בע"ה

סעודת ראש חדש כסלו

ל חשון סז - נחליאל

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

ר"ח כסלו – הכל הולך אחר הפתיחה. א כסלו זה הגאולה של הרבי, ב-י כסלו גאולת אדהאמ"צ, ב-יט כסלו גאולת אדה"ז וב-כח כסלו גאולת אדה"ז השניה (שני שלבים – נר שלישי ונר חמישי – ומקובל שמאסר שני קשה מראשון). דילוגים שוים של תשעה ימים מחג גאולה לחג גאולה (עד הנר החמישי-המשיחי בחג השמן, רזין דרזין). הכל אחר הפתיחה – חג הגאולה ה-כט של הרבי, נשיא הדור, שבזכות זה נזכה בקרוב לגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו. הרבי לא היה בבית סהר ממש, כמו הנשיאים הקודמים, אך זה שהיה מוגבל – שצדיק לא יכול להתבטא ולהעביר מסריו ואורו, מה שבו מזרז את הגאולה בכל רגע – זה בית האסורים האמיתי, שיש לו הגבלות מצד הגוף או הנפש או הסביבה. עד יום זה הרבי היה מוגבל בגלל התקף לב, וביום הזה יצא לחופש ושוב יכול להתבטא ולבשר את בשורת הגאולה, ובכך לזרז את הגאולה בפועל ממש.

היום נדבר בעיקר על פרשת השבוע, לפי הוראת אדמו"ר הזקן (המובאת ב"היום יום") שצריכים "לחיות עם הזמן". כל יהודי צריך לקשר את המעורעות שקוים לו, בחיים פרטיים וציבוריים, עם פרשת השבוע. בעצם לקשר את הכל עם פרשת השבוע זה לקשר את המציאות למהות. להרבה אנשים נדמה שאין קשר כל כך בין המהות למציאות, שיש איזה פער מבדיל, אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים שאין שום פער – "כי הם חיינו ואורך ימינו". התורה הקדושה, המהות, שליט על הכל. מי שלא מאמין בכך ח"ו זה כחטא המרגלים, מחשבה ש"אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם" – שהמהות לא מסוגלת להשתלט על מציאות העולם. אבל חלילה לנו מליפול בטעות המרגלים, וצריך לדעת שהתורה היא המנחה את כל חיינו. התורה היא בטול מוחלט לה', וזה מה שמתקן את המציאות – המציאות שלנו זה מציאות של שפלות בנפש. מי אני? אך ה' הדביקני בתורה הקדושה, שנותנת לי אור אין סוף, הכל מתוך בטול מוחלט לה', וזה מה שמנחה אותי ונותן לי את הכח לתקן את המציאות שלי ואת כל העולם. זה רק מאמר מוסגר – מה פירוש דברי אדה"ז שצריך לחיות עם הזמן, לחיות עם הפרשה (זה שאמר זמן עוד יותר מדגיש שמה שחשוב זה המציאות).

התחלנו לקרוא ממנחה של שבת, ואחר כך חת"ת של יום ראשון, שם כתוב אודות לידת האחים התאומים ("תומים" בלי א, כי אחד צדיק ואחד רשע). רש"י הראשון על הפרשה – "יעקב ועשו האמורים בפרשה". כל הפרשה הזו לשים את היסוד שיש בעולם שני כחות, שני אחרים, שני תאומים, אך הם לגמרי אחרת זה מזה. עשו הוא "איש יודע ציד איש שדה" ויעקב "איש תם ישב אהלים" – טבע הפוך. אבל הכי מענין זה מה שכתוב אחרי שמגדירים אותם – "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב היה איש תם ישב אהלים [ואז:] ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" – זה נותן את הרקע לכל מה שקורה בהמשך הפרשה. הפלא הגדול שיצחק הוא קדוש, וכתוב בחסידות שהוא שרש החכמה (יותר חכם, במדה מסוימת, משאר האבות) ועליו דורשים "בן חכם ישמח אב" – איך זה שחכם וקדוש בוחר לעצמו לאהוב את הבן הרשע?! אי אפשר לומר שבעומק לא יודע שהוא רשע. במדה מסוימת, אפשר לומר שזה הפלא הכי גדול מאז תחלת התורה, מאז "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". מגיעים לפרשה הששית, ושם הפלא הכי גדול. כתוב שלעתיד לבוא יאמר ליצחק "כי אתה אבינו" – יותר מיעקב (שבעוה"ז הוא ה"בחיר שבאבות") ויותר מאברהם ("הגדול בענקים", "ראש כל המאמינים") – אף שיחסית עליו לא כתוב כמעט כלום, ואעפ"כ הוא יהיה העיקר לע"ל, עד כדי כך שאברהם וישראל-יעקב יתבטלו בפניו ("אברהם לא ידענו ישראל לא יכירנו כי אתה אבינו"). לעתיד לבוא מתחיל מעכשיו, צריך לחיות עם משיח, ויצחק העתידי בוחר לעצמו לאהוב דווקא את עשו, ובנימוק פלאי של "כי ציד בפיו". ברוב המקומות בתורה לא כתובה סיבת האהבה, אלא משיכה טבעית, וכאן האהבה "כי ציד בפיו". מוזר ביותר, כי על פי פשט הכי פשוט – כפירושו הראשון של רש"י – זה כי אהב את האוכל שבנו הביא לו, הציד הטוב מהשדה, ולכן בחר לאהוב את עשו יותר מאת יעקב, הילד הצדיק והתלמיד חכם, היושב ולומד תורה בשקידה ובהתמדה. יעקב אהב את יוסף "כי בן זקנים הוא לו", לא רק כי בן צעיר אלא כי "בר חכים" – כי היה הכי מקבל אצל בני יעקב, וקבל את רוב חכמתו, ולכן אהב אותו. אף על פי כן יצחק, שרש ומקור החכמה (שהיה ראוי שיאהב יעקב החכם), אוהב את עשו כי מביא לו בשר טעים 'על האש'. איך יתכן?!

היות שלע"ל יצחק "כי אתה אבינו" גם אהבתו לעשו מאד שייכת לחזון המשיחי. הרבי, בעל הגאולה של היום, אמר בשיחותיו האחרונות שעשו כבר מוכן לגאולה. המשיח מ"וישלח" חכה שעשו יהיה מוכן להגאל יחד עם ישראל, והרבי קבע – וזו קביעת "הנה הנה משיח בא" ורק צריך "לפקוח את העינים" – שעשו כבר מוכן. ב"וישלח" יעקב מוכן לגאולה ועשו לא, כפי שהשיבו המלאכים, וכעת הרבי אומר שאנו במצב כמעט הפוך – עשו הרשע כבר מוכן, צמא ומחכה שעם ישראל יגאלוהו, ואם יש בעיה זה כנראה לא מצד עשו (מציאות העולמות) אלא מצד הפנימיות, המהות, התורה, הבטול. אבל הכל מתחיל מכך שאחרי שרואים מי זה עשו ומי זה יעקב אז כתוב מיד "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" (כשאצל רבקה לא כתוב הטעם, כפי שאמרנו שבכל אהבת האבות אין טעם, זה בעצם).

על הטעם של "כי ציד בפיו" רש"י מביא שני פירושים, ובפנימיות התורה – באר"י ובחסידות – עוד שני פירושים, בסך הכל ארבעה פירושים בהם נפתח, ובע"ה נפתח זאת מה אפשר ללמוד מזה בעבודת ה':

א. הפירוש הראשון של רש"י (הפשט) – שהיה אוכל מצידו (זה הפשט, אך עדיין יש קושיא – היתכן?! – ולכן רש"י מביא עוד פירוש).

ב. הפירוש השני של רש"י – ש"ציד בפיו" קאי על פיו של עשו, שהיה צד ומרמה את אביו בשאלות כמו איך מעשרים את התבן ואת המלח, ועוד כל מיני שאלות כאלו שבאות להראות עצמו צדיק, בזמן שבאמת בפנימיותו הוא רשע (גם פלא, איך אפשר לרמות את יצחק בשאלות איך מעשרים את התבן ואת המלח – יצחק הוא לא טפש, אולי הכי פקח מכולם, ובכל אופן זה מה שרש"י מפרש, בשם חז"ל). במקום אחר כתוב שעל כן נמשל עשיו לחזיר, שמראה את טלפיו השסועות, מפגין את סימן הכשרות שלו, ואומר כי הוא טהור וצדיק, אך כי לא מעלה גרה ולכן הוא טרף. לכן עשו, יותר מכל אחד אחר, נמשל לחזיר – עושה השתדלות להפגין לאביו כמה הוא בסדר, בזמן שהוא לגמרי לא בסדר.

שני פירושים אלו – פשט ודרוש – שייכים לחלק הנגלה. אחר כך עוד פירושי נסתר – אחד מהאר"י ומובא רבות בחסידות, ועוד אחד דומה אך שונה המופיע בקדושת לוי.

ג. הפירוש המפורסם מהאר"י הקדוש, שלא עשו צד את אביו, אלא הפוך – יצחק (פקח מאד, וצדיק הכי גדול) אוהב את הרשע הזה בגלל שעשו הוא עצמו השדה בו מסתובב ציד, ויצחק הוא הציד אשר עורך ציד בתוך פיו של עשו. פה זה גם כינוי לפנימיות, ובפנימיות עשו יש כל מיני ניצוצות קדושים שעתידים להתגייר – ביניהם שמעיה ואבטליון, ר"מ ור"ע – ובגלל כל הצדיקים הללו היוצאים מעשו (בעוד שמקובל כי מישמעאל כמעט ואין גרי צדק) יצחק אוהב אותו. זה שעשו מוכ ןלגאולה אין הכוונה שכולם יתגיירו, אלא שכולם מוכנים להיות חסידי או"ה – בני נח – ולקבל עומ"ש מכח תורת משה ולא זולתו. חוץ מזה שכל הגוים בעולם – רובם ככולם, או לפחות התרבות המערבית (עשו) – מוכנים לקבל עומ"ש המגיעה להם, יש גם ניצוצות מיוחדים שהם לא רק גרי תושב או חסידי או"ה, אלא ראויים מעודם ("גר שנתגייר", ולא "גוי שנתגייר", אף שצריך לעבור תהליך שהרבה פעמים מלא צער, אך בסוף הוא אזרח שלם ויש אפילו מצוה כפולה לאהוב אותו), ויש מהם הראויים להיות גדולי הדור (כשמעיה ואבטליון, נשיא ואף בי"ד, אף שקשה איך גרים יכולים להיות כך, ואף רבי עקיבא שהוא עמוד התווך של תושב"ע – כמו שמרע"ה עמוד התווך של תושב"כ – וכך רבי מאיר הוא התנא היחיד שאמר על עצמו שהוא משיח, יותר מר"ע ש'תמך במשיח'). ודאי שיש עוד אלפי צדיקי דורות שאינם גרי צדק, ואף על פי כן בשביל אלו – שיש בהם בחינה משיחית יותר מיהודי מיוחס – לכן יצחק המשיחי אוהב את עשו, כי הניצוצות המשיחיים טמונים וחבויים בפיו-פנימיותו של עשו. זה פירוש הקבלה, חשוב ועמוק, ומיישב הכל – יצחק ודאי יודע מה עושה, ואם קבע בבחירתו החפשית לאהוב יצחק יותר מיעקב יודע בדיוק מה עושה, כך הוא מוצא את הנשמות המשיחיות ביותר.

