"בתחתית ההר"

בע"ה

ליל שבת יתרו תשפ"ד – כפ"ח

רצון והכרח במתן תורה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת יתרו מסר הרב שיעור מיוחד לבנות מבית הספר היסודי יעלת-חן בירושלים, שעסק בתורות הבעל שם טוב על מתן תורה. כאן מובא חלקו הראשון של השיעור, שעסק בקושית התוספות הידועה – מדוע למרות שהכרזנו "נעשה ונשמע" (כפי שקוראים בפרשת משפטים) נדרשה כפית הר כגיגית (כדרשת חז"ל בפרשת יתרו). הקושיא הוסברה כחויה-קיומית של נשיאת הפכים: אנחנו מלאי רצון טוב להיות יהודים טובים בשלמות ועם זאת נדרשת מאתנו הרבה כפיה-עצמית כדי לקיים את התורה. מדברי הבעל שם טוב הובן ששני הגורמים הם בעצם נתינת כח לעבודת אתכפיא בזמני קטנות ועבודת אתהפכא בזמני גדלות. השיעור חותם בדברי המהר"ל – שנלמדו למחרת, בשיעור צפרא דשבתא – אודות המעלות המיוחדות של הרצון ושל ההכרח, השילוב שלהם במתן תורה, והמשמעות של "הדור קבלוה" בימי הפורים שאנחנו כבר מתחילים להתכונן אליהם.

"כפה עליהם הר כגיגית"

לפני מתן תורה כתוב "וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר"[ב].

הפשט ב"לקראת האלהים" הוא שהעם יוצא לקראת ה', אבל רש"י מפרש (לפי חז"ל[ג]) "מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה וזהו שנאמר 'ה' מסיני בא' ולא נאמר 'לסיני בא'" – לא רק שאנחנו יוצאים לקראת ה' אלא קודם כל הוא יצא לקראתנו, כחתן לקראת כלה, ואז משה הוא "שושבינא דמטרוניתא" שמוציא את העם-הכלה לקראת ה'. אם כן, במתן תורה, לא רק שה' דבר אתנו "פנים בפנים"[ד] – עיקר החביבות של מתן תורה, שיש הסתכלות פנים בפנים ודבור פנים בפנים עם ה' – אלא שאנחנו גם הולכים זה לקראת זה.

העיקר לעניננו הוא הפירוש של רש"י על "בתחתית ההר". רש"י מפרש "לפי פשוטו ברגלי ההר ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית". ה' הגביה מעלינו את ההר ואמר שאם חלילה לא נקבל את התורה הוא יקבור אותנו תחתיו וכולנו נמות, חס ושלום.

על "כפה עליהם הר כגיגית" יש הסבר יפה מאד של אדמו"ר הזקן[ה]. כשאני שומע כפיה נדמה לי שיש בה משהו רע – מכריחים מישהו על ידי איום בדבר רע – אבל אדמו"ר הזקן אומר שיש כפיה שכולה טוב[ו]. "הר" הוא לשון של בהירות, כמו פרשת "בהר"[ז] – הר הוא אור גדול. בנפש הר הוא אהבה. לכן אברהם אבינו, שעבד את ה' במדת האהבה, קרא למקום המקדש "הר"[ח]. הר סיני היא גילוי עצום של אהבה, אהבה במדרגת "אהבה רבה", וגילוי כזה גדול של אהבה מה' כלפינו 'מכריח' אותנו לאהוב אותו. לדוגמה, אם אבא או אמא מגלים לילד המון אהבה, אהבה אין-סופית, לא משנה מה הוא הרגיש כלפיהם רגע קודם – האהבה מכריחה את הילד להרגיש את האהבה שלו אל ההורים, "כמים הפנים לפנים"[ט]. זהו הסבר יפה בחסידות, אבל גם בחסידות יש הרבה הסברים לענין.

