שמירת המקדש
ט"ו תמוז תש"ס – ירושלים
לימוד במאמר שמירת המקדש
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור זה – כחלק ממאמץ הקמת "משמר המקדש" – הרב לימד את מאמר שמירת המקדש מאת הרב יוסי פלאי, בו מובאות הדעות השונות בנושא מצות שמירת המקדש בזמן הזה. תחילה דובר על ה"משכנות לאביר יעקב" ועל השתדלותו לחדש מצוה זו בזמן הזה. לאחר מכן נסקרו הדעות השונות מהן עולה כי עיקר המצוה הוא לא להסיח דעת מהמקדש.
א. שמירת המקדש בזמן הזה נותנת כבוד למקום המקדש
שמירת המקדש – "נעשה ונשמע"
נלמד משהו – מצות שמירת המקדש. היות שעכשיו יש לנו מבצע ב"ה של משמר המקדש, שנרשמו יותר מ‑1000 אנשים לתרום כל שנה לשמור שעות מסוימות על המקדש, אז זה צריך לקיים בנו "נעשה ונשמע"[ב], שקודם עושים את זה, אחר כך צריך לחקור על פי תורה זה בדיוק הדבר הזה שעושים.
מי שילמד את הדברים שכתב יוסי, יוסי הכין טיוטה של ההלכות בנוגע לשמירת המקדש, כמו שאמרנו שזה כבר קיים בפועל, אבל ה"נעשה" עובר את ה"נשמע" – נעמיק-נתבונן במצוה זו מכל הצדדים. יש אפילו מי שאומר שלא צריך בזמן הזה, שיש איסור לעשות את זה בזמן הזה, אבל יש הרבה פוסקים, רובם ככולם וגם הרבי מסכים לכך[ג] שיש אכן ענין לשמור בזמן הזה.
ה"משכנות לאביר יעקב"
עוד יותר מזה, מי שכתב את הספר "משכנות לאביר יעקב", שהוא חסיד חב"ד לפני כמה דורות, הריץ אז מכתבים עם כל גדולי הדור, "אבני נזר" במיוחד, ועם כולם, האדר"ת, כולם דנו-דשו בסוגיה הזאת. והוא כל כך מחזיק מהמצוה הזאת שהוא אומר שיש בה משום זירוז הגאולה[ד], הוא אומר שביאת המשיח והגאולה לעם ישראל תלויים בכך שנחדש את המצוה.
הוא עצמו ארגן משמרות ליד הכותל המערבי, זה מה שהיה ניתן אז, והוא דאג שבתוך המשמרות שהוא ארגן אז יהיו גם כהנים וגם לויים וגם ישראלים. אחד מהחידושים הגדולים כאן שהוא גם צרף ישראלים, וזה מאד נוגע לנו היום, בגלל שרוב האנשים שנרשמו לעשות את השמירה הם ישראלים, והיות שעל פי פשט המצוה הזאת היא מצות הכהנים והלויים אז זה חידוש גדול מאד שאפשר לצרף ישראלים. זה גם אחד מהנושאים כאן שבספר הוא כותב באריכות[ה].
הוא היה מגאוני הדור, גלבשטיין זה השם, הצאצאים שלו עדיין משפחה חשובה בחב"ד, וגם הצמח צדק מאד שיבח אותו. קודם היה חסיד קוצק, אחר כך הוא הגיע לליובאוויטש, הצמח צדק מאד-מאד שיבח אותו, עד כדי כך שיש סיפורים שהוא אמר עליו שיש לו ניצוץ של משיח וכל מיני דברים מאד גדולים. הוא שלח אותו לארץ ישראל לשליחות מיוחדת, יש הרבה-הרבה סיפורים מופלאים ביותר על היחס של הצמח צדק למחבר הספר הזה. אחד מהחידושים שלו בספר הוא שבזמן הזה יש ענין שגם ישראלים יצטרפו למצוה הזאת.
ה'חינוך' והרמב"ם לגבי מצות שמירת המקדש
שוב, יוסי כתב כאן טיוטה, שכולם יחזיקו את הטיוטה הזאת. אני רק אקרא כמה נקודות כאן. אני מתחיל לקרוא מהדברים שרשמתי לעצמי, קודם נקרא בפנים בסימן ב' כאן, שהכותרת של הסימן:
האם מצות שמירת המקדש נוהגת בזמן הזה
נקרא מה שהוא כותב, איך שהוא מסכם את הסוגיה:
אמנם בספר החינוך (מצוה שפח) כתב בפשטות [החינוך מביא את המצוה הזאת, שמירת המקדש, והוא כותב שם בפשטות] שמצוה זו נוהגת בזמן הבית [כך כידוע החינוך מסיים כל מצוה, מתי היא נוהגת, אז הוא אומר שזה נוהג בזמן הבית], ומשמע שאינה נוהגת בזמן הזה כלל [כך המשמעות הפשוטה של הדברים], אך כמה אחרונים דנו בדבר והעלו שיש לומר אחרת [כלומר שיש כמה וכמה אחרונים שעסקו במצוה הזאת ואמרו אחרת, שלא נכון שהיא נוהגת רק בזמן הבית].
שאלה זו קשורה להגדרת מהות השמירה [אם היא כן נוהגת או לא נוהגת – זה קשור איך נגדיר את המהות של השמירה, בשביל מה יש את המצוה הזאת. זה כמו לדרוש כאן טעמי מצוה, שהרמב"ם עוסק בזה בספר מורה נבוכים. בדרך כלל לא עוסקים בזה, רק רשב"י היה עוסק בטעמי המצוות[ו], וכתוב שגם משיח בא לגלות טעמי תורה וטעמי מצוות[ז], בכל אופן כאן זה קשור גם להגדרה הלכתית של מהות מצות שמירת המקדש]:
[איך כותבים את זה הפוסקים?] לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים [תכף נראה מי הם עוד ראשונים] מהות השמירה היא לכבוד [אפשר להגדיר שמהות השמירה היא בשביל להרחיק את הטמאים, מצות שילוח טמאים מן המחנה. במורה נבוכים מביא הרמב"ם את הטעם הזה, כשהוא דן שם על טעמי המצוות, ביחד עם הטעם של הכבוד, אבל בי"ד, בהלכה הוא לא מביא בכלל שטעם השמירה הוא משום הרחקת טמאים. הוא כותב אך ורק שהשמירה היא לכבוד, לעשות כבוד למקום. מה זה המקום הזה? המקום הכי מקודש, נקרא "פלטרין של מלך", זו לשון הרמב"ם, זו לשון חז"ל שעל פיה פוסק הרמב"ם],
וכמו שאמרו חז"ל: "אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים לפלטרין שאין עליו שומרים" [כלומר שזה שייך למקום של הפלטרין, ה"פלטרין של מלך"].
