1

כ"ז שבט ע"ז – כפ"ח

דיני כפיה

מסכת כתובות פרק שביעי (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום אנחנו נלמד קצת מפרק שביעי של מסכת כתובות, "המדיר".

כהקדמה: אמרנו שיש פה יג פרקים, כנגד יג מדות הרחמים, סימן שהפרק הזה – האמצעי – הוא כנגד תיקון "ואמת", אור הפנים. שמו פרק "המדיר", מלשון נדר, שהוא גם השרש של דירה – דירה בתחתונים. הגימטריא של "המדיר" היא כפולה של 7, ז"פ יחידה שבנפש, בגימטריא ראובן (ז"פ הבל, שבעת ההבלים). זה לפתוח בפרפראות.

צריך להבין למה הנושא העיקרי של הפרק הזה, השביעי-החביב, אור הפנים, הוא מתי כופים את הבעל לגרש את אשתו. הפרק של כפיה הוא אור הפנים – אפשר ללמוד מזה שצריך לכפות עם אור הפנים, בלי צמצומים, בלי דינים בכלל. המיוחד באור הפנים שבין בו שערות, אין בו צמצומים.

מה שננסה ללמוד היום הוא דיני כפיה בכלל, כדי להבין יותר לעומק את הנושא של הפרק. למה הנושא הזה מתבקש? כי בפעם הקודמת למדנו על אונס ורצון. יש הרבה קרבת מושג בין אונס – שגוי עושה – לכפיה. [אחד הפירושים בכפיה של הר סיני שהיתה על ידי מאור פנים.] כן. בדיוק בכך רוצים להתבונן היום, במושג כפיה מלמעלה למטה. כפיה נשמע משהו קשה. היום, במדינה ובחברה שלנו היום, מאד מפחדים מהמלה כפיה. במיוחד כשמחברים לכך את המלה דת, כפיה דתית, אז אוי ואבוי – מי שדוגל בכפיה דתית. אבל כפיה היא שהתורה אומרת לכפות. לא רק זה, אלא שהרמב"ם אומר שהפעולה הראשונה של משיח היא "יכוף כל ישראל" ללכת בדרך התורה ולחזק בדקה. לפני כן בהלכות מלכים הרמב"ם כותב, פחות קשה לעיכול, ועדיין (לאור המהפכה הרביעית), שמשה רבינו צוה לכוף את כל באי עולם על המצוות שלהם, ומי שלא יקבל בסוף יהרג. גם קשה, לפחות לגבי אומות העולם, וגם לגבי יפי הנפש בעם ישראל שסולדים ממלים כאלו. אם כן, ממש בסוף הרמב"ם, בהלכות האחרונות, הוא מדבר על שני סוגי כפיה – כפיה של גוים (שמעין שהוא לא כותב שהיא דווקא פעולה של מלך המשיח, אלא בפרק לפני שמגיע למשיח, אלא רק שמשה רבינו כתב בתורה שצריך לכוף בלי לומר מי) והכפיה על ידי משיח שכל היהודים יקיימו תורה ומצוות. אם כן, כבר רואים בהלכות מלכים ברמב"ם שני סוגי כפיה. כמו שנסביר, הם לא אותו סוג כפיה. אפשר לחשוב שכל מקום שכתוב בתורה לכוף מדובר בכפיה זהה, אבל הנושא שלנו היום להסביר שכל כפיה נעשית באופן אחר. אם כן, עוברים היום מאונס לכפיה, הסימן הוא "אך טוב לישראל"... אך הוא גם סימן עשרת הדברות, "אנכי... לרעך", הכל בסימן "אך טוב לישראל".

עוד סימן שאונס-כפיה הן מלים שהולכות טוב ביחד: הגימטריא שלהן מאד קרובה, 117 ו-115, הפרש של שנים 'עובר' בקבלה, כשמוסיפים שני כוללים. כפיה עם שני כוללים היא כבר אונס. ביחד הם רלב, עב-סג-מה-בן, מספר מאד חשוב, ד"פ חן. עוד גימטריא, מכיון שבכל מלה (לפי הכתיב בתורה שבעל פה) יש ארבע אותיות אפשר לעשות הכאה פרטית – א פעמים כ, ו פעמים פ, נ פעמים י, ס פעמים ה – 1300, נ פעמים שם הוי', 100 פעמים אחד. בחכמת החשבון המספר הזה הוא "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע", כל אחד בחזקת 5, חמשת הממדים של ספר יצירה. 1⁵, 2 בחזקת 5 (סוד ה-לב בכל מקום), 3 בחזקת 5 (אברם, כך היה לפני שקבל את ה-ה, לכן כתב את ספר יצירה שיש בו חמשה ממדים), 4 בחזקת 5 (לב ברבוע). בחב"ד המספר הזה הוא חת"ת, חֻמש-תהלים-תניא. אלה עוד פרפראות בשביל אונס וכפיה. שוב, ההבדל הפשוט שבדרך כלל בחז"ל אונס הוא "אנסוהו עכו"ם", במיוחד בעברה שהיא "יהרג ואל יעבור", וכפיה עושה בית הדין, אנחנו עושים כפיה, המשיח כופה.

השאלה הראשונה היא איך כופין. אמרנו שזה הנושא של כל הפרק, והכי בולט בסופו. נפתח כאן בדף עז (מתאים לשנה, תשע"ז). יש פה את שתי המשניות האחרונות של הפרק. כדי שלא נקרא את כל הגמרא אקרא מהמשנה עם פירוש התפארת ישראל שמסכם יפה. השאלה היא מתי כופין את הבעל לגרש את האשה:

האיש שנולדו בו [אחרי החתונה.] מומין [אפילו גדולים.], אין כופין אותו להוציא [זו דעת תנא קמא.]. אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, במומין הקטנים. אבל במומין הגדולים, כופין אותו להוציא.

אומר התפארת ישראל:

האיש שנולדו בו מומין - משנשאה, וכ"ש מקודם [יש שתי גירסאות במשנה, "שנולדו" או "שהיו". אם כתוב "שהיו", לפני כן, אם נולדו כן כופין להוציא. אנחנו גורסים "שנולדו", וממילא כל שכן אם היו מקודם, כי היא ראתה והסכימה.], אבל בנמצאו משנתארסה, אין כופין אותו להוציא ולא אותה שתכנס [איזה 'תיקו' כזה.].

אין כופין אותו להוציא - ודינה כמורדת [אם היא אומרת שלא מסוגלת לחיות איתו, ולפי הדין לא צריך לגרש אותה, יש לה דין מורדת.].

במומין הגדולים [תנא קמא לא מחלק בין מומים גדולים למומים קטנים. דברנו לאחרונה על הענין של מום – בגימטריא אלהים, אך הוא השם האחרון בין עב שמות. היות שהוא האחרון אפשר לומר שהוא מאד גדול, אך היות שחותם הכל אפשר לומר גם שהוא מום גדול. על כנסת ישראל כתוב בשיר השירים "כלך יפה רעיתי ומום אין בך", לא מום קטן ולא מום גדול. תנא קמא לא מחלק, אצלו הכל אותו דבר, אבל רשב"ג כן מחלק שיש מום קטן ויש מום גדול. מהו מום גדול? מביא שלש דוגמאות:] - כנשברה ידו או רגלו או נסמית עינו.

כופין אותו להוציא [יש כלל גדול שכל מקום שנשנית דעת רשב"ג הלכה כמותו חוץ מבשלשה מקומות, לכן רבי יוחנן סובר שהלכה כמותו, אך רב נחמן פוסק הלכה כחכמים וזו ההלכה. אף שהלכה כרבי יוחנן ביחס לבני דורו, אבל יש כלל גדול ש"הלכה כרב נחמן בדיני", ולכן כאן פוסקים כתנא קמא ולא כרשב"ג. בכל אופן רשב"ג הוא חשוב מאד, שהוא מחלק בין סוגי מומים. הוא אומר שאפילו אם נשברה רגל אחת או יד אחת או אפילו שנסמית עין אחת – כופין את הבעל לגרש. מה יהיה אם נשברו שתי רגלים, שתי ידים או נסמו שתי עינים? תמיד מנסים לצמצם את המחלוקות כמה שיותר, לכן יש מי שאומר שאפילו חכמים במקרה כזה יודו. אפילו שלא כתוב כאן, גם להם יש 'מום גדול מאד'. לומדים זאת ממנו, שאומר רגל אחת, יד אחת או עין אחת, וחכמים חלקים, אבל בשתים אולי מודים. זו לא הלכה ברורה, אבל יש מי שאומר שאז גם חכמים יודו שכופים את הבעל לגרש:] - ולא קיי"ל כן, מיהו בב' ידיו או רגליו או עיניו, י"א דכופין [[להסתכל באבן העזר סימן] קנ"ד].

מה הסברא כאן? מה מצפים ומה דורשים מהאשה לקבל? אם רוצים לפשט זאת בכלל ליחסי אנוש בין חברים, מה דורשים ממך לקבל בחבר שלך?לפי כולם מום קטן חייבים לקבל, אני לא יכול לומר שמום קטן איני מקבל אצל החבר, אצל האשה. עוד דבר: אצל האיש יש הרבה פעמים שקורה משהו לאשה ואומרים לו "נסתחפה שדהו", והראשונים אומרים שלאשה לא אומרים "נסתחפה שדהו", יש לה יותר יכולת לתבוע. למה? כי הבעל לא הקנין שלה אלא היא הקנין שלו. חושבים שהקנין מחמיר עם האשה, אבל כאן יש דוגמה שדווקא מכיון שהאשה היא קנין של הבעל מחמיר עליו. שוב, מום קטן אצל מישהו – גם ברוחניות – צריך לקבל. מום גדול זו מחלוקת, אבל פוסקים שצריך לקבל. כלומר, אם לחבר שלך – החבר או האשה – יש מום גדול ברוחניות, בעיה חמורה, גם צריך לקבל. רק יש דעה שאם יש לו מום גדול מאד, שבכלל לא יכול לראות, לא יכול ללכת, אין לו שתי רגלים או שתי ידים, אז יש דעה שאולי איני יכול לסבול זאת. מכאן נלמד כמה צריך לקבל את המצב הנתון.

