אל תירא ישראל

קול שמחה וישלח

יום שבת ויצא תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הרבי ר' בונים, כדרכו פעמים רבות, מבאר את דברי המדרש[ב]:

רבי פנחס בשם רבי ראובן: שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו – הבחור שבאבות והבחור שבנביאים. הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר "כי יעקב בחר לו יה"[ג], ואמר לו הקב"ה "והנה אנכי עמך"[ד], ובסוף נתיירא, שנאמר "ויירא יעקב"[ה]. הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר "לולי משה בחירו"[ו], ואמר לו הקב"ה "כי אהיה עמך"[ז], ולבסוף נתיירא, "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו"[ח], אינו אומר "אל תירא אותו" אלא למי שנתיירא.

רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן משם רבי נתן, ראויים היו ישראל כליה בימי המן אלולי שנסמכה דעתן על דעת הזקן אביהם. אמרו, מה אבינו יעקב שהבטיחו הקב"ה ואמר לו "והנה אנכי עמך" – נתיירא, אנו על אחת כמה וכמה. הוא שהנביא מקנתר את ישראל ואומר להם "ותשכח השם עושיך נוטה שמים ויוסד ארץ"[ט]. אמר להון אנשיתון מה אמר לכון "כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה [ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאֻם הוי']"[י], אם ראיתם שמים שמטו והארץ מתמוטטה מנטיית שמים וארץ לא היה לכם ללמוד?! אלא "ותפחד תמיד כל היום"[יא].

"בחור" כאן הוא כמו "בחיר", מלשון בחירה (המעידה, כידוע בחסידות[יב], על הבחירה החפשית לגמרי של ה' – בחירת העצמות)[יג]. אכן, שואל רבי בונים, מהו הקשר כאן דווקא לתואר הזה וכיצד הוא מתקשר להמשך המדרש על הזמן של גזרת המן:

ענין בחור שבאבות ושבנביאים שהזכיר כאן מה ענין לזה.

והוא משיב:

אמנם ביאורו, כי בא לומר, שאין ראוי לאדם אשר הוא כללי, כמו יעקב אבינו ע"ה, שכולל עדת יעקב, וגם משה רבינו ע"ה שהיה כולל ס' ריבוא ישראל[יד], אין ראוי להיותם יראים, כי לא יטוש השם את עמו שהם עיקר ושורש הבריאה. וזה שאמר ראוים היו ישראל כליה בימי המן. כי לכאורה קשה, שהיה לו לומר בימי אחשורוש, כי החטא היה שהשתחוו לצלם ונהנו מסעודת אחשורוש[טו]. אמנם פירושו, על שהיו יראים מגזירת המן, שהיה על כלל ישראל, על זה היו ראוים כליה, כי אין ראוי להם היראה וכו', אלולי שנסמכה דעתן על דעת הזקן שהובטח "והנה אנכי עמך" ונתיירא. ועל זה הנביא מקנתרן ותשכח השם עושיך, שהבטיחך "אם ימדו שמים וגו'", אם ראית שמים וארץ מתמוטטין, דאין ראוי לכם לפחד משום דבר.

הוא מפרש ש"בחור" פירושו כללי. ההגדרה הראשונה של רבי היא היותו נשמה כללית[טז] – מי שאוהב את כולם ומזדהה עם כולם. אצל יהודי צריך להיות מונח בפשיטות שקיומו של עם ישראל ככלל הוא נצחי, ולכן בנוגע לכלל-ישראל אין להתיירא. כיוצא בכך, על כל מי שהוא נשמה כללית, הקשור בעצם לכלל ישראל – אין להתיירא ממאומה. המדרש מבקר את שתי הנשמות הכלליות העיקריות, יעקב אבינו ומשה רבינו, על כך שנתייראו וקושר זאת ליראה של כלל ישראל מגזרת המן (אלא שיראת יעקב ומשה שמשה 'תירוץ' שהצדיק את יראת כלל ישראל).

מי, אם כן, תקן את היראה הזו של הנשמות הכלליות? מרדכי הצדיק – עליו נאמר "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[יז] (והוא נשמה כללית לכל "עם מרדכי"[יח]) – שקיים בעצמו "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[יט], "ולא קם ולא זע"[כ] ללא כל פחד. גם כאשר נגזרה הגזרה ומרדכי יוצא בשק ואפר וזועק זעקה גדולה ומרה הוא אינו חושש – הוא נוהג על פי הדין בעת צרה, כאשר יש להתענות ולהתפלל, אך ברור לו כי בוודאי "רוח והצלה יעמוד ליהודים"[כא].

בדורותינו התיקון לכך הוא, כמובן, הצוואה למורנו הבעל שם טוב – "אל תפחד משום דבר חוץ מה'"[כב], צוואה שחלקה השני הוא ההזדהות עם כלל ישראל, "ותאהב כל יהודי בכל מאדך". מורנו הבעל שם טוב גם הוא נשמה כללית, הנקרא ישראל על שם העם כולו[כג]. אך מהי ההוראה בתורה הזו, העוסקת ביחס לכלל ישראל ולנשמות הכלליות, ביחס לכל אחד ואחת מאתנו?

ככל שמתקרבים לגאולה על כל אחד ואחת להרגיש ולהתנהג כ"נשמה כללית" – להזדהות עם כל היהודים, לאהוב אותם, לדאוג להם ולהתמסר לשליחות לטובת העם כולו. על האחריות הכללית הזו אמר הרבי מליובאוויטש[כד] שבדורנו על כל אחד להיות אדמו"ר. הנהגה כזו, מתוך תחושת הפשיטות של קיום הכלל והזדהות עמו, מאפשרת לחיות ולפעול תמיד ללא כל פחד, מתוך הבטחה שבמי שהרבים צריכים לו מתקיים "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"[כה]. על כך נאמר כי בדור הגאולה "הקטֹן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום"[כו] וההנהגה הזו מביאה לגאולה בבחינת "זכו – 'אחישנה'"[כז] כסיום הפסוק "אני הוי' בעתה אחישנה".