נשיאת הפכים במתן תורה

המקור לדברי רש"י הוא בסוגיא של מתן תורה במסכת שבת[י], ושם יש שאלה ידועה של התוספות: הרי עם ישראל כבר אמר "נעשה ונשמע"[יא] – הסכמנו לקבל את כל התורה ברצון, ואפילו הקדמנו נעשה ונשמע. כלומר, אמרנו שאנחנו 'הולכים על זה', אפילו אם יהיו דברים שלא נבין – קודם כל "נעשה" ורק אחר כך בע"ה גם "נשמע" ונבין. לפי הסדר של התורה "נעשה ונשמע" כתוב בפרשה הבאה, פרשת משפטים[יב], אבל לפי הסדר של הדברים בקבלת התורה ברור שזה היה קודם[יג] – דוגמה מובהקת של "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[יד]. אם כן, מדוע אחרי שאמרנו "נעשה ונשמע" יש צורך לכפות עלינו את קבלת התורה?

תוספות על אתר משיבים "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן" – היראה של מתן תורה, עד לכך שפרחה נשמתנו על כל דבור ודבור, עלולה היתה לגרום שנחזור בנו מה"נעשה ונשמע" ולכן נדרשה הכפיה. מקשים[טו] על התירוץ הזה, שלא נראה לומר שאם קבלנו "נעשה ונשמע" בכל התוקף, עד מסירות נפש, הפחד יגרום לנו לחזור בנו. יש עוד תירוץ של בעלי התוספות[טז], על יסוד דברי המדרש[יז], שה"נעשה ונשמע" היה על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה נדרשה כפיה – כשרואים שיש אין-ספור הלכות בתורה שבעל פה, "'ועלמות אין מספר'[יח] אלו ההלכות"[יט], שבכל דבר יש המון דקדוקים וגדרים, קשה לקבל זאת ונדרשת כפיה.

על קושית התוספות יש עוד הרבה תירוצים, שנראה חלק מהם. בכל אופן, כבר רואים שיש כאן דוגמה יפה לנשיאת הפכים בנפש. כמו שבהכנה למתן תורה בהר סיני יש גם "נעשה ונשמע" וגם "כפה עליהם הר כגיגית" כך צריך להיות תמיד היחס לקבלת התורה שלנו. רואים שיש משהו בנפש שמצד אחד אני מקבל את התורה ברצון, אני הכי רוצה לקבל הכל בשלמות, להיות יהודי שמקיים תורה ומצוות, ומצד שני אני צריך כפיה בענין. בממד אחד אני הכי רוצה להיות יהודי הכי טוב אבל אני צריך גם כפיה, כי כנראה יש לי איזה 'מנגד' – יש לי יצר הרע, מה שאדמו"ר הזקן קורא בתניא נפש הבהמית, והוא מפריע לרצון שלי וצריך כנגדו כפיה.

הכח לאתכפיא

הבאנו את דברי אדמו"ר הזקן, על כפיה של אהבה, אבל הבעל שם טוב מתייחס לכפיה במובן היותר פשוט שלה, ואומר את התירוץ שלו לקושית התוספות[כ]:

לכך כפה הקדוש ברוך הוא על ישראל הר כגיגית, ללמד שגם שאינו חושק לתורה ועבודת ה', מכל מקום אינו בן חורין ליבטל, רק יעשה בעל כרחו

יסוד העבודה של הבינוני בתניא הוא אתכפיא[כא]. כאן הבעל שם טוב אומר שבכפית ההר כגיגית על ידי הקב"ה הוא נותן לנו דוגמה וגם כח לעשות אתכפיא. יש זמנים שמרגישים בהם את ה"נעשה ונשמע", את הרצון לעשות הכל כמו שצריך. אבל יש הרבה זמנים בהם לבינוני של התניא – שהוא מדרגה גבוהה, "הלואי בינוני"[כב] – אין חשק לעבודת ה', אין לו חשק ללמוד תורה ואין לו חשק לקיים מצוות. בזמנים האלה אומרים לו "ולא אתה בן חורין להבטל ממנה"[כג] והוא צריך לכפות את עצמו. הכח לכך הוא מהכפיה שה' עשה לנו במתן תורה.