קודם היתה מחלוקת לגבי מומין, מתי כופין לגרש ומתי לא, אבל יש מצבים שלכולי עלמא כופין להוציא, במשנה הבאה:

(י) ואלו שכופין אותו להוציא, מכה שחין [מצורע, לפי רוב הדעות. בגמרא כתוב שבעצם יש כד סוגים של מוכי שחין, כמו שכתוב במקום אחד שיש פג סוגי מחלות שתלויות במרה, גם בסוגיא שלנו כתוב שהמוצב "מוכה שחין" הוא לא סתם מה שאני חושב, שם כללי כזה, אלא כולל כד סוגים של מחלות שונות. מוכה שחין סתם זו לאו דווקא מחלה מדבקת, אבל כמו שנראה כאן זו מחלה מדבקת והיא מחלה קשה ביותר. הגמרא אומרת שהכי גרוע בין סוגי מוכה שחין הוא "ראתן", וכאן משמע שזה הדבר הכי גרוע בעולם. הגמרא מסבירה שהגורם לכך הוא שרצים בתוך המוח, וגם יש סבה של היפך הקדושה בשעת זיווג שעלולה להוליד אחד עם ראתן. הכי פלא בגמרא, שלא נקרא בפנים, שזהו אחד המקומות העיקריים בש"ס שיש רפואה מפורטת באריכות, מה עושים כשיש למישהו ראתן. כאן המקור של חכמת הניתוח, איך להכין ניתוח. צריך לשים את החולה עם ראתן במקום סגור, שאין בו רוחות בכלל, כדי שהגלגלת תתרכך ואחרי שהגלגלת מתרככת מספיק אפשר לנתח, לפתוח, ואז מוציאים ידנית שרץ-שרץ, וצריך להזהר מיד לשים משהו מתחת לשרץ, אחרת הוא תופס את הקרום של המח ועלול לפגוע בו. סיפור שלם מה עושים כאן. בכל אופן, כאן כתוב שכופין להוציא.], ובעל פוליפוס [דיון אם ריח הפה או ריח החוטם. המסקנה שזה ריח החוטם. התפארת ישראל אומר שלא סתם ריח רע באף, אלא ריח רע שנגרם לו ממחלה פנימית, שהיא לא פחות ולא יותר מאפליפסיה, מחלת נפילה, שמי שיש לו אפילפסיה והוא נופל מוציא ריח רע. גם רואים שהמחלה נקראת על שם סימפטום חיצוני. גם מענין שמגדירים מחלה על פי הסימפטום הכי חיצוני שלה, כי הוא מה שמפריע לאנשים. גם מענין, אם מישהו יש לו איזו בעיה, לא מפריעה לי הבעיה הפנימית שלך – מפריע לי שבעקבות הבעיה יש לך ריח רע. האשה לא מסוגלת לסבור את הדבר הזה. אחר כך יש עוד שלשה דברים:], והמקמץ [מקבץ צואת כלבים. מענין מאד, יש פה רש"י בגמרא שמלמד איך רש"י חושב ואיך כל אחד צריך לחשוב ולשאול. יש מקצוע שמישהו מקבץ צואה של כלבים – בשביל הגמרא פשוט שיש כזה דבר. רש"י אומר שלא מבין, בשביל מה זה מועיל? הוא כותב שהיו משתמשים בזה לשרות בגדים לפני כיבוס: "לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים". רואים שכאשר לומדים צריך לצייר את המציאות, ואז רואה ש"לא ידעתי מה צורך". רש"י היה בצרפת, שם לא היו מקבצים צואת כלבים, אבל הוא ראה שבאשכנז כן.], והמצרף נחשת [בתוך ההר. גם זה מסריח.], והברסי [מעבד עורות, שמסריח ביותר.], בין שהיו בם עד שלא נשאו ובין משנשאו נולדו [כאן לא משנה אם היה בורסי או היה מוכה שחין לפני שהתחתן או שנולד בו לפני שהתחתן. מה החידוש? קודם אמרנו שאם לפני החתונה היא סברה וקבלה, וכאן אפילו שידעה כשהתחתנה שיש לו מקצוע מסריח, של בורסי, או שהוא חולה – לא משנה. התפארת ישראל מסביר "ולא ידעה, אבל בידעה אין כופין שיגרשה", כך לפי תנא קמא.]. ועל כלן אמר רבי מאיר, אף על פי שהתנה עמה [כך שידעה והסכימה.], יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל [והדין איתה לפי רבי מאיר.]. וחכמים אומרים [שאם התנה עמה], מקבלת היא על כרחה, חוץ ממכה שחין [שזו מחלה מדבקת.], מפני שממקתו [היינו שהתשמיש מזיק לו. לכן הוא חייב לגרש, אפילו שהוא סברה וקבלה. התפארת ישראל "בשרו נמס על ידי תשמיש וסכנה היא לו". הבעל לא יכול לומר שלא אכפת לו – עושין זאת לא בשביל האשה, שבדברים אחרים אם סברה וקבלה חייבת לקבל, אלא מכיון שמסוכן לבעל מחייבים אותו לגרש. מוסיף התפארת ישראל "והוא הדין חולה נופל וכיוצא בזה שהתשמיש קשה להן". אז "אף שהיא רוצה כופין אותו לגרשה". הוא לא מביא כאן, אבל יש מי שאומר שאם הוא מעמיד שומר שלא יתקרבו ולא יגעו אחד בשני יכולים להשאר נשואין, לא חייב לגרש. (למה מחייבים לגרש, "ונשמרתם"?) כן, נראה שאסור לאדם לעשות משהו שמזיק לעצמו.]. מעשה בצידון בברסי אחד שמת [שהאשה כן קבלה אותו.] והיה לו אח ברסי [שמחויב ביבום.], אמרו חכמים, יכולה היא שתאמר, לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל [מה לומדים מהדין האחרון? שהענין של לקבל מישהו כמו שהוא... לפני שנמשיך, לפני שבוע היה לנו שיעור בירושלים באנגלית על התכונות של המשיח. אמרנו, בספירת הבינה, שלמשיח יש כח הכלה. זו מלה אהובה היום על הצבור, האם אני מכיל אותך או לא. אמרנו שאחד מסימני המשיח שיש לו כח הכלה אבסולוטי, שמקבל אותי כמו שאני באהבה, מקבל את כולם – היות שהוא נשמה כללית הוא מכיל את כולם. זה בדיוק נושא המשנה כאן, את מי צריך להכיל, כמה צריך להכיל. בסיפור בסוף אומרים שהאלמנה יכולה לומר שאת אחיך יכולתי להכיל, אבל אותך באותו מצב, עם אותה בעיה, איני מסוגלת להכיל. המלה כאן ל'להכיל' היא "לקבל".].

את כל זה רציתי בשביל התפארת ישראל כאן, שב"בעז" יש לו חידושי הלכה שמסיק מהמשניות. הוא 'אחרון', ולומד כאן הלכות. הוא לומד מהדין שבדבר שמסוכן לו כופין לגרש כלל גדול בתורה, משהו מאד חשוב:

מכאן נראה לי ראיה שכשיש ח"ו חולי המדבקת ואפילו ספק מתדבקת כחולרע וכדומה אסור לשכור ישראלים לשמשו או לקבור מתיו [כי מסוכן.]. וכן נראה לי ראיה מב"ק שאמר הוא שחבל בעצמו אף על פי שאינו רשאי [הרבי מביא הרבה פעמים שהגוף שלך לא שייך לך, לא ברשותך, ועל פי הלכה אסור לאדם לחבול בגוף של עצמו. כמו שאמרו קודם, זה דין של "ונשמרתם", אבל כאן הופך להיות איסור כזה שבית דין יכול לכפות.] וכן כתב הרא"ש בפרק נערה שנתפתתה שבית דין חייבים להפריש מי שרוצה לסכן [הכוונה סכנת נפשות.] את עצמו [כלומר, יש דין שאדם אינו רשאי על גופו.]. ונראה לי עוד דלאו דווקא סכנה [לא רק סכנת נפשות ממש.] אלא כל מילי דמזיק לאדם אינו רשאי לגרום לעצמו [אסור לך לעשות שום דבר שמזיק לבריאות, אפילו שלא מסכן את חייך.]. וראיה ברורה לזה מדאמרינן בשבת דאני אומר אף בחול אסור מפני שמלקה [ולא מסכן סכנת נפשות.] ורוצה לומר שפועל יסורין [וזה אסור, גם בשבת וגם בחול. אסור לגרום לעצמך יסורין. הרי חסידים הראשונים היו עושים סיגופים?! לאור זה נראה את האגדתא בסיום הגמרא. (לפי דבריו אסור להיות רופא, כי מטפל במחלות מדבקות.) נכון. מישהו זוכר סיפורי צדיקים על זה? יש כמה, כולל על הרבי, שהלך במסירות נפש לטפל בחולים מדבקים ואכן גם נדבק. התפארת ישראל היה חסיד? לא. רואים כאן בדיוק את הראש, שאדם מחמיר הכי גדול בשמירת הבריאות. לעזור לזולת אם זה מזיק לך? אסור. גמרא מפורשת שזה היפך מדת החסידות, שהרי "חסיד שורפן", אף על פי שמזיק לעצמו, כדי שלא יבוא להזיק לזולת. איך הוא יכול לתרץ? שלא התכוונתי במקום שמזיק למישהו אחר אלא רק במקום שלא מזיק. אל תשכור כדי לטפל בחולה מדבק יהודים אלא רק גוים. "חסיד שורפן" כי עלול להזיק למישהו אחר, לכן הוא לוקח את הריזיקה שיזיק לעצמו. בכל אופן, הוא מאד מחמיר שאסור לך, עד כדי כפית בית דין, להזיק לעצמך. (ספרו על הצאנזר שלקח על עצמו מום של אשתו לפני הלידה.) סיפור טוב. (היה מותר לו לקחת על עצמו את המום?) לפני שיורדים לעולם יש הלכות אחרות... אז זו לא שאלה, כי הם נשמה אחת.]... אף מדאורייתא אסור מפני שעכ"פ אינו מפורש בתורה [הוא מביא מהר"ן שאם אדם נשבע להזיק לעצמו, והרי כל דבר שהוא מושבע ועומד מהר סיני, אך בדין הזה לא אומרים כך כי לא מפורש בתורה, ואף על פי כן האיסור הוא דאורייתא.]

הכי מענין בדין שלו, שהוא בדיוק הפוך מהאגדתא בסוף פרק שביעי (אז היום גם מתחילים פרק שביעי וגם עושים עליו סיום...), מהאגדתות הכי יפות בש"ס.

[דברו על עישון וכפיה בעניני בריאות, ומה עם הקוגל בשבת...] ספרנו על המהר"ש מסלונים. היה לו חסיד חולה מעים, ובטיש בשבת המהר"ש שאל את המשמש – נכון מה שאומרים שקוגל בשבת הוא רפואה לחולי מעים? המשב"ק כמובן הסכים, אז הוא האכיל אותו. היו שם עוד כמה מאכלים כאלה שהאכיל אותו, ואחרי שאכל את כל הדברים הכי מזיקים הוא נעשה בריא ושלם.

