עיבוד מזוזה לשמה וסדר המילה

ב. סדר המילה

"כשם שנכנס לברית" בין מילה לפריעה

תביאו סידור ונסתכל בסדר המילה. המוהל צריך לעשות שלש פעולות – מילה, פריעה, מציצה – והקהל אומרים "כשם שנכנס לברית...", פעם חשבתי שעדיף לחכות לסיום ולא לומר באמצע הפעולות, אבל אדמו"ר הזקן אומר דווקא לומר באמצע:

המוהל מברך:

ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.

אבי הבן מברך בין מילה לפריעה [המוהלים בדרך כלל עושים סימן שהאבא מיד יאמר, אבל לא מסבירים לו מראש שצריך לברך דווקא בין מילה לפריעה. (אבל אם עושים מילה ופריעה הכל יחד מסובך.) אפילו אם פועלים יחד, הוא עושה עוד משהו אחר כך. יש אבא ששוהה, לא יודע שצריך להזדרז. (מכיון שאי אפשר לצמצם בדיוק אומרים לאבא לומר מיד.) צריך לחפש אם זה טעמו, היות שאומר ברכה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" שיהיה "עובר לעשייתן" לגבי פריעה לפחות[ז]. שייך לחקירה של הרוגאטשובר, האם הפריעה היא גמר המצוה, או מצוה בפני עצמה – בין כך ובין כך לברך קודם יש בזה משום עובר לעשייתן. שלא יאמר אחרי שכבר נעשה.]:

ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.

והעומדים שם עונים [מתי? מיד לאחר ברכת האב.]:

כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחֻפה ולמעשים טובים.

[וכותב אחר כך:] ואחר שנעשה החיתוך כראוי, ימהר לעשות הפריעה והמציצה, ונוטל את הכוס ומברך:

ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן.

משמע כאן שגם ה"כשם שנכנס" הוא לפני הפריעה והמציצה. מוהל קצת עצלן, שנותן גם לאבא לומר את הברכה וגם לקהל לומר "כשם שנכנס". למה נכנס? הרי הוא לא גמר – לכן הייתי פעם מחכה... לוקח כמה שניות שהאבא יברך, אז המוהל צריך לחכות? [אולי ההוראה בסוף היא למוהל – אל תחכה לאבא, תמהר לעשות[ח].] אז האבא מתחיל ועד שמסיים אחרי הכל, אם המוהל זריז? יתכן, אבל בסדר כאן משמע שמיד אחרי החיתוך אפשר לומר "שנכנס לברית", לפי הצד שמילה היא מצוה בפני עצמה – המילה היא כבר ברית. כל זה דייקנו לחזק את הווארט שאמרנו היום בברית שיכול להיות מהול וערל בו זמנית, יכול להיות "כשם שנכנס לברית" אחרי המילה, ואז "כן יכנס לתורה" יכול ללכת על הפריעה...

שבע הוראות בסדר המלה כנגד הז"ת

אם מדייקים באדמו"ר הזקן כאן, יש לו שבע הוראות בסדר המילה, שאפשר לכוון מאד יפה לפי הספירות. בנישואין, למשל, יש ארבע הוראות. בסדר המילה יש שבעה דברים. בפדיון הבן יש חמש. הכי מושלם כאן, שבע הוראות:

חסד: כשמביאין את הילד [מענין שלתינוק קוראים ילד, עוד לפני הברית, וגם אחרי. בסוף מופיע "תינוק", "ונותנים לתינוק לשתות מכוס הברכה" – שם זה תינוק אחר... ילד הוא הנולד ותינוק הוא תינוק של בית רבן, יותר גדול מילד.] לבית הכנסת אומרים:

ברוך הבא.

זו הוראה של "חסד לאברהם", ברוך, "והיה ברכה". אחר כך יש עוד פסוקים שאומרים.

גבורה: וכשמניחין את הילד על הכסא של אליהו יאמר המוהל:

זה הכסא של אליהו זכור לטוב...

אליהו הוא פינחס – שמוזכר קודם בפסוקים שאומרים כשהילד נכנס – ולו יש דינים, שייך לגבורה.