דעת האחרונים שמצות שמירת המקדש נוהגת גם בזמן הזה
והנה, לדעת כמה אחרונים, כיון שקדושת מקום המקדש לא בטלה [יש מחלוקת הפוסקים, בעיקר בין הרמב"ם לבין הראב"ד אם קדושת מקום המקדש[ח], האם היא בטלה או לא. הרמב"ם אומר שלא בטלה והראב"ד כותב על הקדושה שכן בטלה. בכל אופן, רובם ככולם פוסקים כמו הרמב"ם, שקדושת מקום המקדש לא בטלה. אז אם לא בטלה יש שם עדיין דין "פלטרין של מלך". אם נאמר שבטלה כמו הראב"ד אז יש מקום לומר שהוא כבר לא נקרא "פלטרין של מלך", אבל לפי הרמב"ם שיש עדיין קדושת המקום שם – יש לו עדיין דין "פלטרין של מלך", צריך לשמור לכבוד],
לכן צריך גם היום שמירה לכבוד המקום, ובדומה למצות מורא מקדש הנוהגת גם בזמן הזה [כמו שנדבר על זה בהמשך – "מורא מקדש" כתוב בפירוש שנוהג גם בזמן הזה. כל הדינים של "מורא", לא לירוק, לא להיכנס עם נעליים[ט] וכו' וכו' – כל הדינים של "מורא מקדש" נוהגים. אם "מורא מקדש" נוהג אז לכאורה גם "שמירת המקדש" צריכה לנהוג בזמן הזה].
כן היא דעת המלא"י
ה"משכנות לאביר יעקב" כותב בפשטות שזה כמו "מורא מקדש". [זה לא חלק מ"מורא מקדש"?] לא, זו מצוה בפני עצמה, בתורה כתוב, "ושמרו"[י], כתוב על הלויים והכהנים שישמרו את המקדש, יש הרבה פסוקים על זה, בחומש במדבר בהתחלה, משמרת המקדש, "משמרת הקדש"[יא], יש כמה וכמה פסוקים. אולי נביא פסוק אחד בהמשך.
אז יש מצות "מורא מקדש" ויש מצות "משמרת המקדש", אבל עדיין צריך באמת להבין על פי פנימיות מה הקשר. כמו שאתה בשכל הראשון חושב שהם אותו דבר אז אולי שיש קשר ביניהם, צריך להבין על פי פנימיות מה הקשר בין מצות "מורא מקדש" לבין "שמירת מקדש". אבל אם "מורא מקדש" נוהג גם בזמן החורבן בזמן הזה, שאין בית המקדש, אז לכאורה, ככה כותב את זה ה"משכנות לאביר יעקב"[יב] בשכל ישר, גם "שמירת המקדש" צריכה לנהוג בזמן הזה.
ו[ככה גם]האדר"ת [שהוא חותנו של הרב קוק כידוע, גם פוסק כמו ה"משכנות לאביר יעקב" – הם היו באותו זמן, וגם התכתבו ביניהם – שיש "שמירת מקדש" גם בזמן הזה].
ובדורנו כן הסכים הרבי מליובאוויטש [יש כמה שיחות של הרבי על הדבר הזה[יג], וגם הוא מסכים להלכה כמו ה"משכנות לאביר יעקב" והאדר"ת שהמצוה הזאת נוהגת גם בזמן הזה, כמו "מורא מקדש"].
ולעיקר הסברא נראה שהסכים גם האבני נזר [מי שנחשב ממש הגדול באותו דור הוא ה"אבני נזר", ועיקר ההתכתבות באמת עם המחבר שלנו, שנקרא ה"משכנות לאביר יעקב", לבין גדולי הדור, היתה איתו, עם ה"אבני נזר", אז משמע שגם ה"אבני נזר" מסכים לעיקר הענין שהמצוה הזאת נוהגת בזמן הזה].
תשובה על דברי "עיר הקודש והמקדש"
בסדר, תכף נראה בהערות. עכשיו כותב יוסי בסוף:
אך יש שחלקו על זה ואמרו שהכבוד שייך רק ל"פלטרין" בנוי
יש מי שחולק על כל הענין הזה. שוב, לשון חז"ל היא "אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין", אז יש ודאי סברה לומר – מתי אפשר לתת כבוד לפלטרין? אם הוא בנוי. אפילו קדושת המקום, אפילו שיש שם רשימו – בלשון הקבלה – אבל לתת כבוד לרשימו זה לא מתאים. כביכול לתת מורא לרשימו זה כן, שיש מורא מקדש לרושם שנשאר מהקדושה גם כשהבנין כבר הרוס וחרב. לתת מורא זה בסדר, אבל לתת שמירה לא צריך.
מי אומר את זה? הרב טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש. מה הוא כותב? יוסי מצטט מהספר של אותו אחד מהאחרונים שחולק ואומר שאין מצוה של "שמירת המקדש" בזמן הזה, כמו פשטות לשון החינוך. הוא טוען ואומר כך:
בזמננו שגלה כבוד מאתנו ומקום מקדשנו זרים הולכים בו [זה המצב היום] ולא אנחנו, איזה כבוד תתן לו השמירה מצדנו? [זה שאנחנו נשמור על השקצים שמסתובבים שם?! לזה אנחנו ניתן כבוד?! ניתן כבוד לשיקוץ שומם שנמצא שם על ההר?! מה זה לתת כבוד?! (מי זה?) הרב טיקוצ'ינסקי. יש ספר שנקרא "עיר הקודש והמקדש". אז הוא כותב ככה – מה שייך לתת כבוד במצב הנתון היום?]
[כותב יוסי אחרי הציטוט הזה:] אך יש לדחות דבריו, שאמנם עיקר הכבוד הוא כשאנו שולטים במקום המקדש, אך יש כבוד גם בעצם היחס שלנו למקום המקדש, אף כשאין ידינו תקיפה
מה הוא כותב כאן? זו כבר סברה דיליה, של יוסי. שוב, הרי רוב האחרונים לא כותבים ככה, ראינו כאן שרוב האחרונים מסכימים שיש מצוה. אז אם כן רק צריך איזו סברה כדי לסתור-לדחות קצת את הדברים האלה ששמענו עכשיו. הוא אומר – כאילו מדעתו – שודאי עיקר הכבוד הוא שיש פלטרין בנוי, שנותנים את הכבוד לפלטרין של מלך, אבל יש כבוד גם בעצם היחס שלנו למקום המקדש. אם מקום המקדש עדיין מקודש ואנחנו מסתובבים ונותנים לו כבוד – יש בזה ערך, "אף כשאין ידינו תקיפה".