וידמה כמי שכופו אותו לעשותו בעל כרחו

החידוש כאן הוא שכאשר אדם עושה אתכפיא הוא צריך להשתמש בכח המדמה שלו – לדמות שה' כעת כופה עליו הר כגיגית, מכריח אותו לעשות מה שצריך. השימוש בכח המדמה הוא יסוד בתורות של הבעל שם טוב – נשמע קצת 'חיצוני' בשביל חב"דניק, אבל גם בתניא כתוב[כד] שיש דברים שצריך לדמיין (ולא לחשוש שזו חיצוניות, משום שמדמים דבר אמתי).

אפשר לדמות שמישהו עומד עליך עם שוט ומכריח אותך. יכול להיות שמי שמכריח הוא אתה עצמך, יש לאדם מספיק כח מדמה שהוא יכול לפצל בתוך עצמו. במושגי הפסיכולוגיה שהסופר-אגו עומד כמו שוטר עם שוט להכריח את האגו הנמוך, התחתון. פעם היינו עבדים במצרים, עמדו עלינו נוגשים עם שוטים, אבל "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[כה] – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[כו], יצאנו מהשעבוד בבית עבדים ונעשינו עבדים לה'. יהודי מאד שמח להיות עבד של ה'. הוא רוצה גם להיות בן, לעבוד מתוך חשק, אבל יש לו בנפש מצבים של עבדות, שהוא היה מעדיף לא לעשות כלום והוא עובד בקבלת עול, וקבלת העול שלו היא עם אושר, כמו שהרבי אומר תמיד[כז]. אפילו השוט של הכפיה גורם ליהודי אושר באיזה רובד בנפש, כי הוא בא בשביל עבודת ה' יתברך, בוודאי כאשר מצליחים לדמות את ה"כפה עליהם הר כגיגית", את הנוכחות של ה' בכפיה. זה עצמו סגולה לעבור כמה שיותר מהר מהמצב בו אין חשק וזקוקים לכפיה למצב של עבודת ה' מתוך חשק[כח].

קטנות וגדלות

בסוגריים בהמשך מופיעים המושגים בקבלה לשני אופני העבודה שהוזכרו כאן – עבודה בחשק, מהכח של "נעשה ונשמע", והעבודה בכפיה, מהכח של "כפה עליהם" – קטנות וגדלות:

(והוא דרך טוב לאיש ישראלי לימי הקטנות שלא יבטל התלמיד מעסק למודו ועבודת ה' גם כשאין חושק,

כשאדם נמצא במצב של קטנות אין לו חשק לעשות כלום – הוא רוצה להשאר כל היום במטה. אז מקבלים כח לעשות אתכפיא ולעסוק בלמוד ובעבודת ה' גם בלי חשק. אפשר לחשוב שאצל הבינוני זה המצב הקבוע, והוא פועל תמיד באתכפיא, אבל כמה ש"הלואי בינוני" אדם צריך לשאוף גם לעבודה של צדיק, "משביעין אותו תהי צדיק"[כט]. מה המלה שהיא בת-הזוג של אתכפיא? הבינוני עוסק באתכפיא והצדיק עוסק באתהפכא – הפיכת החשך לאור והמר למתוק. כאשר זוכרים את ה"נעשה ונשמע" מקבלים המון כח בנפש להפוך את כל החשך והרע של העולם הזה לאור ולטוב.

בכל אופן, בימי הקטנות צריך לדעת לעבוד בכפיה, בלי חשק. למה?

דמכל מקום עשה מעשה, שהדיבור נקרא מעשה, ולכך גם שהיה בלי כונה יצא.)

