אנכי ה' אלהיך

אבן עזרא - פרשת יתרו

אָנֹכִי הוי' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים[א].

ראב"ע מאריך בביאור עשרת הדברות בכלל, והדבור הראשון בפרט, ובתוך דבריו משולבים עיקרים גדולים ופירושים חשובים (ונעסוק באפס קצהו).

תחילה מבאר שעשרת הדברות בפרשת יתרו כולם דברי ה' עצמו (גם כאשר נאמר בגוף שלישי, כמו "לא תשא את שם ה' אלהיך"), ואילו עשרת הדברות בפרשת ואתחנן הם דברי משה, המוסיף פירוש והטעמה לפי הצורך. "דע כי עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשה הזאת השם אמרם כולם, כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך... כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים כן אמרם השם כלם".

זכור ושמור

וממשיך ראב"ע לפרש את ההבדלים בין פרשת יתרו לפרשת ואתחנן, במיוחד ההבדל העיקרי במצות השבת בין "זכור" (בפרשת יתרו) ו"שמור" (בואתחנן), ומפרש:

והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע [וכן כתב הרמב"ן: "מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים"], וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה [תכלית הזכירה בכל השבוע היא להגיע ליום השבת ולשמור אותו מעשיית מלאכה וכו']. וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו.

כך מפרש ראב"ע את דברי חז"ל "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"[ב] – לא שנאמרו שניהם יחד, אלא ה' אמר "זכור" אך הכוונה מובנת שהיא להגיע ל"שמור"[ג], ולכן "כאילו בבת אחת נאמרו". ורמז יפה בדבר: זכור ושמור בדבור אחד נאמרו  = שמור יום השבת[ד], הכל בשביל "שמור את יום השבת לקדשו"[ה]!

"זכור" הוא מצות עשה ו"שמור" לא תעשה (כמו שכותב הרמב"ן שלכן חז"ל דברו דווקא על ההבדל הזה בין יתרו לואתחנן), וכן "זכור" הוא אהבה ו"שמור" יראה (כדברי הרמב"ן "כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה... ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה", עיי"ש[ו]). והנה זכור אהבה שמור יראה = 7 (שבת) פעמים קדם (144, זה ברבוע), רמז ל-קדם אותיות בפרשת "ויכלו" של שבת בראשית, סוד "קדם מפעליו מאז". זהו "אחור וקדם צרתני" – ו-קדם היינו ששת ימי המעשה ושבת, ששת ימי המעשה הם בחינת "אחור" (פונים 'אחורה' לעסוק בעולם הזה, עם האחור לה'), ואילו שבת היא "קדם", בחינת פנים (עם הפנים לה' לבדו). לכאורה שבת היא האחרונה אבל באמת היא "קדם למעשה בראשית", "מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחלה".

חלוקת המצוות

את החלוקה לעשר ("עשרת הדברים"[ז]) מפרש ראב"ע ש"אנכי.. מבית עבדים" הוא הדבור הראשון, והדבור השני הוא "לא יהיה לך... לא תעשה לך פסל... לא תשתחוה להם...", כי הכל ענין אחד, איסור עבודה זרה בסתר ובגלוי, באמונת הלב ובמעשה.

ראב"ע מחלק את כל המצוות לאלו שהשכל מחייב, "נטועות מהשם בלב כל חכמי דעת", ואלו שהשכל אינו מחייב (ומהן יש בעשרת הדברות רק את מצות השבת). אך הוא מדגיש שאין אף מצוה הסותרת את השכל, "חלילה חלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת"! וודאי יש טעם לכל המצוות, והחכם יכול לעמוד על הדברים "אם כן יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצוות". ראב"ע, החכם הגדול, אוהב מאד את איש-הדעת והמשכיל – "השם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה" – והעיקר הוא הטעם הפנימי בכל מצוה.

ועוד מחלק את המצוות לשלשה סוגים: "מצוות הלב, מצוות הלשון, מצוות עשה", כלומר מחשבה-דיבור-מעשה (שלשת לבושי הנפש) – וכל אחד נחלק למצוות-עשה ולא-תעשה. הוא מדגיש כי "מצוות הלב הם העיקרים הנכבדים על כולם", וכן "אנכי ה' אלהיך" היא מצות הלב "שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא [שם הוי'] הוא לבדו אלהיו" (בדומה לדברי הרמב"ם ש"אנכי הוי' אלהיך" הוא מצות עשה "לידע שיש שם מצוי ראשון").

