הכנסת ס"ת לזכות הת' מ"מ גינזבורג

י"ח אדר תש"ערמת אביבלא מוגה

בע"ה

הכנסת ס"ת לזכות הת' מ"מ גינזבורג

ח"י אדר תש"ע – רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

ניגנו "שאמיל". לחיים לחיים.

א. מדות הרחמים ועיקרי האמונה – העיקרים שנוגעים ל"משה אמת ותורתו אמת"

נתחיל מהחת"ת של היום (חי אדר ה'תש"ע = יג פעמים תניא-איתן, ראה לקמן), "חמישי" (משיחי, שמח ומשמח) של פרשת כי תשא, ונכנס גם ל"ששי" של פרשת כי תשא (יחוד הוד ויסוד, סוד "צדיק תמים"). בחמישי של פרשת כי תשא נאמרו יג מדות הרחמים (פרשת כי תשא היא הפרשה ה-כא בתורה, יג ו-כא הם חתך זהב כנודע, וכן על פי סוד ה-יג מתחלקות ל-ח ו-ה [כידוע בכוונת חנוכה], וחמישי היינו ה, ודוק), שמבחינה מסוימת זה השיא של כל התורה כולה. ה' גלה למשה רבינו את יג המדות, דבר שמשה רבינו לא ידע מקדמא דנא, שעד כדי כך – עד כמה הקב"ה מרחם על עם ישראל וממילא עד כמה יש התקשרות עצמית בין הקב"ה לנשמות עם ישראל, בכל מצב, אפילו אם כלתה זכות אבות. מיד בתחלת ה"ששי" כתוב שהקב"ה כרת ברית (בחינת יסוד – ששי), ורש"י אומר שהברית היא שהמדות האלו אינן חוזרות ריקם (לא כמו שנאמר קודם "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם", ופירש רש"י: "'וחנתי את אשר אחן'. אותן פעמים שארצה לחון. 'ורחמתי'. עת שאחפוץ לרחם, עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה אבל בשעת מעשה א"ל הנה אנכי כורת ברית הבטיחו שאינן חוזרות ריקם") – הן בטח פועלות את הפעולה, מי שמזכיר את המדות, מזכיר לקב"ה את המדות שלו (והוא על דרך זכרונות בר"ה – "זוכר הברית", ובמה בשופר היינו תענוג ובטול גם יחד).

זכינו להכניס ס"ת (לזכות הילד מנחם מענדל גינזבורג = תריג [= משה רבינו], שלמות כל התורה כולה) להיכל הקדש (= דעת, המתמלאת באותיות לויתן = מלכות, וד"ל), ובסוד "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" (= מה – שם מה החדש, המתקן את השבירה, מיתת הז' מלכין קדמאין, על ידי בטול אמיתי לה' ולתורתו – בריבוע). מה הקשר בין ספר התורה לחת"ת של היום? אדמו"ר הזקן והרבי אומרים שצריך לקשר כל דבר לחת"ת, "לחיות עם הזמן", במיוחד אירוע כללי, שנוגע לציבור מאד גדול בעם ישראל. המצוה הכי גדולה, מצוה שמסיימת את כל תריג מצוות התורה – "כתבו לכם את השירה הזאת" (ע"ד 'סיום' דברי הרבי לע"ע – "ברוב שירה וזמרה") ומתוך כך בא ההמשך "למדה את בני ישראל" וההמשך "שימה בפיהם" (שלשת השלבים כנגד חב"ד כנודע, כאשר "שימה בפיהם" הוא בסוד "דעת גניז בפומא"). הרבי מביא מהבן איש חי, שהיות שמצוה זו היא המצוה האחרונה של תריג מצוות התורה יש לה קשר עם הקץ – קץ הגאולה של משיח צדקנו, "קץ שם לחשך", "תורה אור". כשכותבים את ה"תורה אור" שמים קץ לחשך וממילא בא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

התורה נקראת על שם משה רבינו, "משה אמת ותורתו אמת", וכתוב בספרי הקבלה והחסידות רמז של-יג מדות הרחמים יש קשר עם הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה", שהרמב"ם ברוח הקדש שלו קבע יג עיקרי אמונה ("שלשה עשר עקרים" = יג פעמים ה בחזקת ג, והוא מספר ההשראה ה-כט). אף על פי שבחב"ד לא נוהגים לומר אותם כמו רבים בעם ישראל שאומרים אותם יום יום אחרי תפלת שחרית – יג "אני מאמין" (= בר דבראשית, יג פע' בר = 2626, רמז ל"הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים, והוא עולה שם אלהים [סוד הפסיק טעמא שבין שני שמות ההוי', המפסיק ביניהם מצד חיצוניותו אך המחבר אותם להיות כאחד ממש מצד פנימיותו] בריבוע פרטי. אני מאמין ר"ת אם – "אם בחקתי תלכו וגו'". אני מאמין אותיות מאין מאין, רמז לשני הפסוקים בפרק החכמה [איוב פרק כח]: "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" ו"והחכמה מאין תבוא ואי זה מקום בינה", מאין דמוחא סתימאה בסוד "יגעתי ומצאתי" ומאין דמזל העליון "נצר חסד" בסוד נביעת, ביאת האין סוף, וד"ל), אבל הענין – שגם כתוב בפירוש הרמב"ם על המשניות, בהקדמת פרק חלק – הוא ענין נצחי ואמתי, כמו כל דברי התורה הזאת, תורת משה הנצחית. גם כל הענין של חיים נצחיים – שנדבר עליו – בא מכח התורה שהיא נצחית. שוב, יש כמה פירושים שמקבילים את יג מדות הרחמים, שזה החת"ת של היום, ל-יג עיקרי האמונה – שלשה עשר עקרים – של הרמב"ם. מה שהכי נוגע לנו היום היינו אותם עיקרים שנוגעים למשה רבינו ולתורה, היות שאנחנו כאן ביום טוב של הכנסת ספר תורה. מבין יג העיקרים יש שלשה שקשורים למשה רבינו ולתורה, שלפי סדר הרמב"ם הם השביעי, השמיני והתשיעי. השביעי – שצריך להאמין ולדעת שנבואת משה רבינו אמת והוא אב לכל הנביאים שהיו לפניו ושיהיו אחריו (כמו שהרמב"ם כותב שאפילו מלך המשיח טפל למשה בנביאות, והוא לא יחדש מצוות). אם יש יג עיקרים השביעי הוא האמצעי, הנקודה האמצעית, לכן האריז"ל אומר שהענין של "כל השביעין חביבין" – כמו יום שבת קדש – הוא בגלל שהשביעי הוא הנקודה האמצעית של יג. לגבי השבוע, יש ששה ימים לפני השבת וששה ימים אחרי השבת – ששה ימים שמכינים לשבת הבאה וששה ימים שמתברכים משבת הקודמת (הכנה לשבת ברכה משבת = יג פע' קבלה, ר"ת "השתחוו להוי' בהדרת קדש" שאומרים בכניסת השבת. וביחד עם שבת עצמה = יג פע' לאלפים, התיקון התשיעי, וכמו שיתבאר [הר"ת = יג פע' כט, והשאר = שבת שבת שבת = אנכי פע' הוי', פתיחת עשה"ד. הרוס"ת = תענוג תענוג תענוג – "אהבה בתענוגים" של יום השבת קדש]). לכן כל שבת מוקפת ב-ו מכאן ו-ו מכאן והיא א באמצע – מילוי ואו של שם הוי' (במילוי מה הנ"ל [וכן של מילוי סג, שבו היתה השבירה שבא שם מה לתקן, וד"ל]), כשבאמצע השביעי החביב. אחר כך בא העיקר השמיני, ואומר שצריך להאמין ולדעת שהתורה שנמצאת בידינו כיום היא היא התורה שניתנה למשה רבינו. לא לחשוב שאולי יש איזה פסק, איזה שיבוש ח"ו בדרך. העיקר הזה התחזק מאד מאד על ידי האר"י הקדוש, שאומר שגם לגבי חסר ויתיר, כתיב ספר התורה שיש לנו בידינו היום זה בדיוק מה שמשה רבינו קבל בסיני, אף על פי שאצל התנאים היו ספקות בזה לגבי מילים מסוימות. אבל המסורה שנמסרה לנו כיום – אחרי הרמב"ם – היא המסורה המדויקת ממש, ואין להרהר אחרי שום פרט הכי קטן בתורה כמו שהיא אצלנו, כאן בארון הקדש, שהתורה הזאת שנמצאת כאן בארון הקדש היא היא התורה שמשה קבל מסיני. זה העיקר השמיני. אחר כך העיקר התשיעי, שמשלים את שלשת העיקרים ששייכים לתורה ולמשה רבינו, הוא שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת אף פעם, שלא תהיה אף פעם תורה חדשה מאת הבורא יתברך. מצד אחד השמיני אומר שמה שיש לנו זה בדיוק מה שמשה רבינו קבל, ואחר כך, העיקר התשיעי, זה שמה שיש לנו זה הנצח (מדתו של משה רבינו כנודע). הרי התורה היא מהדברים שקדמו לעולם. יש מאמר ש"כל קדמון נצחי", וגם משיח – שמו של מלך המשיח – קדם לעולם, הוא "קדמון נצחי". ידוע שהמשיח יושב ב"קן צפור", ש-קן ר"ת קדמון-נצחי, ובגימטריא קדמון נצחי עולה משיח. כמו שמשיח הוא קדמון נצחי כך כל מה שקדם לעולם. התורה קדמה לעולם והיא נצחית – התורה לא תהא מוחלפת ולא תהיה תורה חדשה מאת הבורא יתברך. ממילא, מה שאנחנו זוכרים ושומעים מפי הרבי את הביטוי של חז"ל "תורה חדשה מאתי תצא" זה לא חלילה תורה אחרת, אלא רק הממד החדש והפנימי של התורה שיש בידינו כיום, "חידוש תורה מאתי תצא", ו"כל מה שתלמיד ותיק [= ישראל בעל שם טוב] עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני", החל מתורת רבי ישראל בעל שם טוב, שהיא ההקדמה לתורת מלך המשיח.

לפי העקרון הזה, ש-יג המדות הן כנגד יג העיקרים של הרמב"ם, אז לפי הזהר (יש כמה דרכים ושיטות איך מונים את יג המדות, ולפי שיטת הזהר והאריז"ל) השביעי זה "ואמת". מתחילים את המנין מ"אל רחום וחנון" (3), "ארך אפים" (2), "ורב חסד" הששי ו"ואמת" השביעי. ידוע ש-יג מדות רומזות ל-יג תיקוני דיקנא, והתיקון שפנוי משערות – אור הפנים – הוא התיקון השביעי, "ואמת". הוא אור הפנים, "באור פני מלך חיים" נצחיים, "אמת" סוד א מחיה מת, ו"אמת ליעקב" אותיות "יעקב לא מת" – זה תיקון ואמת, הוא התיקון השביעי, והוא כנגד עיקר האמונה של הרמב"ם שנבואת משה רבינו אמת, זו המלה שהוא משתמש בה. זה רמז מאד יפה, אם כי קשה לחשוב שהרמב"ם מכוון את יג המדות לפי שיטת הזהר, כי לכל הראשונים יש שיטה אחרת, ולפי שיטות כל הראשונים – השונות – לא יוצא שהשביעי זה "ואמת". אבל כאן ברוה"ק של הרמב"ם, ביודעים או שלא ביודעים, הוא כותב "אמת" בעיקר השביעי, "נבואת משה רבינו אמת" והוא היה אב לנביאים לפניו ולאחריו, נצחי לעולם ועד.

