קרבנות בדצח"מ

א' אד"ש תשפ"ב – רשימת הרב

קדושת לוי ויקרא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

בפתיחת חומש הקרבנות מסביר הקדושת לוי[ב] את ההבדל בין הקרבנות מן החי לנסכים מן הצומח: החי הוא "שפע שהקב"ה משפיע מחמת חסדו הגדול, בלא מעשה התחתונים" – וממילא הקרבתו לה' היא בגלוי "תן לו משלו"[ג] – ואילו הצומח הוא שפע שבא על ידי עבודת האדם (בחרישה וזריעה וכו')[ד]. מה שבא על ידי עבודת האדם מצומצם יותר, אך בו עיקר השמחה מהרגשת השותפות – "נתתה שמחה בלבי ['בינה ליבא'[ה]]"[ו] – שעל כן נאמר בנסכים "אין אומרים שירה אלא על היין"[ז]. במדבר עם ישראל ניזון רק מחסד ה', אוכלים מהמן ושותים מהבאר, ולכן העיקר הוא הקרבנות, אך בארץ ישראל נדרשת עבודת האדם ומתחדשים הנסכים (שמופיעים כחלק מבשורת הכניסה לארץ אחרי חטא המרגלים[ח] – כתיקון לו בגילוי המעלה הנפלאה בארץ ישראל ובעבודת האדם בה).

דומם-צומח-חי-מדבר הם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה[ט]: י – מדבר, ה – חי, ו – צומח, ה – דומם. אם כן, הקרבנות מן החי שייכים עדיין ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו", ה עילאה שבשם (אמא עילאה היא בסוד "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[י] ומהחסדים הגדולים דאמא, הממתיקים את כל הדינים, נמשך השפע הרב "מחמת חסדו הגדול"), ואילו הנסכים מן הצומח שייכים כבר ל"והנגלֹת לנו ולבנינו", ו שבשם, על ידי עבודתנו שלנו (שיש בה צמצום, זעיר-אנפין, אך בו מופיעה שמחת הלב[יא]).

בעצם, אפשר להרחיב את יריעת הקרבנות לכל הדצח"מ: על "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'"[יב] מסביר אדמו"ר הזקן שהקרבן בא "מכם", שהאדם מקריב את עצמו (עם נפשו הבהמית, "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם") – ה-י (מדבר) מצטרף ל-ה עילאה (חי). אל הנסכים מצטרפים גם המים (בניסוך המים) והמלח (בכל הקרבנות) שאינם בגדר מזון[יג] אלא בגדר דומם. ככל שיורדים יותר מודגש יותר צד התחתון ומתרבה השמחה, ועל כן "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"[יד]. אמנם, בדומם אין עבודה כמו זריעה וכיו"ב, אך בניגוד לבאר במדבר שלא דרשה השתדלות השאיבה היא ביגיעה רבה ובעטיה שמחה רבה – "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"[טו]. עיקר יגיעת הדומם היא השפלות, הנכונות לרדת מטה-מטה, ועם השפלות באה השמחה הגדולה – שמחת דוד המלך בהעלאת ארון ה' בשמחה, כאשר אמר "והייתי שפל בעיני"[טז] (ומשמחה זו דווקא לומד הרמב"ם[יז] לשמחת בית השואבה). "נעוץ סופן בתחלתן" ודווקא דוד המלך הוא המרגיש ביותר "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[יח] (כולל כל מה שבא בהשתדלות האדם).

הרגשת מתנת העליונים היא חוית אין והרגשת שותפות התחתונים היא חוית יש. הבינה היא ראשית היש (שרש ה"גרמוהי", כלי הנברא) והיא גם תכונת השמחה ("אם הבנים שמחה"[יט]) – ככל שגוברת השתתפות הנברא כך גוברת השמחה. לאור זאת ניתן לדרג את ארבע מדרגות הקרבנות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: אין שבאין – בטול אמתי (פנימיות החכמה, י), "אדם כי יקריב מכם" ממש, בבטול כל מציאותו לה'; יש שבאין – הרגשת-חווית החסד הגדול במתנות ה' (כדוגמת המן והבאר במדבר), חסדים דאמא (ה עילאה); אין שביש – הרגשת ה"[אתה דווקא] נתתה שמחה בלבי [שלי]", כאשר מתנת ה' מצומצמת לפי כלי האדם והאתערותא דלעילא של האדם העליון תלויה באתערותא דלתתא של האדם התחתון[כ] הכל בסוד אדם (ז"א, ו) בו מתקיים סוד "אדמה לעליון"[כא] (מעלת ישראל דווקא, "אתם קרוים אדם"[כב]); יש שביש – מדת השפלות של דוד המלך (מלכות, ה תתאה), היש הנברא שדווקא בו מתגלה היש האמתי (סוד דוד בן ישי), "נעוץ סופן בתחלתן" ממש (בגילוי אין שבאין, העולה משיח בן דוד).

ולסיכום:

ימדבר"אדם כי יקריב מכם")אין שבאין

החי קרבנותיש שבאין

וצומחנסכיםאין שביש

הדומםמלח ומיםיש שביש