ההדרגה בעשרת הדברות

ראב"ע מבאר את סדר עשרת הדברות והופעת שם ה' בהם: "הדבור הראשון [אנכי ה' אלהיך] הוא היסוד ועליו כל בניני המצוות", זו המצוה החשובה ביותר, "והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה". אחר כך הדבור השני, איסור עבודה זרה, שחומרתו פחותה ממי שאינו מאמין בכלל (יש עבודה זרה בשיתוף, ומי שלא מאמין בה' בכלל חמור מזה). הדבור השלישי "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", פחות חמור ממי שאינו מאמין ומעובד ע"ז (הנשבע לשוא-שקר יתכן שמאמין בה', אלא שמפני כעס או צורך מסוים עשה מעשה חמור של ביזוי ה'). הדבור הרביעי, "העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית", ולכן מוזכר שם ה', אך חומרתו פחותה מהקודמים. הדיבור החמישי, כיבוד אב ואם, גם בו מוזכר שם ה' "כי האבות משתתפים עמו ביצירתו, ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם" ("שלשה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו", ומי שאינו מכבד את אביו ואמו מזלזל גם בכבוד ה', השותף השלישי)[ח]. עד כאן חמשת הדברות הראשונים, הכתובות על לוח אחד, ובהם מפורש שם ה'. והחמשה השניים הם "כנגד האדם" (בין אדם לחבירו), וגם הם בהדרגה מהחמור לקל, מ"לא תרצח" עד "לא תחמד".

נתבונן בחכמת המספר (אותה אוהב ראב"ע): יש כאן "אנכי ה'", האחד העומד ביסוד הכל; יש חמשה דברות ראשונים בהם כתוב שם ה'; ויש כל עשרת הדברות. 1, 5, 10 היא סדרת המשולשים מינוס 5 (משולש 3 הוא 6, פחות 5 = 1. משולש 4 הוא 10, פחות 5 = 5. משולש 5 הוא 15, פחות 5 = 10). נפתח את הסדרה ל-13 (אהבה-אחד) אברים: 1, 5, 10, 16, 23, 31, 40, 50, 61, 73, 86, 100, 115, והנה הסכום הכולל הוא 611, תורה (אהבה פעמים בטול, הערך הממוצע)[ט] – רמז יפהפה שעשרת הדברות כוללים את כל התורה כולה (כדברי רב סעדיה גאון, שרמז בעשרת הדברות את כל תרי"ג המצוות, כמו שמביאים בשמו רש"י וראב"ע).

ריה"ל וראב"ע

בתוך הדברים אומר ראב"ע "שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך". זו 'שאלת המפתח' של רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, ובה הוא משתמש להסברת שיטתו שיסוד האמונה הוא דווקא בהתגלות ה' לישראל, זו הוודאות המחייבת אותנו[י]. מסתבר שריה"ל (שאותו ראב"ע מכבד מאד) אמר את תשובתו לראב"ע, אך ראב"ע לא השתכנע והלך בדרך אחרת...

אומר ראב"ע: החכם-המשכיל אכן מגיע לאמונה מתוך התבוננות במעשה ה', מחכמת הבורא הניכרת בבריאה, לכן "יספיק למשכיל בכל גוי [לא רק מישראל] דבור אנכי ה' [די בשתי מלים אלו]". אבל ההשגחה המיוחדת על ישראל ביציאת מצרים מביאה את כל ישראל לאמונה, חכמים ושאינם חכמים, גדולים וקטנים, וגם מחייבת אותנו לעבדו: "והנה הזכיר למשכיל אנכי ה'. והוסיף אשר הוצאתיך, שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלהיך, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם ואני אהיה לך לאלהים".

חלוקת הפסוק בסוד אנ"ך

נמצא שהפסוק מתחלק בדרך זו: "אנכי ה'" – האמונה בעצם האלקות. "אלהיך" – חובת העבודה שלנו. "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – זו פעולת ה' שמכוחה אנו חייבים לעבדו (יציאת מצרים המתפרטת לארבעה לשונות גאולה). בפנימיות, יש להתבונן בדבר בסוד אורות-ניצוצות-כלים (המבואר בדברי האר"י), ר"ת אנך של אנכי, בדרך זו: עצם האמונה ("אנכי הוי'") היינו האור. חובת העבודה ("אלהיך") היא לגלות את הניצוצות הקדושים הפזורים במציאות ולהעלותם. ופעולת ה' ("אשר הוצאתיך") היא הכלים שאיתם אנו עובדים (שהרי כל המצוות הן "זכר ליציאת מצרים").