כשהרבי מדגיש תמיד ש"המעשה הוא העיקר"[ל] מה הכוונה. אחד המובנים של מעשה הוא גם כפיה, כמו ב"מעשין על הצדקה"[לא] – גבאי צדקה מסתובב בעיר ומכריח כל אחד לתרום כמה שוועדת הצדקה קצבה לו לתרום (ו"גדול המעשה יותר מן העושה"[לב]). גם כשאדם עושה משהו בכפיה-עצמית – המעשה נעשה בפועל. הגדלות מתבטאת בגברא, שהאדם מרגיש אהבה ויראה, אבל בזמנים של קטנות צריך להתמקד בחפצא – גם שהגברא אדיש, בלי חשק, "מכל מקום עשה מעשה" בחפצא. כשבני ישראל עבדו בכפיה במצרים לא היה להם שום חשק – אבל בכל זאת יצאו מהעבודה הפירמידות. אפשר לחשוב שהדבר נכון רק במצוות מעשיות, ופחות בתורה ובתפלה, אבל הבעל שם טוב מדגיש שגם הדבור נקרא מעשה – "עקימת שפתיו הוי מעשה"[לג], כשאדם מנענע את השפתים זו גם עשיה חשובה (שבסופו של דבר גם תחזור אליו כאור חוזר ותחיה אותו, "'כי חיים הם למֹצאיהם'[לד] – למוציאיהם בפה"[לה]).

"ויתיצבו בתחתית ההר"

לפני שנמשיך בדברי התוספות נחזור להתבונן בביטוי שבפסוק – "ויתיצבו בתחתית ההר". עוד לפני "בתחתית ההר", ה"כפה עליהם הר כגיגית", הכל מתחיל מ"ויתיצבו". התיצבות היא מושג אקטואלי היום – כשחיל נקרא למערכה, מגויס למלחמה, הוא מתייצב.

השרש יצב חוזר הרבה בתורה – חמש עשרה פעמים בחמשה חומשי תורה (ועוד הרבה פעמים בנ"ך) – וכשמסתכלים בקונקורדנציה[לו] רואים שתמיד הוא מופיע בבנין התפעל. נעשה שיעור דקדוק קצר... הסברנו פעם באריכות[לז] ששבעת הבנינים בלשון הקדש מכוונים כנגד שבע מדות הלב. כל צמד של פעיל וסביל מכוונים כנגד אחד הקוים – הבנין הקל פָּעַל בחסד ובן זוגו הסביל נִפְעַל בנצח; הבנין הכבד פִּעֵל בגבורה ובן זוגו הסביל פֻּעַל בהוד; הבנין הִפְעִיל בתפארת ובן זוגו הסביל הֻפְעַל ביסוד – והבנין החוזר (התפעל) במלכות, בה יש אור חוזר. בדרך כלל מבינים שאור חוזר הוא החזרה למקור, לשרש העליון, ובנין חוזר מגלה שחזרה למקור היא בעצם חזרה לעצמי. אם כן, יש בהתייצבות משהו מלכותי.

שרש יצב עצמו שייך ליסוד, לעמידה יציבה ויסודית, כמו שהרמב"ם פותח "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – הבסיס היציב של הכל הוא האמונה. כך, שרש יצב בגימטריא אמונה ובחילוף אותיות הוא צבי, ר"ת "צדיק באמונתו יחיה"[לח] (ידוע[לט] שהשמות צבי ומשה מתחלפים באתב"ש – צבי הוא האמונה ומשה הוא הדעת[מ], כנודע[מא] שאת האמונה צריך להפנים לדעת).

מהי "בתחתית"? בפרשה הקודמת קראנו "שבו איש תחתיו"[מב] ועל משיח כתוב "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[מג] ובשניהם הביאור ש"תחת" היינו מדת השפלות[מד], שהאדם מרגיש 'תחת' מקומו שלו[מה]. כבר אמרנו שבמדות "ההר" היינו האהבה – אהבה רבה. אם כן, ב"ויתיצבו בתחתית ההר" יש הרבה דברים עיקריים – יסוד, שפלות (פנימיות המלכות) ואהבה (פנימיות החסד). כשאנחנו מתייצבים בתחתית ההר אנחנו נמצאים בחויה של שפלות תחת אהבתו של ה'[מו].