ד. יש עוד פירוש דומה, המובא בקדושת לוי, אך עם הבדל קטן ומאד משמעותי. לפי פירוש האר"י יצחק צד את הנשמות מתוך פיו-פנימיותו של עשו. הקדושת לוי מקדים אותו רעיון, שיצחק אהב את עשו בגלל שהוא צפה את הנשמות ההמשיחיות האלה, אבל מה שכתוב "בפיו" אין הכוונה שצד אותם מתוך הפה של עשו, אלא שלא היה זקוק להכנס לפיו של עשו – כדימוי האריז"ל – שאזי "חיל בלע ויקיאנו", כמו שעושים מבצע ונכנסים לפאב בתל-אביב בשביל להוציא יקר מזולל, להכנס לפה הקליפה כדי שתקיא את הניצוץ הקדוש. הקדושת לוי אומר שצד נשמות אלו לא מתוך הפה של עשו, אלא ש"פיו" היינו פיו של יצחק, אשר בכוונות לימוד התורה שלו בפיו צד הניצוצות מתוך עשו. זה כוונה מצוינת לבחור ישיבה – מבצעים עושים ביום ששי, אך מה כל השבוע? שכחת את עשו? לכך טוב פירוש זה – שיצחק צד נשמות אלו על ידי התורה והתפלה בפה של עצמו. "כי חיים הם למוצאיהם", אל תקרי "למוצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה", כפי שאדה"ז מדגיש כמה פעמים ש"עקימת שפתיו הוי מעשה" ויש בה עבודה של "המעשה הוא העיקר" (אף שבכללות יש חילוק בין מעשה לדיבור) – בעבודת הפה של יצחק צד ומוציא את הנשמות המשוטטות בשדה של עשו.

לסיכום בינים: יש כאן ארבעה פירושים, ששנים מפרשים "פיו" על פה יצחק ושנים על פה עשו. בפירוש הנגלה הראשון פה יצחק, בפירוש הנגלה השני פה עשו, בפירוש הנסתר הראשון פה עשו, ובפירוש הנסתר השני פה יצחק (כשבשני פירושי הנסתר הציד הוא נשמות משיחיות הטמונות בעשו).

נעשה סימן כדי לזכור ולהפנים טוב: השער של ציד בלשה"ק הוא צד, שיש בו גם משמעות של צד וכיוון. גם רש"י אומר שיש קשר בין 'לקיחת צד' (במחלוקת בין דעות) לבין ציד – כשהולכים לצוד מצדדים ולוקחים כל מיני צדדים כדי לארוב לציד ולצוד אותו. אפילו לרש"י יש קשר בין "ציד" ל"צד". אם יש ארבעה פירושים של "כי ציד בפיו" צריך לומר שבאופן מופשט ארבעת הפירושים זה ארבעה צדדים. בקריאת שמע צריך להאריך ב"אחד" (ו"כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו"), ועיקר האריכות (לפי נגלה ולפי נסתר) ב-ד רבתי, הרומזת ל-ד רוחות העולם, לארבעה צדדים. בעבודת ה' זה קבלת החלטה עד כדי מס"נ (למסור נפשו באחד) להקדיש את החיים ל"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (פסוק שהרבי הוסיף לפסוקי שמח"ת – התקף הלב של הרבי היה בשמח"ת והגאולה היום, אפשר לומר שזה התחיל מזה שהרבי הקפיד להוסיף פסוק זה לפסוקי שמח"ת) – זה מסירות לפרוץ לכל הצדדים, ולהגיע לכל או"ה (כולל עשו). כתוב גם ש-ד רבתי זו רומזת לארבע הרוחות שבמשיח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (והרבי הדגיש שבתפלה בפתיחת הארון בחגים כל אחד מברך עצמו "ויתקיים בי מקרא שכתוב 'ונחה עליו וגו''", וזו ראיה לדברי הבעל שם טוב, הראשון שאמר שכל יהודי יש לו ניצוץ משיח – אבל לית מילתא דלא רמיזא באורייתא ובמנהג השוה לכל נפש, ותפלה זו היא מקור וראיה ברורה שכל יהודי צריך לדעת שיש לו בחינת משיח בתוכו). אנחנו נקשר זאת לארבעת הצדדים – ארבעת הפירושים שאמרנו ל"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו".

לפני כן נשים לב לגימטריא מופלאה: ד פעמים צד עולה עשו – עשו בעצמו כולל ארבעת הצדדים, ארבעת הפירושים. כתוב בקבלה שבתחלת הבריאה ה' צמצום אורו האין סופי כדי לעשות מקום פנוי לעמידת העולמות. בעץ חיים לא כתוב יותר מכך שצמצם אוא"ס שלו, אך במהדורה האחרונה יותר – מהדורת מבו"ש – כתוב ומודגש שהצמצום של אוא"ס היה "לצדדים". כמובן שאנו יודעים מהבעש"ט שהצמצום לא כפשוטו, כפי שנסביר, וזה קשור ליעקב ועשו – "יעקב איש תם יושב אהלים" זה היודע שהצמצום לא כפשוטו, אבל עשו חושב שהצמצום כפשוטו. זה שרש ההבדל ביניהם. עשו לא רק חושב שהצמצום כפשוטו, אלא שהוא קבל כל האוא"ס, שהרי ה' צמצם את האור "לצדדים". תמיד בצמצום יש גם משמעות של כיווץ, לא רק של התעלמות – אם האור היה באמצע ונעלם משם, לאן הלך? לפי הדימוי הלך הצדה אז שם יש את ההתרכזות של האור. עשו זה אחד שקשור לכל הצדדים – הכי לוקח צד, ויכול גם לקחת את כל הצדדים יחד (יש אחד שבמחלוקת לוקח רק צד אחד, ויש אחד שלא אכפת לו – פולטיקאי – כל פעם לוקח את הצד שנח לו, לפי הצורך, ויש ביכולתו לקח את כל הצדדים). הוא גם מאמין שכל האור, כל האוצרות, זה בצדדים – ובאמצע אין שום דבר. ובאמת עשו זה אורות דתהו – יורש את האורות הגדולים דתהו, שגם שם (בשלב יותר מאוחר בהשתלשלות) האורות שברו הכלים והסתלקו הצדה (תרגום "תהו ובהו" – "צדיא וריקניא"). האריז"ל כותב שבעולם התהו קוראים "צדי" ובעולם התיקון זה "צדיק" – נוספת ק לשם האור (ב-ק יש המשכת הקו וגילוי שהצמצום לא כפשוטו). בכל אופן, זה גם נכון במדה מסוימת שיש לעשו "חן של שקר", "חכמה בגוים תאמין" – חן שמפתה, רק שהוא מהסט"א – וזה בגלל שהוא איש הצדדים, וד"פ צד עולה עשו. מי זה יעקב לפי סוד זה? כתוב שיעקב אותיות יבקע – "אז יבקע כשחר אורך" – וזה בקיעת קו אור אין סוף לתוך מקום החלל. חוץ מזה שכל העולמות נבנים סביב הקו, ענין פנימיות הקו גם לגלות שהצמצום לא כפשוטו – כאמונת ישראל (בעל שם טוב) הטהורה ביותר. אומר שיש אור שהצטמצם בצדדים, אך מה שפעל את הצמצום זה כנסית המאור במקום האור, והמאור אינו גלוי – הוא העלם העצמי. בגלל שהמאור, העצם, הוא העלם עצמי לכן לא רואים אותו, אבל דווקא הוא הריכוז – הצמצום זה ריכוז העצם במקום הזה, שעתיד להכיל את כל השתלשלות העולמות מסביב לקו, והקו גם מגלה שעצמות ה' נוכח כאן (ולכן אפשר לקיים תפלה של "שפכי כמים לבך נכח פני אד-ני" – שהיכן שלא תהיה, גם בשאול תחתית, אתה נוכח העצמות, "ואציעה שאול הנך"). יש בפנימיות הקו שתי בחינות: גם בחינה שמגלה שבעצם המאור מרוכז כאן, העצם, שזה עיקר ירושת יעקב (שם עב שלמעלה מעשו), וגם בחינה יותר חיצונית בפנימיות הקו (של שם מה החדש) של התורה המגלה את רצון ה', ובה הגילוי ש"אין אבוד" ו"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". זה התורה הקדושה, שהיא החבל הצלה לכל מקום בו נמצאים – ואותה יש ללמוד מתוך בטול (בעוד שהתפלה "שפכי כמים לבך וגו'" זה מתוך שפלות – "ממעמקים קראתיך הוי'"). גם בכח תפלת יצחק וגם בכח תורתו מברר ניצוצות עשו. על כל פנים, ראינו פלא שעשו עולה ד"פ צד – באמת "איש יודע ציד איש שדה" (שדה זה גם ברייתא, יציאה הצדה-החוצה).