אפשר לומר שזה ערך פחוּת, אבל זה ערך מסוים שנותנים למקום. כאילו אנחנו ודאי לא חושבים על מה שקורה שם בפנים בתכל'ס, נותנים כבוד מעשי, אבל נותנים כבוד מעשי למשהו רעיוני, מופשט, משהו רוחני.
מה הוא אומר כאן "עיר הקודש והמקדש"? איך אתה נותן כבוד, כשתכל'ס מסתובבים שם שקצים ו"שועלים הִלכו בו"[יד] בתוך הקודש. יש שם "שקוץ שֹמם"[טו] על מקום המקדש – לזה אתה נותן כבוד?!
מה התירוץ? צריך להסביר את זה יותר טוב, שזה האבסורד של העולם שלנו, עלמא דשקרא, שבאמת רואים שם שקר, אבל אנחנו מאמינים וקשורים לאמת, והאמת היא שיש שם קדושה. נותנים כבוד לאמת, לאמת לאמתו. עושים כאן הבדלה בכבוד, לא מתייחסים בכלל ואפילו מבטלים את ה"שיקוץ שמם" שיש שם, ואת ה"שועלים הלכו בו" שיש שם, ונותנים כבוד לאמת.
השמירה – תכסיס מלחמה רוחני
כתבתי בצד שצריך להוסיף כאן עוד נקודה, עוד יותר פשוט וברור שגם אליבא דרמב"ם וכל הראשונים והאחרונים שעיקר הטעם הוא לתת כבוד. חוץ מהטעם השני שהוא דן בו, של שילוח טמאים, אבל גם בענין הזה של כבוד, יש כביכול בחינה של כבוד שנועד לבטא ולהביע את האמונה ואת הציפיה שלנו שבמהרה יבנה המקדש, ונתינת הכבוד היא – כמו שגם כתוב כאן ובעוד מקומות בחיבור הזה – כדי שלא נסיח דעת מהאמונה שלנו. אפילו תוך כדי ששומרים-מסתובבים שם, שומרים את המקדש, נכוון שבמהרה הקב"ה באמת יגרש את הזרים, את הקליפות, את הטומאה, את השקץ שיש שם למעלה ובשביל זה אנחנו מסתובבים שם, כדי להגביר.
יש כביכול גם פעולה רוחנית בתוך הכבוד. כמו שפעם דיברנו, שגם על פי קבלה לפעמים עושים הקפות ואומרים "אנא בכח", כמו ביריחו שתוקעים בשופר והחומות נופלות, זהו גם תכסיס מלחמה רוחני. לכן בכלל אנחנו מייחסים לכל משמרת המקדש כעין גרעין צבאי של צבאות ה', של צבא מלכות ה'. חוץ מזה שיש פה מלחמה רוחנית על המקום גופא, זה שיש משמר מקדש של חיילים ששומרים – מי שומר? חיילים שומרים! לכן גם המגמה שלנו במשמר המקדש היא לעשות מדים. נריה שמארגן את זה שואף מההתחלה, זה היה כל הרעיון, שילכו עם מדים. ברור שכאן זה צבא – כמו שגם נאמר בהמשך – שהוא "מועט המחזיק את המרובה". כלומר, האנשים האלה באים במודע לייצג את כל עם ישראל, כאילו שאנחנו פה הדעת של עם ישראל שלא מסיחים אותה מהמקום, מה"במהרה יבנה".
כהנים – "מהרה יבנה המקדש"; לויים – געגועים
לכאורה גם כאן צריך להוסיף את זה, שזה שאנחנו עושים שמירה – מה זה כבוד? יש מקום הרוס שנותנים לו כבוד – מה זה הכבוד? הבעת אמונה שהמקום הזה יבנה. זו הבעת אמון והבעת ציפיה, וגם שהשלטון על המקום יחזור למקומו במהרה ונוכל לבנות את המקדש.
[הרבי מסביר[טז] שנשמור כדי שכשיבוא בית המקדש ואין שום שמירה] זה גם כן נקרא "במהרה יבנה המקדש", הרבה דינים של כהונה דווקא. אפשר לומר שזה שיש כוונה כזאת שאו-טו-טו המקדש ירד מהשמים בנוי ומשוכלל[יז] ואז צריכה כבר להיות שמירה – נגיע לזה תכף – זו כוונת כהנים, כמו שכתוב[יח] שהכהנים כל הזמן צריכים להיות בהתכוננות לבנין בית המקדש לכן לא צריכים לשתות רביעית משקה יין, כדי לא להיות שיכורים, שיוכלו מיד לעבוד את העבודה, יש הלכה.
הרי השמירה – כמו שנסביר יותר בהמשך – היא מצוה גם על הכהנים וגם על הלויים, אבל צריך לומר שהמודעות או הכוונה של הכהנים היא ודאי אחרת, בחינה אחרת. מודעות השמירה של הכהן היא אחרת ממודעות השמירה של הלוי. זו המצוה היחידה שכוללת-מאחדת גם את הכהנים גם את הלויים.
שאר מצוות המקדש: או שהן מצוות כהן או שהן מצוות לוי, אין דבר כזה גם כהן וגם לוי. גם יש פה משהו מאד מיוחד, גם כהנים וגם לויים. אם כי שלכל אחד יש את המקום שלו איפה הוא שומר, שהכהנים הם יותר בפנים והלויים יותר בחוץ, אבל על פי תורה זו מצוה אחת שיש בה שיתוף פעולה בין הכהנים לבין הלויים. זה גם משהו מאד-מאד מיוחד שמאפיין את המצוה הזאת.
שוב, צריך לומר שהיות שעיקר המצוה הוא לשם כבוד, ככה פוסק הרמב"ם ורוב הראשונים[יט], ונתינת כבוד היא משהו במחשבה. מה זה לתת כבוד? זה משהו פנימי, חובת הלבבות. ברור שאיך שהכהן נותן כבוד במחשבה שלו זו בחינה אחרת – כמו שנסביר – מאשר איך שהלוי נותן כבוד.
המודעות הזאת שעוד רגע בית המקדש יורד וצריך להיות כבר מוכנים, כלומר לראות את בהווה ממש את העתיד לבוא משמים, היא בחינת כהן. כמו שנסביר, כהן הוא בדרגת חכמה, וחכמה היא ראיה מידית, למעלה מהזמן, שהמקדש נמצא בהווה ממש.
מה שאין כן לוי, שחלק מהתפקידים שלו – כמו נסביר בהמשך – הוא גם להיות משורר, בניגונים יש ניגונים שמחה ויש ניגוני געגועים, שהם רצוא ושוב כידוע אצלנו, ועיקר הבחינה של לוי הוא רצוא בניגון שלו, זה הגעגוע. הרי המודעות של הלוי היא יותר של פשוט ציפיה ואמונה חזקה, כמו שאמרנו. זו התגברות, הרי "אני בינה לי גבורה"[כ] נאמר על הלוי, ותוך כדי שאני שומר אז אני מתחזק באמונה וגם כן מכוון שהגעגועים שלי הם למקום שיבנה במהרה. לאו דווקא שאני רואה אותו בהווה ממש, ברגע זה, אבל אני מאד-מאד מתחזק באמונה וציפיה בגעגועים שהוא יהיה.