רצון והכרח – המקבל והנותן במתן תורה

למהר"ל, שהוא שרש של החסידות[מז], יש כאן אריכות גדולה בפירושו על רש"י, גור אריה[מח]. אחרי שהוא מביא את קושית בעלי התוספות, ומסתייג מהתירוץ שלהם[מט], הוא מסביר שבמתן תורה צריכים את שני הממדים – הרצון וגם ההכרח – ולכל אחד יש את המעלות שלו:

האיחול המקובל אצל הרבי בשבועות, הנוסח המסורתי, הוא "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"[נ]. הוא מסביר שאי אפשר לקבל משהו בשמחה אם לא מקבלים אותו ברצון. לכן, היסוד של מתן תורה מצדנו, המקבלים, צריך להיות הקבלה ברצון, הכרזת "נעשה ונשמע". לאידך, יש גם מעלה במשהו שנעשה בהכרח, משום שהוא מעיד שאין כאן משהו אפשרי-רצוני בלבד, אלא דבר הכרחי, שאין לעולם קיום בלעדיו. כך הוא מסביר את סמיכות דרשת "כפה עליהם הר כגיגית" לדרשה שה' התנה תנאי עם הבריאה שיהיה לה קיום רק אם ישראל מקבלים את התורה. הכפיה באה מצד ה', מחויב המציאות, שנותן את התורה לישראל באופן מחויב והכרחי. בסוף דבריו הוא מוסיף מדרש – שאיננו נמצא לפנינו – שה' 'אנס' את ישראל לקבל את התורה כדי להתחייב בעם ישראל בדינו של אונס, "ולו תהיה לאשה... לא יוכל שלחה כל ימיו"[נא]. הוא מסביר זאת באותו אופן, שיש משהו בקשר של הכרח שהוא 'מחויב המציאות' (אלא שבדין של אונס ר"ל מדובר בחטא ואיסור ואילו כפית ה' על ישראל כולה טוב ואהבה).

היחס בין ההכרח של הנותן לרצון של המקבל מזכיר את נשיאת ההפכים של ידיעה ובחירה – ידיעה מצד ה' ובחירה מצדנו שלנו. על אף שכתוב בפירוש[נב] שידיעת ה' איננה מכריחה-כופה את המציאות, הרי מצדנו שלנו נתפסת הידיעה ככופה והיא שוכנת יחד עם הרצון והבחירה החופשיים שלנו.

"הדור קבלוה בימי אחשורוש"

אחרי הרצון מצדנו והכפיה מצד ה' בא שלב נוסף. הגמרא אומרת שבעקבות הכפיה יש לנו טענה שאיננו מחויבים לקיים את התורה, "מודעה רבא לאורייתא", אך מלמדת ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש". אנחנו כבר בשבת מברכין אדר, נכנסים לימי הפורים, בהם קבלנו מחדש את התורה. המהר"ל מסביר שלמרות מעלת הכפיה, שהופכת את הדבר למחויב והכרחי – אפילו אם קודם קבלנו אותו ברצון חופשי – יש בכך גם חסרון, משום שההכרח מעיד שהדבר איננו טבעי לאדם ולכן אך טבעי שהוא לא יצלח לשמור את ההתחייבות שלו. העובדה שאחרי הכפיה, כאשר היתה הזדמנות לכך, עם ישראל חידש מעצמו ומרצונו מצוה – וה' הסכים ליזמה הזו, "קיימו למעלה מה שקבלו למטה"[נג] – מעידה על הרצון שלנו גם אחרי הכפיה, למרות שלב הכפיה ולמרות ההתנסות בכל הקשיים בקיום התורה והמצוות במשך הדורות (שלא היו ידועים לנו כאשר הקדמנו נעשה לנשמע). השילוב הזה, של רצון, הכרח ושוב רצון, גורם לכך שהתורה תתקבל אצלנו בשמחה וברצון, יהיה ברור שהיא הכרחית ובלעדיה אין קיום לעולם ועם זאת קיומה יהיה טבעי עבורנו (קיום במודעות טבעית[נד], השייכת לימות המשיח, והרמז: "הדור קבלוה" בגימטריא משיח).