מה זה ארבעת הצדדים הללו? שני צדדים זה פיו של עשו ושני צדדים זה פיו של יצחק. הצד השוה שכל הצדדים זה כדי להצדיק את הצדיק – "צדקת הצדיק" – למה הוא אוהב את עשו, ולכן ד"פ צד זה עשו. השנים שהם פה עשו זה ודאי הצדדים היותר אפלים, ושני הצדדים שהם פה יצחק ודאי היותר מוארים. השרש של הרע בעולם זה "סטרא אחרא" – הצד האחר – וכשיש סט"א יש גם "סטרא דקדושה", אבל עצם המלה "סטרא" זה מושאל לקדושה מהקליפה. זה שיש צדדים במציאות, שלא הכל חד וחלק, זה מהקליפה – "האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". כל סטיה זה לצד – ברגע שיש צד זה כבר "צד אחר", רק שברגע שיש סט"א יש לעומתו סטרא דקדושה. כתוב בחסידות שזה שיש שניות של טוב ורע זה אחר הצמצום, תוך כדי הדמיון שהצמצום כפשוטו. למעלה מזה "אין עוד מלבדו" וממילא אין שני צדדים, של קדושה וקליפה, ואף על פי כן ברגע שהקליפה לוקחת צד – כי היא בעצם צד – זה משליך כביכול על הקדושה, שכעת יש צד של הקדושה. ה"סטרא אחרא" זה צד האחור, כשמו כן הוא. אחור זה אחורי הראש, זה הלא-מודע. אם האחור זה הסטרא-אחרא, כלפיו כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (המצוה שכנגד האחור בשש המצוות התמידיות), אז יש גם קדם – מפורש שה"אחור" בא לפני ה"קדם", "אחור וקדם צרתני" (והוא שאמרנו שהאחור בעצם מגדיר את הקדם, הלא-מודע מגדיר את המודע, התת-מודע המכיל מניעים אפלים לא-מודעים, מניעים מהנפש הבהמית). הרע מתחיל מהאחור, אבל יש גם צד שמאל שהרבה פעמים מזהים איתו את הרע – הסט"א, מלאכו של עשו (שהוא הנושא שלנו, עשו ואהבת יצחק אליו וכו' ועם שרו של עשו נאבק יעקב "עד עלות השחר", עד שמגיעה פעם ראשונה בהסטוריה – בזכות זה שיעקב החל לתקנו, על ידי זה שיעקב נצחו – השעה שלו לומר שירה לפני ה', כי מלא את תפקידו, תפקיד הסט"א להיות מנוצח על ידי ה'), נקרא סמ-אל, לשון שמאל. סטרא אחרא זה צד האחור, שתיקונו במצוות התמידיות "ולא תתורו", אך אם אני מזהה אותו עם המלאך שלו זה דווקא צד השמאל, שכנראה תיקונו הימין (כמו שתיקון האחור זה הקדם) – "לאכללא שמאלא בימינא", להכניע את השמאל בתוך הימין, ואז מהשמאל בעצמו יצא טוב. אם כן, שני הפירושים שזה פה עשו זה כנגד צד האחור וצד השמאל, ושני הפירושים שזה הפה של יצחק, זה כנגד הקדם והימין, ואף על פי כן כל ארבעת הצדדים זה תיקון של עשו – עד כאן יסודות ההתבוננות שלנו, שנזכה לתקן את עשו.

שיחה שניה:

נספר סיפור שאל אדהאמ"צ, שגאולתו עוד תשעה ימים:

פעם נכנס אליו אברך חסידי לבקש תיקון נפש, וכתב בפתק והתחנן בעל פה, שהרבי יוציא ממנו את "הרגשת היש". הרבי נעשה מאד רציני וכעבור כמה דקות הרים את הראש ואמר לחסיד זה שיספר לו סיפור: יום לפני חטא אדה"ר בג"ע מקדם, כשכל הכח של הרע היה מרוכז בנחש הקדמוני שבא לפתות את חוה שאחר כך פתתה את אדה"ר לאכול מהפרי האסור, שמו של הרע היה "סטרא אחרא" (לכל דבר יש את שמו, והשם של הרע היה סט"א – זה שמו וזה מהותו). רק אחרי חטא אדה"ר, כדי שלא יכירו בו שהוא הנחש והוא הסט"א החליף שם. זה שאמרנו קודם שהרע הוא פוליטיקאי שמסוגל לקחת כל הצדדים, לפי מה שנח לו – חלק מזה גם תחבולה כדי שלא יכירו אותו, כל פעם שהוא צד אחר הוא לא מוכר, גמיש כדי שלא יכירוהו. אב-טיפוס של זה הסט"א עצמו, ואחרי חטא אדה"ר החליף שם ל"מלאך המות" (בעקבות "ביום אכלך ממנו מות תמות") – אז היה נח לו שכך יצירוהו. אחר כך ראה שלא כל כך מצליח להפיל אנשים ביאוש של המות (שהרי כל שם נותן לו כח להפיל אותנו בפח, וכל עוד שהוא מרגיש שהשם הזה הוא מוצלח בשביל לנצח את הקדושה ניחא לו בשם זה, וברגע שמרגיש ששם זה מיצה את עצמו ואנשים כבר לא מתפעלים כל כך מהשם הזה ולא נלכדים ברשתו מכח שם זה הוא מחליף שם), ואז החליף שם לשטן. זה החזיק מעמד כך וכך זמן, עד שאחר כך גם מיצה את עצמו – רואים שאצל הרבה מבני עשו שם זה עדיין בתוקפו, שאצל דת עשו זה השם המפחיד ביותר והפועל ביותר, אך אצל יהודים ראה שכבר לא זה – והחליף ל"יצר הרע" (שיכנס ללב, שם יש שני יצרים שאחד אומר לעשות מצוות ואחד אומר לעשות עבירות). יצה"ר זה מצוין, היה לו טוב מאד ,ועד היום הזה עדיין עובד מצוין תפקיד זה אצל בעלי נגלה – לפני החסידות, לפני התניא, זה היה טוב וממשיך להיות טוב. אחר כך באה החסידות (ובעצם מתחיל מהאר"י) והוא הפך להיות "נפש הבהמית". זה כבר בתניא – דור לפני אדהאמ"צ – אך אומר שעבר עוד דור, ושם זה יצא מהסטייל, והתחילו לקרוא לו "ישות". כעת כנראה הטכנולוגיה היום הרבה יותר מהירה – פעם לקח דורות עד שיש שינוי דרסטי בתרבות האנושית, והיום עם התקדמות העולם הקצב מאד התקדם, ועד שבין אדה"ז לאדהאמ"צ השתנה מ"נפש הבהמית" ל"ישות", וגם זה נגמר – הפך מ"ישות" ל"הרגשת היש" ("ישות" זה גראב – גאוה – אבל חסיד לא בעל גאוה, אבל כשעושה דבר טוב מרגיש שגם אני נמצא כאן בשטח, ולא רק ה', אבל רק טפה ובעדינות; הוא לומד חסידות ומתוועד, ויודע שזה לא טוב, אבל נדמה לו שרק "טפה לא בסדר" – משהו עדין, ולא ישות גסה, ובטח לא נה"ב ויצה"ר ודברים גסים שכבר אין לנו עסק איתם). עד כאן שבעה מדרגות, כפי שאמרו חז"ל בגמרא שליצה"ר יש שבעה שמות, שהאחרון – הכי גרוע ונסתר – נקרא הצפוני, מה שקוראים "מצפון". להוציא הרגשת היש זה בקשה להפטר מכך שכואב לי קצת המצפון מהרגשת היש – אך כאב המצפון זה עצמו הרגשת היש. אחרי כל זה הרצין מאד אדהאמ"צ ואמר – אל תהיה רמאי ('נאר', טפש ורמאי), ותדע לך שמה שאתה קורא הרגשת היש הוא הישות הוא הנה"ב הוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המות הוא הסט"א. הכל נחש הקדמוני, הס"מ בכבודו ובעצמו.

יש סיפור של אדהאמ"צ בו יש שבעה שלבים, אך אנו כעת מדברים רק על ארבעה צדדים. אחרי שנסביר את הארבעה צריך להגיע יותר מופשט – למה שמחבר את כולם – אך קודם נתחיל מהארבעה:

על ס"מ יש כוונה בקבלה כשאומרים "אתה סתר לי מצר [תצרני]", וכתוב שצריך לעשות הפסקה בין "לי" לבין "מצר", כדי להפריד את ה-מ עד שישאר רק השם הקדוש סאל (מכוונים ב"פותח את ידך" שבאתב"ש סאל העולה בגימטריא פאי – ר"ת של "פותח את ידיך", ורומז למאחז"ל "סוף אדם למות", שזה סגולה ושמירה וגם מעודד ל"שוב יום אחד לפני מיתתך"). מה קרה? הוצאת ה-מ היא "חיל בלע ויקיאנו" – "להוציא יקר מזולל". ה-מ גם טובה, אך כשהוצאתי את ה-מ ממנו – הוצאתי את החיות שלו, ושחררתי אותה – אז גם מה שנשאר הופך להיות שם קדוש המזכיר לאדם "שוב יום אחד לפני מיתתך" ועולה צא (שילוב הוי' וא-דני). כפי שאמרנו שכאשר הרבי אמר שהעולם מוכן אין הכוונה רק לגרים, אלא שגם מי שנשאר מוכן לקבל מצוות בני נח – כך גם כאן, הוצאת החיות גורמת לכך שגם מה שנשאר מוכן. איך שלא יהיה, את הפירוש שיצחק צד ניצוצות קדושים מהפה של עשו נזהה עם צד שמאל (כמו שהולכים לפאב להוציא משם נשמות קדושים, שהיו צדיקים שעשו זאת בפועל – כמו רש"ב מפשיסחא וכך המהר"ש נסע לגרמניה להוציא ניצוץ מהתאטרון, שהרביים נכנסו למקום טומאה כדי להוציא משם נשמות).