כמו כן, אני גם מבין שזה גופא תכסיס מלחמה כדי לגרש את הקליפות. הרי גרשון הוא אחת ממשפחות הלוי-הלויים. הוא בעצם הבכור, עוד לפני קהת. כתוב[כא] שהדבר הראשון אצל הלוי הוא גרשון שהוא מגרש, מגרש את הקליפות. שוב, בשמירה של הלוי יש לא רק משום גירוש, מה שנקרא שילוח טמאים מן המחנה, אלא שתוך כדי הכבוד אתה מבטל את האחיזה של ה"שועלים הלכו בו".
אבל הפשט הוא שאתה פשוט מסתובב שם ומראה שאתה בשם עם ישראל מכבד את המקום ואומר שאתה מצפה שהוא עוד רגע יבנה.
אם כן, זהו הבדל דק, אבל מתחבר. נראה שהכהן והלוי הם חכמה ובינה על פי סוד, מוחין דאבא ומוחין דאמא. מוחין דאבא הם למעלה מהזמן, מוחין דאמא הם בתוך הזמן, התחזקות בתוך הזמן וציפיה וגעגועים בתוכו, נקרא לזה בתוך התהליך ההיסטורי של מה שקורה כאן. התחזקות היא הלוי, הכהן הוא ראיה, לראות את הגבר כבר בהווה ולפעול בהתאם. זהו השיתוף ביניהם. חכמה היא ראיה עכשיו, בהווה, ושמיעה של הבינה היא מרחוק מתוך ציפיה וגעגועים.
שוב, כאן זו רק היתה נקודה להדגיש כביכול כנגד הטענה האומרת 'בזמננו גלה כבוד מאתנו ומקום מקדשנו זרים הולכים בו ולא אנחנו, איזה כבוד תתן לו השמירה מצדנו?'. ודאי אפשר בקלות לסתור אותה ולהסביר יותר טוב שהשמירה גופא מגביהה את האמונה והבטחון ב"יבנה המקדש", וגם פועלת פעולה של גירוש קליפות, ברוחניות על כל פנים. זו נקודה אחת.
ב. אי הסחת דעת מהמקדש
כבוד – לא להסיח דעת
עכשיו נחזור רגע לדברי הרמב"ם ועוד ראשונים הסוברים שמהות המצוה היא לתת כבוד ל"פלטרין של מלך". כאן הוא כותב בהערה ד – מי עוד כותב כך, שזה בשביל כבוד?
פירוש הראב"ד ריש מסכת תמיד [הראב"ד כך כותב שזה משום כבוד]. [אחר כך הוא אומר שגם ה]חינוך מצוה שפח [גם כותב שזה משום כבוד]. וכיו"ב ברמב"ן במדבר א, נג [גם הרמב"ן על התורה כותב שזו מצוה של כבוד], ו[גם]רבינו בחיי במדבר יז, ד. ו[גם]בפירוש הרא"ש לתמיד כתב [עכשיו הוא מצטט את הרא"ש. אם כן, הוא הביא כאן שורה נכבדת של ראשונים שכולם אומרים שהסבה משום כבוד, ובסוף הוא מצטט פה את הרא"ש] שהשמירה היא ל"כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה"
זהו ציטוט מאד חשוב, בגלל שקודם כל, הציטוט הזה בעצם אומר את מה שאמרנו קודם, שהרא"ש כאן מגדיר את הכבוד, שכבוד הוא לא להסיח דעתו. עוד פעם, קודם אמרנו שכבוד הוא משהו פנימי, שאדם נותן כבוד זהו רגש פנימי, כלומר שאם אדם יסתובב ולא יתן כבוד בלב – אז מה הוא עשה? אפשר היה באמת לומר שכבוד הוא חיצוני, שמי שמביט מבחוץ צריך לראות שיש שם אנשים מסתובבים. זהו כבוד בפני הצופה בשומרים, לא כל כך תלוי בכוונה שלהם. אז אם יש שם שומרים שהולכים מסביב – מי שרואה את הדבר הזה, כמו שחז"ל אומרים ש"לא דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין", זה כביכול זה שיש שומרים עושה רושם. ככה אפשר ללמוד פשט שזה לגמרי חיצוני, לאו דווקא פנימי.
אבל כאן הרא"ש אומר לא ככה. לתת כבוד אין הפשט רק שיראו שיש מי שמסתובב. לתת כבוד הכוונה שלא יסיחו דעת. ברור שאי הסחת דעת מתחילה מהשומרים בעצמם. כמובן, מי שרואה את השמירה גם לא מסיח דעת, כביכול היא מעוררת אצל כולם את הדעת. מהי הדעת? ההתקשרות למקום.
מחלוקת הרא"ש והרמב"ם לגבי זמן השמירה
מה הוא כותב הלאה? "שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה". בפרט הזה הוא חולק על הרמב"ם, בסוף, בגלל שהרמב"ם כותב בפירוש[כב] בהלכה שמצות "שמירת המקדש" היא רק בלילה, ככה הוא כותב בי"ד, שעיקר הזמן שצריך לא להסיח את הדעת הוא בזמן שהמקדש לא פתוח, שהעסק לא עובד.
גם קצת משמע מזה – אפשר להעמיק כאן קצת במשמעות – שהוא מדבר בעיקר על זמן שבית המקדש בנוי, שאז ביום הבית פתוח, יש שם עבודה, אז אף אחד לא מסיח דעת, אבל בלילה כשהוא סגור אפשר להסיח דעת, אם ככה צריך לשים שומרים בלילה. גם כמו בכל עסק, בכל מקום ששמירה היא בלילה. צריך לדון בזה גם כן.
[כבוד זה גם שהוא פתוח] תלוי איך נפרש את המושג כבוד. אם מפרשים כבוד כמו שהרא"ש, אומר שלא יסיחו דעת – זה לא כבוד. עוד פעם, שיראו משמרת, לא כזה כבוד. כבוד הוא פשוט – אתה נותן כבוד למשהו שאתה כל הזמן חושב עליו. אם אתה מניח שביום בלאו הכי חושבים עליו, אז יש אפילו לשון, הוא מביא אחר כך באיזה מקום כאן את לשון הרמב"ם, בהערה י"ג. הערה י"ג היא על כך שיש טעם נוסף בכלל להגדרת השמירה, לשמור מפני כניסת זרים וטמאים, כמו שאמרנו קודם, שזה טעם אחר.