ידוע שאת המושגים של המהר"ל צריך לתרגם למונחים של פנימיות התורה: כתוב[נה] ש"נעשה ונשמע" הם יחוד חכמה ("כֻלם בחכמה עשית"[נו]) ובינה (שמיעה-הבנה פנימית). הכפיה שייכת לתחום המורגש – "כפה עליהם הר כגיגית" היא כפיה של אהבה (חסד), כפי שהובא מאדמו"ר הזקן; כפיה בעצמה היא פעולה של גבורה; והעיקר כאן הוא התפארת, עמוד התורה[נז]. ידוע שבאריז"ל יש שתי שמועות, אם פורים שייך לנצח או להוד[נח]. כאן, היזמה של עם ישראל לחדש מצוה שייכת לספירת הנצח, כמו שמוסבר אצלנו בעיקרי האמונה של פנימיות התורה[נט] ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" שייך לספירת הנצח, "נצחוני בני"[ס]. ההסכמה-ההודאה של ה' על החידוש שלנו שייכת לספירת ההוד (ממש, או הוד שבנצח, "והקב"ה מקיים"). אז יש לנו כאן כמעט פרצוף שלם – מחכמה עד הוד.

לא כתוב במהר"ל בפירוש הלאה, אבל מה יכול להיות ביסוד ובמלכות? קביעת מצוות פורים, ביזמה הנשית של אסתר שדרשה "קבעוני לדורות", למרות חשש חכמים ש"קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות", וההסכמה-ההודאה שלהם הן הנצח וההוד. אבל תביעתה (הבאה בהמשך הסוגיא) "כתבוני לדורות"[סא], לה נמצאה אסמכתא במלה "[כתב זאת זכרון] בספר"[סב], שייכת ליסוד (לו שייכת כתיבה בספר[סג]), והודאת חכמים והסכמתם לכלול את המגלה ב-כד ספרי הקדש (שהם כד קישוטי כלה) שייכות למלכות. גם העובדה ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"[סד], כאשר הם נזכרים כדבעי הם נעשים מחדש[סה] (ואף ביתר תוקף בכל דור), שייכת ליסוד (זכרון[סו]) ולמלכות (עשיה[סז]) – "מלכותך מלכות כל עֹלמים וממשלתך בכל דור ודור"[סח].

כאשר התורה מתקבלת ברצון במוחין, מתקבלת כהכרח מחויב-המציאות בתחום המורגש (שדווקא בו הרצון יכול להתפרש כגחמה חולפת) ומתאמתת כרצויה וטבעית לנו בתחום המוטבע היא הופכת לנצחית – "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"[סט]! – ומכאן גם התוקף הנצחי של פורים, "שכל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם"[ע].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• יש כפיה שכולה טוב – גילוי אהבה רבה ש'מכריח' את הנאהב לאהוב.
• יש נשיאת הפכים בנפש – רצון שלם להיות הכי טוב יחד עם הצורך בכפיית ההתנגדות הפנימית.
• "כפה עליהם הר כגיגית" נותן כח לאתכפיא.
• ליהודי יש שמחה ותענוג גם בקבלת עול.
• באתכפיא יש לדמות שה' הוא הכופה עלי וזו סגולה לעבור מעבודה בכפיה לעבודה בחשק.
• זכירת ה"נעשה ונשמע" נותנת כח לאתהפכא של כל החשוך והמר במציאות.
• גדלות מתבטאת בעבודת הגברא ובקטנות יש להתמקד בפעולה בחפצא.
• מעלת הרצון היא השמחה והטבעיות. מעלת ההכרח היא היות הדבר מחויב-המציאות.
• כפית מתן תורה מחייבת את ה' ב"לא יוכל שלחה כל ימיו".
• היחס בין הרצון וההכרח הוא כיחס בין הבחירה והידיעה.
• במושכל התורה רצויה לנו, במורגש נדרשת כפיה ובמוטבע היא טבעית עבורנו.