אם זה השמאל, אוטומטית מתברר לנו מה פירוש האחור (כי שמאל ואחור זה פה עשו) – שעשו היה צד ומרמה בפיו את יצחק אביו. למה השקר של עשו מזוהה עם צד האחור? זה שיש ניצוצות קדושים בתוך הקליפה זה סוד השמאל. תודעה של יצחק, תודעה משיחית, שהשמאל מלא ניצוצות קדושים בגלות, והם כל כך יקרים שצריך גם לעשות מבצעים להכנס לשם ולהוציא אותם. זה התודעה של צד שמאל בה יצחק אוהב את עשו מטעם זה. האחור זה שהקדושה נותנת את עצמה כביכול שיעבדו עליה וירמו אותה עם שאלות הסרק של עשו. קדם – מזרח, בחינת יעקב בקבלה – זה "תתן אמת ליעקב". קדם ואחור זה כמו אמת ושקר. כתוב שאין שקר שאין בתחלתו אמת. מצד אחד שקר זה שקר – "מדבר שקר תרחק", ולכאורה אין בתוכו שום טוב. בשמאל – יחסית לאחור – זה קל לדעת שיש בו טוב, גם אם הוא הס"מ. אבל באחור, שזה לכאורה שקר, הרבה יותר קשה לומר שיש טוב ואמת – אם זה שקר זה לא אמת, ואם זה לא אמת זה לא נכון ולא טוב. אך הנה חז"ל באים ואומרים שכל שקר מתחיל מנקודת אמת, ובלי אמת בתחילתו הוא לא מתקיים בסופו. באמת כתוב ששקר לא יכול להתקיים לעולם ועד, רק אמת היא נצחית, אך זה שיש לו זמן מוגבל של קיום – ולא מיד נופל ומתמוטט – כי יש לו איזה טפת אמת ממנה יונק. כדי להבין זאת בהקשר של עשו צריך לפתוח את ה"צפנת פענח" על פרשת השבוע, בו הרוגאצ'ובר מסביר על פי נגלה (כראוי לפרוש של נגלה, כפירוש הדרש הזה) שיש איזה נקודת אמת בשאלה איך מעשרים מלח ותבן (עיי"ש). בשביל זה צריך להיות גאון גדול מאד – יצחק ודאי היה בדרגה זו – לדעת שגם בשקרים יש נקודת אמת. כמו בחינוך – יש ילד שקרן, והשל"ה הקדוש אומר שזו המדה הכי מגונה אצל ילד (וזה מה שהכי צריך לשרש, כי אם משקר לא יצא ממנו טוב, ואם דובר אמת יצא מכל הרע שבו ויעלה על פסים טובים רק בזכות האמת, ובסופו של דבר האמת תברר ותתקן את כולו), אך אצל יצחק יש מקום גם לרמאות של עשו. יעקב איש תם, אינו חריף לרמות, ואף על פי כן כאשר בא אל לבן אומר "אחיו אני ברמאות" – גם הקדושה יודעת להשתמש בכך לעת הצורך. חוץ מזה שבכל שקר יש קצת אמת, ביסוס של אמת, שבלעדיה לא יצליח (יוסף, המזוהה גם כ"אמת" הוא איש מצליח), גם הקדושה צריכה לדעת להשתמש בכך. יצחק הוא בעל היכולת לזהות את נקודת האמת בתוך השקר. זה שני פירושי פה עשו – שיש נקודות אמת בפה עשו, בפירוש הנגלה, ושיש נשמות קדושות בפה עשו, בפירוש הנסתר.

לפי זה נוכל להבין את שני הפירושים ש"בפיו" זה פה יצחק:

נתחיל בפירוש הקדושת לוי – שיצחק, היהודי הצדיק ("ועמך כלם צדיקים"), לומד תורה בבטול ומתפלל בשפלות, ובאופן אוטומטי (מתוך תודעה שיש מה לגאול מעשו, אך קורה דרך כונה נכונה בלימוד ותפלה) מעלה נשמות מתוך עשו. "אין אמת אלא תורה", וגם כשקוראים לה' בתפלה הרי "קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת". באותיות-דרבי-עקיבא אלף אומרת "אמת למד פיך" (זה מקור לשל"ה שראשית החינוך זה לאמת). האמת הזו זה קודם כל בתורה, וגם בתפלה – שהתפלה תהיה אמיתית, עם אמת של תורה בתוך התחנונים של התפלה. כך נדרש "תחנונים ידבר רש" על משה רבינו, שהתפלל תקטו תפלות להכנס לארץ ישראל – תפלה של "תורה צוה לנו משה". זו תפלה מתוך תחושה שאין שום זכויות – תכלית השפלות – זו האמת של משה רבינו. ברור שהאמת לעומת השקר – קדם לעומת אחור. מי שיש אמת בפיו יכול להעלות נשמות הן בתורה והן בתפלה, אפילו בלי להכנס ללוע הארי בשמאל.

נשאר הפירוש הכי פשוט – שיצחק אהב את עשו בגלל הבשר על האש – ויוצא שזה הפירוש של הימין. אם באמת עשו גם צד ציד וגם 'שף' שיודע להכין אותו ולהביאו ליצחק (כסיפור בהמשך הפרשה שיצחק מבקש ממנו לצוד ציד ולהביא לו מטעמים כדי לברך אותו) – רואים שעיקר עבודת ה' האמיתית והפנימית של יצחק זה קשור לאוכל. כתוב ששלשה הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב בעוה"ז, אברהם יצחק ויעקב, שאצל כל אחד כתוב "כל" (גילוי ההעלם העצמי). אצל יצחק זה "ואוכל מכל" בפרשתנו (אצל אברהם בפרשה הקודמת "וה' ברך את אברהם בכל" ואצל יעקב ב"וישלח" "יש לי כל") – שטעמתי כל מה שרציתי במאכלים שהכינה רבקה והביא יעקב, ומתברר שלא רק אתה עשו השף היודע לבשל. כל מה שרציתי טעמתי במאכלי יעקב, שהם בעצם מאכלי "ורבקה אוכלת את יעקב". יצחק אומר שרוח הקדש שלי, הכח שלי לברך אותך, יבוא לי מתוך המטעמים. כשיצחק מברך זה חל לעולם ועד, ברכות שמתקיימות לנצח – כח אין סוף – וכח האין סוף הזה (ככתוב בחסידות שהברכות הכי עצמיות בתורה זה "ויתן לך") בא בעקבות שאוכל טוב. רואים שבשביל יצחק לאכול זה ענין אחר לגמרי, לא כמו אצלנו. רואים שאצל יצחק האוכל הטוב מעורר אהבה – צד ימין. הדבר הכי פשוט, כשאשה נותנת לבעלה סעודה טובה מעורר בו מיד אהבה. זה נשמע כמו טבע בהמי, אך זה לא תמיד כך – יש פתגם אצל גוים שהדרך לבעל זה דרך הבטן, וזה כנראה נכון מאד. יש דברים בגו. האוכל מעורר את האהבה, ובתוך האהבה כח הפעולה והברכה – יצחק במאכלו טועם טעם עולם הבא, ומתוך כך יכול לברך ברכה נצחית של "עלמא דקשוט". כך רואים בהמשך הפרשה את המשמעות של אהבתו על ידי אכילה, ומבינים את הפשט בתחילתה. גם באכילה הפעולה היא העלאת ניצוצות, כנודע בפנימיות התורה שכל האכילה בשביל זה, ולכן האדם ניזון מהדרגות שלמטה ממנו. אם עשו הוא עצמו הסיבה להביא לי ניצוצות, אפילו בתוך הבשר הגשמי שהולך וצד, אז זה מעורר כלפיו אהבה. לעשו יש זכות להביא ליצחק אוכל, ויצחק לוקח אוכל לפיו וזה טעים לו – רק כשטעים לו הוא מעלה – אז מגיע לעשו ישר כח גדול שהביא מליוני ניצוצות קדושים להעלות לה', עד שמתגלה טעם ג"ע וטעם עוה"ב. כל זה כדי להבין שזה הימין שכנגד השמאל – שמאל זה כניסה לעשו להעלות ניצוצות, וימין זה שהוא מביא ניצוצות בתוך האוכל. בכל הפירושים בסוף יש העלאת טוב, אך זה הכי פשוט.

יעקב הוא ה"בחיר שבאבות", ואצלו כתוב "כל" בלי שום תוספת, אז הרב פעמים כתוב שזה הכי גבוה – שזה עיקר גילוי ההעלם העצמי – ואילו אצל אברהם זה "בכל" ואצל יצחק זה "מכל". על פי פשט ה"מכל" זה הכי פחות, רק הארה מהכל, אבל יש פירוש הפוך שה"מכל" זה הכי גבוה – שרק אצלו לשון נופל על לשון של "ואֹכל מכל", גם א-כל וגם מ-כל. רק אצל יצחק הפעולה הגשמית שעושה היא עצמה קשורה ל"כל" בעצם. בספרות המסורה על תנ"ך המסורה הכי עתיקה מתחילה מרשימת מלים שנקראת "אכלה ואכלה", ודורשים מכך שהשרש הכי עצמי בלשה"ק זה אכל – משהו בו שה' הוא הכל והכל הוא ה', א-כל. רק אצל יצחק ה"מכל" זה מתוך ה"ואכל" – כמו שכתוב על התורה ש"דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", שבכל פעם שטועמים את התורה (תלוי מאיזה צד) יש טעם חדש, בגלל שקשור לעצם. כך ה"מכל" זה כל פעם טעם חדש מה"אכל" (א-כל). בסוף התיקון, כמו שיעקב לקח את הברכות של עשו, כך התיקון לעשו בא מטעם ליעקב – על זה הרבי אומר שכעת עשו מוכן, ומה עם יעקב. עשו מוכן, ומחכים שיבא יעקב ויקוים הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – מתחיל מ"אחור וקדם", קודם צריך להכנס לשקר ואחר כך לברר אותו עם האמת, ואז צפון ודרום, ללכת לשמאל שזה עבודת הבירורים, ולהגיע בסוף לדרום. אברהם אבינו, שהוא עצם האהבה, מתחיל לנסוע הנגבה – כל נסיעותיו לנגב – ואצל יעקב זה נגמר בנגב (לא בדרך סיבוב, אלא מערב-מזרח-צפון-דרום). שמאל זה יראה, מדתו של יצחק, ותיקונו באכילה – תוך כדי שיצחק אוכל מתגבר אצלו צד האהבה, מצות "ואהבת את ה' אלהיך". הקדם זה יחוד ה', אחור ולא תתורו, ושמאל זה יראה (מעלה ומטה זה "אנכי" ו"לא יהיה לך", אך כל הדיון שלנו על ארבעת הצדדים).