לדעת הרמב"ם השמירה היא בזמן שהמקדש שמם
כאן בהערה הוא כותב:
כן משמעות הכתוב בתורה [הוא אומר שכשמסתכלים בתורה-בפסוקים אז ככה נשמע הפשט. אין שום משמעות בפשטות הכתובים שהשמירה בשביל כבוד, כמו שרובם סוברים שזו המצוה. להפך, בפשט הכתובים משמע שהיא בשביל להרחיק טמאים, כמו], ראה במדבר פי"ח וברש"י שם. וכ"כ הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פמ"ה [במורה נבוכים הרמב"ם כן מביא את הטעם של הרחקת טמאים, אבל הוא כותב אותו] (בנוסף לטעם של הכבוד) [בי"ד הוא רק מביא כבוד, במורה נבוכים הוא מביא גם כבוד וגם להרחיק טמאים (להרחיק טמאים זה רק ביום) יפה, נכון, כשהמקדש פתוח]. ובפירוש הגר"א למשניות מסכת תמיד [גם כן מביא את הטעם של הרחקת הטמאים].
וכבר האריכו לדון בדברי הרמב"ם בהלכותיו שלא הביא טעם זה [אז יש הרבה-הרבה שדנו ברמב"ם למה הוא לא מזכיר בי"ד את טעם הרחקת הזרים] (ונראה שדעתו להלכה אינה כמ"ש במו"נ [מה שהוא כותב במורה נבוכים שזה בשביל להרחיק – כאן בי"ד הוא בפירוש לא מביא את זה, אז זהו סימן שהוא לא סובר ככה]),
וכן במה שפסק שהשמירה היא בלילה [עכשיו הוא חוזר ואומר: פסיקת הרמב"ם שהשמירה היא דווקא בלילה] בלבד [למה?] וזה משום שהצורך המיוחד בכבוד הוא בלילה שאז המקדש שמם [לפי הטעם של כבוד, מתי בעיקר צריך לתת כבוד? כשהמקדש 'לא עובד', שהוא שמם] (ראה למשל בתפא"י ריש מס' תמיד).
לעניננו, שוב, מכאן אפשר קצת לפקפק – דווקא בגלל זה – האם הרמב"ם סובר שיש מצוה בזמן הזה, בגלל שבזמן הזה המקדש תמיד שומם, אז אם המצוה היא גם בזמן הזה צריך לתת כבוד כל הזמן. בזמן שבית המקדש בנוי הוא שמם בלילה, ובשביל לתת כבוד צריך שמירה ולכן הוא פוסק שעיקר המצוה הוא בלילה. קצת פקפוק כאן, אולי אפשר להוציא מכאן שאין כיום מצוה. ודאי בהלכה הזאת הרמב"ם לא כל כך מתייחס לזמן הזה בו הוא שמם כל הזמן.
שוערים – להרחיק טמאים; שומרים – לכבוד
[כותב יוסי שבספרים האחרים שחיברו:] ובמקום אחר בארנו בדעתו שמניעת הכניסה מזר וטמא היא חלק מתפקיד ה"שוערים" (דהיינו שהשוער אינו רק פותח וסוגר אלא גם נמצא כל היום ליד השער ומפקח), ואילו השמירה המיוחדת היא לכבוד בלבד ואינה לצורך זה. ואכמ"ל.
חוץ מהשומרים על המקדש יש עוד שני תפקידים של הלויים, שהם משוררים, לשיר על הקרבן מדי יום ביומו, ושוערים שפותחים וסוגרים – זה נקרא הגפת דלתות – את הדלתות של השערים של המקדש, פותחים בבוקר וסוגרים בערב.
יוסי כותב כאן שבמקום אחר ניסינו להסביר שעיקר התפקיד של הרחקת הטמאים לא להיכנס הוא של מי שעומד בשער ובודק את התעודות, בודק את המצב של כל אחד שנכנס, ומי שיכול להיכנס הוא מרשה לו, מי שאסור להיכנס הוא מרחיק ולא נותן לו להיכנס.
היות ששוערים ושומרים הם שני דברים, שני תפקידים, אם כן, השומרים הם רק בשביל הכבוד. בשביל להזהיר אנשים שאינם טהורים שלא יכנסו, מישהו זר שאסור לו להיכנס – זה התפקיד של השוערים, אלו שעומדים בשערים. בכל אופן, לעניננו רואים כאן שהרמב"ם סובר שעיקר השמירה בלילה.
עיקר השמירה בגלות – לילה
בפנימיות ידוע שכל הגלות נקראת לילה, "אני ישנה בגלותא"[כג], גלות היא לילה והגאולה היא יום. לפי זה, כמו שעכשיו ננסה להעמיק בזה יותר על פי פנימיות, מצד הרוחניות, כל הזמן הגאולה, כל זמן שיש בית מקדש, הוא יחסית כולו יום, וכל זמן שאין בית המקדש כולו לילה אם עיקר מצות השמירה הוא בלילה דווקא, אז ברוחניות יש לא סתם רושם של שמירה בזמן הזה, אלא עיקר השמירה הוא בזמן הזה, בגלל שהזמן הזה כולו לילה.
לפי זה יוצא שהרמב"ם והרא"ש מגדירים את מהות השמירה אותו דבר, שענינה לא להסיח דעת. מתי יש חשש של הסח הדעת? כשיש חושך, כשיש לילה. כשיש אור ויום ורואים את האלקות בגלוי אין הסח הדעת. בזמן שיש חשש-פחד מהסח הדעת, שנקרא "פחד בלילות"[כד] – פחד לילה הוא פחד מהסח הדעת ואז צריך להגביר את השמירה.
לא יודע אם ה"משכנות לאביר יעקב" רמז את זה באיזה מקום, אבל ממש יוצא שבבחינה מיוחדת עיקר ההתגברות בשמירה הוא דווקא בזמן הזה שאין בית המקדש, בגלל שזה לא להסיח דעת מבית המקדש, וממילא זה עוד יותר חזק סותר את הטעם של מי שאמר שאיך אפשר היום לשמור שיש שם "שועלים ילכו בו" וכו'.
שמירה ביום – "כבוד נאצל"; שמירה בלילה – "כבוד נברא"
בכל אופן, עכשיו נחזור לרא"ש. הרא"ש כותב שהמצוה גם ביום וגם בלילה, ואילו הרמב"ם כותב שהמצוה של שמירת המקדש היא רק בלילה. איך נסביר רק את הפרט הזה על פי פנימיות? בקבלה ובחסידות מוסבר שיש שתי בחינות כבוד: שניהם סוברים שהטעם הוא כבוד, ושניהם סוברים שכבוד פירושו לא להסיח דעת. אז מה זה שהרמב"ם אומר שהמצוה רק בלילה, והרא"ש אומר שגם ביום וגם בלילה? זו כבר סוגיה בסוד.