מכאן נתבונן במבנה הפסוק בחכמת המספר. בפסוק יש תשע מלים וארבעים ואחת אותיות[יא]: הסימן למספר המלים הוא במלה הראשונה אנכי = 9 ברבוע ("אנכי" היינו העצמות הכוללת כל, כדלקמן), והסימן למספר האותיות הוא באות הראשונה והאחרונה "אנכי... עבדים", אם. ועוד, אנכי הוי' אלהיך = 173, המספר הראשוני ה-41. יש גם קשר בין "אנכי" ל-41, כיון שאנכי = 40 ועוד 41, וממילא אנכי מעלה מ-40 ברבוע (1600) ל-41 ברבוע (1681).

והנה 41 הוא 'מספר השראה' של 5, כלומר סכום שני ריבועים סמוכים, 4 ברבוע ועוד 5 ברבוע (כאשר 4 ברבוע נכנס 'בתוך' 5 ברבוע). מבנה זה מופיע בפירוש בפסוק: אנכי הוי' אלהיך אשר – 4 מלים ובהן 4 ברבוע אותיות. הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – 5 מלים ובהן 5 ברבוע אותיות!

ועוד: סכום כל המספרים האי-זוגיים מ-1 עד 41 הוא 441 = אמת, אהיה ברבוע, סוד "אהיה אשר [פעמים] אהיה" (זהו השם שבכחו היתה יציאת מצרים, והוא מה שכתוב כאן "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"). סכום המספרים האי-זוגיים עד 17 הוא 81, אנכי  (17 ועוד 41  = חן, סוד חיי רחבעם שהיה בן ארבעים ואחת במלכו ומלך שבע עשרה שנה[יב]).

והנה, לפי פירוש ראב"ע חלוקת האותיות בפסוק היא 8 (אנכי הוי'), 5 (אלהיך)[יג], 28 (אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כח ה' במציאות). כאשר ניצור סדרה חשבונית, 8, 5, 28 – בסיס הסדרה הוא 26, הוי'! נפתח את הסדרה עד שבעה אברים, סכומם יהיה 903 (מב במשולש) = 7 פעמים "הוי' הוא האלהים" (כפי שאומרים בתפילת נעילה)!

חלוקת הפסוק בסוד הוי'

ניתן להמשיך לחלוקה נוספת: "אנכי" בפני עצמו, ו"הוי'" בפני עצמו. אנכי הוא העצם והוי' הוא השם, "עד שלא נברא העולם היה הוא [אנכי] ושמו [הוי'] בלבד".  לפי זה, יש ארבע מדרגות בסוד שם הוי': העצם, "אנכי" – י. "הוי'", השם – ה. "אלהיך", חובת העבודה – ו. "אשר הוצאתיך", פעולת ה' – ה אחרונה. אותיות יה במבנה זה שייכות לפני הצמצום, "הוא ושמו בלבד", ואותיות וה, "והנגלות", לאחר הצמצום.

ושוב נתבונן לפי זה בחלוקת האותיות: 4 (אנכי), 4 (הוי'), 5 (אלהיך), 28 (אשר הוצאתיך וכו'). בסיס הסדרה הזו הוא 21, שם אהיה (כאשר הבסיס חוזר על עצמו עד אין סוף, היינו "אהיה אשר אהיה"). והנה, 4 4 5 28 ברבוע פרטי = 841 = 29 ברבוע (הנקודה האמצעית של 41 ברבוע, סוד 41 האותיות של הפסוק) = אהיה (21) בהשראה. ואילו 4 4 5 28 כל אחד במשולש = 441 = אהיה ברבוע = אמת ("משה אמת ותורתו אמת")!

חלוקה נוספת בסוד הוי'

ואפשר לומר גם בדרך זו, כאשר נצרף את שני הדברות הראשונים:

קוצו של י, כתר – "אנכי" ("אנכי מי שאנכי", בלתי מושג).

י, חכמה – "הוי'". "הוי' בחכמה". לכן "אנכי הוי'" הולכים יחד בראב"ע, י וקוצו של י.

ה עילאה, בינה – "אלהיך". חובת העבודה, "ועבד הלוי הוא" ("רזא דקורבנא [העבודה] עולה עד רזא דאין סוף", העבודה עולה בקו שמאל עד שרשה בעלמא דאתכסיא ["הוא"], בינה, כאשר "פנימיות אמא פנימיות עתיק" סוד "אהיה אשר אהיה").

ו, מדות – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", שש מלים כנגד שש המדות במכוון. ובכל הפסוק תשע מלים כנגד תשע הספירות מכתר עד יסוד.

ה תתאה, מלכות – "לא יהיה לך" וכו'. מלכות שמים בכל מקום ואין לקבל אלהים אחרים. כך נשלם שם הוי' בשני הדברות, "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" – אסור להפריד בין שניהם ולקצץ בנטיעות (הפרדת ה מ-יהו).