כאן זו סוגיא של היגיינה ואיך להשמר מחיידקים:

מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן [המחלה הכי קשה, כפי שאמרנו. תזהרו מהזבובים שמעבירים את החיידקים של המחלה.] רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה [לא ישב איתו במקום שיש אותה רוח על שניהם.] רבי אלעזר לא עייל באהליה [לא היה נכנס לבית שלו.] רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה [לא היה אוכל מביצים מאותו מבוי בו יש חולה. כל אחד יותר מחמיר בשמירת הנפש מקודמיו. אחרי כל זה מספרים סיפור, שיש אחד שבדיוק הפוך:] רבי יהושע בן לוי [מאיפה אנחנו מכירים אותו? אחד ששואל את המשיח "אימתי קאתי מר". איך המהר"ל מסביר? אחד מהדברים שאנחנו מאד אוהבים להביא ממנו, שיש דרגות שונות של מוחין – רבי יהושע בן לוי, למעלה ממנו אליהו הנביא ולמעלה ממנו משיח. אליהו הנביא הוא ממוצע, אז הוא מנסה לתרץ לפי המוחין של רבי יהושע בן לוי את מלך המשיח, אבל הוא לא המוחין של מלך המשיח אלא רק צמצום. (המשיח בעצמו מוכה, רק הוא יכול לדבר איתו.) כן, איך הוא יכול להתקרב אליו בכלל? רק הוא יכול. דווקא הוא התקרב והתחבק ממש עם חולי ראתן, עם מצורעים.] מיכרך בהו [נכרך. רש"י אומר נדבק – משתמש באותה מלה של חולי מדבק, ואומר שלכתחילה הוא היה נדבק בבעלי ראתן.] ועסיק בתורה [הוא נדבק בחולים האלה תוך כדי שהוא עוסק בתורה. איך הוא עושה זאת?] אמר אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא [ודאי שהתורה גם תגן. רש"י והמפרשים מסבירים שבכך הוא קדש שם שמים, שהוא גלה את הכח של התורה. בגילוי כח התורה יש קדוש שם שמים, ולשם כך הוא עשה זאת. הייתי יכול לומר שעשה זאת מתוך אהבת ישראל או מתוך משהו אחר, אבל מפרשים שהוא רצה להראות ולפרסם את סגולת התורה, שאם התורה הקדושה מעלה חן על לומדיה כל שכן היא מגינה, לכן תוך כדי שהוא לומד הוא דווקא הולך ונדבק. זה פשט. ברור לי שבפנימיות אם הוא נדבק בחולים תוך כדי שהוא לומד תורה לא בא רק להראות את גדולת התורה אלא גם להמתיק את הדינים של החולים עצמם. נסביר כעת שרבי יהושע בן לוי הוא פנימיות אמא, ודווקא במדרגה שלו כל הדינים מתמתקים בשרשם. צריך לומר שהדבר גופא קשור לכך שהתורה היא "יעלת חן". הרי כל החכמים האלה לומדים תורה, אז צריך לומר שיש משהו מיוחד בתורה שלו. לכולם יש כח של תורה, אז היו יכולים לעשות את המופת הזה. מה המיוחד בתורה שלו? קודם כל, כנראה שזו תורת משיח, מקיים דברי הרבי שכל הלימוד והעיסוק יהיה במשיח, אבל מהי תורה חדשה? תורה שכולה חן, תורה שמעלה חן על לומדיה. מהביטוי "חן על לומדיה" סימן שהחן הוא אור מקיף. יש בתורה, כמו שכתוב בתניא, שתי סגולות – שתופס ומקיף את התורה וגם שהוא נתפס בתורה, קולט את התורה ונקלט בה, בסוד "מקלט מקלט", בגימטריא משיח. כך כתוב על פרשת דרכים – כל מי שבחייו על פרשת דרכים וצריך סימן לאיפה ללכת אומרים לו "מקלט מקלט", לך תלמד תורה, אבל בשתי הבחינות שאתה קולט ואתה נקלט. החן שהתורה מעלה הוא ודאי מתוך המקיף של התורה, ואם יש את המקיף של התורה היא מגינה. פנימי לא מגן, המקיף מגן – שמירה היא מקיפים דאמא. הוא אומר שאם היא מעלה חן היא ודאי מגינה. בשכל הפשוט לא הייתי קושר בין חן להגנה, אבל כאן הוא אומר ש"הא בהא תליא". זה צריך להיות שיעור לחילים בצה"ל, צבא הגנה, מתי יש הגנה? כשיש את החן של התורה. (הגן שוה חן.) בכל אופן, איזה סוג של תורה? חוץ מזה שמקיף, שאתה נקלט בתורה, זה ההבדל בין הנגלה לנסתר. מה שאתה קולט בתורה הוא הנגלה של התורה, השכל, ומה שאתה נקלט בתורה הוא הנסתר של התורה. לכן אדמו"ר הזקן כותב בלקו"ת שקבלה וחסידות הם בכלל "שליש מקרא", אינך מבין, זה מקיף, לא שליש משנה או שליש תלמוד שאתה מפנים. לכן לפנימיות התורה קוראים חכמת הח"ן, חכמה נסתרה, וכל שאר הפירושים לח"ן. לכן הוא אומר שהלומד תורה בבחינת "אילת אהבים ויעלת חן", שהתורה מעלה חן על לומדיה, היא ודאי מגינה, עד כדי כך שהוא יכול לדבוק בחולה ולא יזיק לו, וכמו שאמרנו ודאי גם יועיל לחולה, אף שלא כתוב כאן. כאן כתוב רק שעושה קידוש ה' לתורה, אבל ודאי וודאי ממתיק את הדינים בשרשם, בפנימיות אמא. זו דווקא סגולה של תורת החן. יש פה "בית דוד", שכותבים בשביל נוער למה צריך ללמוד חסידות – הסיפור הזה הוא מקור חשוב. אם רוצים להתקרב לאנשים חולים, שזה כל הצבור, ולקרב אותם, לחבק אותם, צריך את התורה שמעלה חן על לומדיה. גם על פי פשט, מעלה חן היינו למצוא חן בעיני אלקים ואדם – שאתה מוצא חן על ידי התורה הזו. אם התורה שלך מוצאת חן אתה יכול להתקרב ולהתדבק למי שהכי חולה ולא יזיק לך, אדרבא, גם יועיל לו וימתיק אותו. כאן מסופר משהו מיוחד על רבי יהושע בן לוי. קודם כל, רואים שאצל כל החכמים, לעומת ריב"ל, התורה לא היתה בבחינה זו – היא היתה בפנימיות, לא בבחינת חן, ולכן עשו כל טצדקי בעולם להזהר מבעלי ראתן. רק הוא עשה "לכתחילה אריבער". מה המשך הסיפור?] כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה [לך תעשה מה שהוא רוצה, אתה צריך להכנע בפניו. אתה הולך כאילו להמית אותו, אבל קודם כל תכנע בפניו ותעשה לו מה שהוא מבקש ממך.] אזל איתחזי ליה אמר ליה [ריב"ל] אחוי לי דוכתאי [בגן עדן.] אמר ליה לחיי [הסכים לו.] אמר ליה הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא [לפני שאתה לוקח אותי לגן עדן, תן לי את הסכין שלך – שלא תפחיד אותי בדרך. יותר טוב שהסכין שלך יהיה אצלי.] יהבה ניהליה [כי אמרו לו שצריך לעשות רצונו.] כי מטא להתם דלייה קא מחוי ליה [הרים אותו והראה לו את המקום. מה עשה ריב"ל?] שוור נפל לההוא גיסא [קפץ ונפל מעבר לחומת גן עדן.] נקטיה בקרנא דגלימיה [מלאך המות תפס אותו בקצה הבגד שלו כדי למשוך אותו חזרה.] אמר ליה בשבועתא דלא אתינא [ריב"ל נשבע שלא יבוא אחרי מלאך המות. מה עושים, מי מנצח את מי? מלאך המות או רבי יהושע בן לוי? צריך לבוא מישהו שלישי, הקב"ה בכבודו ובעצמו:] אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר [אם פעם אחת בחייו הוא נשבע ונשאל לחכם שיבטל את שבועתו – דבר מותר – הוא חייב לצאת, ללכת אחרי מלאך המות, אבל אם אף פעם בחיים לא נשאל על נדר שלא יצא. רואים שאף שמותר לאדם להתחרט ולהשאל על נדר, אך יש בכך פגם מסוים. באמת הוא אף פעם בחייו לא שאל על שבועה ולכן לא צריך לצאת.] אמר ליה הב לי סכינאי [מלאך המות אמר: טוב, מה אני יכול לעשות, אבל לפחות תחזיר לי את הסכין...] לא הוה קא יהיב ליה [מצטער מאד, תסתדר... מה הוא רצה בעצם לעשות? כבר תחית המתים. הוא משיחיסט ותחית המתים נאו.] נפקא בת קלא [לטובתו התערב הקב"ה, אבל כאן נגדו הקב"ה לא רוצה להתערב, יוצאת בת קול.] ואמרה ליה הב ניהליה דמיתבעא לברייתא [תחזיר לו את הסכין כי הוא לצורך הבריות, העולם עדיין זקוק לו. מה היה אחר כך?] מכריז אליהו [הנביא, שמכירים אותו מהסיפור עם המשיח.] קמיה פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי [משהו מאד נחמד. בסיפור הקודם היה רבי יהושע בן לוי, אליהו הנביא והמשיח. כאן יש רבי יהושע בן לוי, אליהו הנביא מכריז לפניו, והוא מגיע דווקא לרשב"י. סימן שבסיפור שלנו רבי שמעון בן יוחאי הוא בחינת משיח. כמו שנסביר, בדיוק מתאים לאיך שהמהר"ל מסביר את הדרגות של מוחין.] דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא [הוא הגיע לרשב"י שהיה יושב על שלשה עשר ספסלים של זהב-פז. ודאי יש בזה ענין, כתוב שכל צדיק יורש שלש עשרה נהרי אפרסמונא דכיא – שי עולמות ו-יג נהרות – וכאן יש יג ספסלים, ודאי כנגד יגהמ"ר. הוא יושב למעלה מהם, סוד "הוי' הוי'" שלפני יגהמ"ר.] אמר ליה [רשב"י לריב"ל, שכמה דורות אחריו.] את הוא בר ליואי אמר ליה הן נראתה קשת בימיך [מה רואים מכאן? שהדבר הכי חשוב מכל המופתים של בר יוחאי הוא האם זהו צדיק הדור שבזכותו לא נראתה הקשת. זה הענין, לא כמה תורה למדת וכו', אלא רק זה מענין את רשב"י לדעת. רש"י לא כותב, אבל רשב"י אומר 'אצלי לא נראתה הקשת, איך אצלך?'. הוא הרי דווקא הגיע אליו. מה זה אומר? שקשור, כנראה הוא שרש שלו. למה הגיע אליו ולא אל מישהו אחר? כי קשור. הוא אומר שאם אתה קשור אלי, המאפיין הוא אם נראתה בימיך הקשת, האם הגנת. הסיפור קודם היה שתורת החן מגינה עליו, שלא ידבק מהחולה, ומה שמענין את רשב"י בגן עדן האם אתה הגנת על הדור, האם כל כך התעצמת עם התורה בדורך עד שהגנת על כל הדור ולא היה צריך לראות את הקשת.] אמר ליה הן [כן נראה הקשת. רש"י הקפיד ואמר:] אם כן אי אתה בר ליואי [איני מאמין שאתה בר ליואי. הביאו אותך אלי בתור מישהו שכנראה קשור אלי ובמדרגה שלי, ואם נראתה הקשת איני מאמין. מסיקה הגמרא:] ולא היא דלא הואי מידי [לא נראתה הקשת.] אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי [זה שייך כדי למקם אותו, שלא רצה להחזיק טובה לעצמו ולכן שינה בשם הענוה.].

