מדרגות של צניעות

בע"ה

ז' שבט תשפ"ד – כפ"ח

שיעור ברמב"ם הלכות שכנים פ"ה ה"ו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהלכות שכנים תופסת מקום משמעותי הצניעות, בה תלויה השראת השכינה בישראל. העמקה מגלה שישנם לפחות שני סוגי צניעות שיש להתחשב בהם – צניעות 'ממונית', הקשורה לזכות של האדם לפרטיות בנכסיו, וצניעות 'עצמית', שאינה ענין ממוני גרידא. זהו כר פתח להתבוננות פנימית, החושפת בפנינו ארבע דרגות של צניעות ומתרגמת את הדברים לרבדים שונים של עבודת ה'. השיעור נמסר ביום היארצייט של אם הרב, מרת בריינה-מלכה ע"ה, שהצטיינה (כמו אמה) במדת הצניעות, המדה המיוחדת של נשות ישראל – יהיו הדברים לעילוי נשמתה.

צניעות בין שכנים

כתב הרמב"ם בהלכות שכנים פ"ה ה"ו[ב]:

אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חבירו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו, ואם פתח יסתום.

וכן לא יפתחו השותפים בחצר פתח בית כנגד פתח בית או חלון כנגד חלון.

אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מפני שאומר לו הריני כאחד מבני רשות הרבים שרואין אותך.

דינים אלו, השייכים לזהירות מראיה מזיקה לזולת, מופיעים במשניות של פרק "חזקת הבתים" במסכת בבא בתרא[ג], העוסקת מתחלתה בסוגיא של היזק ראיה[ד] (כפי שלמדנו בשיעור הפתיחה ללימוד המסכת בישיבותינו השנה[ה]).

ביחס לדין הראשון, העיכוב מלפתוח חלון לחצר השותפים (והחיוב לסותמו אם נפתח שלא ברשות), מסבירה הגמרא[ו] שעל אף שפותח החלון טוען לשותפו "סוף סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי בחצר" (סוף סוף הרי אתה צריך להצטנע ממני בחצר בה אנו שותפים, ואני יכול להכנס אליה תמיד) עונה לו השותף "עד האידנא בחצר הוה בעינא אצטנועי מינך, השתא אפילו בבית נמי בעינא אצטנועי מינך" (עד שפתחת את החלון הייתי צריך להצטנע ממך בחצר בלבד וכעת עלי להצטנע ממך גם בבית), כאשר כוונתו שעד כה היה עליו להצטנע רק בהיותו בחצר המשותפת אך החלון החדש של השכן מאפשר לו לצפות גם לתוך ביתו וכעת עליו להצטנע גם שם, או שעד כה היה עליו להצטנע רק כאשר שותפו היה בחצר וכעת גם כאשר שותפו בבית הוא צופה לחצר ועליו להצטנע[ז].

ביחס לדין השני, של "פתח כנגד פתח", השייך גם לצניעות בין שכנים, מביאה הגמרא מקור 'רוחני': "מנהני מילי? אמר רבי יוחנן דאמר קרא 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שֹכן לשבטיו'[ח]. מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה"[ט]. רואים, אם כן, שהשראת השכינה בישראל שייכת להלכות שכנים[י]. כאשר כל אחד הוא "שכן טוב"[יא] גם ה' רוצה להצטרף לשכנות הזו – "ושכנתי בתוכם"[יב]. בפרט תלויה השראת השכינה בצניעות שבהלכות שכנים[יג], כפי שמצינו גם לאידך גיסא, שחוסר צניעות במחנה (שכנות קרובה במיוחד) מסלק את השכינה – "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"[יד].

ממון ואיסור

לכאורה, לאחר שהרמב"ם הקדים שאסור לפתוח כל פתח בחצר ללא הסכמת השותפים (והחיוב לסותמו לתביעת השותף, האומר לפותח הפתח "יגעת ופתחת – יגע וסתום"ו), מדוע יש להוסיף איסור מיוחד לפתוח "פתח בית כנגד פתח בית או חלון כנגד חלון"?

בפשטות, בדין הראשון מועילה רשות השכנים לכתחילה. גם בדיעבד, אם השותף פתח ללא רשות, תועיל לו 'חזקה' המלמדת שהשכנים מחלו לו[טו]. לעומת זאת, בדין השני "לא יעשה כלל, אפילו שיש לו רשות לפתוח החלון או הפתח"[טז] ולעולם צריך להרחיק את הפתחים מלהיות מכוונים (או הרחקה כל שהיא[יז], שדי בה כדי למנוע ראיה בלתי מכוונת[יח], או הרחקה של ארבע אמות[יט], או הרחקה כזו שתשלול כל אפשרות של ראיה[כ]). נראה שאף 'חזקה' אינה מועילה למי שכבר פתח פתח כזה ושכניו לא מחו בו בזמן[כא]. מהו טעם ההבדל?