כתוב, שיש שתי בחינות כבוד, שהשמות שלהם בקבלה הם "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא"[כה], שבפשטות הכוונה כבוד בעולם האצילות וכבוד בעולם הבריאה. מה נקרא כבוד בעולם האצילות ומה נקרא כבוד בעולם הבריאה? מה ההבדל בין אצילות לבין עולם הבריאה? באצילות "איהו וחיוהי" לגמרי "חד"[כו], כוליה חד, יש רק מודעות של ה' אחד, ואילו בעולם הבריאה יש כבר יש מאין, יש ודבר נפרד בפני עצמו, ויש מודעות עצמית שנפרדת מהמודעות האלקית.
יותר בפרטיות כתוב בקבלה[כז] על "כבוד נאצל", שכבוד בגימטריא לב, ל"ב נתיבות חכמה עילאה, ואילו "כבוד נברא" הוא ההשתקפות של ל"ב הנתיבות במלכות דאצילות כפי שהיא יורדת להשפיע בעולם הבריאה. מלכות דאצילות נעשית עתיק-פנימיות הכתר בעולם הבריאה. זה בחינת "כבוד נברא", חכמה בראש, חכמה בסוף.
לפי זה מחברים את המושג כבוד עם חכמה, שיש חכמה עילאה ויש חכמה בסוף. כמו בשילוב הוי' ואדנות, שיש י בתחלת השילוב, ה‑י של הוי', וה‑י שבסוף השילוב, ה‑י של אדנות. אלו חכמה בראש וחכמה בסוף – "כבוד נאצל", "כבוד נברא".
היות שחכמה, ראשית הגילוי, היא בחינת יום גם עולם האצילות הוא בחינת יום, ואילו עולם הבריאה הוא בחינת לילה בכללות. אם כן, צריך לומר שהכבוד שנותנים ביום הוא כבוד בדרגת האצילות שנקרא כבוד "נאצל", לפי פירוש הרא"ש. הכבוד שנותנים בלילה הוא "כבוד נברא". ידוע שלרמב"ם אין את כל כך את האצילות בכלל, אין כאן המקום להאריך בזה. בכל אופן לעניננו, הרמב"ם סובר שהכבוד הוא רק "כבוד נברא", לכן צריך לתת אותו דווקא בלילה.
כהן – "כבוד נאצל"; לוי – "כבוד נברא"
עכשיו נסביר בעבודה, מה זה בעבודת הנפש "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא". "כבוד נאצל" פרושו לא להסיח דעת מבטול במציאות, שהכל בטל, שיש רק ה', כמו בעולם האצילות – זה כביכול להודות למצב האמתי. קודם אמרנו שכל מה שאנחנו רואים בעולם הזה הוא עלמא דשקרא, זה לא אמת, אבל מי שנמצא בתודעה של האצילות נקרא אמת, שם האמת מאירה, היא גלויה לעין, "הוי' אחד ושמו אחד"[כח]. לתת כבוד, כמו הביטוי 'תן כבוד', פרושו לתת את הדעת. נתינת הדעת לבטול במציאות כמו שהוא בעולם האצילות היינו לתת "כבוד נאצל".
לעומת זה, מהו "כבוד נברא", כבוד של הרמב"ם? להבין אותו היינו על דרך "ברב עם הדרת מלך"[כט], כבוד שהרבה-הרבה נתינים-אזרחים נותנים למלך. הרי כתוב "אין מלך בלא עם"[ל], הכבוד שהעם נותן למלך הוא לא כבוד של בטול במציאות, הוא נותן כבוד שנקרא בטול היש. להפך – הוא יש, וככל שהוא יותר יש, שהוא עובד את המלך, שהוא נאמן למלך, ממושמע למלך, שהוא בקבלת עול למלך בכך הוא נותן כבוד.
כמו כל מצות כבוד בתורה, כמו כיבוד הורים או כיבוד רב, לתת כבוד למישהו פרושו לעשות לו משהו, כאילו לשמש אותו, לשרת אותו, להיות נאמן לו. זה לא נקרא להתבטל לגמרי, לחלוטין. להפך, אם אתה לא כאן – אתה לא יכול לתת כבוד. לתת כבוד היינו מישהו שנותן כבוד למישהו. אז המושג הזה, שמישהו נותן כבוד למישהו – זהו "כבוד נברא", כבוד שנברא יכול לתת מתוך מודעות של נברא.
אבל לתת כבוד מתוך הכרה כזאת שבעצם אין פה מישהו, שאין אני בפני עצמי כלל וכלל, שזהו כאילו הכבוד האמתי, שאני בכלל לא קיים – זה כבוד של רשות היחיד, כבוד של עולם האצילות. זה נקרא "כבוד נאצל".
"כבוד נאצל" הוא בטול באבא, ואילו "כבוד נברא" שייך לאמא, ש"אמא עילאה מקננא בכורסיא"[לא], בעולם הבריאה. אמרנו קודם שזו בחינת לוי ושדווקא במצוה הזאת יש צרוף של הכהן והלוי. אם כן, זה גם מסביר את הענין מאד יפה: הכבוד של הכהן משמע שהוא מבפנים, יש אפילו מי שסובר[לב] שבתוך בית המקדש ממש, בתוך העזרה, ויש מי שאומר שלא. בכל אופן הוא סמוך אליו, גם למאן דאמר שלא בתוך הקודש ממש. בתוך הקודש ממש יש ודאי גילוי של אצילות, של "כבוד נאצל".
צריך לומר שנתינת הכהנים כבוד היא גם בחינת "כבוד נאצל", כבוד של בחינת יום. שוב, כמו שאמרנו קודם, שהכהן גם בזמן הזה רואה את בית המקדש כבר בנוי, לכן הוא חושש כל רגע, הוא צריך להיות מוכן ממש ברגע זה לשרת ולעבוד במקדש.
לעומתו, הלוי הוא בלילה. לפי פסיקת הרמב"ם שעיקר משמרת המקדש היא בלילה – זו בחינת לוי. צריך לומר ששמירת הכהנים גם אליבא דרמב"ם היא התכללות, שהיא נכללת בבחינת הלוי. עיקר המצוה הוא מצות לוי, וכך משמע מהכתובים. יש גם שאומרים שלפי הרמב"ם הכהנים מצטרפים ללויים במצוה הזאת של משמרת המקדש. [למה הם נחשבים רק כמצטרפים?] בגלל שבין כ"ד המקומות ששומרים יש רק ג' מקומות של כהנים וכ"א מקומות של לויים, אז הרוב הגדול והניכר הוא לויים.