עד כאן סיפור המצורעים, ריב"ל, ומה שהיה בזכות זה. משמע מכאן ברור שכל הזכות שלו להכנס חי לגן עדן וכו' היא שנדבק במצורעים, שהיתה לו מסירות נפש על שליחות.

נראה את הסיפור הבא, סיפור דומה אבל טפה אחרת:

רבי חנינא בר פפא שושביניה הוה [היה חבר של מלאך המות. נראה שלא היה חבר לגמרי, אבל היה חבר.] כי הוה קא ניחא נפשיה אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה [כמו שאמרו לו על רבי יהושע בן לוי.] אזל לגביה ואיתחזי ליה אמר ליה [דבר ראשון שלא היה אצל ריב"ל:] שבקי תלתין יום עד דנהדר תלמודאי דאמרי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו [ורוצה לקיים זאת.] שבקיה [נתן לו חדש כדי לחזור על הלימוד שלו. זה שהווארט הזה לא היה אצל ריב"ל, גם חסיד ומתנגד (כמו שאמרו), אבל מה עוד אומר? יש כאן סיפור של ירידת הדורות – רשב"י, שהוא תנא; ריב"ל, שהוא בתפר והוא בארץ ישראל; רבי חנינא בר פפא, אמורא בבבל. הוא נקרא רבי, ואם מבבל לכאורה צריך להקרא רבי. יש כאן ירידת הדורות, אצל רבי יהושע בן לוי הכל היה מונח בקופסא ולא עלה על דעתו שצריך שלשים יום כדי לחזור על הלימוד. לפי ההמשך, איך שנסביר, הוא לא היה צריך את שלשים הימים כדי לחזור ואילו רבי חנינא בר פפא כן היה צריך.] לבתר תלתין יומין אזל איתחזי ליה אמר ליה [כמו ריב"ל.] אחוי לי דוכתאי אמר ליה לחיי [הסכים לו.] אמר ליה הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא [שוב, אומר כמו ריב"ל. הוא ענה לו אחרת:] אמר ליה כחברך בעית למיעבד לי [אמנם אנחנו ידידים, אבל עד כדי כך אני חבר שלך שאתה רוצה שאתן לך את הסכין?! (אמר לו שאתה רוצה לעשות לי כמו חבר שלך, ריב"ל.) אין כאן רש"י, כנראה זה הפירוש.] אמר ליה אייתי ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה דלא קיימתיה [אמרנו קודם שהאיסור לסכן עצמו לא מפורש בתורה אך הוא מדאורייתא.] אמר ליה מי איכרכת בבעלי ראתן ואיעסקת בתורה [כמו ריב"ל? ולמסקנה, לא נתן לו את הסכין. אין המשך לסיפור, אם הוא לא נתן לו את הסכין – גם הוא קפץ ונכנס חי? לא. כנראה הא בהא תליא. (רק מי שמסתכן נשאר בחיים, מי שנזהר מת בסוף...) כן, זה הווארט, מי שלוקח את הסכין יכול לקפוץ. כאן נגמר החלק הזה של הסיפור.] ואפילו הכי כי נח נפשיה [כשהוא נפטר מהעולם, כאורחיה דארעא.] אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא [בינו לבין כל העולם.] וגמירי דלא מפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרין בדרא קרב לגביה רבי אלכסנדרי [שהיה שם בצבור. הוא התקרב עד עמוד האש ודבר לרבי חנינא בר פפא:] אמר עשה בשביל כבוד חכמים [סלק את עמוד האש הזה כדי שחכמים יוכלו להספיד אותך בנחת.] לא אשגח עשה בשביל כבוד אביך לא אשגח עשה בשביל כבוד עצמך איסתלק [עמוד האש הסתלק ואז יוכלו להתקרב ולהספיד אותו.] אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים [בשביל מה היה עמוד האש בינו לבין כולם? להבדיל בין אחד שקיים את כל התורה לבין מי שלא זכה לקיים את כל התורה, כולל כל החכמים שם.] (אפילו אות אחת) אמר ליה רב אדא בר מתנא לאפוקי ממר דלא אית ליה מעקה לאיגריה [אמר לאביי שהיה כדי להבדיל בינו לבינך, שלא עשית מעקה לגג שלך. בתור מצוה אחת בוחרים במצוה של מעקה לגג. איך קשור לסיפור הזה? מצוה כדי להגין, שאנשים לא יפלו, לא להזיק. (ריב"ל ידע לקפוץ מעל גדרות...) הוא אומר שאתה לא עשית מעקה, והוא הקפיד לעשות מעקה שאף אחד לא יפול. להגיע למדרגת ריב"ל הוא לא הגיע, שהוא נדבק בחולים תוך כדי לימוד תורה לשמה, אבל לעשות מעקה הוא הקפיד. (ולכן גם שמו גדר בינו לבין העם.). הגמרא אומרת:] ולא היא מיהוה הוה וההיא שעתא הוא דשדייה זיקא [באותה שעה, בהשגחה פרטית, כדי לומר את ההבדל בינו לבינו – רק כדי לומר שיש הבדל בינו לבינו בענין של שמירת הנזק של הבריות.

כדי לסיים את הפרק נקרא את הסיום:] אמר ר' חנינא מפני מה אין בעלי ראתן בבבל [רבי יהושע בן לוי נדבק בהם ורבי חנינא בר פפא לא. רב פפא היה בבבל, אבל יתכן שהבן הזה היה בארץ ישראל – ולכן נקרא רבי – שהרי בבבל אין בעלי ראתן ולא יכול היה להדבק בכלל, ואם מלאך המות טוען שלא נדבק בהם סימן שהיה במקום שהיו.] מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר של היזמי אמר רבי יוחנן מפני מה אין מצורעין בבבל [שניהם בארץ ישראל, ומסבירים למה אין כאלה בחו"ל. סימן שאלה מחלות של ארץ ישראל, שלא היו בבבל.] מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת: הדרן עלך המדיר את אשתו.

מה הווארט כאן? שיש כולי עלמא, עמודא דנורא, רבי חנינא, רבי יהושע בן לוי ורשב"י. משמע כאן מהסוגיא שהכל מבנה אחד, בנין רב קומות. איך נסביר?

נתחיל מעמוד האש: עמוד האש – שמבדיל בין הצדיק, ה"חד בדרא", שדווקא מגן על כל הדור שלו, לבין כל העם – הוא ספירת היסוד. כל העם הוא המלכות. הצדיק הזה, רבי חנינא בר פפא שחוזר על התלמוד – כלומר ששייכת אצלו שכחה, וצריך שלשים יום לחזור על התלמיד ולא מעיז להדבק במצורעים – הוא מוחין דז"א בשלמות. רבי יהושע בן לוי, שהוא חבר של משיח וחבר של מלאך המות ולוקח את הסכין ממלאך המות הוא מוחין דאמא עילאה, ששם הדינים מתמתקים בשרשם, ואילו רשב"י, שהוא כאן כמו משיח – אליהו הנביא הוא ממוצע ביניהם – הוא כבר מוחין דאבא. מה נקרא שהקשת לא נראתה בימיו? שהוא במקום הקשת. קשת היא גם דימוי של ספירת היסוד, אבל יסוד אבא. רשב"י הוא בעצמו יסוד אבא ארוך. היום המיוחד שלו הוא הוד שבהוד, אבל בשרש הוא עצמו הקשת. אם רבי יהושע בן לוי הוא פנימיות אמא, שמזדווג עמו כתרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, הוא בתור קשת גם צריך לחתור להתאחד עם ריב"ל שגם אצלו לא נראתה.

יש סוד בקבלה של "לא נראתה הקשת בימיו", שכאשר יש זיווג בין אבא ואמא עילאין השביל שביניהם, היסוד, הוא נעלם. מפני שזיווגיהו תדיר לא רואים את הכח שמחבר אותם, יסוד אבא. לכן, אם אתה באמת בן הזוג שלי, אומר רשב"י לריב"ל, גם אצלך צריך להיות הסימן הזה שהקשת לא נראתה מימיו. אז אנחנו באמת דבוקים "כמער איש וליות", לשון בר ליואי. בר לויאי הוא הליווי של רשב"י. זעיר אנפין הוא העולם, "ששת ימים", אך מי שלמעלה מהעולם לגמרי – מי שיש לו את החן של התורה, שמעלה חן על לומדיה ושומרת, מקיפים דאמא – לא רק שלא פוחד מהדינים אלא ממתיק אותם, כי כל המתקת הדינים היא באמא. לרבי חנינא אין את הכח הזה, לכן הוא כמו שאר החכמים שהיו נזהרים לא להתקרב לבעלי ראתן. מסביר גם את ההלכה של התפארת ישראל – הוא מכיר את הסיפור הזה, אך אומר שאי אפשר להביא ראיה מריב"ל. יש כאן חמשה חכמים נגדו שנזהרו. אין כלל שאין בו יוצא מהכלל, הוא למעלה מהעולם בכלל, הוא באמא. רבי חנינא בר פפא הוא בז"א, כל העולם במלכות, ויש עמוד האש שמבדיל ביניהם. כך נבין את הסוגיא הזו.