יש המסבירים שדרכם של בני אדם להקפיד בהרבה על "פתח כנגד פתח", ולכן לא תועיל נתינת הרשות הרגילה או החזקה, משם שאומדים את דעתו של אדם שזהו דבר בלתי-נסבל עבורו ולא מניחים שהוא מחל בלי שיעשה זאת בפירוש ובאופן מובלט (ואפילו אם הוא הביע מחילה, זהו מסוג הדברים שאדם יכול לומר שנראה היה לו שיעמוד בהם אך המציאות קשה לו משחשב והוא חוזר בו מהסכמתו)[כב]. לשיטה זו, על אף שנתינת רשות רגילה לא תעזור, הרי מעשה קנין או הסכמה בשטר כן יועילו[כג]. לכן, לשיטה זו, יש גם המחלקיםכ בין "פתח בית כנגד פתח בית", שבו הדרך להקפיד עד הקצה האחרון, ל"חלון כנגד חלון" בו יש פחות קפידא. כלומר, אין הבדל מהותי בין הדין הראשון לדין השני, אלא הבדל כמותי בלבד ביחס לעוצמת ההקפדה של השכן.

לעומתם, יש המסבירים כי בעוד הדין הראשון תלוי בזכויות הממוניות של האדם ("ממונא"), עליהן ביכולתו למחול, הדין השני הוא שייך לשמירת גדרי צניעות שאינם זכות ממונית אלא חובה – יש איסור לעשות פתח כנגד פתח ("איסורא דאורייתא הוא"[כד]) וזהו דבר שלא ניתן למחול עליו בשום צורה, גם לא בקנין או שטר (וממילא גם חזקה לא תועיל לו[כה]). כלומר, על אף שהדין מופיע בהלכות שכנים, בתוך ספר קנין, הוא אינו שייך לדיני ממונות אלא לדיני איסור והתר ויש כאן שני מושגי צניעות נבדלים – צניעות 'ממונית', שניתן למחול עליה, וצניעות 'עצמית', עליה אסור למחול.

בפשטות נראה לומר שדעת הרמב"ם היא דווקא כהסבר השני, המחלק בין שני סוגי צניעות: בדין הראשון מפורש שאין לאחד מהשותפים לפתוח את החלון מחמת העיכוב של חברו – הדבר תלוי במובהק בשכנים-השותפים – ואילו הדין השני חל על שניהם כאחד, "לא יפתחו השותפים", ואינו תלוי בעיכוב של אחד מהם על חברו. ועוד, הרמב"ם לא רומז לכך שמחילה 'תקיפה' יותר תועיל או לחילוק בין פתח לחלון, כפי שאמרו הסוברים שיש כאן רק חומרה גדולה יותר של הזכות הממונית). גם דיוק לשון הרמב"ם שמדובר ב"פתח בית כנגד פתח בית" (הבולט ביחס ללשון המשנה "פתח כנגד פתח") רומז שהטעם כאן הוא הצניעות השייכת לבית דווקא (ולא רק היזק ראיה ממוני השייך גם לשאר המבנים שיש לאדם)[כו].

צניעות ישראל

החלוקה בין צניעות 'ממונית', שניתן למחול עליה, לצניעות 'עצמית', שאסור למחול עליה, מזמינה להתבונן במדרגות שונות של צניעות:

הצניעות היא פסגת הטוב שה' דורש מאתנו – "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"[כז] (שלש מדרגות, "בא מיכה והעמידן על שלש"[כח], המכוונות בסדר עולה כנגד שלשת הראשים שבכתר[כט] – מוחא סתימאה, מקור המשפט; גלגלתא, מקור האהבה והחסד הפשוטים; רדל"א, מקור הצניעות, הנקרא גם "צניעותא"[ל] – וד"ל). הצניעות היא פסגת המעלות הטובות, כמאמר חז"ל "הדר תורה חכמה, הדר חכמה ענוה, הדר ענוה יראה, הדר יראה מצוה, הדר מצוה צניעות"[לא]. הצניעות היא פסגת עבודת התשובה, כפי שלימד הרבי ר' זושא[לב] שתשובה מתחלקת לחמשה שלבים – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[לג], "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[לד], "ואהבת לרעך כמוך"[לה], "בכל דרכיך דעהו"[לו], "הצנע לכת".