שיחה שלישית:

כדי להבין את כל זה לעומק צריך להתבונן בכל מושג האהבה בתורה. אם רוצים להבין למה יצחק אוהב את עשו ורבקה אוהבת את יעקב צריך להגיע למקור של נושא האהבה:

אהבה, בתור מדה של הלב, היא המדה החשובה ביותר – "יומא דאזיל עם כולהו יומין", זו המדה ההולכת עם כל המדות. דווקא האהבה של היום השני, יום הגבורה – מדת יצחק – יותר חזקה מאהבה כמים של היום הראשון, של "אברהם אהבי". אהבת יצחק, אהבה כאש, יותר תשוקה גלויה גם משל יצחק. צריך להבין את כל ענין האהבה, וב"שערי אהבה ורצון" יש מאמר על כך שבכל התורה כולה מופיע שרש "אהב" מב פעמים – "מב מסעות של אהבה". ידוע שהקב"ה ברא את העולם בשם מב, וכן שברא את העולם "באברהם" ("בהבראם") שמדתו אהבה – מה הקשר ביניהם? תופעה מופלאה שיש מב פעמים אהבה בתורה. היינו מצפים שהאהבה ראשונה תשתייך לאברהם אבינו, האוהב הגדול, "אברהם אהבי" – שכמו "ראש כל המאמינים" כך "ראש כל האוהבים" – ואכן כך הוא, שהופעה כראשונה של אהבה זה "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". מלה זו היא הפעם הראשונה בכל התורה שיש אהבה, ולפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה" זה קובע את הטון של כל אהבות התורה – זה עצם האהבה, ראש האהבה, וכל השאר זה התפשטות מהעצם או גילוי מההעלם הכלול באהבה זו.

אם כן, האהבה המקורית זה אהבת אברהם ליצחק. מענין שלא כתוב שאברהם אהב את יצחק, אלא שהקב"ה מנסה את אברהם ואומר לו שהוא אוהב את יצחק. עוד יותר פלא מה שאומר רש"י, שה' לא רוצה שתזוח-תטרף דעתו של אברהם, ולכן פתח "קח נא את בנך". מהרגע הראשון כנראה אברהם הבין שהולך להיות נסיון קשה, ולכן אברהם הגיב כפי שמתאר רש"י, ואומר שיש לי שני בנים. ה' אומר "יחידך" ואברהם אומר זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, ועל "אשר אהבת" אומר אברהם שאוהב את שניהם, ורק אז ה' אומר "את יצחק". לכאורה, אם אנו אומרים שזו האהבה המקורית בתורה אז הדבר תלוי בספק – ה' קובע ש"אשר אהבת" זה יצחק, אך אברהם מגיב שאוהב את שניהם, וכאילו גורע. לכאורה, ה' רצה לוודא שיהיה ברור לו שמי שהוא באמת אוהב זה רק יצחק, והנה אברהם לא מוכן לקבל את ההדרכה וההכונה של הקב"ה שיפנה את כל כח האהבה ליצחק, ואומר שאני אוהב את שניהם. אפשר לומר שלכאורה מאמירה זו של אברהם אחר כך הסתעף "ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב" – שהאהבה מתפצלת (כמבואר במי השילוח שמה שבדקות אצל האב מופיע ממש אצל הבנים). שאלנו איך מתקבל על הדעת שיש בן צדיק ובן רשע והאב אוהב את הרשע? לפי הקדמת האיזביצ'ר (הקדמה של חסידות בכלל) אפשר לומר שזה מסתעף מכך שאברהם אומר שאוהב את שניהם (ואף קודם למדתי זכות על ישמעאל דווקא, "לו ישמעאל יחיה לפניך"). הכוונת ה' באה לידי ביטוי בבת הרוחנית של אברהם, רבקה, אבל יצחק אוהב את עשו.

זו אפשרות אחת, אבל אפשר גם לפרש הפוך – אם מהרגע הראשון של "קח נא את בנך" אברהם נכנס ללחץ, וכבר חש שהולך לקרות איזה נסיון, ולכן כל פעם אפשר לפרש שרוצה להתחמק שזה לא יהיה יצחק. בשרש נשמתו מרגיש שה' הולך לומר לו להרוג את יצחק באיזה אופן, ומתוך התגוננות במודע או לא-מודע רוצה לצאת מזה ולהשליך זאת על ישמעאל. לפי זה "את שניהם אני אוהב" זה בא מתוך זה שיודע שבאמת אוהב את יצחק, רק חושש מה הולך לקרות עכשיו. לפי פירוש זה, זה משהו 'עשוי' אצל אברהם, שכביכול מרמה את ה' (הראשון שניסה לרמות את ה', לגנוב דעת עליון, זה קין) – מאד קשה לומר כך על אברהם. צריך לומר שאברהם לא שקר, אלא עשה כך בפנים בשביל להתחמק – זה עוד יותר מורכב פסיכולוגי. היות שרוצה להשליך גזירה זו על ישמעאל במקום יצחק לא יכול לשקר לה' "את שניהם אני אוהב", וצריך לאמת זאת ולפעול כך בנפשו, ואז כולי האי ואולי ה' יחליף את יצחק בישמעאל, אבל צריך לפעול כך באמת בנפש, ומתוך דקות זו של פעולה בנפשו (לפי תורת איז'ביצא) יכולה להסתעף בהמשך אהבת יצחק לעשו.

קודם כל נבין עוד משהו – מה עוד יכול להסתעף ממחשבה זו? הרי כתוב שמאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו, ורק יעקב מטתו שלמה. כך המוסלמים משבשים ומשקרים את התורה (שקר גס, הרמב"ם אומר שהם שקרנים בעצם – אפילו לא יודעים שמשקרים) ואומרים שאברהם הקריב את ישמעאל, וזה מסתעף ובא מתוך הו"א של אברהם שאולי נקריב את ישמעאל במקום יצחק. האולי של אברהם מספיק בשביל אחיזה שבאיזה עולם דמיוני כל הסיפור הזה קרה עם ישמעאל.

על כל פנים, כל זה היה מאמר מוסגר גדול להבין את הבעיתיות שיש באהבה הראשונה בתורה. אך הפשט – בלי כל הפלפול – שאהבה ראשונה זה של אברהם ליצחק. אהבה שניה זה "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" – אהבת יצחק לרבקה. אהבה שלישית ורביעית זה הפסוקים שלנו – "ויאהב יצחק את עשו" ו"ורבקה אוהבת את יעקב". אחר כך שלוש אהבות רצופות – "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", ו"כאשר אהב אביך" פעמיים. יש שלוש אהבות, בתלת זימני הוי חזקה, בתחלת סיפור גניבת הברכות – שלוש אהבות שיצחק אוהב מטעמים. לפי זה אצל יצחק כתובות חמש אהבות – אוהב את רבקה, את עשו, ואוהב לאכול שלוש פעמים (ל"אברהם אהבי" יש אהבה אחת, וגם עליה הוא מנסה לערער... – וליצחק שמדתו גבורה חמש אהבות, חמשה חסדים או חמש גבורות ממותקות באהבה כאש). עד סוף פרשת תולדות יש שבע אהבות – כל השביעין חביבין. מב אהבות זה שש שביעיות, וזו השביעיה הראשונה. אהבה שמינית ב"ויצא" – למעלה מהטבע – אהבת יעקב לרחל (שלוש פעמים, אך הראשונה "ויאהב יעקב את רחל").

באהבה יש את מסירת עצם האהבה ויש הארות של אהבה. לא כל מב האהבות הן אהבות עצמיות – בעצם יש רק ארבע, שמישהו מוסר את עצם האהבה ממני אליך. נסביר דרך הכלל של האהבה הראשונה. אברהם אבינו הוא בעל האהבה. כל כח האהבה, שהוא גם כח הבריאה יש מאין ("בהבראם"), נמצא בתוך נשמת אברהם. כשה' אומר "אשר אהבת את יצחק" זה ציווי – ה' רוצה לנתב את כל אהבת אברהם ליצחק. כך צריך לומר כמה פעמים לאברהם שכל זרעך וכל הירושה וכו' – הכל ליצחק. אתה איש מפוזר שאוהב להתפשט, כטבע החסד, וה' צריך לבוא ולרסן אותך כדי שהכל ילך ויכנס ליצחק. ה' רוצה שכל אהבת אברהם, הכולל כל האהבה, תמסר ליצחק. כמו "משה קבל תורה לסיני ומסרה ליהושע וכו'" – התורה גם תורת חסד, אהבה, וכאן "אברהם קבל את האהבה מה' [וה' אומר לו למי למסור הלאה, מה שאין כן בשאר האבות] ומסרה ליצחק". אחרי שכל האהבה נמצאת אצל יצחק, יצחק בא ומוסר את האהבה לרבקה – "ויאהבה". זה שכתוב אחר כך "ויאהב יצחק את עשו" וצריכה לנמק "כי ציד בפיו" – כי יש קושיא, מאיפה יש לו אהבה, אחרי שנתן כל האהבה לרבקה, וצריך איזה נימוק והצדקה לאהבה. כל האהבה אצל רבקה, ורוצים לדעת למי היא מוסרת, ומה פתאום התורה מדברת על יצחק? קודם כל יוצא מכך שהאהבה זו אינה אהבה עצמית. כבר ממתיק את הקושיא כיצד יתכן "ויאהב יצחק את עשו"? את אהבתו העצמית מסר לרבקה, וכעת נשארה לו אהבה שיש לכל אחד למי שנותן לו אוכל טוב. אבל האהבה העצמית מופיעה בהמשך – "ורבקה אוהבת את יעקב", לשם ממשיכה מסורת האהבה. אחר כך יעקב מוסר לרחל (רק הרבה יותר מאוחר אוהב את יוסף, אבל כבר לא נשאר לו – רק משם נלמד משהו בענין אהבת יוסף). את מי רחל אהבה? אפשר לנחש שאהבה את יוסף, אבל זה לא כתוב. זה שאמא אוהבת בן זה רק על רקע שהאבא אוהב את הבן השני. לא כתוב שרחל אהבה מישהו, אז מי שרוצה כעת את עצם האהבה צריך ללכת לרחל אמנו – אצל נשארה האהבה שאברהם קבל מה'. כל שאר האהבות אחר כך זה אהבות צדדיות.