כל זה היה רק פתיחה של אגדתא. אני חוזר למה ששאלנו בהתחלה ולא ענינו: איך כופין? כשיש בית דין שכופה, איך עושים זאת? נסתכל בדף עז, א למטה. במשנה כתובים כל מיני דברים שכופים לגרש, אבל לא כתוב – מה שכתוב במקום אחר – שאם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה גם כופין לגרש. למה? כתוב כאן בסוף:

ליתני [בין שאר הכפיות גם] נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו אמר רב נחמן [שאף על פי שהוא הסמכות, כאן אין הלכה כמותו.] לא קשיא הא במילי הא בשוטי [אפשר לכפות בדברים ואפשר במכות. לפני שבוע שמנו אונס ביסורים בנצח והוד. כעת מדברים על כפית בית דין. יש כפיה בשוט והוא אומר שיש גם כפיה בדברים. מה זה? ללכת אליו ולומר לו יפה שאתה צריך לגרש את אשתך ובבקשה תסכים? זו לא כפיה. אומרים שאם לא תעשה מה שאמרנו נפרסם ברבים שאתה עבריין, תהיינה תוצאות של בושה והלבנת פנים בצבור. כלומר, מנסים להשפיע עליו באיום של בושה, להוציא עליו שם של עבריין. זו כפיה במילים ויש כפיה בשוטים. כבר רואים כאן שיש שני סוגי כפיה. רב נחמן רוצה לומר שלגבי אשה ששהתה עם בעלה עשר נשים ולא ילדה כופים רק במלים, אבל לגבי מה שכתוב במשנה כופים בשוטים. כך רב נחמן רוצה לחלק, אבל] מתקיף לה רבי אבא בדברים לא יוסר עבד [אין כזה דבר בכלל שכתובה כפיה והכוונה במלים. איני מקבל את עצם החילוק שלך, כי כתוב במשלי "בדברים לא יוסר עבד", דברים לא שוים שום דבר, הגם שיאיימו עליו שיביישו אותו ברבים. מה המשך הפסוק? "בדברים לא יוסר עבד כי יבין אין מענה" – דברים לא מייסרים את העבד, ואפילו אם הוא מבין משהו הוא לא נכנע, "מענה" מלשון הכנעה. אפילו אם העבד מבין טוב הוא לא נכנע, ולכן אי אפשר לייסר אותו במלים. לפי דעת רבי אבא זה כלל גדול בכל הש"ס, שכל פעם שיש כפיה אי אפשר לומר – כמו שאמר רב נחמן – שאולי אפשר לחלק ויש כפיה רק עם מלים. לא, כפיה חייבת להיות תמיד בשוטים, כי "בדברים לא יוסר עבד". אז לשיטתו למה לא כתוב שאם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה חייבים לגרש.] אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטי התם [במשנה שלנו.] כי אמרה הוינא בהדיה שבקינן לה הכא [בשהתה עמו עשר שנים.] אף על גב דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה [כי הוא כן מצווה על פריה ורביה.].

אמרנו שזה נושא כל הפרק. נסתכל בתוספות בתחלת הפרק – דף ע, א – מחלוקת מאד חשובה בין ר"י בעל התוספות לבין רבינו חננאל. המשנה אומרת הרבה דינים של "יוציא ויתן כתובה", ועל כך אומר התוספות:

יוציא ויתן כתובה - נראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו [חידוש, שזה כופה. אבל ר"ח חולק על כך עם ראיה מהירושלמי, ולדבריו יש עדיין כפיה במילי, ש"יוציא" הוא רק באמירה. נקדים בקיצור לפני שנקרא: הוא מביא את ר"י וראיותיו, את ר"ח וראיותיו, ובסוף אומר שיותר נראית לי דעת ר"י. אבל בפסקי התוספות מביא רק את דעת ר"ח, ש"יוציא" היינו במילי – זה יפה. ביחס לגמרא שלמדנו קודם, רבינו חננאל הוא כמו רב נחמן, שבאמת יש באיזה מקום חילוק בין כפיה במילי לכפיה בשוטי. ר"י הוא כמסקנת רבי אבא, שאין כפיה בדברים. שם היה מדובר שבשניהם כתוב כופין, וכאן כתוב רק "יוציא", אך היחס הוא אותו יחס. הווארט יהיה לנו כאן שאם יש בכלל מושג של כפיה במילי זו שיטת הירושלמי. (מקל נעם ומקל חובלים.) בדיוק. כלומר, דעת הירושלמי – תורת ארץ ישראל, מוחין דאבא – היא שבהחלט יש כפיה במילי בלבד, ואילו דעת הבבלי שאין כזה דבר ותמיד "בדברים לא יוסר עבד". איך דורשים את הפסוק? שמילי לא עוזרים ותמיד צריך שוט. אך איך נסביר את הפסוק? שההבדל בין ארץ ישראל לבבל הוא גם, כמו שאמרת, מקל חובלים ומקל נעם, וגם ההבדל בין בן לעומת עבד. הפסוק אומר "בדברים לא יוסר עבד", מדובר על עבד שלא מקבל מוסר רק בדבור, חייבים שוט, אבל אולי יש מציאות שאינה עבד. בן הוא גם לשון הבנה. אצל עבד "כי יבין ואין מענה", שלכאורה מבין אך לא מבין, ואילו לבן המלים מספיקות כדי שיבין ויקבל. עד כמה שהבנתי כאן, הרא"ש לא מביא את התוס' בכלל. אולי מביא במקום אחר, אבל כאן לא הרא"ש ולא הר"ן. מי שכן מביא בקיצור הוא המרדכי, שכדי להשלים את הלימוד צריך גם ללמוד את התוס', ואת פסקי התוס' שחידוש עצום שלא מביא את הר"י אלא רק את הר"ח, ואת המרדכי. נקרא מהר:] דכיון דשלא כדין עביד [עשה משהו שלא כדין כלפי אשתו.] כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ (יבמות דף לט.) דתנן לא רצו [האחים לייבם, אף אחד מהם.] חוזרין אצל גדול [כבר בקשו ממנו, אבל כעת חוזרים עליו ואומרים לו "או יבם או חלוץ".] ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למיכפייה הואיל ועליה מצוה רמיא [רואים שכאשר חז"ל רוצים לדאוג למצוה כופים בשוטים.] ועוד אמרי' לקמן (דף עז.) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומסיק עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון משמע דלשון יוציא שכופין אותו להוציא [כדברי ר"י.] וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי חדא דבדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך לעיל למ"ד מורדת ממלאכה [בהשוואה של האיש-המורד למורדת.] והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה [ולא כתוב שמוסיפים על הכתובה.] ומאי קושיא דלמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטי אתי שפיר [רואים מקושית הגמרא שהוצאה היא כפיה בשוטים.] וא"ת אמאי לא תני להו [לכל הדברים ש"יוציא ויתן כתובה".] בהדי הנך שכופין להוציא (לקמן דף עז.) וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא [שהוא לא אשם, לא עשה בכוונה.] אבל הנך דאתיא כפייה דידהו [בשוטים.] ע"י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי [שאינן מחלות אלא מלאכות.] דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה [זו לא פשיעה. הוא נעשה בורסי, יש לו ריח רע שלאשה קשה לסבול, אך לא עשה כדי לצער ולהקניט אלא כי לא מצא פרנסה אחרת. אם היה מתכוון לצער היה כמו המשנה הראשונה, שהוא הדיר אותה.] ועוד יש להביא ראיה דיוציא משמע כפייה מדאמר בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה: ושם) עובדא הוה בבי כנישתא בקיסרי קמיה דר' יוחנן ואמר יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה ותימה [מביא עוד משהו שקצת קושיא למה לא נמצא במשנה בסוף, של דברים שמוציאים בעל כרחם:] אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא דהתם אינו פושע בה דמה הוא יכול לעשות שהוא עקר [כמו שאר חליי המשנה.] וי"ל משום דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נשאו בין משנשאו ולא שייך לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל [כי לא ידעה מזה.] ורובייהו מיתרצי בהאי שינויא [עד כאן הביא הרבה מקומות שמשמע ש"יוציא" היינו בכפיה, וגם תירץ את הקושיות.] ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין והכי איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות [אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזר לישראל וכו'.] אמר רבי שמואל תנינא המדיר את אשתו מליהנות כו' שמענו שמוציא שמענו שכופין [יש שני דינים, דין של "מוציא" ודין של "כופין".] ופסק ר"ח משם ש"מ שאין כופין [בשוטים.] אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו [כאן הווארט של מהי כפיה במילי:] כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו [בשוטים.] לא ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא [לא רק "יוציא" אלא] כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא וההיא דסוף הבא על יבמתו התם משמע דלכפותו אמר דכשבא מעשה לפניו צוה להם להוציא [ולכך גם רבינו חננאל יסכים. מסקנת התוספות:] ויותר נראה דכופין בכל הני כדפירש ר"י אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד ע"כ איירי בשוטי כיון דלשון יוציא משמע כפייה היכא דעושה לה עולה [כשהוא בעצמו פשע נגדה ועושה לה עוולה.] ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק [זה מסביר את פסקי התוספות, שמכיון שאין כאן הכרעה ברורה, אך האחרונים האחרים שראיתי לא אומרים כך – מביאים שצריך להזהר, אך לא שלכן פוסקים כר"ח.].

נחזור עוד רגע לדף עז, א. לא קראנו את רש"י על "במילי" ו"בשוטי":

הא במילי - אפריה ורביה במילי מייסרינן בשוטי לא רדינן ליה אבל הנך בשוטי נמי רדינן ליה שאי אפשר לה לקבל.

דיוק יפה במלים בהן רש"י משתמש, בין לייסר לבין לרדות. יעזור לנו להבין גם בפנימיות. אפשר לייסר מישהו במילים. אמרנו שיסורים הם בנצח והוד, ואפשר לייסר במלים. הפסוק אומר "בדברים לא יוסר עבד". ["שמע בני מוסר אביך".] כן, זה יסורים במלים. אבל בשוטים לא סתם מייסרים, אלא לרדות בו כמו עבד, כמו אדון שרודה בעבדו. למה הבבלי תופס את הפסוק "בדברים לא יוסר עבד" כעיקר? יש מי שאומר שכל מי שבא לבית דין – שייך להלכות דיינים – הוא כעבד לגבי הדיינים. לכן צריך לדעת שלא יעזור לייסר אותו בדברים. דברנו על ההבדל בין עבד לבן, ויוצא מהמפרשים שבבית דין אין בנים – אתה לא בן של הדיינים – כולם עבדים שם, ו"בדברים לא יוסר עבד". סימן שבארץ ישראל אין את הדין הזה, שם היחס בין השופט לנידון שונה. מזכיר מה שהרבי אומר שהיום יש "שֹפטים ושֹטרים", ואילו לעתיד לבוא "שופטייך... ויועציך", לעתיד לבוא אין שוטרים בכלל והמשיח נקרא "פלא יועץ". סימן שהשוטר עצמו עובר הסבה. אתמול שמעתי מהרב שהולך לעשות קורסים לשוטרים. לקראת ימות המשיח כל השוטרים צריכים ללמוד בתורת הנפש, לקבל הסמכה להיות יועצים – זה היעוד לעתיד לבוא. כבר היתה בארץ ישראל בחינה כזו, לכן בארץ ישראל יש אפשרות להיות בן. אם אתה יועץ – הנועץ כמו בן שלך. אם אתה שוטר – הוא כמו עבד, שרודים בו במקל. קשור למה שלמדנו במאמר "דער פרומער וארא", אבל עם כל החומרה ביחס לבן 'לילד מרביצים?!' (כמו שאמר רבי נחמן). אם אתה מקיים "חושך שבטו שונא בנו" כפשוטו אתה מתייחס אליו כמו עבד. רדיה היא בפירוש מושג של אדנות, כמו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו". הסדר שם הוא "פרו ורבו" בחכמה ובינה, "ומלאו את הארץ" בדעת, פנימיות המדות, "וכבשה" היינו שהבעל כובש את האשה (לפי הסבר אחד), יסוד, ו"ורדו" היינו מלכות.