אך מעבר לכל המעלות הללו, מהתפעלותו של בלעם דווקא מתכונה זו ניתן ללמוד שזו תכונה עצמית של עם ישראל, המבדילה בין ישראל לעמים. הצניעות הממונית מושגת גם לאינו-יהודי – ויתכן שהיא אף שייכת אליו יותר, משום שהוא חושש יותר מהזק הזולת ועינו הרעה (כדלקמן) ונמנע מלמחול על זכויותיו – אך הצניעות העצמית שייכת ליהודי, הצנוע בעצם, בעוד לאינו-יהודי אין כלל השגה בצניעות הזו (ששרשה ברישא דלא ידע ולא אתידע, כנ"ל).

ארבע מדרגות צניעות

על אף שדברנו לאחרונה[לז] על כך שבדרך הלימוד הפנימית יש למעט בחילוקים של או-או, ולהשתדל לראות גם-וגם, כאן עולה לנו חילוק מהותי בין שתי מדרגות שונות לגמרי של צניעות. כדרכנו, נשתדל להרחיב את ההתבוננות ל"שתים שהן ארבע", כך שבסופו של דבר תתחברנה המדרגות למבנה שלם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה:

צניעות ממונית היא רגישות לכך שמישהו אחר יצפה בעסקי-תשמישי. ישנם תשמישים שמעצם טבעם דורשים צניעות, והחשש שמישהו צופה בי מגביל את יכולת השימוש שלי בשטחי[לח]. אך מעבר לכך, גם בעיסוקים סתמיים יותר, עצם הידיעה של הזולת על מעשי עלולה להזיק (כשהוא ישתמש במידע הזה) ובפרט יש חשש של עין הרע של הזולת בעסקי (שעל כן מדובר ככלל על "הזק ראיה" דווקא, בשל הכח הבוקע מהעינים, בעוד על הזק שמיעה "לא שמענו"[לט]).

לצניעות הרגישה לצפיה במעשי יש ממד עמוק יותר, רוחני, הנוגע לצניעות במעשים הטובים דווקא, כפי שמתואר בהסבר עבודת התשובה של "הצנע לכת": "זהירות שלא תהי שום בליטה וכמאמר לעולם יהא אדם ערום ביראה, וענין הערמומית הוא שלא יהי' ניכר כלל, ידוע דכמה מחסידים הראשונים היו מסתירים עצמם ואם התגלו היו מצטערים"[מ] (והאמור כאן בחסידים בכלל, נכון בק"ו לנסתרים אותם הנהיג הבעל שם טוב). כאן החשש בעיקרו אינו מפני נזק – "עין הרע" ברוחניות[מא] (שהרי חסידים אינם חוששים מעין הרע), או הגאוה במעשים הטובים שתגרם ממבט הזולת (שהרי ידע איניש בנפשיה שאפשר בהחלט להתגאות גם במעשים טובים באין רואה...) – אלא על התחושה שמעשים טובים צריכים להיות "בלתי להוי' לבדו"[מב] וכאשר אני עושה משהו עבור ה' איני רוצה לשתף בכך אף אחד אחר (כמו הקשר הצנוע בין איש ואשה, שכאשר אחד עושה משהו עבור זולתו לא צריך לספר על כך לאיש). ככל שאדם עושה את מעשיו על מנת "להרבות בכבוד שמים" הוא משתדל "למעט בכבוד עצמו"[מג] וממילא להקפיד על צניעות בתכלית. הדוגמה המובהקת לתחושה זו היא הסיפור[מד] על היהודי בצפת שסרב לגלות לאליהו הנביא איזו מצוה עשה ביום הבר-מצוה שלו, משום שעשה אותה רק עבור ה', והיה מוכן לוותר על הלימוד עם אליהו הנביא בזכות אותה מצוה (ובסופו של דבר זכה ללמוד עמו, נשאר צדיק נסתר כל ימיו והתגלה רק בגלגולו הבא כמורנו הבעל שם טוב[מה]).

את הצניעות שאי אפשר למחול עליה – משום שיש בכך איסור תורה – יש מי שמגדיר כ"צניעות נשים"/[מו] (והרי שרש האשה-המלכות ב"צניעותא" שברדל"א). צניעות היא מדה המיוחדת לאשה הכשרה, המצניעה את עצמה ומתביישת שיסתכלו בה[מז]. זו צניעות שאינה נוגעת לפעולות בלבד, אלא לעצם ההסתכלות על הגוף (ובוודאי כשהגוף אינו מוצנע כדבעי בבגדים). באופן עמוק יותר, לא רק שהאשה מצניעה את גופה, אלא שחווית הצניעות (בנוגע לכל הענינים) מוטבעת בגופה – היא מרגישה בגוף את הצורך בצניעות ופגיעה בצניעותה היא "צערא דגופא" שלא ניתן למחילה[מח].