אחר כך, לפי שיטת הזהר, השמיני והתשיעי זה יחד – "נצר חסד לאלפים" (מה שאצל הראשונים זו מדה אחת). כשעושים תשליך בר"ה אז "תשליך" במדות מיכה זה כנגד "לאלפים" אצל משה רבינו. לפי זה, כשעושים "תשליך" זה לכוון שהתורה לא תהא מוחלפת (ובהיות שלכל יהודי יש אות בספר התורה – "לא ידח ממנו נדח" כאשר יקוים "ותשליך במצולות ים כל חטאותם"). אבל השמיני, המזל העליון – עליו דורש הבעל שם טוב "אַיִן מזל לישראל", שרש נשמות ישראל, אור אבא יונק ממזל ה-ח – זה "נצר חסד", האמונה שהתורה שיש בידינו היא היא התורה בצורה הכי מדויקת שנתנה למשה רבינו. זה גם מתאים לפשט של "נצר חסד" – התורה היא תורת חסד, וה' נוצר את התורה שמה שיש היום אצלנו זו התורה הנצורה והשמורה, והיא היא התורה המדויקת על כל אותיותיה ותגיה כפי שמשה קבל מסיני. אחר כך "לאלפים" זה לאלפי דורות – בלי סוף דורות. על התורה כתוב "דבר צוה לאלף דור", והיא "לאלפים" כי התורה הזו לא תהיה מוחלפת אף פעם, אפילו עד נ אלפי יובלות – שזה "לאלפים" – התורה הזו תהיה קיימת כצורתה המדויקת כמו שהיא עכשיו.

אם כן, שלש המדות "ואמת נצר חסד לאלפים" (= ג"פ קרן, סוד "קרן עור פני משה" שבסוף הפרשה, וכתוב ג"פ, ראה רבינו בחיי, ודוק) הן כנגד עיקרי האמונה ששייכים לתורה ולמשה רבינו, למצוה המיוחדת שקיימנו עכשיו, שהיא סגולה מיוחדת לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

נאמר לחיים.

ב. "משכיל ל.. האזרחי" – ומשה רבינו ואברהם אבינו שבכל דור

מהחת"ת של החומש נלך בקיצור לתהלים של היום, ח"י אדר: ביום ה-חי של החדש, כל חדש, אומרים שני פרקי תהלים – פח ו-פט. מה שמייחד את שני הפרקים האלה היינו שהם שני הפרקים בכל ספר תהלים שמדברים משני "אזרחים", שני "משכילים" שהם "אזרחים". צריכים ללמוד 'אזרחות' על פי תורה (כמו שהתורה מגדירה מה זאת האזרחות הרצויה) – לימוד אזרחות זה שני הפרקים האלה בתהלים. פרק פ"ח מתחיל (בסוף הפסוק הראשון, פסוק הכותרת) "משכיל להימן האזרחי" ופרק פ"ט מתחיל בפסוק "משכיל לאיתן האזרחי" (ר"ת מלה. בכל התנ"ך נאמר "מלה" רק פעמיים [פעם אחת בתהלים ופעם אחת בדניאל]: "אין מלה בלשוני הן הוי' ידעת כלה" ו"כל מלך רב ושליט מלה כדנה לא שאל לכל חרטם ואשף וכשדי", המלה דתהלים כנגד משכיל לאיתן האזרחי והמלה דדניאל כנגד משכיל להימן האזרחי, ראה מלבי"ם שם [אין מלה בלשוני מלה כדנה לא שאל = ואמת נצר חסד לאלפים כנ"ל = ז פע' מלה מלה. אין בלשוני = זך פע' טוב, כדנה לא שאל = אמת, אהיה בריבוע, יחד = 900 = ל בריבוע = ו פע' מלה מלה, ודוק]). "משכיל לאיתן האזרחי" יותר מוכר לנו, אבל פרק פ"ח הוא גם "משכיל". כתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", ולפי הכלל ש"מיעוט רבים שנים" י"ל דשני המשכילים היינו שני המשכילים דספר תהלים שהם "אזרחים". יש בספר תהלים עוד משכילים, כמו "משכיל לדוד" (שיש בחמשה פרקים), "משכיל לאסף" (בשני פרקים), "משכיל לבני קרח", אבל בלי המלה "אזרח". ספר תהלים נכתב על ידי עשרה זקנים, ויש עשרה פרקים שמתחיל "משכיל" – יש עשרה "משכילים" (זה תאר כבוד אצל חב"ד – יכול להיות הפוך, בהקשר אחר – וגם אצל דניאל שכותב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" זה תאר כבוד). יש ספר קבלה שכתוב רמז על המלה הזו לקראת סוף ספר דניאל, ש"והמשכילים" עולה תניא (מי שכותב את זה אינו חסיד חב"ד). מה זה "משכיל לאיתן"? מי שלומד תניא. בזהר כתוב ש-תניא זה במחשבה ו-איתן זה בדבור, ה עילאה ו-ה תתאה. זה חידוש, כי יש תורה ארוכה של אדמו"ר הזקן – שהרבי אוהב ומצטט – שה"איתן" זה האיתן שבנשמה, שבאותיות של קבלה זה סוד שם עב שלמעלה מ-סג ו-מה, למעלה משבירה ותיקון, שזה עצם הנשמה. אולי נחזור לזה. בכל אופן, כתוב ש"והמשכילים" עולה תניא, ויש עשרה פרקים של משכילים בתהלים, אבל רק שנים ש"משכיל" הוא גם "אזרח" – זה "מיעוט רבים שנים". זה "איתן האזרחי" ו"הימן האזרחי".

אלה שמות קצת סתומים לנו – אפשר לחפש בדברי הימים, אבל לפי חז"ל זה לא שמות אלמוניים כאלה. יותר מפורסם לנו איתן, שחז"ל אומרים שזה אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, היהודי הראשון. ומי זה הימן? לא פחות ולא יותר – זה משה רבינו. למה משה רבינו נקרא הימן? "לא כן עבדי משה [נותן התורה] בכל ביתי נאמן הוא". למה ה' בוחר במשה ומייחד את נבואתו, שיהיה אב הנביאים, "ואמת", בגלל ש"לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". ידוע פירושו של אדמו"ר הזקן בתחלת ספר המאמרים "אתהלך לאזניא", שמשה רבינו מטייל חפשי בבית גנזיו של הקב"ה, ושמה משה רבינו רואה את כל מה שהיה הוה ויהיה – כל הגזרות שהקב"ה גוזר על העולם – ומרוב הבטול שלו, וגם מה שמתקיים בו "ותמֻנת הוי' יביט", שמביט על המציאות מתוך העינים של ה' (כפי שמפרש אדמו"ר הזקן), הוא לא רואה את פני ה' אלא את אחוריו ("וראית את אחרי ופני לא יראו"), היינו את האופן בו ה' מסתכל על העולם, ולכן הוא רואה שכל הגזירות של ה' על העולם הן תכלית הטוב ועצם הטוב, ולא יכול להיות יותר טוב מזה, וממילא אינו מגלה את הגזרות לזולתו כו'. זה נקרא "בכל ביתי נאמן הוא", ועל שם זה משה רבינו נקרא "הימן".

אלה שני הפרקים של החת"ת של היום. מענין שהפרק הבא – תחלת החת"ת של מחר (כמו שאמרנו שיש קשר בין "חמישי" ל"ששי", ש"הנה אנכי כרת ברית" על המדות ממשיך את "ששי", כך גם בתהלים יש קשר) – הוא הפרק הראשון של ספר רביעי של תהלים (אחרי שבחת"ת היום מסיימים את הספר השלישי בתהלים, שכנגד חומש ויקרא), שהוא הראשון ב-יא פרקים שאמר משה רבינו (מפרק צ עד פרק ק, וכאשר נוסיף את פרקי פח ו-פט, יעלה סך יג הפרקים תורה תורה, שבכתב ושבעל פה – "זכרו תורת משה עבדי"), "תפלה למשה איש האלהים". אם כן, יש כאן סימטריא של משה-אברהם-משה (נמצא שאברהם-איתן הוא בסוד מה שמשה משה לא פסיק טטמא בגווייהו, וד"ל). זה חיבור של ספר שלישי ורביעי, כנגד ויקרא ובמדבר, ובספירות זה חבור תפארת ונצח – "איהו בנצח", התפארת יורדת לנצח לצורך הזיווג עם המלכות, שעולה להוד בשביל הזיווג. "איהו בנצח ואיהי בהוד" דאריך אנפין, שבשתי רגליו נעשה היחוד, שהוא תכלית כל המצוות, "ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה", ככוונת החסיד המתחסד עם קונו במצוות. "איהו בנצח" זה משה רבינו, שושבינא דמלכא, שמוריד את החתן, ו"איהי בהוד" זה אהרן הכהן, שושבינא דמטרוניתא", שמעלה את הכלה. הורדת החתן באה לידי ביטוי בתהלים של יום ה-חי.

נעשה משהו בתור פנינה, יותר יפה אפילו מגימטריא. עיקר הפרק שעליו דורש אדמו"ר הזקן את הענין של "איתן שבנשמה" – הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי". ל"אזרחי" יש שני פירושים. או אזרח, שתמיד היה. באמת שואלים, הרי אברהם אבינו הוא גר, ואיך קוראים לו "אזרח"? אמרנו שזה שיעור באזרחות. הוא הגר הראשון, שזו כל גדולתו, כמו שכותב הרמב"ם – שיש צד אצל אברהם אבינו שיותר גדול אפילו ממשה רבינו. מה הצד? הוא הגר הראשון. הרמב"ם מאד אוהב גרים ומדגיש זאת, שיש עליהם שתי מצוות – אהבת ישראל ועוד מצוה מיוחדת של אהבת הגר, יותר מאהבת ישראל. בכל אופן, איך קוראים לו אזרח בעוד הוא גר? מסבירים שזה על שרש נשמתו. מי יכול לעשות את החיבור בין הגר והאזרח? התורה, "תורה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ", התורה היא שעושה גילוי מילתא שהגר הוא תמיד היה, הוא אזרח בכלל ישראל (אזרח גר = אחדות, היינו אחדות ישראל האמיתית, שמעל גם לאהבת ישראל, הכלל הגדול שבתורה). זה "משכיל לאיתן האזרחי". עכשיו נעשה את הרמז היפה: כמה אותיות יש בפסוק הזה? 16 – רבוע של 4, אז אפשר לכתוב את הפסוק השלם הזה בצורת רבוע. אבל, יש שתי אפשרויות לכתוב רבוע, או פשוט 4 על 4, ואז כתוב כך:

מ ש כ י

ל ל א י

ת ן ה א

ז ר ח י

אבל יש עוד צורה לכתוב רבוע בצורה סימטרית, בצורה הגיונית, לפי הכלל במתמטיקה שכל רבוע הוא בעצם שני משולשים – של עצמו ושל המספר שלפניו. כלומר, הרבוע של 4 זה משולש 4 (10) פלוס משולש 3 (6) – רבוע N זה משולש N פלוס משולש N-1:

ש כ

י ל ל

א י ת ן

ה א ז

ר ח

זו גם צורה יפהפיה, במדה מסוימת אפילו יותר שלמה. אם נצייר כך יוצא משהו מאד מכוון, כאילו שזה בדיוק מה שמחבר ספר תהלים רצה, כי אז לפני המלה "איתן", שהיא העיקר, יש שש אותיות – "משכיל ל" – ואחריו עוד שש אותיות, "האזרחי". אם כותבים 4 על 4 כל שורה היא 4 אותיות ואותיות איתן אינן מופיעות בשורה אחת, אבל בצורה זו יש רק שורה אחת (מבין 7 שורות – כל השביעין חביבין) של 4 אותיות, והיא באמצע, ואז מתגלה שהשורה האמצעית כאן היא "איתן".