בכל אופן, הלויים שומרים סמוך לכניסה להר הבית, שהיא בחוץ, והכהנים שומרים סמוך למקום בית המקדש ממש, לקודש. ברור כאן שיש שתי תודעות של כבוד, כמו "כבוד נאצל" ביום ו"כבוד נברא" בלילה. שוב, לפי הרמב"ם העיקר הוא הלוי, לפי הרא"ש שניהם בשוה, מוחין דאבא ממש ומוחין דאמא ממש לעניננו, ולכן אסור להסיח דעת לא ביום ולא בלילה. כמו שהסברנו, מהות אי הסחת דעת ביום היא מהות מיוחדת ושונה מאשר אי הסחת דעת בלילה. אלו שתי בחינות כבוד.
המגמה – לשמור 24 שעות
[לפי זה מתי עיקר השמירה כיום?] לפי הרא"ש צריך לשמור 24 שעות, אבל לפי מה שאמרנו על פי הסוד, שכיום הכל לילה – ככל שיותר לילה כך צריך יותר לשמור, בגלל שיש יותר חשש של הסח הדעת. היום למעשה המשמר המקדש שלנו מנסה בינתיים, היות שאין עדיין כח אדם גדול מאד שאפשר לשמור כל הזמן, להתרכז סביב אותן שעות שהשערים פתוחים. זאת גם כדי לקיים את החלק השני, שתהיה הזדמנות אולי להזהיר מישהו שאינו טהור בשביל להיכנס – שלא יכנס. זה מה שעושים בפועל ויש ב"ה גם הצלחות רבות בדבר הזה, נכון להיום.
בכל אופן, המגמה היא כן בעזרת ה' שנוכל להגיע לכך שישמרו 24 שעות לפי הרא"ש. היום, ששומרים רק ביום, זה כביכול יותר כמו הרא"ש מאשר לפי הרמב"ם שאומר שעיקר השמירה הוא בלילה. [אולי כדאי לייצר מדים בצבעים שונים?] כן, צבעים המתאימים של "כבוד נאצל" ו"כבוד נברא".
השומרים מייצגים את כולם
מכאן – צריך עכשיו גם לקצר – גם מקור ורעיון ששייך לזה, לנסות להבין מה באמת פנימיות המשמעות של הישראלים. לפי אותו ספר ראוי לצרף ישראלים לשמירה[לג], אף על פי שלכאורה אין שום אסמכתא לכך בתורה שישראלים שומרים, רק על הכהנים והלויים. ברגע שנבין, כמו שכאן הרא"ש כותב, שעיקר הכבוד הוא לא להסיח דעת, נסיק שעיקר המצוה כאן הוא בדעת של כלל ישראל כפי שהשומרים מייצגים. גם מאד חשוב שהשומרים האלה הם בבחינת "כל ישראל ערבים זה בזה"[לד] ומייצגים את כולנו. יצוג אין הכוונה שאנחנו פטורים מהמצוה, ולא רק שהם מייצגים אותנו, אלא שיש קשר בין הנשמות ש"כל ישראל ערבים זה בזה".
מה הקשר הזה אומר? שמה שמישהו אחד עושה גם משפיע על השני, לא רק מוציא אותו ידי חובה, שהוא עושה במקומי, זה לא נקרא לייצג על פי תורה. לייצג על פי תורה פרושו שבאמת הוא עושה ואני לא עושה, אבל מה שהוא עושה משפיע עלי, כביכול מחדיר בי גם תודעה של לא להסיח דעת. אפילו שאני בקצה תבל, לא בירושלים ולא בארץ ישראל, באיזה מקום, פינה נדחת בחוץ לארץ, אבל זה שיש שומרים שמסתובבים שם, צריך להאמין שמשום הערבות והקשר בין הנשמות – שאם יש כאן שומרים על המקדש הדבר פועל, מעורר משהו בתודעה של כל עם ישראל, של כל יהודי באשר הוא שם, שלא להסיח דעת מבית המקדש.
שמירת הישראלים – דעת
כמו שאמרנו קודם שהיחס בין הכהנים והלויים הוא חכמה ובינה, זה כלל גדול, מי הם ישראל? הם עצם הדעת, הדעת עצמה. לכאורה דווקא ככל שעיקר הענין הוא לא להסיח דעת מדבר שנעלם, יש לומר שיש משהו מיוחד דווקא בישראל שישמרו, בגלל שישראל הם בחינת דעת.
נסביר את זה יותר טוב: אם ישראל הם דעת והמצוה היא לא להסיח דעת, למה המצוה לא חלה לכתחילה על ישראל? יש רק משהו קרוב לכך שנקרא מעמדות, שכאשר הכהנים עובדים את העבודה והלויים משוררים על הקרבן עומדים הישראלים נוכחים, כביכול לחזות ולתת איזו מן גושפקנא או כובד משקל, וכן חיבור של כל סוגי העם, כל הנשמות יחד, כל החב"ד, כל העם המשולש, המסוגל, שנקרא "עם סגולה"[לה] – סגולה פרושו מסוגל – שיהיו כולם יחד. אז יש מושג – הוא גם מביא אותו כאן בהמשך – של מעמדות, אבל לענין השמירה, על פי פשט לא מצאנו את הישראלים.
אפשר לומר שהדבר גם קשור דווקא להבדל בין זמן הבית לבין זמן הזה. בזמן הבית נסביר זאת כך: הכהנים, חוץ מזה שהם שומרים הם עובדים. הלויים הם משוררים וגם השוערים. חוץ מאלו, יש גם מצוה על שניהם לשמור: שלש עמדות של כהנים בפנים ו‑כ"א עמדות של לויים בחוץ, שניהם שומרים.
קודם אמרנו שהכהן הוא בחינת ראיה, והלוי הוא יותר ציפיה וגעגועים, לכן הוא באמת מוזיקלי. חוש מוזיקה שיש ללוי הוא בגלל שנשמתו מתגעגעת, יש לו געגועים בפנים, געגועי אמת. כשהגעגועים מתגשמים, אפילו במדת מה, הוא מתמלא שמחה. כמו שיש שני סוגי ניגונים – ניגוני געגועים וניגוני שמחה – ועיקר הרצוא הוא הגעגועים. גם ידוע בחב"ד, שעיקר הניגון הוא בניגוני געגועים, ואילו השוב הוא השמחה בסוף.
כהן – חוית המקדש; לוי – מבינות במקדש; ישראל – אי הסחת דעת מהמקדש
מה זה לגבי תודעת השמירה? הכהן מייצג את עם ישראל בכך שהוא חווה – כך נקרא לזה – חויה ישירה של גילוי האלקות שקורה בתוך בית המקדש, כל העבודות שיש, ברכת כהנים, כל מה שקורה בתוך המקדש, השכינה שורה בבית המקדש. הרי זה נקרא שכינה, אז מי שכל הזמן רואה אותה – יש מצוה על כל יהודי ברגל לבוא לראות-להיראות – כלומר שחווה את חוית המקדש בפועל הוא הכהן.