אכן, הצניעות העצמית במעלתה הגבוהה ביותר – עצם הצניעות של ישראל – לא שייכת דווקא לנשים ולגוף. הצניעות העצמית היא עצם הרתיעה מכך שאדם יסתכל בי עצמי, במהותי הפנימית, ושרשה בהיות הנשמה "חלק אלוה ממעל ממש"[מט], שהרי גם ה' עצמו לא אוהב שמסתכלים בו והוא אומר לכלה, כנסת ישראל, "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני"[נ] (זאת למרות שיש קשר עינים טוב בין החתן ל"יונתי", והוא אומר לה "עיניך יונים"[נא]). את עצם הנשמה לא ניתן לתפוס ובהסתכלות עלי באופן שמתיימר לתפוס אותו מחלל את הצניעות הפנימית ביותר. המחשה לכך במסופר[נב] על הרבי הרש"ב שעזב עיירת נופש בה נכח הינוקא רבי ישראל מקרלין (הפרנקפורטר) באמרו 'הוא מסתכל עלי'. הוא לא חשש מעין הרע או צרות עין, שהרי מדובר בצדיק שיש ביניהם אהבה, אלא בתחושה שעיניו חודרות לראות את המהות שלי, את מה שהוא בעצם בגדר "אמון מופלא, אמון מכוסה, אמון מוצנע"[נג]. המחשה נוספת לכך היא בדברי אדמו"ר הזקן, במענה לשאלה האם הוא צדיק גלוי או צדיק נסתר, ש'אוי לכם אם הייתי צדיק גלוי' – אדמו"ר הזקן הוא צדיק מוכר, שכל ענינו הפצת המעינות באופן של "ופרצת"[נד], ואף על פי כן הוא כמו קרחון שחלקו הגלוי מעל פני המים הוא רק עשרה אחוז בעוד תשעים אחוז ממנו מכוסה תחת פני המים (וסוד זה נסתר גם מהצדיק עצמו, כדברי אדמו"ר הצמח-צדק[נה] שבעל-סוד אמתי אינו מכיר בעצמו את הסוד השמור אצלו). כאשר מישהו מנסה 'לצלול' במבטו אל הסודות של אישיותי זו פגיעה בצניעות העצמית ביותר ועל כך לא ניתן למחול.

ארבע המדרגות בסוד הוי'

בהקבלה לאותיות שם הוי' ב"ה: שתי הבחינות של צניעות עצמית הן בסוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ושתי הבחינות של צניעות הנוגעות לפעולות הן בסוד "והנגלֹת לנו ולבנינו"[נו] – לכן שתי הראשונות הן בגדרי "בין אדם למקום", שלא ניתן למחילת האדם, ושתי האחרונות הן בגדרי "בין אדם לחברו" שניתן למחילה.

בפרט, צניעות-עצמי, הצנעת אדם את העצם שלו, שייכת ל-י, החכמה בה שורה עצמות הנפש האלקית[נז], בסוד "ואת צנועים חכמה"[נח]. צניעות-נשים היא מדרגת "כל כבודה בת מלך פנימה"[נט], ה"פנימה" של ה"בת מלך" היינו אמא עילאה, ה עילאה שבשם. החכמה היא שרש האורות ("חיוהי") והבינה היא שרש הכלים ("גרמוהי") – צניעות-עצמי נוגעת יותר לנשמה וצניעות-נשים מושרשת בגוף, כנ"ל (כאשר היחס ביניהם הוא גם כיחס בין צדיק ובעל תשובה, ואכמ"ל). צניעות-לכת, "הצנע לכת", שהמעשים הטובים יהיו לה' לבדו, שייכת ל-ו שבשם, הכוללת את כל מדות הלב, הפנימיות של המעשים. צניעות-עסקים, שמירת העיסוקים מעין הרע ושאר מרעין בישין, שייכת למלכות, ה תתאה שבשם, הרובד החיצוני של המציאות (בו יש גם חשש של "רגליה יֹרדות מות"[ס], נזק ממשי שגורם הזולת)[סא].