חז"ל אומרים ש"איתן" זה אברהם אבינו כנ"ל. מה הרמז לכך? אמרנו שפרק זה, פ"ט, חותם את הספר השלישי של תהלים, שכנגד חומש ויקרא – החומש בו מתחילים ללמוד תינוקות של בית רבן. כל הספרים נגמרים באיזה פסוק כללי, מסכם, וכך גם פרק זה מסיים "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן". מתחיל "משכיל לאיתן האזרחי" ונגמר "ברוך הוי' לעולם אמן ואמן". בפסוק הסיום יש 20 אותיות (למה נקראו שמם סופרים? שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה. קודם כל חמשה חומשי תורה ואחר כך כל פסוק בתנ"ך). 20 הוא לא רבוע, אבל אם מחברים אותו לפסוק הראשון, 16 אותיות, זה כבר 36 – 8 במשולש (כמו נרות חנוכה) ו-6 ברבוע. אמרנו שרבוע אפשר לכתוב בשתי צורות, או 6 על 6, או משולש 6 על גבי משולש 5 הפוך:

ש כ

י ל ל

א י ת ן

ה א ז ר ח

י ב ר ו ך י

ה ו ה ל ע

ו ל ם א

מ ן ו

א מ

כאן השורה האמצעית היא י-ברוך-י – ברוך בין י ל-י (תחלת הוי' וסוף א-דני, כנודע, כאשר כאן ה-י השניה היא היא ה-י הראשונה של שם הוי' ב"ה בפסוק), העולה בגימטריא אברהם. מה שהיה איתן נעשה אברהם, והקשר של אברהם לצורה של י-ברוך-י זה "והיה ברכה" – "הברכות מסורות לך". זה רמז יפה של "משכיל לאיתן האזרחי", התהלים של היום. אמרנו שאזרח זה מי שתמיד היה, ו"כל קדמון נצחי" – לא רק שיהיה לעולם, אלא הוא עתיד לזרוח, זה ה"תורה חדשה מאתי תצא" שאינה תורה אחרת חלילה, אלא רק "פנים חדשות באו לכאן" בתורה הנצחית (פנים חדשות באו לכאן [= ז פע' קדם, יב בריבוע, "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"] משלים את תורה חדשה ל-מד בריבוע [הר"ת = יב פע' מד, השאר = לב פע' מד; הס"ת = כג פע' כב, 506, יהלום כב, השאר = אד' פע' כב, 1430 כו', ודוק]). כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – "טוב לגנזו", והקב"ה גנזו בתורה כפי שאומר הבעל שם טוב. מה זה "לצדיקים לעתיד לבא"? הבעל שם טוב אומר שזה לא לרחוק, אלא שבכל דור יש צדיק לע"ל – הרבי, נשיא הדור – שמגלה את האור הגנוז בתורה. אבל לפי מה שהסברנו כעת אפשר לומר שה"תלמיד ותיק" – שדורשי רשומות מתלמידי הבעל שם טוב רמזו שזה הוא ישראל בעל שם טוב כנ"ל – והוא מחדש חידוש מהעלם שאינו במציאות, ואף על פי כן זה כבר נאמר למשה מסיני.

ידוע אצל חסידים ששלשת הדורות הראשונים של החסידות – הבעש"ט והמגיד ואדה"ז – הם כנגד שלשת האבות. הבעש"ט ייסד את החסידות, לשון חסד, הוא אברהם. המגיד זה יצחק אבינו, ואדמו"ר הזקן הוא עמוד התורה של החסידות – יעקב אבינו, בחיר שבאבות. לעניננו נאמר שמי שבעיקר חוזר בכל דור זה "איתן האזרחי" – אחרי משה רבינו שעתיד לזרוח (דהיינו התחלת "סדר חדש" בלשונו של רבי אייזיק מהומיל זצ"ל), "הימן האזרחי", יש את "איתן האזרחי" שעתיד לזרוח, אברהם בכל דור. אברהם הוא "העברי" – כל העולם מהעבר האחד והוא מהעבר האחר. צריך להפוך את העולם. מי שמגלה חדושים נאים בתורה זה משה רבינו, גם בנגלה וגם בחסידות. אבל מי שבא לגייר את כל העולם, ולגלות חדושים כאלה שהם ההיפך הגמור ממה שכולם חושבים – גם בני תורה – זה אברהם אבינו, "איתן האזרחי", שעתיד לזרוח עם תורה חדשה, שגם היא נאמרה למשה מסיני. שוב, "הימן האזרחי" זה חדושי תורה – יכול להיות הגאונות הכי גדולה בעולם, שרואים שזה משה, "משה אמת ותורתו אמת". אבל יש פתאום אברהם אבינו שמאיר ממזרח נגד כל המוסכמות. ניקח את הענין של חיים נצחיים, ועוד כמה וכמה ענינים שהרבי עשה מהם שטורעם הכי גדול – מי אמר את זה? משה רבינו שברבי או שמא אברהם אבינו שברבי? מי שאומר דברים שאף אחד לא מוכן לשמוע ולקבל, כי "כל העולם בעבר האחד והוא בעבר האחר" זה אברהם, אבינו הראשון, שהוא זורח, "עולה מן המזרח". אברהם הוא היהודי הראשון, הוא גר, וזה שהוא "אזרח" זה חידוש – גילוי מילתא. גם למשה רבינו יש בחינה של "מן המים משיתהו" (אותיות שמי תהו), שבא מהשמיטה הקודמת (שמיטת החסד, מים, אך "אין מים אלא תורה", סוד התיקון, תורת חסד, וד"ל), אבל מי שלגמרי "אורות דתהו" שצריך ליישב ב"כלים דתיקון" זה אברהם אבינו (שגם הוא משרש החסד, המים – "זכור אב נמשך אחריך כמים", אך ביחס למשה רבינו, שמשרש המים העליונים, תורה, אברהם אבינו הוא משרש המים התחתונים, הנמשכים אחרי ה' ברצוא אדיר, בהעלאת כל תענוגי בני אדם לקדושה, סוד "לך לך" – "לטובתך ולהנאתך" לקיים "בכל דרכיך דעהו", וד"ל), בסוד "מי יתן טהור מטמא לא אחד" ("אחד היה אברהם", שנולד מתרח הטמא, משא"כ משה הוא טהור מטהור, שנולד מעמרם ויוכבד הטהורים [תרח עמרם יוכבד, ר"ת תעי מלך חמת, שנתבאר סודו במ"א, עולה 1000, סוד אלף אורות שקבל משה במ"ת, סוד תלמיד ותיק = ישראל בעל שם טוב כנ"ל]) – כל ראשוני הוא תוהי. לכן צריך מיד ליישב אותו, "תפלה למשה". זה מתחיל מ"משכיל להימן האזרחי", עובר ל"משכיל לאיתן האזרחי", ואחר כך ממשיך "תפלה למשה" ומשם יא פרקים שחוברו על ידי משה רבינו.

ונעמיק עוד בשני סוגי החידושים הנ"ל, של משה רבינו ושל אברהם אבינו: כדי להמחיש את הדברים היטב נדבר בלשון מליצה. יש חידושים שמעוררים אצל שומעיהם תגובה ספונטנית של "איזה יפי!" אך יש חידושים שמעוררים אצל שומעיהם תגובה ספונטנית של "מה פתאם?!". הסוג הראשון הם דברים שמחים כנתינתם מסיני, ועד שמצאנו בזה"ק שהשומע נשק למחדש על ראשו ואמר שאילו לא בא לעולם אלא לשמוע את החידוש הזה דיו. לסוג השני מיד יזדקף השומע ויזעק "חדש אסור מן התורה!". אפשר לחשוב שאולי הדבר תלוי בטבע של השומע את החידוש – 'חסיד', שטבעו חסד ואהבה ולימוד זכות כו', יגיב "איזה יפי!" בעוד ש'מתנגד', שטבעו גבורה ודינים והעברת בקורת, יגיב (לכמעט כל חידוש שלא שמע עד עתה) "מה פתאם?!". אך מובן שהדבר תלוי גם, ובעיקר, בחפצא של החידוש לא רק בגברא של השומע. באמת, חכם גדול יכול ללמד הלכה אחת או לדרוש דרוש אחד כאשר אצל תלמיד אחד יתקבל כ"איזה יפי" ואצל תלמיד שני יתקבל כ"מה פתאם", ולא מפני שזה יותר 'חסיד' מזה אלא שהרב הגדול, הדומה למלאך הוי' צבאות (מלאך אותיות כאלם וכו', שיודע לחשות כו'), הנו יחיד מומחה בסוד החשמל, שחש לאחד (שעל כן מגיב "מה פתאם") ומל לשני (שעל כן מגיב "איזה יפי") בעת ובעונה אחת, כידוע מהבעל שם טוב זי"ע. ומובן שגם לא נכון לחלק ולומר שחדושי "איזה יפי!" הם מהסוג של "כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים אליהן צריך לדבר בלשון אמירה לשון רכה, ואילו חדושי "מה פתאם?!" הם מהסוג של "ותגיד לבני ישראל", דברים הקשים כגידים לגברים (וצריך להקדים בזה נשים לגברים, חדושי איזה יפי לחדושי מה פתאם).

והנה, את "מן המים משיתהו" הנאמר במשה ניתן לקרוא "מן השמים משיתהו" וכדרז"ל ש"שמים" היינו "שם מים", היינו תורה מן השמים. אך עיקר חידושו של אברהם אבינו הוא שה' יתברך הוא לא רק אלהי שמים אלא גם, ובעיקר, אלהי הארץ (שהרי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא). כאשר אברהם אבינו מחדש חידוש בתורה הוא בעצם פונה לכולם, כולל כל התלמידי חכמים של הדור ואומר להם 'התורה שלכם היא בשמים, אך מה עם הארץ, תכלית הכוונה, מה יש לכם לומר לגבי עבודה עברית למשל? אני אומר שבדור שלנו, בארצנו הקדושה, עיקר פגם הברית הוא להחיות-לפרנס נכרים כו'', כאשר התגובה הספונטנית זועקת מפי כמעט כולם – "מה פתאם?!". אצל אברהם אבינו שתי כליותיו, נצח והוד, כחות המעשה שלבר מגופא, שופעות לו חכמה ומלמדות אותו תורה (אצל משה העיקר הוא מוחין חב"ד). חדושי אברהם אבינו נובעים מתתא לעילא מ"עמק המלך" (שמה המליכו כל אומות העולם אותו עליהם כמלך, מתתא לעילא – "את מלכותו ברצון קבלו עליהם"), עומק הוראות שעה ההופכות להיות הלכה למעשה לצורך תיקון עולם במלכות שדי. והוא ע"ד לע"ל שבו מעשה גדול, שהמעשה יביא לידי תלמוד כנודע (ולא כמו בעולם הזה שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה). והוא סוד "אמת מארץ תצמח" – "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