שלבי מסורת האהבה: ה'-אברהם-יצחק-רבקה-יעקב-רחל. מה זה על פי קבלה? מאד פשוט שזה בסוד הוי' ב"ה:

אהבת אב לבן (באופן מקורי, משא"כ באהבת יצחק לעשו שזה רק הארה) מכיון שהוא חלק ממנו – מח האב. יצחק הוא שרש החכמה, פנימיות מו"ס, והמקיף מעליו זה אהבת אברהם ליצחק (או אברהם על יצחק?). באהבה זו הוא מפיק את ה-י של שם הוי' – ה' אומר לו לרכז כל אהבתו ליצחק, וכך יצטייר ה-י. זה גם מתחיל בעקידה, נסיון ה-י.

אהבת יצחק לרבקה – המשכה מאבא לאמא. גם יצחק בתור אב הוא בסוד "רחובות הנהר". הוא הביא אותה האהלה שרה אמו, שהיא כאמא, ואז אוהב אותו אהבת אם (המשכה לאמא). כתוב שדווקא בברק המבריק על ה-י יש פסולת סמויה (אף שחושבים שבברק הראשון אין פסולת, האדם חושב שנתגלתה לו אמת, ועד ההתבוננות לא חושף פסולת ששם), ו-ה עילאה מבררת את הפסולת הזו. בכלל לגבי אברהם שרה מוציאה לו פסולת מהראש, וגם בהמשכה אל מי לברך – רבקה מבררת את יצחק ורצונותיו. זה מה שהבינה מבררת את הברקת החכמה של יצחק.

אהבת רבקה ליעקב – המשכה לתפארת, ו שבשם.

אהבת יעקב לרחל – המשכה למלכות, כפשוט.

יש בזה רמזים מופלאים של חשבונות, שלא נעשה כאן.

עוד דבר: שאלנו שאלת תם – אחרי שיצחק אוהב את רבקה, מאין לו אהבה בכלל? אמרנו שאכן זה אהבה לא עצמית – בתחילה לעשו ואחר כך אהב מטעמים (= יצחק ע"ה). למה אחר כך יעקב אוהב את יוסף? בזהר כתוב שזה כי רואה בו את אמו, "יפה תואר ויפה מראה" כמו שהיא "יפת תאר ויפת מראה" (בתורה כתוב "כי בן זקנים הוא לו" ויש שני פירושים – או שדומה בזיו איקונין, ואז זה שאוהב עצמו, או כי למד ממנו תורה, אך הזהר אומר כי זה שהזכיר לו את רחל). ראה בו את אשתו האהובה. זה מחזק מה שאמרנו שאהבה ראשונית זה בעצם מסירת האהבה, וכל מי שיאהב מכאן ואילך זה השלכת אהבתו הראשונית – אוהב את יוסף כהארה מאהבת רחל. אותו דבר בדיוק ביחס לעשו – מזכיר ליצחק את רבקה, וכך היא אוהבת את יעקב כי מזכיר לה את בעלה. צריך לחפש בתנ"ך, אך לא זכור לי כרגע אף פעם שכתוב שאשה אוהבת את האיש (יש פעם אחת – שמיכל אהבה את דוד, עצ"ע, ובאמת לא זכתה לילדים). אך "תיאובתיה דדכורא לנוקבא" זה דבר שכיח בתורה. בכלל תופעה מאד מעניינת. הרי התורה אומרת אחרי החטא "ואל אשך תשוקתך", אז הייתי מצפה שכל הפסוקים זה התאהבות האשה באיש – אך רואים שזה נדיר מאד. נחזור לעניננו: כתוב (בזהר?) שלרבקה נולדו יעקב ועשו, כאשר יעקב יצא משרש יצחק באברהם ועשו משרש רבקה בבתואל. רבקה לא אהבה את עשו, ואפשר לומר ששנאה אותו במדה מסוימת, כי הזכיר לה כל התמונות מבית אביה – היא צדקת, בעלת תשובה שיצאה מחרן, וכשהביטה בעשו ראתה את כל הטומאה ממנה יצאה. כשיצחק מביט בעשו רואה במבט ראשוני משהו בטבעו שמזכיר את אשתו. כתוב אפילו שטבע יצחק לא לאהוב נשים, כי הוא גבורה (והכלל של "תיאובתיה דדכורא לנוקבא" נכון לאברהם ויעקב, ולא ליצחק) – בשבילו לאהוב אשה זה אתכפיא או חידוש, ומה פעל זאת? בגלל שהתאהב בפלא של "והנה רבקה יוצאת", בתופעה הפלאית של "להוציא יקר מזולל" (בדיוק כפי שאמרנו ביחס לעשו). היות שכל אהבתו כלפי רבקה עצמה זה בגלל הפלא של היקר שיוצא מהזולל, כך ראה בפוטנציאל אצל עשו – זה פשט. לכן האהבה לעשו זה השלכה של אהבתו העצמית לרבקה (וכך יעקב משקף לרבקה את בעלה האהוב, אך אהבתה אליו עצמית כי אצלה כעת כל האהבה). אם כן, כל זה קשור להשתלשלות האהבה. יצא שאהבת יצחק לעשו מחד זה המשך של יחוד י-ה – של אהבת יצחק לרבקה (וזה גם השרש של עשו, אורות דתהו בשם סג, ה עילאה) – אך על פי פשט קשור עם המטעמים, שאהבתו להם מופיעה בתורה כ"חזקה".

אם כן, החדש הזה – החל משבת מברכים, שבמנחה כבר קראנו על אהבת יצחק לעשו ואהבת רבקה ליעקב, וזה הקוד של כל הפרשה – מלווה בסוד של "ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב". כל המאסרים והצרות, החל ממאסרי נשיאי ישראל, זה שעשו מצר ותפס אותם – וכל הגאולות מידי עשו, עד שיזכו בנוסף ל"קול יעקב" גם שיירש את ה"ידי עשו", את האורות מרובים דתהו. כך קרא בסוף – "וגם ברוך יהיה". יצחק הסכים גם כאשר רימוהו. אצל עשו יצחק נתן באיזה ממד בנפש שירמהו, אך אחר כך מפורש שהסכים וברך את יעקב שרימהו כמו שצריך. שה' יתן לנו את כל הברכות, ברכות "ויתן לך" הכי עצמיות, ונזכה גם לאוכל טוב (הכל נועד לחדד שהפשט של האהבה זה אהבתו למטעמים – חזק את האהבה ואת כחו לברך). חוץ מכל הדיבורים על משיח, המבצע שכולל את כל המבצעים, אך המבצע האחרון שהרבי דבר עליו היה "בכל דרכיך דעהו" (אחרי עשרת המבצעים, חוץ ממבצע משיח) – דבר על כך הרבה בשנים האחרונות. זה מבצע של אוכל – שכל מה שאתה עושה זה ידיעת ה'. לא רק בירורים, אלא לדעת את ה' תוך כדי האוכל ותוך כל מעשי החולין. אפשר לומר שהשרש של "בכל דרכיך דעהו" זה יצחק – יצחק עם האוכל שלו ועם עשו שלו. שנזכה לברר כל הצדדים ולהמשיך לאמצע – קהל גדול ישובו הנה, ושתשרה כאן ברכה.

הוספה: יצחק הוא קרבן, לחם של ה', וכך גם השולחן הוא מזבח והאוכל הוא קרבן. "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" – יכול להכניס הרהור תשובה בעשו כשאוכל משלו. כח ההעלאה של יצחק, גבורה, הוא הכי גדול – הכי מעלה קרבנות באכילתו.

בהמשך ל"ויתן לך" אומרים "ואכלתם אכול ושבוע", שמתפרש על כך שהנשמות החדשות של משיח יאכלו אותנו וכך יעלו אותנו, כמו שאנו מעלים בהמות באכילה.

השלמות (ג כסלו תשס"ז, כפר חב"ד):

א. "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" היה בחת"ת של יום ראשון – דרוש לכבוד יום ההולדת, כ"ח חשון.

ב. אמרנו שיצחק הוא שרש החכמה. "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" = טוב פעמים חכמה. יצחק עשו = ח"פ חכמה (וממילא שאר המלים זה ט"פ חכמה – חלוקת טוב ל-ט, שהיא עצמה במשמעות של טוב לפי חז"ל, ועוד וב).

ג. שרש יצחק זה גבורה דעתיק, בוצינא דקרדוניתא, המתלבש במו"ס. כתוב בחסידות ששרש אמיתי של גבורה דעתיק זה בחכמה דרדל"א, עליה כתוב "דרך נחש עלי צור". יש הרבה מלים משרש צר – גם שליליות, צרות וכיו"ב – וכח ה"נחש עלי צור" להעלות את הניצוצות מהצרות. את זה יצחק עושה באכילתו. כתוב "לא נחש ביעקב", אבל ביצחק יש – הניחוש של אליעזר (שיש כל הדיון ההלכתי אם זה דבר טוב או עבירה) נועד לעשות את שידוך יצחק ורבקה, השידוך העיקרי בתורה. שידוך שענינו העלאת ניצוצות – "והנה רבקה יוצאת" – צריך לבוא בדרך נחש. באותו מאמר של אדהאמ"צ (במאמריו בראשית, פרשת תולדות) כותב שאליעזר הוא השושבינין משני הצדדים.

ד. את "כלם בחכמה עשית" דורש אדה"ז שחכמה נחשבת כעשיה – גם חכמה עילאה וגם חכמה סתימאה כעשיה, כעשו (שנקרא כך כי יצא עשוי). יצחק הוא ה"בן חכם ישמח אב" והוא מזדהה עם עשו בהיותו עשיה, בהיותו עשוי. זה מתוך בטולו של יצחק, שמחשיב חכמתו כעשיה פשוטה ותחתונה, חכמה גשמית. לכן מזדהה באופן טבעי עם יצחק.