כל מה שעשינו עד עכשיו הוא הקדמה כדי לעשות חילוקים כמה סוגי כפיה יש, כמו שדברנו פעם קודמת על סוגי אונס.

יש דוגמה מאד חשובה להבדל בין כפיה על האשה לכפיה על עבד, בהלכות נדרים. לבעל יש כח להפר את נדרי אשתו, אבל יש עוד משהו – לא להפר נדרים אלא לבטל נדרים. מה בין בטול הנדר להפרת הנדר? הלכות נדרים פי"ג:

(ד) המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים.

(ה) ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה [מותר לך, אין נדר.] ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה [תעשי מה שאת רוצה, אך האיסור שלך לא תופס. בבטול הוא כופה אותה לאכול, ואז לא צריך לומר כלום. כאן רואים איך חושבים: מהי הכפיה הזו, בשוטי? במילי? שדוחף לתוך הפה שלה? הרמב"ם מסביר בהלכה הבאה:].

(ו) כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הרי זה הפר ומותרת לאכול ולשתות נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי [קודם אמר שלא צריך לומר כלום, וכאן אומר משהו – "טלי ואכלי". כנראה הכוונה קודם שלא צריך לומר שמבטל את הנדר, אלא רק שתאכל.] הרי זו אוכלת ושותת [אשה טובה, עושה רצון בעלה.] והנדר בטל מאליו.

(ז) המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר. [השגת הראב"ד [הראב"ד מבין שהרמב"ם התכוון שכופה בשוטים וצועק על זה. מדברי הרמב"ם מובן שלא זו הכוונה, מהסיום "בין עשתה ובין לא עשתה" – אם היה כופה בשוטים ודאי בסוף היא תעשה, אפילו חנניה מישאל ועזריה הוא משתחוים לפסל אם היו כופים אותם בשוטים. כאן הוא אומר שגם אם היא לא עשתה מה שאמר לה הנדר בטל.] - וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר א"א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכל התפוש בידינו שהרי שנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו ולעולם אין כח לא לאב ולא לבעל לכוף אלא מדעתן ודרך הפרה שהוא בטול הנדר וכשאמרו שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת ואפילו בשבת צריך שיבטל בלבו דרך הפרה ובכל זמן אם רצתה אוכלת ואם לאו אינה אוכלת אבל לעבדו אינו אומר לו דרך הפרה לפי שאינו מופר אלא כל זמן שהוא שלו ואף שיאמר טול ואכול אינו צריך שאינו יכול לנדור להרע לרבו ואינו צריך לכוף אלא לנזירות].

נראה מה שהרמב"ם כותב בהלכות נזירות פ"ב הלכה יז:

(יז) נשים ועבדים [בניגוד לגוים.] יש להן נזירות והאב או הבעל מפר נזירות האשה אם רצה כשאר הנדרים [בהפרה.] אבל העבד [שרבו לא מפר את נדריו.] יש לרבו לכוף אותו לשתות ולהטמא למתים ואם לא כפה אותו נוהג נזירות.

כאן הראב"ד הבין אחרת, אבל ברור ברמב"ם שלא כך. יש כאן עבד ואשה, ובשניהם שייכת נזירות ולבעל יש כח לבטל, רק שהדרך היא אחרת. אצל האשה הכפיה היא במילי ואצל העבד בשוטי. זה ההבדל בין "וכבשה" באשה לבין "ורדו" בעבד. רדיה היא בשוטי, כדיוק הלשון, אבל באשה יש דין רק כמו בן – שיווסר במילי, ולא בשוטי. יש באמת דוגמה בהלכה שיש כפיה במילי ולא בשוטי.

איזה עוד כפיה יש אצל הרמב"ם? אמרנו שיש לו את הכפיה של כל באי עולם לקיים את המצוות שלהן – לא כתוב שהמשיח עושה זאת. איזו כפיה זו? [במילי...] לכאורה במילי, אומרים שאם לא תעשה נהרוג אותך. מלך המשיח גם כופה את כל ישראל ללכת בדרך התורה, זה גם ודאי לא בשוטי אלא במילי.

איפה יש עוד כפיה ברמב"ם? בסוף הלכות אישות. זה "יכוף" בהקשר של מוסר השכל פשוט, נוגע לכל אחד מאתנו. בכלל, עוד לפני זה, כתוב ש"כופין על המצוות". מי שלא רוצה ליטול לולב כופין אותו, איך? במילי או בשוטי? רואים שמישהו הולך לעבור עבירה וכופין אותו. איך? בשוטי, "עד שתצא נפשו". מענין שיש מי שאומר שזה "עד ולא עד בכלל" ויש מי שאומר "עד ועד בכלל". בכל אופן, ברור שסתם מישהו שלא רוצה לקיים מצוה או מישהו שרוצה לעשות עבירה כופין אותו בשוטי. מה מלך המשיח לגבי עם ישראל? הרבי אומר שהכפיה היא בדרכי נעם. זה יעזור לנו למקם את הכפיה הזו. בכל אופן, איך מתנגד יפרש את "יכוף"? כמו כל הדיינים, שכופים בשוט. לפני שנקרא את ההמשך כאן ברמב"ם, יש עוד סוג של יכוף. יש מי שקבל סמיכה מהנשיא בארץ ישראל או מריש גלותא בבבל, ודיין מוסמך כופה את בעלי הדין לדון לפניו. מי שאין לו הסמכה לכך יכול לדון רק אם רוצים לבוא לדון בפניו. איזו סוג כפיה היא לכפות את בעלי הדין? אם זה בנידוי ושמתא הם סוג של מילי, או ממוצע בין שוטי למילי. לכאורה לא פשוט שאם לא בא לדון בפניו מכים אותו.

שוב, יש עוד סוג כפיה ברמב"ם, בסוף הלכות איסורי ביאה. בסוף הלכות אישות יש את הדינין שלנו, על לידת מומין, אבל בסוף הלכות איסורי ביאה:

(יט) ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות ועוד אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע.

(כ) לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה...

מושג שיש הרבה אצל הרמב"ם, "יכוף יצרו" – איך? בשוטי או במילי?

נראה גם את החידוש המופלא של הרמב"ם בהלכות גירושין סוף פרק ב:

(כ) מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו [בכל הדינים האמורים.] ולא רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו [כדי שיהיה ברור שהכפיה היא בשוטים הוא כותב "מכין אותו". גם כשאין דין מלקות מכין אותו, לא תלוי בזמן ובמקום.] עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול [מדרבנן, אף שמדאורייתא כשר, כי חכמים לא אמרו לגוי.] ולמה לא בטל גט זה [יש בהלכות גיטין גט פסול, מדרבנן, וגם בטל, גם מדאורייתא. השאלה שלו "למה לא בטל גט זה" היא גם על גט כשר, שנעשה כדין בכפית ישראל או בכפית גוים במצות ישראל, וכל שכן ששואל על גט פסול למה לא בטל ממש.] שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל [וגט באונס אינו גט.] שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר [כאן יש לומדות של כל המפרשים ש"תלוהו וזבין" כן תופס, לא נכנס לזה.] או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה [היצר הרע אנס אותו, וההכאה היא להוריד את האונס.] לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו [המכות באות להתיש את היצר הרע.] ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו [כי הוא רוצה להיות יהודי וממילא הוא רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מהעבירות. כל זה חידוש של הרמב"ם. מחפשים לזה איזה מקור, אבל בהחלט מהחידושים הכי גדולים של הרמב"ם, כמו שכתוב בכל הספרים, וגם הרבה בחב"ד. בסוף הוא אומר כמו התוספות:] לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט אע"פ שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט [בכלל, בניגוד לגט פסול כשישראל אנסו אותו, שכן גט מדאורייתא.].

יש כמה שיחות של הרבי, על הרמב"ם הזה, שמסביר את ההבדל בין "רוצה אני" לבין הלשון (בתניא) "כל לב יודע מרת נפשו וחפץ בהצדקה". סוגיא גדולה בחסידות, ההבדל בין חפץ לרצון. גם כשאומר "רוצה אני" זו רק חיצוניות הרצון, לא שרוצה בחפץ לב. הרבי כותב בפירוש שמה שכל יהודי רוצה להיות יהודי ולעשות רצון ה' אינו במודע, כי אם היה במודע היה עושה זאת. אנחנו תמיד מחפשים מקורות למושג לא-מודע בחז"ל ובפוסקים. כאן לרבי פשוט שהרצון של יהודי לקיים מצוות אצל מי שצריך לכפות הוא לא במודע, וגם כשהוא אומר "רוצה אני" זה רק בחיצוניות. [מה עם משומד?] מכיון שלא צריך לעבור גיור כשחוזר בו סימן שכן נמצא אצלו ברדל"א. אצל הרמב"ם לא משמע שהוא מחלק. [האבני נזר אמר על הקוצקער שידע את הרצון הזה, שאינו במודע.] יפה, וכשאומר "רוצה אני" הכוונה לא חפץ, אלא רק רצון חיצוני. הרבי אומר עוד כמה דיוקים כאן.