והנה, הדוגמא העיקרית בחז"ל של חידוש מהסוג של "מה פתאם?!" הוא "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" (ראה יבמות עו, ב ועז, א), שאלמלא "יתר הישמעאלי" (שהוא הוא יתרא הישראלי; ובנוגע אליו יש להמליץ טוב על מה שאמר אברהם אבינו "לו ישמעאל יחיה לפניך", שהתכוון ליתר הישמעאלי, שיחיה וינצח בקרב בבית המדרש, שבזכותו הוכשרו בנות עמון ומואב לבוא בקהל, בנות לוט אחי אברהם, עליו מסר את נפשו להצילו כו', ודוק) שחגר חרבו כישמעאל ואמר "כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב (= הוי' פע' אל הוי' – נאו!) וכו'" היו מכריזים על דוד שפסול לבוא בקהל (שעל פי שכל ראשוני בטעם האסור הכתוב בתורה "על דבר אשר לא קדמו וגו'" היה להם לקדם נשים לקראת נשים. נמצא שעיקר החידוש של הלכה מלכותית זו הוא עד כמה צ"ל צניעות האשה, כאשר המדובר אפילו ביחס לבנות עמון ומואב! כאשר כל דאס קצת מודרני יזעק "מה פתאם?!"). הרי "אין מלך בלא עם" ר"ת עמונית מואבית, אין קיום למלכות בית דוד ללא ההלכה המה-פתאמית של עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, להכשיר את רות המואביה ונעמה העמונית שמהן דוקא יוצא מלך המשיח, ודוק (והנה, "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" = דוד פעמים דוד בהכאת אותיות, ודוק. עמונית מואבית = מה במשולש = ה"פ אור של יום אחד דמעשה בראשית = ג"פ משה). ומסיק הגמרא כתנאי רבי יהודה לומד מעמוני ולא עמונית ורבי שמעון לומד מעל דבר אשר לא קדמו וגו', והיינו שר"י מתיחס להלכה זו כהלכה למשה מסיני ללא טעם (כך מבואר במפרשים), בחינת "אין טעם לרצון", ואילו ר"ש (לשיטתו) דורש טעמי תורה, "טעם כמוס לרצון", גם בנוגע לחדוש שבבחינת "מה פתאם?!" (ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, בחינת ככה ולא אחרת כנ"ל). והיינו שכל "טעם" (המוסיף הנאה בלימוד ההלכה) בא למעט את היקף האסור (הטעם ממתיק את הדין), בחינת כח דהיתרא עדיף (והרי אברהם אבינו הוא שרש נשמת בית הלל, הללו מתירים) על אף הנחישות שבבחינת ככה ולא אחרת, כלומר מבלי למעט את התוקף העצמי של ככה ולא אחרת בנוגע להלכה הפסוקה (התנאים הם האיתנים מוסדי ארץ, התקיפים בדעתם בל תנחם לנצח [הנצח הנו ענף החסד], על שם איתן האזרחי, אברהם אבינו דוקא), וד"ל.

ורמזים בכל הנ"ל: חדושי משה רבינו חדושי אברהם אבינו = אני פעמים הוי'. איזה יפי מה פתאם = נצח ישראל (יג פע' נג, חצי משולש בן) – "וגם נצח ישראל [מלכות בית דוד] לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", "לא ישקר" כנגד "משה אמת ותורתו אמת", "ולא ינחם" היינו בלתי משתנה ומתחרט, בחינת "ככה ולא אחרת", עקשנות דמשיח ואנשיו, היינו כנגד חדושי אברהם אבינו שמעבר אחד כאשר כולם מעבר השני, והוא לא מתפעל כלל ממה שכולם מתנגדים לדעתו וממשיך להכריז "הוי' אל עולם" (ולא "אל העולם") במסירות נפש (שבבחינת מודעות טבעית לגמרי, ללא שום כוונה למסור את נפשו רק בדרך ממילא לגמרי, ככה, כמבואר בדא"ח, ועד שהנסיון של אור כשדים אינו מוזכר כלל בתורה, שאין בזה שום חידוש אצל אברהם, וד"ל). ועוד רמז חשוב: ר"ת איזה יפי מה פתאם – אפים, המדה החמישית (המשיחית) של יג מדות הרחמים. ר"ת איזה יפי בדילוג מתחילת התבה בדרך אור ישר מלמעלה למטה, תורה מן השמים (חדושי משה רבינו) כנ"ל, ואילו ר"ת מה פתאם בדילוג מסוף התבה בדרך אור חוזר מלמטה למעלה, אמת מארץ תצמח (חדושי אברהם אבינו). "אפים" היינו מה שהשי"ת מאריך אף לצדיקים ואף לרשעים, למגיבי "איזה יפי!" ואף למגיבי "מה פתאם?!" כאחד, ובסוד "הרע כסא לטוב" (וכאשר האדם מרגיש בנפשו שמגיב באופן ספונטאני לחידוש תורה שנשמע מפי נשיא הדור, מפי אברהם אבינו שבמשה שבדור, עליו לקיים בנפשו – "היה בעיניך כרשע", ואזי, על ידי תשובתו לה' באמת, ובבחינת "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", יתקלס שמיא דווקא מה"מה פתאם?!" שלו, העולה ומשתלב ב"איזה יפי!" בסוד תיקון "אפים", וד"ל). והנה, כאשר נצרף את ס"ת איזה יפי מה פתאם לר"ת יעלה הכל "לאלפים", התיקון התשיעי של יג מדות הרחמים, שכנגד העיקר התשיעי של הרמב"ם שהתורה לא תהא מוחלפת לעולם כו' כנ"ל (הערך הממוצע של שני התיקונים [שבהם אותיות "אף", שני ה"אפים", "אפים" ו"לאלפים" אותיות אפים לל] הוא "ונקה", התיקון האחרון ה-יג של מדות הרחמים. ונקה = 7 פעמים 23, ראה לקמן בסוד 23).

עד כאן דברנו איזה ווארט לגבי החומש של היום ולגבי התהלים של היום.

לחיים לחיים!

ג. חזרה על שיחה לפרשת כי תשא – שלש בחינות של "לחם לא אכל ומים לא שתה"

כעת נחזור על שיחה של הרבי בפרשת שבוע, פרשת כי תשא:

ב"שביעי", בסוף הפרשה, כתוב איך שמשה רבינו עלה להר בפעם השלישית ושהה שם ארבעים יום, ואחר כך כשהוא ירד מההר קרן עור פניו. בתחלה הוא לא ידע כי קרן עור פניו, אבל כשהוא ירד כולם ראו את האור ופחדו לגשת אליו, ואז הוא שם על פניו מסוה. בזמן שהוא דבר עם ה' ועם בני ישראל הוא הוריד את המסוה, ובזמן שלא "ויתן על פניו מסוה". הפסוק שמתאר את משה רבינו כאן, בארבעים היום השלישיים – ימי רצון, ימי קבלת הלוחות השניות – הוא "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים". בחומש דברים משה אומר פעמיים "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", וכשמדייקים רואים שפעם אחת אומר על הימים הראשונים ופעם שניה על השניים, אבל במשנה תורה אינו אומר זאת על הפעם השלישית, על קבלת תורה של בעלי תשובה, ששם גנוז חידוש התורה העתידי. כל מה שמשה עתיד לחדש זה בתורה של יום כפור, התורה ששמחים איתה ועושים הקפות – כמו שעשינו עכשיו. זו תורה שבכתב, אבל זה כולל את כל התורה שבעל פה – הלכה ואגדה ומדרש, כל מה שבלוחות השניות, כולל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (מההעלם שאינו במציאות של התורה כנ"ל). תיאור הימים האחרונים הוא דווקא כאן, בשמות, בגוף שלישי כמובן (לא כמו גוף ראשון במשנה תורה כאשר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"). "על הלחת" כאן זה הלוחות של "פסל לך" – שמהם משה רבינו מתעשר הרבה (כאשר "אין עשיר אלא בדעת") – והביטוי המיוחד "עשרת הדברים". בתושב"ע תמיד אומרים עשרת הדברות, אבל בתורה שבכתב כתוב "עשרת הדברים".

בשיחה הרבי חוקר את הפשט והמדרש של "לחם לא אכל ומים לא שתה", ונאמר את הענין בקיצור. כמו כל השיחות של הרבי יש הרבה דיוקים והרבה לומדות, אבל הווארט הוא שיש שלש אפשרויות איך לפרש את מניעת האכילה והשתיה של משה רבינו. הסיבה שבחרנו בשיחה זו, כמובן, היא שזה קשור לחיים נצחיים – חיים נצחיים מכח התורה (שזה עתה זכינו להכניס להיכל הקדש). כמו שכתוב ש"יעקב לא מת" הרי "משה מלגאו ויעקב מלבר", וגם על משה כתוב ש"לא מת", ובחינתו יותר פנימית גם מזו של יעקב אבינו. מאיפה הוא זכה לזה? מהאמת של התורה – "משה אמת ותורתו אמת". אמת זה "לא מת", או, לפי קריאה מסוימת בקבלה, א מחיה מת, או לפי כתבי האריז"ל שתחית המתים זה על ידי שבעה שמות של סג, העולה אמת. בכל אופן, "איתן האזרחי" גבוה מזה, שם עב שלכתחילה לא מת – אם כן, "איתן האזרחי" זה "אמת לאמתו". הנושא הזה שמשה יכול להתקיים מאה ועשרים יום רצוף בלי אכילה ושתיה גשמית, אולי יותר מכל תופעה אחרת בכל התורה כולה זו תופעה שבן אדם, ילוד אשה, נעשה, גם מצד גופו הגשמי, בבחינת נצח. הרי נצח זו המדה המיוחדת (בין הז"ת) של משה רבינו. לכן הספר הרביעי בתהלים, ספר הנצח (כנ"ל), מתחיל "תפלה למשה איש האלהים". "איש האלהים" זה שהוא געטליך – אלקי. לפי הזהר עוד יותר, הוא "איש האלהים" – "בעלה דמטרוניתא", הבעל של "אלהים", דקאי על השכינה הקדושה לפי הזהר. לכן פרש מהאשה, כדי להתחתן כביכול עם השכינה, להיות הבעל של "אלהים". לפי הגמרא, לפי הנגלה, "איש האלהים" (= בן עמרם) היינו "חציו ומעלה אלהים וחציו ומטה איש", חצי-חצי, ולפי פנימיות זה הרבה יותר, "בעלה דמטרוניתא". משה זוכה לזה בהיותו בהר, ועיקר הנצחיות שלו באה לידי ביטוי בקרני ההוד שלו, שיראו להסתכל עליו. הגילוי של חיים נצחיים היינו קרנים שיוצאים לך מהפנים, "אור פני משה". הרי יש עור ב-ע ואור ב-א. כתוב בספר עמק המלך – הרבי מביא את זה בהערה בסוף השיחה – שכאשר משה תקן את חטא עץ הדעת העור שלו הפך לאור, כמו שאצל רבי מאיר (שמאיר עיני חכמים בהלכה אך חכמים לא עמדו על סוף דעתו, הוא חדשן, בחינת אברהם אבינו, "איתן") היה כתוב "כתנות אור" במקום "כתנות עור". קירון עור פני משה זה בחינת החיים הנצחיים שלו (עור = חיים נצחיים, כאשר הופך לאור, אור החשמל, חשמל = אור פני אל [עור = משולש זיו, וכמו שיתבאר, חשמל = משולש זך, אור זך, אור פני אל במילוי עב – אלף ויו ריש פא נון יוד אלף למד = משולש מה = מה פעמים זיו = ה"פ אור דיום אחד דמעשה בראשית = ג"פ משה כנ"ל, וד"ל]). זה דווקא כאן, אחרי שחוטאים ואחרי שמשה רבינו מוסר את נפשו ואומר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". זה היה בימים האמצעיים, ימי כעס, ואחר כך באו ימי רצון. כתוב בספרים שגם בימים האמצעיים בהם הוא התפלל הוא גם למד תורה. כל שלש התקופות שהיה בהר היו תורה – בפעם הראשונה רק תורה, בפעם שניה תורה ותפלה, ובפעם השלישית תורה ותשובה. הרי אלו האחרונים היו ימי אלול, חדש התשובה, חדש הרחמים והסליחות – תשובה עילאה, וכמו שהבעל שם טוב גילה שהתשובה באלול יכולה וצריכה להיות בשמחה, מתוך חיות, לכן נולד ב-חי אלול. היום שכנגד חי אלול במעגל השנה – לידת שני המאורות הגדולים – זה חי אדר, שעיקר גדולתו שהוא כנגד חי אלול. ידוע גם אצל מי שמכוון את כוונות החדש, שרק בחדשים אלול-אדר יש שתי שיטות לגבי הצירוף של שם הוי' שמתחלפות, כלומר שיותר מכל שני חדשים שאחד מול השני עיקר החיבור הוא בין שני אלה, וממילא גם היום המיוחד הזה, חי אדר (= אין עוד מלבדו = זה הדבר, נבואת משה רבינו, סוד העיקר השביעי, החביב של שלשה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם כנ"ל), הוא כנגד חי אלול (= פה = מילה, סוד "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך", שבו ר"ת אלול ובו חי תבות ואלול אותיות, וחותמו "חייך" – החיות של חדש אלול), לידת שני המאורות הגדולים. הבעל שם טוב אמר שנולד ב-חי אלול כדי להחיות את עבודת התשובה של אלול. מה שקוראים היום בחת"ת, יגהמ"ר, מתגלה בחדש אלול – הפעם השלישית שמשה עלה להר. זה הזמן של תורה יחד עם תשובה עילאה – תשובה מתוך שמחה, חסידישע תשובה. בכל אופן, הימים השניים היו ימי כעס והימים השלישיים היו ימי רצון. גם בכעס יש תורה, שלמה המלך אמר "אף חכמתי עמדה לי" – "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי" – זו תורה שעומדת לעד. שלא נחשוב שבימים אמצעיים משה לא למד – הוא התפלל וגם למד תורה (ידוע שתורה תפלה תשובה – ת ת ת = ג"פ תריג [= "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"], הערך הממוצע של ג העבודות העיקריות בהן עבד משה רבינו [= תריג] בהיותו בהר ג"פ [ולפי הסדר הנ"ל]. אך הכל תורה כנ"ל, ועל כן כאשר מצרפים תורה לתורה תפלה תשובה יעלה הכל הריבוע הכפול של לה שהוא משולש מט, ז בריבוע = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" – "שמי עם יה שסה וזכרי עם וה רמח", כללות תריג, וד"ל). כל קכ ימי משה בהר מקיפים את קכ השנים שלו, שגם מתחלקות לארבעים-ארבעים-ארבעים כידוע. בארבעים השנים האמצעיות שלו משה רבינו היה מלך כוש, לפי מדרש אחד – אלה כנגד ימי הכעס (מלך כוש = לב פע' אחד, משה מלך כוש = לעיני כל ישראל). בכל אופן, "אף תורתי עמדה לי" – תורה שלומדים מתוך כעס זה משהו מיוחד. איך יודעים שלא מספיק רצון וצריך גם כעס? כעס-רצון בגימטריא מלכות (שזה מספר משוכלל, לא רק משולש). בשביל לזכות למלכות ישראל צריך לדעת גם מה עושים בימי כעס, איך מסתדרים אז, וגם בימי רצון. כל מי שרוצה להגיע "עד הלום" – עד מלכות – צריך לדעת מה עושים בימי כעס של מעלה, ומה עושים בימי רצון. אם נחבר לרצון-כעס-רצון עוד 120 – 120 יום (שכנגד 120 שנה), ש"נתענה קכ ימים כדי לזכות לתורה" (קשור גם ל"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", המן זה התורה, ובשביל לאכול את המן – "לחם אבירים אכל איש", שלפי פירוש אחד ה"איש" זה משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד" – צריך להיות "ויענך וירעיבך") יעלה הכל הבל (יחידה) פעמים הוי' ב"ה, סוד שם סג (השרש, כו, פעמים המילוי, לז) כנודע.