לכן גם אמרנו הרבה פעמים, שבבית המקדש הכהן הגדול הוא הבעל הבית או ה'בעלבוסטע' – פעם אמרנו – שלו, המקום הטבעי שלו. על כהן גדול נאמר "מן המקדש לא יצא"[לו] – זה הבית, המקום שלו. יותר מכל אחד אחר בעם ישראל הוא זה שמסוגל, זה הטבע של נשמתו, לחוות חויה ישירה של מה שקורה במקדש.
מי זה הלוי? מי שמבין, הוא כמו ההבדל בחסידות בין רבי ומשכיל, כמו הסיפור של רבי אייזיק מהומיל[לז] – זה סיפור ארוך שרק נאמר את הווארט – שהביע איזו 'מבינות' לגבי הרוח הקודש של הרביים, וכשרבי הלל שאל אותו "מה? גם לך יש לך רוח הקודש?!", הוא אמר "לא, רוח הקודש אין לי, אבל 'מבין' ברוח הקודש, יש לי השגה ברוח הקודש". מי שיש לו השגה במקדש הוא הלוי. עוד פעם, מי שיש לו חויה ישירה של המקדש הוא הכהן, ומי ש'מבין' בנושאים של בית המקדש הוא נקרא לוי. מכאן אפשר להבין שלישראל אין כל כך ענין פה.
שוב, יש אנשים שחווים את המקדש. זה ענין של שורש נשמות והיום זה יכול להיות כל אחד, בגלל שיש ערבוב והתכללות בין הנשמות. מי שחווה את המקדש בהווה הוא הכהן. מי שמבין את המקדש, או אפילו – נאמר את זה בצורה הכי פשוטה – מי שמבין טוב את הצורך של עם ישראל במקדש הוא הלוי. הרי היום יש הרבה אנשים ששואלים 'בשביל מה צריך בית המקדש? בשביל מה צריך כל המצות האלה וכל הענינים האלה? מה צריך עוד פעם איזה בית מטבחיים שנשפך בו הרבה דם? מה כל הענין הזה של קרבנות וכו'?'. מי שמבין טוב, כלומר שיש לו השגה פנימית – בלשון החסידות 'דעהער' – בשביל מה טוב בית המקדש לעם ישראל, מה הוא צריך את זה – זהו הלוי. מי שממש חי את המקדש, שחווה אותו, שעובד ממש, שזה הבית שלו, שהוא הבעל הבית כאן – זה הכהן. זה גם נקרא חכמה ובינה.
מה זה ישראל? לא להסיח את הדעת. הוא מקבל משניהם. הדעת ממצעת בין החכמה לבין הבינה. דעת תחתון היא כמו נקודת הסגול, הנקודה באמצע שלמטה ומקבלת משניהם. תפקיד הדעת, כמו שכתוב בתניא, הוא להיות מקושר לחכמה ולבינה. חכמה ובינה הן שני סוגי שכל. להיות מקושר, כמו שכותב בפרק ג' בתניא – פרושו לא להסיח דעת מהחכמה ובינה. זהו כח הדעת, אבל בשבילו צריך חכמה ובינה, אחרת אין ממה לא להסיח דעת.
אם כן, בזמן שיש בית המקדש ויש חויה והשגה, כלומר שיש ראית אלקות במקדש ויש השגה – 'דעהער' – של המקדש, הכהן והלוי משפיעים על הישראל וגם זקוקים לעזרתו. מצד אחד הם נותנים לישראל את חומרי הגלם שלו, נקרא להם האור והקול, הראיה והשמיעה, אבל התפקיד שלו הוא להתרכז בהם חזק, לא להסיח דעת מהם, ובכך הוא גם משפיע עליהם, כביכול נותן גם להם כאור חוזר התמדה בענין שלהם. הדעת היא ריכוז, לא להסיח דעת אפילו לרגע. אז מצד אחד הוא מקבל מהם ממה לא להסיח דעת, ומצד שני הוא גם משפיע עליהם, שגם הם עצמם לא יסיחו דעת.
ההתחלה מהישראלים
כל זה בעיקר בזמן שבית המקדש עומד. אבל בזמן הזה, שבכלל לא רואים שום דבר, וכמו שאמרנו גם ההשגה מאד-מאד מטושטשת לסבה שבכלל צריך מקדש, והחויה גם היא בקושי – מי חווה את קדושת המקדש ואת מה שקורה בו? – העיקר הוא רק להתקשר לרשימו שנשאר מקדושת המקום שלא בטלה, כמו שדיברנו קודם.
יש לומר שבזמן הזה עיקר ההתחלה הוא מהישראל, מהדעת. זאת בהקדמה שיש דעת – כמו שאמרנו קודם – שמקבלת מחכמה ובינה גלויות ואז היא מתמידה להתקשר ולא להסיח דעת; אכן, יש דעת שאדם מקושר באמצעותה לאמונה. יש כמה שורשים של דעת. יש דעת שהשורש שלה הוא בחיצוניות הכתר, שהוא גופא שורש החכמה והבינה. הם מקבלים משורש שבמזלא – מזל עליון ותחתון – המחברים את החכמה והבינה. אבל היות שהדעת היא פנימיות "הבריח התכון" ש"מברִחַ מן הקצה אל הקצה"[לח] היא מגיעה ממש בשורשה לקצה הכי עליון, שהוא רדל"א, אמונה פשוטה.
דעת כזאת, שלא להסיח דעת מאמונה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מחויה ישירה, למעלה מהשגה ו'דעהרער' בענין, יש לומר שהיא דווקא צריכה להתחיל מישראל. זהו כמובן רמז שקשה למצוא לו אסמכתא בהלכה, רק צריך להסתכל באותו ספר "משכנות לאביר יעקב" למה הוא כל כך ראה לנכון שצריך היום לצרף גם ישראל, אבל לדעתנו על פי פשט, אם הבניה מצדנו היא מלמטה למעלה – אז העיקר הוא לא להסיח דעת מאמונתנו, ממה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מחויה, למעלה מהשגה. זו בעיקר תכונה נפשית של ישראל, לא של כהן ולא של לוי.
לכן כל כך מאד חשוב שהבסיס כאן יהיה של ישראל ששומר ולא מסיח דעת מאמונה. אחר כך נזכה בזכות זה בקרוב שגם כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם, שאלו החויה וההשגה של הענין.
נעשה כאן הפסקה, רק התחלנו עכשיו, זה היה רק קטע אחד קטן מהחיבור הזה.
[זה אומר שעיקר השמירה הוא בלילה?] כן, זה חוזר לכך שהלילה הוא זמן שצריך לשמור. כתוב "אמונתך בלילות"[לט], שעיקר הלילה הוא זמן של אמונה. צריך כאן להתחזק-להתקשר בלילה.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.