תפארת: המוהל מברך: ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה.

נצח (ברא כרעא דאבוה): אבי הבן מברך בין מילה לפריעה.

הוד (תיכף לנצח, ממש נצח והוד, אבי הבן אומר והעומדים עונים): והעומדים שם עונים.

חשבתי: האם הם צריכים להפסיק ולומר אמן על הברכה שלו? פשוט שכן, אבל איך שהוא כותב אפשר להבין שזו ענית אמן, המענה שלהם לברכה שלו.

יסוד: ואחר שנעשה החיתוך כראוי, ימהר לעשות הפריעה והמציצה, ונוטל את הכוס ומברך.

"עד מהרה ירוץ דברו" של היסוד – זהו עיקר תיקון הברית. גם הברכה על הכוס ביסוד.

מלכות: ונותנים לתינוק לשתות מכוס הברכה [הרב אשכנזי היה מדייק לא לשתות בעצמו.], או ישתה בעצמו [משמע מהסדר שלכתחילה לתת לתינוק. צריך לומר לתינוק מראש שיענה אמן על מנת לשתות מהכוס.]. ואחר המילה יתפלל תפלה זו המוהל ואבי הבן.

למה תינוק? שיאמר לגדול שאתה תשתה בשבילי. יש ענין דווקא בתינוק (וגם גדול צריך לכתחילה לברך בעצמו). כאן יש תפלה – שייך למלכות, "ואני תפלה". מדייק "יתפלל" – לא סתם לומר...

התפלה מסתיימת "אמן וכן יהי רצון". "כן יהי רצון" עולה אמת – יש כאן אמן (לשון אמונה) ואמת. המקום הנוסף היחיד שראיתי בסידור שלנו שמסיימים "אמן וכן יהי רצון" הוא בתפלה לאחר פתיחת הארון בימים נוראים.

יש שלשה משתתפים בהוראות שלו, לא מזכיר את הסנדק – יש כסא של אליהו. או שנאמר שהסנדק הוא אליהו עצמו, כמו ששמים תמונה של הרבי. הוא מזכיר שלשה 'שחקנים' – ילד, מוהל ואבי הבן. מה הגימטריא? עולה 195, ג"פ (ממוצע) מזוזה, שם א-דני.

ברית מילה – מסירות נפש, שמחה וערבות

לפי ערך, יש הרבה שיחות של הרבי על מילה – אולי יותר מכל מצוה אחרת.

חז"ל דורשים "'וששון' זו מילה". ששון = דם ברית. בפסוק כתוב "וששֹן", אותה גימטריא. מביאים כהוכחה את הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". כתוב בחסידות שששון הוא שיא השמחה [שמחת דוד היא על הפעולה הנמשכת, בבית המרחץ.]. בכל אופן, יש משהו בדם – במסירות הנפש – שהוא שיא השמחה. עיקר הווארט של הרבי בשיחות שמעלת מילה היא המס"נ של היהודי שלמעלה מטעם ודעת לכל החיים.

[בברית יש יותר ערבות של כולם, לכן העומדים מעורבים, כי מצוה על כל ישראל למול.] תהא שנת ערבים חברים, שנה של הרבה בריתות.

"כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחֻפה ולמעשים טובים" הוא משפט מושלם – הכל ברבוע.

[הערות בתוך המו"מ שהיה:]

בענין "לשמה" ו"שלא לשמה" זו דוגמה ש"סתם" הוא ממוצע, ולכן כל פעם צריך להחליט אם "סתם לשמה" או לא.

קדשים הם חכמה וטהרות הן דעת – צריך עוד יותר דעת. כל אחד צריך כל הזמן לתת את הדעת ביחס לשני – האם הוא טהור או לא.

יהודה בן "בכח" ("אנא בכח"; בכח = יהודה ואנא = בן = לייב, שמו השני של יהודה, נמצא ש"אנא בכח" הוא הוא יהודה לייב) – דברנו על כך שיש ב כח, כח האדם וכח המעשה, קשור לחקירה בנוגע למחשבה והתרצות. שייך לחדש אדר, "ימינך הוי' נאדרי בכח".