בהקדמת ספר ההפלאה, חבר של אדמו"ר הזקן, כותב ש"ויאכילך את המן" זה דווקא חדושי תורה. בשביל לחיות חיים נצחיים צריך לאכול מן. כתוב "ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". הוא מסביר ש"אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך" זה חדושי תורה. "הלחם" זה "לכו לחמו בלחמי", התורה המסורה מדור לדור, שלומדים פרק שחרית ופרק ערבית, ועל זה כתוב "ימים ידברו ורב שנים ידיעו חכמה" – האחור של התורה ("מגלה עפה פנים ואחור"), שכל מצטבר, חכמת התורה בבחינת השתלשלות. אבל יש "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" – הפנים של התורה, החדוש של התורה. וככה מסביר בעל ההפלאה את "ויענך וירעיבך" – צריך יגיעה ברעב לתורה ("לא רעב ללחם וגו'") – ואז זוכים ל"ויאכילך את המן". הוא מסביר שזה כתוב על משה רבינו, הכל לשון יחיד, וכך יכול להיות בניצוץ משה שבכל יהודי. זו לא תורה שלמדתי בישיבה, "לא ידעת ולא ידעון אבותיך", זה רדל"א, העלם שאינו במציאות – "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו", שזה ההשתלשלות של התורה, האחור של התורה, "יחיה האדם" אלא "כי על כל מוצא פיו הוי'", מה שמתחדש, מה שה' אומר תורה עכשיו. אפילו רש"י הק' אמר שאם הייתי כותב היום את פירושי על החומש – שכל מלה שם זה קדש קדשים, ישב על כל מלה שבעה נקיים ויותר (כל פרושי רש"י קדש ועל התורה זה קדש קדשים, סולת נקיה) – זה היה יוצא משהו אחר לגמרי, כי התורה מתחדשת בכל יום. זה נקרא "על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". "מוצא פי הוי'" עולה משולש כב – כל האותיות מאלף ועד תיו (במספר סדורי). "מוצא פי הוי'" ר"ת מפי. יש כב פעמים בתנ"ך "מפי", אבל רק פעם אחת בתורת משה רבינו – "כי לא תשכח מפי זרעו" (כידוע הרמז בזה שס"ת יוחאי, ו"מפי זרעו" זה רשב"י – פנימיות התורה, הזהר, ודווקא פנימיות התורה זה ה"מפי" – מוצא פי הוי' ממש). בזכות זה התורה קיימת. אם זו רק תורה ישנה אז חלילה היא יכולה להשכח מכל עם ישראל, ומה ששומר שהתורה אף פעם לא תשכח זו התורה שבבחינת "מוצא פי הוי'". זה גם מה שמגלה את הנצחיות של התורה, תיקון "לאלפים" שכנגד "תשליך [במצולות ים כל חטאותם]". זה רק להכנס לתוך השיחה על הפסוק בסוף פרשתנו – "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת וגו'".

שוב, אומר הרבי שיש שלש אפשרויות איך לפרש את העדר האכו"ש של משה רבינו. בסוף השיחה אומר שאם יש שלש אפשרויות ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים" אז צריך לכוון אותן גופא לשלש הפעמים בהם משה "לחם לא אכל ומים לא שתה". כתוב בגמרא "לעולם אל ישנה האדם מן המנהג", ולומדים את זה מכאן. כשמשה רבינו עלה לשמים, למדור המלאכים, הוא לא אכל ולא שתה – כמו המלאכים. במדרש הזה רואים את הקשר בין הימן האזרחי לאיתן האזרחי – משה רבינו התאים את עצמו למקום שהוא עלה לשם, כי יש הלכה בשו"ע "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג". לומדים את זה ממשה רבינו ומהמלאכים שבאו לבקר את אברהם אבינו. המלאכים לא אוכלים ולא שותים, אבל כשירדו לאברהם אכלו. יש בזה שתי דעות במדרש – או שממש אכלו, שינוי טבעם לגמרי, או שרק נראו כאוכלים ושותים אבל "ראשון ראשון מסתלק", ברגע ששמו את האוכל בתוך הפה זה מיד נשרף (אבל זה לא היה ניכר), היינו שלא בלעו את האוכל. את הדעה שממש אכלו מביאים התוספות. בגמרא כתוב שרק הראו את עצמם, אבל התוס' מביא את התנא-דבי-אליהו – לא מהמדרשים הכי מפורסמים – שם כתוב בפירוש שלכבודו של אברהם אבינו "אכלו ושתו ממש". זה מכחו של אברהם אבינו. בסוף פרשת בראשית כתוב על מלאכים שירדו לעולם הזה, התגשמו, ואז התקלקלו לגמרי. מסוכן למלאך להתגשם – נשמה יכולה לעמוד בנסיון, אבל ברגע שמלאך מתגשם הוא נופל, "הנפילים היו בארץ". לפי התנדב"א כחו האדיר של אברהם אבינו פעל בזכותו שהמלאכים התגשמו מספיק שממש אכלו – לא רק נראו כאוכלים ושותים ו"ראשון ראשון מסתלק" – ואף על פי כן נשארו מלאכים קדושים וקיימו את השליחות שלהם מאת הקב"ה. זה כח אדיר של אברהם אבינו דווקא (שייך להנ"ל שעיקר חדושו הוא לגלות שהשי"ת הוא אלהי הארץ). מה הכח של משה רבינו? שהוא יכול לעלות לשמים ולהיות כמו מלאך.

שוב, בגמרא הלשון היא "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג", אבל במדרש בפרשתנו על פסוק זה כתוב משהו אחר – ביטוי שאנחנו מכירים, ביטוי מפורסם – "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה", הלכת למקום תנהג לפי נמוסי ומנהג העיר. לפי הגמרא ההלכה נאמרה בלשון שלילה, העיקר זה כדי לא לגרום למחלוקת – שאנשי המקום נוהגים כך, ואני נוהג אחרת ועושה מחלוקת, אבל אם אעשה בצנעא "לית לן בה". או, אם באתי ממקום שלא עושים מלאכה ביום מסוים למקום שכן עושים מלאכה אז מותר לי לא לעשות מלאכה (אלא אם כן אני עסקן גדול), כי אנשי המקום לא יפרשו שאני פורש מהם אלא יאמרו "כמה בטלי איכא בשוקא". יפרשו שאני בטלן, לא עובד, ולא שפרשתי בדווקא ממנהגם לעשות מלאכה באותו יום. אז רואים שלפי הלכה "אל ישנה" זה משהו שלילי – רק לא לבלוט. כל הלכה זו שייכת ליסוד היסודות של חסידות חב"ד, לעבוד את השי"ת אָן בליטות – אזהרה נוראה לא לבלוט בצבור מסוים, לא שאנשים יסתכלו עליך ויראו שאתה נוהג אחרת וזה יעורר מחלוקת (וכידוע שהשיא של הר"ת של תשובה, לפי ר"ז מובא ומוסבר בחסידות חב"ד, הוא "הצנע לכת עם הוי' אלהיך"). אבל לא שיש ענין חיובי להתדמות אליהם כל זמן שאינך משתקע שם. אם אתה עובר ונמצא שלשים יום או שנה או עובר להשתקע – לפי חילוקי הדינים בזה – אתה נעשה לגמרי כאנשי המקום וחייב לנהוג כמותם. אבל אם אתה רק אורח, ודעתך לחזור למקום שלך, אז בינתיים – כדי לא לעורר מחלוקת – יש רק "אל ישנה אדם מן המנהג". זה לא משהו חיובי להיות כמו אנשי המקום אם יש לך מנהג אחר. אבל לפי המדרש, שרק בו מופיע המשפט המפורסם "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" זה דין חיובי. הרבי אומר שזה לא רק "אל ישנה", אלא זו מדת חסידות – המדרש לעומת הגמרא זה מדת חסידות – שצריך לנהוג כמו מנהגי המקום. בסוף, בדבר מלכות, הרבי עשה מזה "שטורעם" הכי גדול לענין צרפת דווקא. כאן זו שיחה מהשנים היותר מוקדמות. "אזלת לקרתא הלך בנמוסיה" זה לא נגד התורה ח"ו, אלא במנהגים של תורה – לכל אחד יש מנהגיו, "נהרא נהרא ופשטיה", ו"אזלת לקרתא הלך בנמוסיה".