ה. יצחק רואה בעשו את רבקה יוצאת מעמקי הקליפות – עשו מזכיר לו את המפגש הראשון שלו עם רבקה. אך רבקה עצמה מבינה שעשו זה לא היא – היא יצאה במס"נ, אך עשו לא יוצא בנתיים (כפי שמבואר שהדמיון בא מחיצוניות התענוג – מרוב המטעמים יצחק מדמיין שעשו יוצא מהקליפות, אך רבקה יודעת שלא כך). על כן היא אוהבת את יעקב, שבאמת דומה לאברהם ויצחק (בניגון לדמיון של יצחק שעשו דומה לרבקה) – כח המדמה שלה הוא מבורר. יותר – הוא אוהב את עשו ברוב תמימותו, ותמימות זו גופא היא שרש תמימות יעקב. זה שרואה שיצחק אוהב את עשו מביא אותה יותר להזדהות עם יעקב, כי בכך שורש תמימותו של יעקב.

ו. אמרנו ארבעה פירושים בציד בפיו, והרמז שעשו = ד"פ צד. עוד רמז: יצחק = ב"פ ציד. ה"פ בתנ"ך יעקוב מלא, ואז עולה ב"פ צד (היינו שהוא בדיוק החצי של עשו). עשו-יעקב זה שלם וחצי, וכך יצחק-ציד זה שלם וחצי. יצחק הוא "עולה תמימה", שלם, ולכן משתוקק לחצי (אף שיש בו אותיות חצי, בכל זאת במהותו הוא "עולה תמימה", לכן גם היה חידוש בשבילו להתחתן – נדרש להפוך טבעו בשביל זה – וכל הזמן יש לו צורך בחצי, אוהב "ציד" כי זה החצי שלו ומשלים אותו כל הזמן; לכן גם כן "מצחק את רבקה אשתו" – השלמה של החצי). מילה אחת הנגזרת מצד, מהכי שגורות בחז"ל, זה "כיצד". אברהם = ב"פ כיצד. יעקוב ב"פ צד, יצחק ב"פ ציד, אברהם ב"פ כיצד. בין צד לציד יש 10 ובין ציד לכיצד יש 20 – וכך בין יעקוב ל-יצחק יש 20 ובין יצחק ל-אברהם יש 40. מתפתח לסדרה של "חן" – לפני 188 עוד 188 ולפני כן עוד 208 ועוד 248, השתקפות של האבות. מה שמענין שהמספר שבא אחרי אברהם הוא 308 (= אלעזר = קרח), וכאשר מחלקים ל-ד את ארבעת המספרים הממוצע הוא רחל.

ז. יש משום מה ריבוי מילים דווקא באנגלית (שמשתלשלת משפות גרמניות ו???) ששומעים את שרשן בעברית, ואחת מהן זה side (יותר מובהק מאשר ביידיש – זייט), ממש שומעים את ה-צד.

ח. לפירוש שעשו היה מרמה את יצחק כי ציד בפיו, זה בהיותו נכד של בתואל הארמי ואחין של לבן הרמאי. פירוש האחור, הרמאות והשקר, יורש מבתואל. הפירוש של השמאל, שיש בו ניצוצות קדושים, יורש מרבקה – שהיא בעצמה יצאה והוציאה את כל הקדושה, אך עשו לא מסוגל בכח עצמו אלא רק בכח יצחק ואחר כך יעקב ויוסף.

ט. הפירוש הפשוט של האר"י, שצד נשמות מפה עשו, ששם פה זה כינוי לפנימיות – למה בכל אופן הגרים העתידיים נמצאים בפה? אפשר לומר שזה בבחינת "דעת גניז בפומא" (שהרי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", אבל אם יש גרים בפוטנציאל זה הדעת שגנוז בפה), ומתוך זה גופא נבין שהדרך להכיר אם מי שבא להתגייר הוא אמיתי או לא (אולי מרמה אפילו בלא יודעין, שלא יודע שלא שייך לכך ולא יוכל לעמוד בכך) זה דרך הפה. שרה יותר מבחינה באברהם מי גר אמת, ואת החוש להכיר בכך יצחק ירש משרה, ותכל'ס הוא מכיר זאת מתוך הדיבור של הגר הבא להתגייר. צדיק, מי שיש לו חוש של יצחק – צחוק של קדושה – יכול לדעת אם הגר הזה הוא אמיתי לפי דיבורו. גירות זה פונקציה של פה. קשור לכך שבכלל כחן של ישראל זה בפה, ומתוך הפה שלו יכול להכיר אם שייך לעם ישראל. גם על פי פשט יהודי זה לשון הוד, והודיה זה בפה – כל חוש ההודיה שלו בפה שלו. הוד זה המשך של קו שמאל, לכן פירוש זה הוא צד שמאל במבנה שלנו. יצחק הוא גבורה, ולכן יש לו רגישות יתר להוד שבפי הגר הבא להתגייר. מה שקשים גרים לישראל כספחת זה בחינת "הודי נהפך עלי למשחית". בעשר נשים עם ר רות הגיורת מכוונת כנגד ההוד, ונעמי אכן הכירה בה רק בדבורה. בתחילה גם ערפה רצתה להתלוות לנעמי, אך מתוך הדיבור אפשר להכיר אם זה יהודי או גוי.

י. יצחק זה "דרך נחש עלי צור". נחש = משיח ויצחק = בן יוסף. יצחק נחש = משיח בן יוסף. כפי שנסביר, יצחק הוא גם בירור המלך האחרון – "בעל חנן בן עכבור". יצחק נחש בעל חנן = ביאת המשיח וכו'.

יא. אמרנו שבסוד הצדדים הסט"א הוא המעורר ומגדיר את הסטרא דקדושה, כי לקיחת צד זה כבר נפרדות – יש ודבר נפרד בפני עצמו, עם "הרגשת היש" (זה הנתב"ס של הקליפה – מתחיל סט"א ומגיע להרגשת היש). בצורה הכי פשוטה, "האלהים עשה את האדם ישר" – שיש אצלו משהו ברור, ה' זה הכל והכל זה ה'. זה גם "יעקב איש תם" – אצל תם יש אמת אחת בהירה, בלי הו"א שיש על כך ספק או התנגדות או שיש בכך בעיה (כמו התם של ר"נ). ואז בא מישהו פתאום ומערער את ההנחה העצמית – הקדושה זה בעצם הנחה עצמית – בא בן בליעל וקופץ לאמבטי, עמלק שמטיל ספק, וממילא לוקח צד. זה "והמה בקשו חשבונות רבים" – לוקחים צד לא נכון, נגד "האלקים עשה את האדם ישר" (וממילא צריך להגיב הפוך, ומתחילות מלחמות). אך זה שלוקח צד זה איזה חשך שבסופו של דבר יבליט את האור, כאחד מפירושי "כיתרון האור מן החשך". זה שבתמימות בלי חידוש, וה' רוצה שיהיה חשך בשביל להבליט את החידוש של "אלקות בפשיטות" (כמו שבארנו הרבה פעמים שיש בחינת "אלקות בהתחדשות" לא של המתנגדים, אלא כזו שבאה מהמתנגד אל החסידות שאצלו אלקות בפשיטות, וזה יותר נעלה, כמו דירה בתחתונים – על דרך תענוג תמידי אינו תענוג).

יב. לזה שתמיד האחור בא לפני הקדם, כמו בפסוק "אחור וקדם צרתני", או השמאל לפני הימין – שהאחור מגדיר פנים ושמאל מגדיר ימין – יש כמה דוגמאות:

למשל, שאדה"ז מגדיר פעמיים בתניא ש"בכיה תקיעא בלבא מסטרא דא וחדוה תקיעה בלבאי מסטרא דא" דוגמה יפה שקודם צריך להיות שמאל בלב, והוא גופא מגדיר את החדוה והימין. אם קוראים את התניא קודם זה בעצם מה שאומר – שהאדם אומר לעצמו שאף על פי שאני כך וכך בכל זאת ה' איתי כך וכך. אף על פי שעל עצמי ראוי לבכות, אבל היא הנותנת כמה שצריך לשמוח בה' (וכמבואר גם בפרק בעבודת ה'). זה נקרא שהשמאל קודם לימין.

עוד דוגמה המבוארת באריכות בחתן עם הכלה – "עורי צפון ובואי תימן" (ר"ת עצות, בסוד "עצות מרחוק אמונה אמן" – אם רוצים להגיע לימין האמיתי, "אמונה" לשון ימין, צריך להתחיל מהשמאל ואז לעבור לימין, "עורי צפון" ואז "ובואי תימן").

רואים זאת בצורה מופלאה במלה צדיק – מלשון צד, רק שכבר תיקון – שאצלו הסדר צפון-דרום-ים-קדם, השמאל לפני הימין והאחור לפני הקדם. בכל צירוף עשו לפני יעקב. עוד פירוש שצדיק זה צד ימין – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – זה כמו ההנחה העצמית הראשונה של הצדיק, לפני הצמצום, ש"כולא ימינא". אחרי הצמצום יעקב הצדיק צריך לפרוץ לכל הכיוונים – "ימה וקדמה [אחור לפני קדם] וצפונה ונגבה [צפון לפני דרום]".

דוגמה יפה של ז ו-יג: ימין שמאל בהכאה פרטית עולה י"פ תורה. תורה = רצוא [בשמאל] ושוב [בימין]" (המתחלק ב-יג), כאשר כל הסדר של הגדרת דופק החיים – "והחיות רצוא ושוב" – מקדים שמאל לימין. גם הרו"ש של עצם הנשמה "ה' הוא הכל והכל הוא ה'" – ה"למעלה מעלה עד אין קץ" (שמאל) קודם ל"מטה מטה עד אין תכלית" (ימין). לאחור קדם א"א לעשות ה"פ, אך אפשר לעשות אחור פנים, ואז עולה י"פ "יברכך הוי' וישמרך" (המתחלק ב-ז). ה"פ של ימין שמאל עולה יג פעמים 470 (= נעשה אדם = יהי אור ויהי אור). ה"פ של אחור ימין עולה ז פעמים 1220. 470 ועוד 1220 = 1690= הוי' פעמים א-דני = י"פ יג בריבוע.

עוד דוגמה של שמאל לפני ימין – שנפש הבהמית קודמת ל"הנפש השנית בישראל". בפשטות זה כי "אקדמיה טענתיה", ולכן זה פ"א בתניא, ואח"כ בפ"ב "ונפש השנית בישראל".