למיטבי לכת, מתאימה כאן ההקבלה גם לסוד של כ"ל צמ"א – כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות[סב]: הגוף הגשמי והעיסוקים החיצוניים שייכים לכלים; הלבושים היינו מחשבה, דבור ומעשה השייכים לעבודה הפנימית; הצלמים כאן הם 'הגוף הרוחני' שהאשה רגישה לו במיוחד[סג]; המוחין והאורות (הפנימיים וגם המקיפים) שייכים לצניעות-עצמי, ודוק.

חלון ופתח

הצניעות העצמית מתבטאת באיסור לפתוח "פתח בית כנגד פתח בית" ו"חלון כנגד חלון". מה ההבדל בין פתח לחלון? פתח מיועד לכניסה ויציאה וחלון מיועד לאור ולהסתכלות. לכן, ההגדרה של פתח היא שהאדם יכול לעבור בו בשלמות וחלון צריך להיות קטן ממנו כדי לא להחשב פתח[סד]. בפשטות, הנפקא-מינה היא רק לדעה שמחלקת לעניינים מסוימים ביניהם, משום שיש בהם רמות קפידא שונות, כנ"ל, אך יתכן שגם כשמדובר על הצניעות העצמית – בה אין לכאורה נפקא-מינה בין פתח לחלון – יחסית שייך החלון לצניעות-נשים ואילו הפתח לצניעות-עצמי. אצל האשה, ש"כל כבודה בת מלך פנימה", עיקר מבחן הצניעות הוא בחלון, ואצל האיש, היוצא החוצה, המדד הוא שמירת צניעות-עצמי גם כשהוא יוצא מהפתח[סה] (ודוק שרוב הופעות החלון בתורה קשורות לנשים, לטוב ולמוטב[סו]).

מהם הפתח והחלון בעבודת האדם? הפתח של האדם הוא הפה, עליו נאמר "פתח פיך"[סז], ואילו העינים הרואות את האור הם החלונות[סח]. בדבור מסוגל האדם לבטא את עצמו בשלמות, כל כולו יכול לצאת ולהכנס דרך הפה באופן חפשי, ואילו בראיה הביטוי העצמי הוא חלקי בלבד, משהו מהנפש משתקף בעינים אך אין בהן ביטוי מלא.

בכל אופן, כאן הדגש העיקרי הוא על הצניעות של הראיה והדבור. בעולם מקובל שהמושג צניעות משמש קודם כל לגדרי הצניעות של הלבושים. על פי הביטוי "הצנע לכת" אנחנו מסבירים[סט] שעיקר ביטוי הצניעות הוא בהליכת האדם ותנועתו ("הצנע" היינו הצדיק נע). אך כמובן, נדרשת מהאדם גם צניעות בראית עיניו, בשמירת מראיות לא צנועות, וגם צניעות בדבורו, שיהיה עדין ונקי ולא חלילה גס (הזהירות מ"פתח מול פתח" שומרת, מן הסתם, את בעלות שני הבתים מלהרבות שיחה ולגלוש לדיבורים אסורים של לשה"ר ורכילות)[ע]. לפי ההסבר שפתיחת חלון חמורה פחות מפתיחת פתח, מובן שצניעות העינים קלה יותר מצניעות הפה. ואכן, משה רבינו (שבצניעותו "ירא מהביט"[עא]) תקן בשלמות את העינים[עב] – "אשר עשה [במשמעות של תקן] משה לעיני כל ישראל"[עג] – אך היה עדיין "כבד פה וכבד לשון"[עד], תופעה שאין מכבידה ממנה ל"דבר אחד לדור"[עה], ורק משיח יתקן בשלמות גם את הפה – יתגבר על קליפת התקשורת[עו] ויביא את עומק הנפש לידי ביטוי מלא וגם צנוע בתכלית (כנודע שהגאולה תלויה ב"לבא לפומא גליא"[עז]).

צניעות במלחמה

נסיים בכך שהעיסוק בצניעות חשוב במיוחד בימים אלו: כפי שהזכרנו כבר בתחלת המלחמה[עח] הצניעות חשובה במיוחד לשם השראת שכינה במחנה הצבא שלנו (כנ"ל). ועוד, חז"ל אומרים שאלמלא נתנה תורה (חס ושלום! כפי שהוסיפו החסידים[עט]) היינו לומדים צניעות מחתול. שירת החתול[פ] היא "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[פא] – כוונה חשובה שיש לכוון בימי מלחמה כדי לחזק את ידי הלוחמים[פב] – והתחזקות בצניעות החתולית נותנת כח לממש גם את שירת החתול (בצניעות ובשקט – עד לחיסול האויבים בתוך המנהרות שלהם... – בלי למשוך את עיני כל העולם להפריע לנו בעבודה זו).