יש עוד סוג של כפיה שלא הזכרנו. הזכרנו כל מה שרציתי חוץ מדבר אחד, עוד סוגיא שלמה בלומדות. חז"ל אומרים, הלכה למעשה, ש"כופין על מדת סדום". קודם כל, מה הפירוש? "כופין על מדת סדום" היינו שיש דין כפיה על מדות טובות. גם חידוש מופלא בפני עצמו. מהי מדת סדום? הדוגמה בהלכה היא שנפלה ירושה בפני האחים, ולאחד האחים יש שדה במקום פלוני, והירושה כוללת שדה שהיא ליד שדהו, "בר מצרא", ומחייבים את האחים לתת לו את החלק הסמוך לשדה שלו. יש דין אחר – שלפי כמה ראשונים ואחרונים הוא אותו דין במלים אחרות, אבל לפי אחרים אינו אותו דין – של "זה נהנה וזה לא חסר". מה הדוגמה? שמישהו נכנס לגור בבית שלא עומד לשכירות, פולש, ו"זה נהנה וזה לא חסר" אומר שפטור. איך כופין על מדת סדום או ב"זה נהנה וזה לא חסר"? [לכאורה בשוטי, כי זה בבית דין.] לא צריך שוטים.

אחרי כל זה נעשה סדר, לפי הספירות.

לפני כן, נעשה עוד משהו. אמרנו שבארץ ישראל יש כפיה במילי, משהו שמאפיין את ארץ ישראל. בבבל "בדברים לא יוסר עבד", אין כפיה במילי אלא רק בשוטי. האם יכול להיות עוד משהו, מבין כל הדברים שאמרנו, שאינו מילי ואינו שוטי? מה ההבדל הכי פשוט בין מילי לשוטי במושגים של קבלה וחסידות? דיבור ומעשה, יצירה ועשיה בעולמות. בעולם העשיה, "אף עשיתיו", עולם של "אף", צריך מעשה. סתם עבד הוא עבד כנעני, שמקומו בעולם העשיה לפי קבלה וחסידות. שם "כי יבין ואין מענה", גם אם הוא מבין הוא לא נכנע – דיבורים והבנה לא משפיעים עליו, רק מעשה, "אף עשיתיו". הכפיה היא "מעשין" – עולם העשיה הוא תיקון, אבל תיקון על ידי מעשה, בשוטים. [מעשה בגימטריא מילי-שוטי.] נכון. מכל הדברים האלה, ההלכה שסתם כפיה היא בשוטים היא בעולם העשיה, בבל. כתוב שארץ ישראל היא עולם היצירה, ולכן דווקא בארץ ישראל יש גם כפיה במילי – תורת ארץ ישראל יותר קרובה לתורת משיח, כנראה גם משיח יותר נוטה לכפיה במילי. מכאן מתבקש שאם יש לנו כפיה של עולם היצירה במילי וכפיה של עולם העשיה בשוטי, מה לגבי עולם הבריאה ועולם האצילות? ["יכוף את יצרו" היינו "ירעים עליו במחשבתו", כמו שאומר הרמב"ם.] נכון, זו כפיה במחשבה, כפיה של עולם הבריאה. לכן מתאים דווקא לחב"דניק. מתאים לרמב"ם, יש לאדם מצוה לכוף את יצרו בכח המחשבה. יתכן שהיות ש"מחשבה מועלת", שיש צדיק שיכול להשפיע גם במחשבה שלו להועיל, שהוא יכול גם לכוף את היצר הרע של מישהו אחר. במיוחד אם מישהו אחר הוא חסיד שלו, הוא מקבל מהרבי, והרבי במחשבה שלו יכול להועיל לו לנטרל את היצרים שלו. בכל אופן, יכוף את יצרו הוא במחשבה. יוצא שיש כאן שני סוגי כפיה בחוץ וסוג אחד של כפיה בתוכו, מתאים לכך שבריאה היא אור המאיר לעצמו ואילו יצירה-עשיה אור המאיר לזולתו, במלים או בשוטים. ברגע שאומרים שוטים מזכיר עוד מישהו שבסוף איפסיק עמודא דנורא בינו לבין העם – "שמואל בר שילת מרקד אתלת", בו כתוב שוט-שטה-שטות, שלש בחינות כנגד חש-מל-מל. מי שנמצא למטה, בעולם העשיה, צריך גם שיטה, גם שוט וגם שטות כדי שיצליח לשרוד ולתקן את עולם העשיה – הכל קשור יחד. [יש את "כפה עליהם הר כגיגית".] הזכרנו בהתחלה, זה דומה לאיך שנסביר שמשיח כופה. יש עוד נושא שלם שלא פתחנו ולא נפתח, עוד פסוק. מהי כפיה? היום כפיה לשון כיף, הכיף הכי גדול הוא השרש של האונס והכפיה. אבל יש פסוק "ותשת עלי כפכה", "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש" – סתם כפיה לשון כף. משהו מאד שלם, "אין כף אלא לכתר", כל כפיה היא כמו כפה – לשים כפה על הראש. אם מדברים על כפיה דתית, מה הפעולה הראשונה של כפיה דתית? לשים כפה. קודם כל כפה, שיש עליך בעל הבית. יש לנו רשימה של עשרות, אם לא מאות, של סודות בלשון הקדש של זוגות מלים של כף. אדם הראשון נקרא "יציר כפיו" של הקב"ה, שם הכפיה שהנשמה תרד לגוף. חז"ל דורשים גם שה' הוריד את הקומה שלו, השפיל אותו. דווקא עם כפיה הוא נתן לו את מדת השפלות. חוץ מזה שאדם יכוף את יצרו – שיש לו יצר לעריות וכיוצא – מה עוד פירוש בחסידות לאתכפיא היותר פנימית? [יגיעת נפש.] כתוב שיש שתי יגיעות, יגיעת נפש ויגיעת בשר. יגיעת בשר היא לא סיגופים ממש, אבל זוג של סיגופים – זיץ-פלייש. ביגיעת נפש אדם כופה עצמו בעולם הבריאה, התבוננות, ויגיעת בשר היא יותר ביצירה ועשיה. כל העולמות האלה הם אתכפיא. יצא לנו בכלל שכל העולמות התחתונים בי"ע הם סוגי אתכפיא, רק שבבריאה בעיקר "אור המאיר לעצמו", יכוף את יצרו, וביצירה ועשיה "אור המאיר לזולת", כלפי חברו. מה יש באצילות? לכאורה אתהפכא. במאמר "באתי לגני" הרבי אומר שכל החסידות היא "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא", שהתכלית היא אתהפכא. זו עלית העולמות, שכל מה שעושים בבי"ע בדרך לאצילות. למה מה שיש בבי"ע הוא אתכפיא? כי שם יש הרגשת היש שצריך לבטל. בעולם האצילות כבר הכל בטל, ושם יש אתהפכא – מוחין דאמא של אצילות, שם נמתקים הדינים.

יש עוד דרך להסביר: עשיה היא שוטי ויצירה היא מילי, אך במקום לומר שבריאה היא כפיה ביני לבין עצמי ואצילות היא אתהפכא, יש עוד דרך להסביר? אני רוצה להסביר שהכל סוגים שאני משפיע עליך לעשות מה שהתורה אומרת. יש עבד כנעני, שבהפקרותא ניחא ליה, וכדי להשפיע עליו צריך להרביץ לו, כמו סוס. יש אחד שמספיק לאיים עליו בדבור, שאם לא תעשה כך יהיה לך כך וכך – זה היחס לעבד עברי, שקוראים עליו בפרשת השבוע. עבד כנעני הוא עשיה ועבד עברי יצירה. הפסוק "בדברים לא יוסר עבד" מתאים לעבד כנעני, אבל יתכן שעבד עברי כן יווסר במילי. שוב, איזו השפעה על השני – ולא על עצמי – יש בעולם הבריאה? זה חינוך, אני לא צריך להרביץ לך ולא לאיים עליך בדבור – להסביר שיבין בשכל. זו לא מחשבה, אלא הסברה של הענין בטוב טעם ודעת עד שתבין. בעבד כתוב "כי יבין ואין מענה", ההבנה לא משפיעה. יש שכל, כמו שנסביר במקום אחר דווקא בעולם העשיה יש אפילו יותר שכל מאשר ביצירה, אבל הוא שכל מעשי. זה שאפשר להשפיע על ידי טוב טעם ודעת כבר לא שייך לנגלה. הנגלה של התורה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", הוא וה, יצירה ועשיה, ולכן יש כפיה במילי וכפיה בשוטי. כאן מדברים כבר לא בשו"ע אלא חסידות, שהדרך האמתית להשפיע היא בטוב טעם ודעת. איך אני אומר? שאני מסביר לו והוא שומע. הכפיה היא פשוט שהוא שומע אותי – שומע גם לשון משמעת. אם אני אומר והוא שומע לא צריך לאיים עליו וגם לא להרביץ לו.

אם זו הכפיה בעולם הבריאה, מה יתאים במבנה הזה להיות האצילות? [דוגמה אישית.] בסדר, זה יפה. ההבדל בין שמיעה לאצילות הוא בין שמיעה לראיה. יש אריכות מופלאה של רבי הלל בביאורו על קונטרס ההתפעלות על כך שנשמות דאצילות הם נשמות של ראיה ונשמות דבריאה הן נשמות של שמיעה. אם כדי להדריך אותו בדרך הנכונה אני משמיע לו בטוב טעם ודעת – זו דרך השפעה בעולם הבריאה. אך אם אני מראה לו את האמת – ולשם כך הוא עצמו צריך להיות עם חוש הראיה, שיכול לראות, אך אם מתגלה לו האמת בראיה – הוא נשאב לתוך הענין, כמו הביטוי באצילות "לאשתאבא בגופא דמלכא" שקורה מתוך "לאסתכלא ביקרא דמלכא". כך היא ההשפעה מעולם האצילות.

לפי זה מה יהיה כתר? א"ק, כמו בתוך הרבי גופא, שהוא זוכר אותו. כמו הרמב"ם כאן, שהוא מגלה את הלא-מודע שלו לגמרי, אם נפרש שהולך על העל-מודע. לפי זה "נעוץ סופן בתחלתן", שמה שהרמב"ם כותב כאן הוא המדרגה הכי גבוהה, שאם היתה גלויה לכתחילה לא היתה בעיה. איך מגלים? עם שוטים, "אף עשיתיו", לא רק האף של אצילות אלא גם האף של א"ק.

בכל אופן, היו לנו כעת שתי שיטות איך להשלים את היצירה-עשיה עם בריאה-אצילות בנושא שלנו.

כעת נחזור לסיווג הצורות השונות של כפיה, ההקשרים השונים בהם הרמב"ם וכולם משתמשים בכפיה:

כפית האדם את יצרו – שאמורה בעיקר בעריות – מתאימה לספירת היסוד. אדם צריך לעשות אתכפיא בענין שמירת הברית, שנוגע במיוחד לבחורים אבל גם לכולם. הסוג הזה של כפיה מתאים להיות בספירת היסוד.