הרבי אומר שיש עוד מדרש, על הפסוק בדברים שמתאר את הימים הראשונים, שם כתוב משהו אחר. קודם כל, במדרש הראשון – על פרשתנו – לא כתוב רק שמשה לא אכל לחם (בגמרא כתוב שהוא לא אכל, זה מה שמענין, כי אם היה אוכל היה חורג מהמנהג בצורה בולטת, היה 'בליטה'), אלא ש"נדמה להם" למלאכי רום. לפי המדרש משה עלה לארץ ונדמה למלאכים, וכך כאשר המלאכים ירדו לארץ, אצל אברהם, הם גם נדמו כבני אדם. בדעה הראשונה הם אכלו כי "נדמו לבני אדם" ממש ובדעה השניה רק נראו כאילו אכלו. אבל לפי הדעה הראשונה "נדמו לבני אדם" – כמו שיש מצוה להתדמות לה', כשעולים לשמים תתדמה למלאכים ואם הגעת למקום שיש בו בני אדם (אם יש כאלה מקומות...) זיי א מענטש, תהיה בן אדם. אם הגעת ליצהר תהיה יצהרי (יש כאן אנשים לשאול אותם איך). במדרש השני זה לא רק לא להתבלט, אלא להיות כאנשי המקום. אבל יש מדרש שלישי, שגם אומר "עלת לקרתא הלך בנמוסה", אבל לא אומר ש"נדמה להם" אלא ש"לא אכל", ואילו על המלאכים אומר שרק נראו כלא אוכלים. אם כן, מדרש זה הוא דעה אמצעית. הרבי מסביר שזו הדעה שכאשר הולכים לאיזה מקום יש מצוה לנהוג כמותם – לא רק לא לחרוג ממנהגם כדי לא לעורר מחלוקת – אבל לא להזדהות איתם לגמרי. לפי המדרש על הפסוק בפרשתנו זה להתדמות להם לגמרי. לפי הגמרא זה בכלל לא להתדמות להם, אלא פשוט לא לבלוט. לפי המדרש השני שהרבי מביא, בבראשית רבה, הרבי מדייק מהלשונות שם – דיוקים טובים מאד – שאכן יש מצוה-חיוב לנהוג כמותם, אבל לא להתדמות להם לגמרי.

אחרי שהרבי פורש לנו יריעה זו, עד כאן, הוא אומר שכנראה שלש אפשרויות אלה קשורות עם שלשה פירושים במהות מניעת האכילה והשתיה, החל מהרמב"ם. הרמב"ם במו"נ אומר שמשה רבינו הצליח לא לאכול ולשתות שלש פעמים ארבעים יום כי היה עסוק וטרוד מאד בלימוד התורה, ומרוב שמחתו בהשגת התורה הגוף הגשמי שלו לא היה זקוק לאכילה ושתיה. ככה הרמב"ם, בדרך של השכלה וחקירה, מסביר. בחסידות ככה מסביר רבי אייזיק מהומיל מה זה הצום הכי נעלה שיהודי רגיל יכול לצום. הוא אומר שיש שש מדרגות בצום, ואומר בפשטות שהמדרגה הכי גבוהה בצום זה שאתה שוכח לאכול. על פי נגלה צריך לקבל צום במנחה יום לפני שאתה צם, אחרת זה בכלל לא נחשב כצום, אבל לפי רבי אייזיק זה לא משנה – ולשכוח לאכול מרוב העמקה בתורה זו המדרגה הכי גבוהה בצום. אם בסוף היום הוא יתפוס את עצמו שהוא שכח לאכול, כדי שאף אחד בעולם – כולל עצמו – לא יחשוב שהוא צם, אז הוא גם טועם משהו בדווקא, כדי שלא יחשב לו שהוא צם, בגלל שהוא חב"דניק, אָן בליטות, לא רוצה לבלוט (אפילו בינו לבין עצמו, דהיינו בינו לבין השי"ת). אבל בכל אופן, הדרגה הכי גבוהה של צום זה ששכחת לאכול. כנראה שכדי שיתקיים אצלך "כי לא תשכח מפי זרעו" – שהתורה לא תשכח – צריך להשכח משהו אחר, לאכול, מרוב זה שאתה עסוק בתורה. אז אם אתה שוכח לאכול אתה זוכה לתורה כזו שלא תשכח ממך לעולם. רבי אייזיק לא מדבר על נס אלא על טבע, שהיות שאנו יהודים – זה הטבע שלנו. כך הרמב"ם מסביר, שזה טבע – טבע נעלה מאד, אבל הגוף לא השתנה. היתה לו התגברות עצומה של הנשמה על הגוף, אבל אם היינו יכולים לפנות לגוף ולשאול – אתה רעב? הגוף היה עונה – כן, אני רעב. אבל משה רבינו לא מודע לכך, לא יודע שגופו רעב, כי שקוע כולו בשמחת השגת התורה. כמו שנסביר בהמשך, מדרגה זו שייכת לימי הכעס – זו המדרגה הנמוכה.

הקצה השני זה המדרש בשמות רבה על הפסוק שלנו, ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" עד כדי כך שיש מצוה להתדמות ממש – "נדמה להם" למלאכי רום כאשר עולה למרום. כלומר, יש כאן שינוי הטבע. הנס של שינוי הטבע ממש הוא שאם עכשיו תשאל את הגוף אם רוצה לאכול יאמר שלא, לא שייך לו, כי הוא ממש כמו מלאך. למלאכים גם יש איזה גוף, של אש ורוח – "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" – רק שני היסודות העליונים, כנגד י-ה (מח ולב), בלי מים ועפר כנגד וה (גוף ופה). ידוע שב"פתח אליהו" מח ולב זה חו"ב, י-ה, וגוף ופה זה תפארת ומלכות, וה. למלאכים אין את ה-וה, אלא רק את ה-יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", וממילא באמת לא זקוקים לאכילה ושתיה. רק שיש מחלוקת בגמרא, שהרבי מביא, אם המלאכים אוכלים "לחם אבירים" או לא אוכלים בכלל. רבי עקיבא אומר ש"לחם אבירים" זה לחם שמלאכי השרת שאוכלים, ואילו רבי ישמעאל חולק ואומר – תאמר לעקיבא 'עקיבא טעית'. מביא מהפסוק שלנו, ש"לחם לא אכל ומים לא שתה" כי היה במדור המלאכים – סימן שמלאכים כלל לא אוכלים.

בהמשך הגמרא שם כתוב שלפי זה "לחם אבירים אכל איש" זה יהושע בן נון, שירד לו מן כנגד כל עם ישראל. כשהוא ישב בתחתית ההר וחכה למשה ירד לו מן כנגד כל ששים רבוא יהודים. משה היה בהר ובכלל לא אכל, אבל ליהושע – שהיה באמצע – ירד מן כנגד כל עם ישראל. למה? למה הוא צריך כל כך הרבה לאכול? המפרשים מסבירים שהיות שהוא אחר כך עתיד להיות המנהיג השני, והוא נאמן הבית של משה רבינו (כמו שמשה הוא נאמן ביתו של ה'), והוא ה"איש". אצל משה כתוב "והאיש", ואצל יהושע כתוב "איש אשר רוח בו", והגמרא מסיקה שעדיף ללמוד "איש" מ"איש" ולא "איש" מ"והאיש". לכן לפי פשט הפסוק הזה יותר קשור ליהושע מאשר למשה. ביהושע כתוב "איש אשר רוח בו", שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד מישראל, וכדי שהמנהיג – במיוחד זה שמכניס את העם לארץ ומוריש לה אותם (וממילא צריך לחדש חדושים של ארץ, חדושים של "מה פתאם", חדושים של אברהם אבינו, כדי שיקוים "ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו'", וד"ל) – יוכל ללכת כנגד הרוח של כולם, צריך לאכול את המן של כולם. כשאוכל את המן של כולם הוא אוכל את הרוח של כולם, ואז בהמשך יוכל ללכת כנגד רוחו של כל אחד מישראל (ועד שהמה פתאם שלו יהיה באופן המתקבל, אורות דתהו בכלים דתיקון). זה מאמר מוסגר.

על כל פנים רבי אייזיק לא מזכיר מדרגה זו, כי מדבר על שש מדרגות של צום שיכולות להיות שוות בכל נפש, אבל כאן ה' עשה למשה נס, שיהיה כמלאכים ממש. המדרגה השלישית היא רק "נהג כמלאכים" ולא נדמה להם ממש, והרבי אומר שזה נס תמידי – לא שהטבע השתנה, ולא כמו שמחת השגת התורה, אלא שה' עשה נס תמידי, כל רגע נס שמשה לא היה זקוק לאכילה. יכול לנהוג כמנהג המקום בצורה חיובית, אבל זה לא חדר את המציאות הגשמית של גופו של משה.

בסוף השיחה הרבי אומר שזה מה שהיה בימים הראשונים – שהיה לו נס תמידי, שזה מקיף. לכן זה היה יכול להשבר גם כן. זה קשור לכך שכל הימים האחרונים נשברו, נגמרו ב"לך רד כי שחת עמך". משה רבינו קבל את הערב-רב, יש לו קשר, אז כנראה שגם בהיותו בהר היה משהו אצלו שנשבר – כי נס תמידי זה לא הפיכת הטבע לגמרי. "לך רד כי שחת עמך". אחר כך הימים האמצעיים היו ימי הכעס. מקובל אצלנו, לפי רוב מדרשי חז"ל, שכל שלש הפעמים משה עלה להר, אבל ישנם מדרשים שבימים האמצעיים לא עלה להר אלא היה רק מחוץ למחנה, וגם לא אכל ולא שתה. אם כן, הימים האמצעיים זה משהו אחר לגמרי, ובפנימיות היינו שבימים אלה הוא בגדר בן אדם יותר מאשר הימים שלפני ושאחרי. רוב הדעות שהוא עלה להר, אבל יש דעות שהוא לא עלה להר בכלל. זאת אומרת שגם לפי הדעות שהוא עלה להר, בגדר שלו, במהות שלו, הוא לא השתנה. אז איך יכול להתקיים בלי אכילה ושתיה? כמו שהרמב"ם מסביר במו"נ שכל כך היה שקוע בהתורה ושמחת השגתה שהוא שכח לאכול – הוא לא הרגיש ברעב הגוף כלל. שואל על הרמב"ם הרבי שאלה פשוטה, שהרי הרמב"ם עצמו פוסק להלכה שמי שנשבע לא לאכול ולא לשתות שבעה ימים זו שבועת שוא – ומלקין אותו מיד (מחלוקת רמב"ם ור"ן, לפי הרמב"ם זו מיד שבועת שוא אז מלקין אותו מיד ואוכל). והנה, לפי הרמב"ם בטבע לא אכל ארבעים יום וארבעים לילה. אז איך מסתדר עם ההלכה, שלא יכול להיות ילוד אשה שלא אוכל שבעה ימים. על שאלה זו עונה הרבי שצריך להזדקק לעוד כלל לפי הרמב"ם – שהרבי מאד אוהב אותו, ומשתמש בו גם כדי להסביר את הענין של "מצוות לאו להנות נתנו" – שהתורה "על הרוב תדבר". גם שמלקין מיד, זה לא אומר שאין יוצא מהכלל, ויכול להיות משה רבינו אחד שעל פי טבע – בלי נס – יכול להיות יוצא מהכלל. זה עצמו מהכללים הכי גדולים אצל הרמב"ם, שהתורה על הרוב תדבר. הרבי חוקר דבר שמשאיר קצת בצריך עיון, מה יהיה הדין אם אחרי שמשה רבינו יורד מההר – ששם לא אכל ולא שתה אבל גם לא נשבע, אין טעם לתת לו מכות – אם הוא, בכבודו ובעצמו, אחרי שכנראה היה לו כל כך כיף לא לאכול ולא לשתות, ונשבע לא לאכול ולשתות שלשה ימים (כלומר פחות משבעה ימים). הרבי אומר שלפי סברת הרמב"ם, שבאותם ארבעים ימים לא היה שינוי הגוף, וכעת גופו ארבעים יום בלי אוכל – אז אפילו אם ישבע לא לאכול רק יום אחד צריך מיד לתת לו מלקות. אבל לפי הדעה שקרה נס המהות השתנתה, וכעת הכל מתחיל מחדש. לפי הדעה האמצעית – כותב הרבי שצריך עיון.

