה בשי"ן דגושה במקום יו"ד[יח]] ופעם מתחלפים אלה באלה [אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו]".

שם ע"ב

בפירושו הקצר כאן, מתייחס ראב"ע גם לשם של ע"ב אותיות, הרמוז במילוי שם הוי' "ואם תספור השם הנכבד והנורא תמצאנו שנים ושבעה", דהיינו יוד הי ויו הי = עב. ומביא ששם ע"ב יוצא משלשת הפסוקים הסמוכים "ויסע מלאך האלהים... ויבא בין מחנה מצרים... ויט משה את ידו"[יט] שבכל אחד מהם ע"ב אותיות, וכן כותב ראב"ע בפירושו לפסוקים אלו במקומם.

ומוסיף ראב"ע בשם ספר הרזים[כ]: "כל שואל שאלת חלום יקרא פסוק ויהי בשלשים שנה, גם הוא ע"ב". כלומר, בפסוק הפותח את ספר יחזקאל "ויהי בשלשים[כא] שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגלה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראת אלהים" יש ע"ב אותיות. נמצא שיש ד פעמים עב, והוא סוד רפח המבואר בדברי האר"י.

אכן, יש מחלוקת בכתיב הפסוק ביחזקאל (כמו שמבאר המנחת שי): לפי המקובלים, "הגלה" ו"מראת" בפסוק חסרות וא"ו, אך לפי המסורה בידינו הגולה מראות מלאות וכך יש עד אותיות[כב]. לפי המקובלים, האתנחתא מחלקת את הפסוק ל-48 ו-24 אותיות, בסוד "שלם וחצי". ולפי המסורה שלנו, האתנחתא מחלקת את הפסוק ל-49 אותיות (= הגולה), ו-25 אותיות, ז ברבוע ו-ה ברבוע (סוד "זה" של נבואת משה רבינו).