עוד דוגמה, הכי יפה, בה השמאל מגדיר את הימין – שהמתנגדים נתנו את השם "חסידים". גדר זה תופעה של שמאל, של הגדרה, רק הוא יכול להגדיר. גדר גם משהו ששייך ל"צד". יש הגדרה שהיא צמצום יתר, ההורג וכולא את האדם – "לא תשיג גבול רעך", לא להשיג בשכל את הגבול וההגדרה של הגבול. על כל פנים, השמאל מגדיר ימין והאחור את הפנים.

אחד מההקשרים שמדברים על צדדים שמחים (יצחק לשון צחוק) זה כאשר באים לחתונה – יש צד החתן וצד הכלה. צריך לומר שצד הכלה לפני צד החתן – עוד צריך הסבר... די פשוט, כי איך שפעם היתה חתונה שהחתן הולך לבית הכלה (צד הכלה) ומביא אותה לביתו (צד החתן).

יג. את כל הדרוש הזה אפשר לדרוש בכיף בר"ח שבט – אות צדיק וחוש האכילה. "וצדיק אוכל לשובע נפשו" רומז ליצחק.

יד. החטא של אדה"ר היה שהסתכל בהיכלות הסט"א, ומכיון שלא היה רבי נמשך לשם במקום להוציא ניצוצות. זה להסביר שהשם הראשון, סטרא אחרא, זה לפני החטא. מיד אחרי החטא הפך להיות מלאך המות.

טו. הצדדיות של עשו, בקדושה זה בעצם התחיל מאברהם העברי, שכל העולם מהעבר האחד והוא מהעבר השני. העולם הגוי הפאגאני מגדיר את אברהם להיות בעבר השני. לא שהוא מתחיל להיות בעבר אחד, אלא המציאות מגדירה אותו – הוא חיפש את האלקים, את הפשיטות, אך יצא שכל העולם מעבר האחד (שמאל ואחור) והוא מהעבר השני. לעשו יש קשר מיוחד לאברהם – אברהם א יותר מכפולת יג ועשו א פחות. יעקב ויצחק כפולות הוי' מדויקות, וכדי שכל האבות יצרו כפולה שמתחלקת בהוי' זה אברהם-יצחק-יעקב-עשו (מרכבה אידיאלית, שעשו במקום המלכות, לכן אדמוני כדוד המלך). לכן גם הפשט הכי פשוט שיצחק אוהב כי חשב שצריך לבנות אותו, בנין המלכות מן הגבורות. אז אברהם-עשו משלימים לכפולת הוי'. הכל יחד עולה ו"פ יג בריבוע, או ג"פ הוי' פעמים אחד (או ג"פ יעקב יוסף). הוא "אחד היה אברהם" – הוא החסיד הישר – והעולם רדף אותו, התנגד אליו, לא שהוא רדף את העולם. אם כי שבר פסלי אביו, זה היה מאהבה – להפרישו מסט"א – ולא מתוך נקמנות. בשביל לשבור את הפסלים צריך להיות מאד תמים.

טז. הכפילות של יצחק ב-כל – "ואכל מכל" – זה ה"מאה שערים" שלו, שכתוב בפירוש שזה נ שערים כפול. על "כל" של "וה' ברך את אברהם בכל" כתוב בחסידות שזה העלם העצמי, זה שער ה-נ. אצל יצחק זה כפליים לתושיה, מאה שערים. יש בזה הרבה פירושים מה זה הכפילות.

שאר האותיות – חוץ מ-כל כל – ב"ואכל מכל" זה השם הקדוש אום. "ואכל מכל" = 147, שנות יעקב, לכן אמר זאת אחרי שטעם מטעמי יעקב. בזכות "ואכל מכל" יעקב חי 147 שנים.

יז. בסוף ראשו של עשו התגלגל לחיקו של יצחק – בסוף אוכל אותו. כמו שאברהם יושב בתוך חיקה של שרה, כך הראש של עשו בחיקו של יצחק (הראש של עשו ויצחק כמו שרה). מי שהרג את עשו זה חשים בן דן, אותיות משיח.

יח. יצחק אוהב לאכול, והזדהה עם עשו כי גם הוא אוהב לאכול. רואים את זה שהוא בא מן השדה עיף ואומר "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה". האדם האדם = ב"פ כל, "ואכל מכל" (גוואלד גוואלד). "מן האדם" כמו "מכל". יצא אדמוני, אך נקרא אדום ע"ש "האדם האדם" – חזי לאצטרופי. מכאן אפשר ללמוד שמי שיש לו תאות אכילה, אוהב לאכול, הוא אדום – אפשר להכיר זאת בצבעו.

יט. משהו מאד יפה, גימטריא מופלאה בתורת החשבון: אמרנו שיש "צדי" (עשו) ו"צדיק" (כבר יעקב איש תם). כמו שאם מוסיפים ק ל-צדי נעשה צדיק, אז מתבקש לעשות כל האחוריים: צ צד צדי צדיק. צ צד צדי = רפח, הרפח ניצוצין שאצל עשו, ה"ציד". צדיק = 204. 204 בריבוע = משולש של רפח.

כ. צד במילוי = אברהם יצחק יעקב. במספר קדמי = שרה.

כא. "יעקב איש תם ישב אהלים" שאינו חריף לרמות, ועשו צד את אביו בפה. על עשו הביטוי "אחד בפה ואחד בלב" ואילו אצל יעקב "פיו ולבו שוים". שתי לשונות מדויקות לתאר עשו ולבו שוים.

"אחד בפה ואחד בלב" = 153 = משולש 17. פיו ולבו שוים = מלכות = משולש לא.

אם רוצים לתקן עשו צריך לתת פירוש חיובי ל"אחד בפה ואחד בלב", שיותר חכם ועמוק אפילו מהתמימות של "פיו ולבו שוים". כמו שאם נותנים למישהו שלא יודע מכיר יפרש "אחד בפה ואחד בלב" חיובי, עד שיכול להבין שאותו אחד – על דרך "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד". אבל לתת לזה את שלימות הפירוש, על פי ניב בלשה"ק ש"אחד ואחד" זה שנים שונים, זה לומר שזה על דרך ההבדל בין ה"אחד" של "איהו וחיוהי חד בהון" ל"אחד" של "איהו וגרמוהי חד בהון", שכתוב בחסידות שזה באיכות אחרת. מי שמאד חכם יודע שאיך שהעצם מתייחד עם האורות שבלב זה אחרת מאיך שהוא מתייחד עם הכלים שבפה – זה אחד אחר, שבאמת יכול להתפרש ולהשמע אחרת, אך זה שני היחודים על דרך "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". זה פירוש מאד חכם כדי להעלות עשו, אפילו ללמד זכות על שקרן. שיש אצלו "אחד בלב" – אחד שמתאים ללב – ו"אחד בפה", אחד שמתאים לפה. בשרש האורות והכלים זה אבא ואמא, חיוהי וגרמוהי, ובאמת מגיע לעשו הוקרה על כך שהקפיד על כיבוד אב ואם. בעולמות בי"ע אי אפשר להבחין בכך שבאצילות יש הבדל בין "איהו וחיוהי" ל"איהו וגרמוהי" (וכל החיות של הבי"ע רק מהגרמוהי).

כב. אמרנו שאם כי כל מלכי אדום קשורים לעשו, יש קשר מיוחד לשביעי – המלכות – שנקרא בעל חנן. אצלו ודאי חן-פה, חנופה. הוא חנפן = צד צד (חצי עשו). עשו הוא חנפן חנפן, אחד מהכתות שלא מקבלות פני שכינה. ראשון המלכים שמתו זה "בלע" והאחרון "בעל [חנן]" – נתב"ס. ממוצע ג המילים בלע בעל חנן זה ציד (סה"כ יצחק וחצי). בלע זה ממש "ציד בפיו" – "חיל בלע ויקאנו". שמות האבות שלהם זה בעור ו-עכבור, שהממוצע שלהם רפח (צ צד צדי).

כג. מב לשונות אהבה – מב מסעות החיים. רביעית האהבות העצמיות – סוד הוי' של אהבות – זה קורה בראש חדש. ראש חדש כנגד רחל, ולכן מתחילים מוסף "ראשי חדשים לעמך" – אז כל האהבה מתרכזת ברחל. אברהם יצחק רבקה יעקב רחל (חמשת אלו בינם ארבע האבות) = ז"פ אהבה בריבוע. אברהם יצחק, יצחק רבקה, רבקה יעקב, יעקב רחל = 1880 = ה"פ עשו = י"פ יעקוב.

כד. "ורבקה אהבת את יעקב" "ויאהב יעקב את רחל" = ז"פ רבקה.

כה. אהבה ראשונה מתחילה "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" = אהבה פעמים יעקוב.

כו. "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" = יב פעמים אור (ממוצע כל מלה) = ו"פ ואהבת (ואהבת פנים ואחור – ו וא ואה ואהב ואהבת ואהבת אהבת הבת בת ת). ויבאה צירוף ויאהב.

כז. בנך יחידך = חצי אברהם. בנך יחידך אשר אהבת יצחק = 1241 = טוב פעמים חכמה (= ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו).

כח. בפרשתנו (אחרי אהבת יצחק לרבקה בפרשה הקודמת) אוהב יצחק שני דברים – את עשו ומטעמים – ר"ת עם. עשו מטעמים = אהבה פעמים אדם.

כט. אהבות ראשונות זה ראשונה, שניה, רביעית ושמינית: סדרה בחזקות של 2 (1, 2, 4, 8). התורה מתחילה ב-ב רבתי, העיצור היחיד של אהבה (אח"כ ר – עיצור בלעדי של יראה). היות שה' ברא את העולם "באברהם" (אותיות "בהבראם") – כל בריאת העולם באהבה, ב-ב – אז ארבעה האהבות זה החזקות של ב. לפי הכלל, סכום חזקות של ב הוא תמיד אחד פחות מהחזקה הבאה: 1, 2, 4, 8 = 15 (אחד פחות מ-16), סוד יה של איש ואשה, אך לעניננו בכל חומש בראשית יש יה אהבות מבין מב של כל התורה.