שוב, לפי הדעה האמצעית היה לו נס תמידי, וזה שייך לימים הראשונים. בימים האמצעיים – הטבע לא השתנה, אלא שאדם יכול מתוך חשק ושמחה של השגה לא לאכול ולא לשתות. בימים האחרונים הנס לא היה בכל רגע כמו בימים הראשונים, אלא שברגע הראשון הפך למלאך וזה התעצם איתו.

ננסה לקצר, זו שיחה מאד מענינת. הרבי בכלל אוהב את המספר שלש ו'דריי דינים', וכאן יש שלש – שלש פעמים, שצריך לכתוב עליהם שלש פעמים בתורה. הרבי אומר שיש עוד מדרש, בשמות רבה אצלנו, שיש שם שלש דעות על הקושיא מאין משה היה אוכל באותם ימים שהיה בהר וכתוב שלא אכל. לשון חז"ל הוא "ומאין היה משה אוכל", ויש על זה שלש דעות במדרש. דעה אחת, שהיא אוכל מזיו השכינה. על כל דעה יש פסוק, שנביא תיכף. לאכול מזיו השכינה זה לכאורה כמו צדיקים לע"ל, שלא אוכלים ולא שותים, אלא רק יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. דעה שניה, שהיה אוכל את התורה – ה' נתן לו תורה והוא אכל את התורה עצמה. כמו שכתוב 'תקדים' ביחזקאל, שה' אומר לנביא לאכול את התורה. יש דעה שלישית, "ומאין היה משה אוכל?" – "מלחמה של תורה". כאן הרבי גם משאיר בצריך עיון, אחרי שכותב הסבר בד"א מה ההבדל בין האכילה מהתרוה לאכילה מלחמה של תורה. יש מפרשים שאומרים שזה אותו דבר, אבל זה לא יתכן – כתוב "דבר אחר". אף אחד לא מסביר מה ההבדל בין לאכול את התורה לבין לאכול את לחמה של תורה. הענין יתבהר על פי מה שדברנו קודם על הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" (חדושי תורה). לכל דעה יש פסוק, כמובן. לדעה הראשונה, שהיה אוכל מזיו השכינה, מביא המדרש פסוק מסוף נחמיה – "ואתה מחיה את כֻלם" (פסוק שאומרים כל יום בבקר), "מחיה" זה זן ומפרנס, נותן לאכול, וההמשך הוא "וצבא השמים לך משתחוים". מסבירים שעל ידי הבטול ניזונים. יש בבטול "עומדים צפופים" – בטול במציאות (בחינת חכמה) – ו"משתחוים רווחים", בטול במציאות ממש (בחינת כתר) בלשון חב"ד. היות ש"צבא השמים לך משתחוים" לכן הקב"ה מזין אותם, מחיה אותם מזיו השכינה. שוב, הפסוק שמביא זה רק המלים האלה, "ואתה מחיה את כלם". הפסוק השני, לדעה שהיה אוכל את התורה עצמה, זה הפסוק ביחזקאל – "בן אדם [כינוי ששמור רק ליחזקאל הנביא] את אשר תמצא אכול", והכוונה למגילה שכתובה פנים ואחור, שרש"י כותב שם שהמגלה הזו היא ספר התורה שלנו. השלישי זה פסוק הכי ידוע, על "מלחמה של תורה" – "שנאמר 'לכו לחמו בלחמי'". כדי להבין את ההבדל בין התורה לבין לחמה של תורה, הוא הוא הפירוש של בעל ההפלאה שאמרנו קודם. תורה ו"לחמה של תורה" זה על דרך עצם והתפשטות, או, יותר נכון, על דרך פנים ואחור. היות שהמגילה כתובה פנים ואחור, האחור של המגלה נקרא "לחמה של תורה", לכן גם ידוע ש"לחמה של תורה" זה נגלה – חלק הנגלה של התורה, ההלכה, זה האחור של התורה. אבל על מה כתוב "בן אדם את אשר תמצא אכול"? כתוב "ותהי בפי כדבש למתוק", לא כמו לחם, אלא "דבש וחלב תחת לשונך", סתרי תורה, שזה הפנים של התורה. אז פשיטא שהמאן דאמר שמשה רבינו אכל את התורה הכוונה שאכל את הפנימיות. לאכול את התורה, לעומת לאכול את לחמה של תורה, זה לאכול את פנימיות התורה – המתוק. ואילו על לחמה של תורה, שעל זה כתוב "לכו לחמו בלחמי", הנגלה, האחור, כתוב "לכו לחמו בלחמי", "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", ואילו התורה זה "כל מוצא פי הוי'". יש לפני כן "ואתה מחיה את כלם".

הרבי אומר שעל פי פשט הדרגה של ליזון מזיו השכינה היא הכי גדולה, אבל כשמדייקים זה לא בדיוק כך. הרבי אומר שזו מדרגת הנס התמידי, שכל הזמן יש הארה של זיו השכינה שפועלת באדם נס תמידי, אבל יחד עם זה בכל רגע ורגע טבעו קיים. בכל רגע יש לו טבע, והנס התמידי עושה נגד הטבע. הנס התמידי מנצח את הטבע. תיכף נסביר את זה יותר. זה לאכול מזיו השכינה. לאכול מלחמה של תורה זה כנגד הימים האמצעיים – זה הרמב"ם, המו"נ. אבל הימים האחרונים, עליהם כתוב הפסוק בסוף פרשתנו, זה לאכול את התורה עצמה. הרבה פעמים פנים ואחור זה חכמה ובינה – פנים זה חכמה ואחור זה בינה. "זיו השכינה" שייך ל"עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" – שייך לכתר. כתר זה מקיף, שפועל נס תמידי. אבל יש משהו בחכמה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – זה בתניא של היום (דברנו על החת"ת), שאדה"ז מביא בשם המגיד שאחד האמת מתגלה בספירת החכמה דווקא. זה מי שאוכל את התורה – לא לחמה של תורה וגם לא זיו השכינה – וזה הימים האחרונים. אמרנו שהימים הראשונים זה כל רגע לנצח את הטבע – שהקב"ה מנצח את הטבע.

ד. שלש בחינות של "נצח" כנגד שלשת האופנים

למדנו בשיעור לא מזמן, במקום מיוחד ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" – שא-נור, כשהולכים לאותו מקום צריך לדעת איך לנהוג כמנהג המקום, להתדמות לאנשים שנמצאים באותו מקום – ושם למדנו, ב-ז' אדר, יום ההסתלקות והלידה של משה רבינו (כל חדש אדר בסימן של משה רבינו, אדר זה "אלף דר", ואחר כך זה "נוצר חסד לאלפים" כמו שהסברנו), מדרש (המובא ברבינו בחיי) של עשר תכונות (שמונה בלשון המדרש ועוד שתים שמוסיף רבינו בחיי) בהן דומה משה להשי"ת, בהן ה' אומר למשה מה אני כך אף אתה כך. הסברנו את זה כדרכנו, כנגד עשר הספירות. אחד הדברים שם – מה אני אין לפני אכילה ושתיה גם אתה אין לפניך אכילה ושתיה. לשון המדרש הזה מדבר ממדרגה גבוהה יותר מכל מה שלמדנו עד כאן בשיחה, כי כאן הכל זה עד כמה משה נעשה מלאך, אבל לפי מדרש זה משה לא אכל ולא שתה לא כדי להתדמות למלאכים, אלא שכך מתדמה הוא לקוב"ה בכבודו ובעצמו. זה קשור למה שאמרנו שמתוך ח"י מגיעים לי"ט, מתוך "משכיל להימן האזרחי" מגיעים ל"תפלה למשה איש האלהים", שאי האכילה היא כמו ה', "איש האלהים". כשהקבלנו את התכונות שם, בהן משה דומה לה' ממש, אז תכונה זו שמנו בספירת הנצח. אם כן, זה עוד יותר קשור למה שאנחנו מדברים עכשיו על נצח וחיים נצחיים.

ידוע שיש בספירת הנצח שלשה פירושים: נצח מלשון נצחיות, נצח מלשון נצחון, נצח מלשון נצוח (כמו "למנצח" בכל ספר תהלים). נצוח זה עיסוק מתוחכם, וזו גם יכולת לנהל מערכת, כמו לנצח על תזמורת. אפשר גם לכוון את שלש הבחינות האלה של הרבי כנגד שלשת הפירושים של נצח. זה כמו שאמרנו כרגע, שהפירוש הראשון, שניזון מזיו השכינה – אור מקיף, אור של כתר (בחג השבועות קבלנו כתרים, עד שאחרי חטא העגל ה' הוריד את עדים מהר חורב, סימן שבמשך ארבעים יום היו כתרים) – זה נס תמידי, כל הזמן לנצח את הטבע. זו עיקר השכינה של משה רבינו, נס מלשון נצחון – אני נצחתי ואנצח. הנצוח, שזה העיסוק, זה שאין צורך לאכול ולשתות כי אני כל כך עסוק בענין שלי שאני שוכח לאכול ולשתות. זה הימים השניים, ימי הכעס. זו גם סגולה לכעס – להיות עסוק במשהו, לגמרי עסוק. להיות עסוק ושמח בעסק שלך. מרוב שמחת ההשגה של התורה ימי הכעס עוברים בשלום, וגם לא צריך לאכול ולשתות באותם ימי הכעס. אבל הפירוש האחרון, אחרון אחרון חביב, זה הפסוק שלנו – "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" ושמה "ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (סיום שלא כתוב בפסוקים האחרים בכלל, וגם ההתחלה "ויהי שם עם הוי'" לא כתובה, ביטוי מיוחד, ודאי שזה הפסוק הכי חשוב לענין ה"לחם לא אכל ומים לא שתה", בתיאור מה שהיה אצל משה בהר) – זה שינוי טבע מוחלט, נצחי, נצח מלשון נצחיות.