מה שמשה רבינו צוה בתורה לכוף את כל באי עולם לשמור את כל באי עולם איפה נשים? במלכות. אמרנו שהוא לא אומר בפירוש שזה תפקיד של מלך המשיח, אבל ודאי שייך לעם ישראל שאנו משפיעים וכופים את כל באי עולם לשמור מצוות. אמרנו לאחרונה שהיתה משלחת רבנים שנסעו להודו – לא נזכיר את שמם – שאמרו ר"ל שאין הבדל בין היהדות ולהבדיל (הם לא אמרו) לדת ההודית, ששתיהן דתות לא אוניברסליות, שלא רוצות להשפיע, ח"ו, לא מאיים על אף אחד. לכן זה נחמד, גם היהדות וגם ההודיות, רחמנא ליצלן. מה הפגם שהם עשו? לקצץ בנטיעות, להפריד את המלכות משאר הספירות. המלכות של התורה, המלכות של האידשקייט, היא אחריות על כל העולם, לא רק על עצמנו. היהדות היא לא איזה מין חמולה. לכן מתאים לשים אותו במלכות.

הכי חשוב לנו: אמרנו שיש יסורים בדבור ויש יסורים במכות שנקראים רדיה (לא סתם יסורים, אבל גם סוג של יסורים). לפני שבוע אמרנו שהם עצם הנצח וההוד. זה מאד מתאים לבטול הנדרים של האשה והעבד. כשהבעל כופה הוא לא מפר את הנדר של האשה. כשהוא מבטל את הנדר בכך שהוא שם לפניה את מה שאסרה ואומר "טלי ואכלי" מה הוא עשה? "איהו בנצח", בפעולה הזו היא נצח אותה (במקרה הטוב... הרמב"ם כותב שאם היא לא אוכלת גם מבוטל). ואילו העבד, שכאשר הוא מבטל את מציאותו הוא כופה אותו להטמא למתים ולשתות יין – מחייב אותו לעשות משהו, לאכול (מתי עושים דברים כאלה? לפעמים יש מצבים בריאותיים שמחייבים לכפות לאכול) – עבד לא נכנע בלי מכות. הכנעת העבד עם מכות היא ספירת ההוד, שם יש ממשלה ועבדות. כל המושג עבדות, להתייחס כמו עבד, קשור לספירת ההוד בקבלה. התייחסות כמו בעל ואשה שייכת לנצח.

נדמה לי שגם לפני שבוע לא הסברנו שהקשר בין יסורים לנצח והוד הוא שנקראים שני בדי ערבה. ערבה חובטים, ויש בחבטה גם סוד הנשיקין ויש גם סתם להרביץ. זה היה לנו נצח והוד.

עולים עכשיו: כפית הדיינים את בעלי הדין, עם נידוי או איך שלא יכפו עליהם לבוא לדין (בדיין מוסמך לכך), שייכת למשפט – כפיה לקבל את המשפט של התורה. עדיין לא כפיה לעשות משהו, אלא כפיה למשפט – שייך לפרשת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", פרשת השבוע – כפיה לקבל את משפט התורה. כמו שעכשיו רוצים משפט עברי בארץ ישראל, אז צריך כפיה מסוימת. את הכפיה הזו נשים בתפארת, כי משפט הוא "רחמי", תפארת בקבלה. אומר גם שבכפיה לקבל את המשפט בכל אופן צריכים איזה טעם של רחמים. אני מחייב אותך לקבל את המשפט הנכון של התורה. אתה רוצה לדון לפני גוים, ואסור לך – "לפניהם" ולא לפני גוים – למה? כי אני מרחם עליך. אתה חייב לקבל את המשפט העברי של התורה.

סתם כפיה, שכל "יוציא" לדעת ר"י הוא כפיה בשוטי וגם "כופין אותו עד שתצא נפשו" בעשית מצוה או זהירות מעברה, היא כפשוטו בספירת הגבורה.

הדין המיוחד שהזכרנו בקיצור, ויש בו אין סוף לומדות, "כופין על מדת סדום" – שקשור באיזה אופן ל"זה נהנה וזה לא חסר" – הוא בחסד.

נאמר רק איזה ווארט אחד של לומדות לגבי זה: האחרונים, ראשי הישיבות, אומרים שב"זה נהנה וזה לא חסר" יש שלשה דברים שונים – שלא מחסר בבעלות, לא מזיק ולא מחסר בממון. מהו בכלל דין "נהנה", שכן צריך לשלם? מה המציאות? לדוגמה, שהבהמה שלך אוכלת פירות של מישהו ברשות הרבים. אין חיוב משום מזיק, "שן", ברשות הרבים, אבל כן יש חיוב של נהנה. אם אינו מזיק, מהו החיוב? יש מסבירים ש"נהנה" עושה אותך על דרך בעל חוב – קבלת הנאה ממישהו, אין בכך נזק, אבל אתה בעל חוב לשלם לו בחזרה מה שהבהמה שלך נהנתה. יש מי שאומר שכן סוג של נזק, זו מחלוקת לגבי סתם "נהנה". ב"זה נהנה וזה לא חסר" אין שום נזק, ואין גם פגיעה בבעלות. מהי פגיעה בבעלות? שם הנכסים נקרא על שם מישהו, אך יתכן שאם מישהו נכנס לגור בבית אף שלא מזיק לו ולא מחסר לו ממון כן יחסר לו בבעלות, שיחשבו שלא שלו. אז ב"זה נהנה וזה לא חסר" הכוונה שלא מחסר גם בשם של הבעלות, לא מזיק לו לגופו ולא מחסר לו ממון.

נעשה רק ווארט אחד מלומדות זו: אם נקבל גדר זה של שלשת הדברים, יש בעלות-נזק-ממון. למה הכי מתאים להקביל את שלשת הדברים האלה? הייתי שם אותם כנגד חג"ת. חסרון בממון הוא פגם בחסד, סתם להחסיר מישהו. נזק, להזיק למישהו, שייך לגבורה. החידוש, שלא הבנו לגמרי, חסרון בעלות – הוא לחסר שם, שם הוא בתפארת. כך אפשר לתת מבנה פנימי לשלשת אלה.

בכל אופן, כל הדבר הזה של "כופין על מדת סדום", שתהיה טוב, אל תהיה עם מדות רעות אלא תהיה עם מדות טובות לבחר – ברור שכפיה זו היא תיקון מדת סדום. ["כופין על מדת סדום" בגימטריא "ואהבת לרעך כמוך".] כתוב כאן בדף... יש מי שאומר שמ"ואהבת" לומדים "כופין על מדת סדום", רק שלא עשה גימטריא... רק זה מחזק שכנגד החסד.

אם כן, יש "כופין על מדת סדום" בחסד, כל כפיה רגילה בגבורה, כפיה לקבל את משפט התורה בתפארת, כפיה על מישהו – הדוגמה העיקרית היא לאכול, לבטל את הנדר שלו, שהיינו שהוא לא יענה את עצמו, עינוי כדי שהוא לא יענה את עצמו. יש איך עושים זאת עם אשה ויש איך עושים עם עבד – נצח והוד. כפית היצר היא ביסוד, ואמרנו שכפית כל באי עולם להיות גוים טובים היא במלכות.

מה נשאר לנו? כפית משיח, העיקר. יוצא מזה שהכפיה של המשיח את כל עם ישראל היא כבר בינה. יש כאן מבנה של א-ז, אז שייך לבינה. בינה היא בדרכי נעם, "ויהי נעם הוי' אלהינו", "לחזות בנעם הוי'". נעם הוא פנימיות אמא בקבלה. אם המשיח כופה מהמקום של פנימיות אמא – הוא צריך לכפות אותנו, אחר כך לנצח מלחמות, אחר כך לבנות מקדש ועוד שתי פעולות. אפשר לומר שמשם מקבל את הכח. כופה אותנו מפנימיות אמא. אחר כך מנצח מלחמות מגבורה דעתיק שהיא שרש אבא. מה שאחר כך, מהמקדש ומעלה, כנגד ג' רישין שבכתר.

נסיים בעוד משהו: הרבי מהר"ש כותב במאמר אחד שמה שהרמב"ם כותב, "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שייך לבינה, כח של בינה, אבל ששרשו האמתי הוא לגלות את חיצוניות הכתר, הגלגלתא. כאן המקור למה שהרבי מביא בשיחה, שזה רצון ולא חפץ. הרצון היותר פנימי הוא מו"ס, בו "יש טעם לרצון". סתם רצון הוא בגלגלתא שמתגלה באמא. נסיים בגימטריא של המשפט "כל לב יודע יודע מרת נפשו וחפץ בהצדקה". איפה כתוב? אגרת התשובה פ"ג, לגבי קבלת צומות, דווקא כשיטת הירושלמי ששני חצאי יום מצטרפים ליום אחד. שוב, הרבי מהר"ש כותב שהחפץ הוא מו"ס של הכתר ולמעלה ממנו יש את הרצון בו "אין טעם לרצון", והוא חיצוניות יחסית והוא מתגלה בבינה. החפץ מתגלה מפנימיות מו"ס באבא. חוץ מזה אומר עוד משהו, עוד יותר חשוב, שלומדים דווקא משכם בן חמור, מהסט"א לגמרי, את שלש המדרגות של האהבה שלמעלה מ"רוצה אני", למעלה מרצון חיצוני – חפיצה, חשיקה ודביקה. את כל הלשונות האלה לומדים משכם, פלאי פלאים. יוצא שוב, בקיצור, שכל הלשונות האלה הם עתיק. רצון הוא גלגלתא דאריך, דווקא החפץ הפנימי ביותר הוא המושכל דעתיק, החשיקה היא המורגש, החג"ת דעתיק, והדביקה (כמו "ודבק באשתו") היא הנה"י, היסוד, של עתיק, שמתגלה במצח הרצון. הרצון יוצא מהמלכות דעתיק אבל בכללות מתגלה בגלגלתא, חיצוני יחסית. דווקא החפץ, שהוא המוחין דעתיק, מתגלה בחכמה דאריך, מו"ס, ומשם נמשך לחכמה עילאה.

בכלל, זו סוגיא מאד חשובה של רצון וחפץ. יוצא מזה שמה שמכין אותו היינו 'לדפוק את הראש בקיר' – הכף, הכפיה, היא הגלגלתא, "ותשת עלי כפכה". כתוב שמה שציור האות כ דומה לכתר היינו צורת הגלגלת. יש גלגלתא, קרקפתא וכפה – יש שני מקיפים, שתי כפות. כנראה ששתי כפות הן שתי כפיות, שוטי ומילי, בדרגה מאד גבוהה. צריך לחשוב במי שיש לו רק כפה אחת מה זה? הוא רוצה שזה יהיה מילי, אבל אם יש רק אחד כנראה שוטי. אם רוצה רק מילי שישים עוד מקיף.

נשלים: "כפה עליהם הר כגיגית" הוא באמא, כפיה באהבה רבה, כמו משיח.