היות שהכל קשור לחיים נצחיים צריך לדייק ולפרש עוד טפה בעומק, שגם בפירוש השלישי בלבד – נצח מלשון נצחיות, חיים נצחיים – יש שלש אפשרויות. הרבי אומר שכל מה שדברנו קשור לחקירה – שמביא לגביה הרבה מ"מ – האם כשעולים למעלה, או גם לאחר מאה ועשרים שנה, יש עדיין המשך הזמן. זו חקירה של הרוגאצ'ובר. זה שייך למאמר חז"ל "יש בגר בקבר" – נושא מאד עמוק וחשוב, גם בנגלה וגם בנסתר. הרבי רק מביא את זה, בלי להסביר, ורק אומר שחקירה זו ודאי נוגעת לעניננו – אבל לא מסביר בדיוק איך זה נוגע. נסביר אנחנו שכן כתוב בחסידות שיש בנצחיות שלשה פירושים, לגבי גדר הנצחי. או שהוא ממש נצחי בתוך הזמן, כמו שהרבי גם מביא בהערה אחת לגבי הכוכבים, שכתוב שהם קיימים באיש ולא רק במין – קיימים וחזקים כמו בששת ימי בראשית (כך כותב הרמב"ם וכתוב גם בחסידות). זו נצחיות בתוך הזמן, לא למעלה מהזמן. הוא מביא בהערה שנצחיות זו לא כל כך פשוטה. הוא כותב בפירוש חידוש של הרבי הקודם – מאד מאד מענין – שמצד הטבע גם אצלם יש הכלל של אנטרופיה, "כל הוה נפסד", לא כמו שאפשר לחשוב מתוך הרבה מאמרי דא"ח שלמעלה אין אנטרופיה. בכל אופן, עד כמה ש"צבא השמים לך משתחוים", יש להם נצחיות, זה בתוך הזמן. יש נצחיות שלגמרי למעלה מהזמן – לא קשור לזמן בכלל, אין זמן ואז ממילא זה נצחי. זמן זה נברא, ומי שלמעלה מבריאה זו ודאי שהוא נצחי – זה סוג אחר של נצחיות. זה שני קצוות, והכלל הוא שצריך להיות גם ממוצע ביניהם. כמו שכתוב שיש בלי גבול וגבול אז יש "בלי גבול בגבול". הווארט המפורסם של רבי הלל, שמתנגד זה גבול, וחסיד זה בלי גבול, ורבי זה בלי גבול בגבול. כך יש גם למעלה מהזמן בתוך הזמן. כתוב גם בחסידות שלמעלה מהזמן אי אפשר להבין בשכל, ולמעלה מהזמן בתוך הזמן עוד יותר אי אפשר להבין. זמן אפשר לתפוס בשכל – מתנגד אפשר לתפוס אותו בשכל. חסיד אי אפשר, וכל שכן שרבי אי אפשר. ככה נסביר, שלמעלה מהזמן הוא טוב מאד, אבל זה כמו הנס התמידי שמנצח כל רגע – בעצם יש איזו הערה שהזמן בטל. מצד אחד הגוף קיים, אבל הנצחיות היא לא בגלל שהגוף נצחי, אלא שכל רגע מאירה הערה למעלה מהזמן. לפי זה, מדרגה זו היא של הימים הראשונים. יש את המדרגה של הכוכבים, של "צבא השמים", שהגוף הוא גוף – זה אותו דבר – רק שה' קבע שקיים באיש, וצריך לומר שהיות שהם עסוקים ב"צבא השמים לך משתחוים", בבטול שלהם, הם שוכחים להפסד, שוכחים למות. שוב, יש מקום אחד שהרבי מביא מהרבי הקודם שכוכבים גם נפסדים – כמו היום במדע, שיש כוכבים שמתים. זה "לחמה של תורה", ימי הכעס, שאף על פי כן צריך ללמוד הרבה נגלה. שלש הבחינות זה כמו פירוש הבעל שם טוב ל"האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף בשטר ובביאה". בתחלה יש ימי חסד, כסף לשון כיסופין, אבל אז זה נגמר ומתחילים ימי שטר – לשון משטר – ואז מתקשרים למכתב, השטר, הנגלה שבתורה. כשמחזיקים מעמד בימי השטר מגיעים לביאה – זיווג הבלי-גבול בתוך הגבול ממש, שזה הרבי. זה למעלה מהזמן בתוך הזמן, שעוד יותר קשה להבין מאשר רק למעלה מהזמן. זה המבנה בכללותו.

יש המון רמזים יפהפיים. נאמר רק כמה מהם בקיצור, לקינוח סעודה: הפסוק הזה, שאנחנו מדברים עליו כאן, לקראת סוף הפרשה – "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" – יש בו אנכי אותיות, 9 ברבוע, אז אפשר לכתוב אותו כרבוע (בשתי הצורות שהסברנו לעיל). זה פסוק משיחי. בהמשכו כתוב שמשה רבינו יורד מההר וקרן עור פניו – זה הסימן בגשמיות שהוא הפך להיות אלקי, ולכן יראים ממנו, וממילא הוא בגוף שלו בחיים נצחיים, נשמה בתוך גוף. מענין שהרבי בשיחה זו משתמש בביטוי "גופו של משה". אנחנו מכירים את הביטוי "גרונו של משה", ממנו שכינה מדברת. "גרונו של משה", וכך גם "גופו של משה", ר"ת גשם – "גשם נדבות" שהוא טל תחיה של תחית המתים. עד שיחה זו הכרנו גשם של "גרונו של משה", ומכאן "גופו של משה". "ונתתי גשמיכם" – מיעוט רבים שנים, "גרונו של משה" ו"גופו של משה". חיים נצחיים נוגע במיוחד ל"גופו של משה". "גופו של משה" = 770. רואים שאצל הרבי "גופו של משה" עוד יותר חשוב מ"גרונו של משה". 770 זה בית משיח – הגוף הוא הבית למי שדר בתוך הבית. אדר זה א-דר, אלופו של עולם דר בתוך הבית שלו, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". בית משיח זה גופו של משה – יותר מתאים לר"ת גשם, זה יותר גשמי מהגרון.

פסוק זה הוא מאד משיחי. יש בפסוק אנכי אותיות, וסיומו "עשרת הדברים" שנכללים כולם בתבה הראשונה שלהם – "אנכי". אנכי הוא גם בגימטריא טבע – הטבע האמתי של יהודי להיות כאלקים, "אני אמרתי אלהים אתם" ממש, זה מתבטא בפסוק זה יותר מכל פסוק אחר בתורה. "אנכי מי שאנכי" זה הטבע היהודי. אם כן, אחרי זה, צריך לעשות את הגימטריא של כל הפסוק – טז פעמים משיח. אם כן, זה פסוק משיחי. למה 16? חוץ מהמספר הרגיל יש מספר קטן, ו-משיח במספר קטן (משיח של מט"ט, הנער המחשב מספר קטן כמבואר בזהר) עולה 16. אז פסוק זה הוא משיח גדול כפול משיח קטן. משיח גדול זה המשיח, ומשיח קטן זה אתה ואתה ואת, כל אחד ואחת יש בו ניצוץ של משיח, הוא משיח קטן. זה פסוק שכולו משיח.

יש עוד פלא, שההסתברות שלו רחוקה מאד, ומעלה את רמת הרמז הזה באין ערוך: אם עושים דילוג של אות אחת בפסוק יש שני דילוגים, והיות שיש פה מספר לא זוגי של אותיות הראשון – מ-ו של "ויהי" ל-ם של "הדברים" – יכלול מא אותיות, ובדילוג הפנימי רק מ אותיות. אם עושים ככה, ועושים את החשבון, ממש פלאי פלאים שהדילוג הראשון עולה 9 פעמים משיח וממילא הדילוג השני עולה 7 פעמים משיח. בצורה זו רואים כמה שהפסוק הזה רוצה להדגיש משיח. זה מהגימטריאות הכי יפות בתורה. מה הסברא בחלוקה זו? אמרנו ש-16 זה משיח במ"ק, כאשר מש במ"ק זה 7 ו-יח במ"ק זה 9. כתוב שכמו שיש "שם טוב" של בעל שם טוב, כך יש שם-חי – זה המשיח (שייך ל-חי אלול וחי אדר) – 7 ו-9 במ"ק. זו ממש גימטריא פלאית שכדאי לספר לידידים.

וכדי להבין את חלוקת ה-16 ל-9 ו-7 ביתר עומק נתבונן עוד במבנה הפסוק. יש בו 9 בריבוע אותיות כנ"ל. אך עד האתנחתא – "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" יש 49 אותיות = 7 בריבוע (ונשארו בחצי השני של הפסוק, מהאתנחתא עד סוף הפסוק – "ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" – לב אותיות, הריבוע הכפול של ד)! ועוד, במשפט "לחם לא אכל ומים לא שתה" יש 17 (טוב) אותיות, וממילא כאשר נצרף משפט זה ל-32 האותיות של החצי השני של הפסוק יהיו כמו"כ 49 = 7 בריבוע אותיות בהמשך ל-32 אותיות! נמצא שהמשפט "לחם לא אכל ומים לא שתה" ממוקם בדיוק באמצע הפסוק – לב אותיות מכאן ולב אותיות מכאן (וטוב אותיות באמצע – לב טוב מכאן וטוב לב מכאן)! וכן יש אותו "חן" מובהק ביחס למספר התבות של הפסוק (יש בפסוק כב תבות, כנגד כב אותיות לשון הקדש, ולציין שחכמה, 73, הוא המספר הראשוני ה-22): בשני הל"בבות של הפסוק מכאן ומכאן יש ח ח תבות (יחס של 1:4, היחס המושלם של תבות לאותיות כנודע), ואילו במשפט האמצעי – "לחם לא אכל ומים לא שתה" – יש ו תבות (המתחלקות אף הן ל-ג ג – "לחם לא אכל" "ומים לא שתה". ב"לחם לא אכל" וכן ב"מים לא שתה" יש ח ח אותיות, כמספר התבות מכאן ומכאן, כאשר ו החיבור, "ו[מים לא שתה]" רומזת ל-ו התבות שבאמצע – "לחם לא אכל ומים לא שתה"! במשפט האמצעי יש טוב אותיות, רמז להנאמר בלידת משה – "ותרא אתו כי טוב הוא", שנולד מהול ושנתמלא הבית כולו אורה, רמז לקרני ההוד אליהם זכה משה בזכות שמירת הברית [של יג מדות, המתגלות על העטרה כנודע – "הנה אנכי [מי שאנכי, דעשרת הדברים, רמז לאנכי אותיות של 'ויהי שם וגו''] כרת ברית"]. ו תבות טוב אותיות – 23 כוללים של "לחם לא אכל ומים לא שתה", ראה לקמן).

וידוע שלב הוא סוד לב נתיבות פליאות חכמה בהן ברא ה' את העולם, המתחלקות ל-י ספירות בלימה ו-כב אותיות היסוד (המתחלקות ל-יא ו-יא). והדבר בולט בלב האותיות של החצי השני של הפסוק: "ויכתב על הלחת [יא אותיות] את דברי הברית [יא אותיות] עשרת הדברים [י אותיות, וכפשט הכתוב – עשרת הדברים דהיינו סוד עשר ספירות בלימה]"! עשרת הדברים היו רשומים על הלחת חמשה כנגד חמשה (כמבואר גם בספר יצירה בתחילתו). נמצא ש-מט האותיות האחרונות של הפסוק מתחלקות ל-יז יא יא ה ה (בדילוג שוה של ו ו [מ-ה ל-יא ל-יז], ודוק). לפי זה מתבקש לצייר את כל הפסוק בצורה בעלת חן מיוחדת המבליטה את "לחם לא אכל ומים לא שתה" כאמצע הפסוק (כאשר יא האותיות של "וארבעים לילה" תעמודנה מעל ל"לחם וגו'"), קצת בדומה לאותיות איתן באמצע ציור הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי" וכו' כנ"ל:

ו י ה י ש

ם ע ם י ה

ו ה א ר ב ע י ם י ו ם

ו א ר ב ע י ם ל י ל ה

ל ח ם ל א א כ ל ו מ י ם ל א ש ת ה

ו י כ ת ב ע ל ה ל ח ת

א ת ד ב ר י ה ב ר י ת

ע ש ר ת ה

ד ב ר י ם

והנה, הציר האמצעי (של 9 אותיות) של הצורה הנ"ל = תורה (רת"ס אותיות הור ושאר ה-ו אותיות = ת, ודוק) = יג פעמים מז, כאשר השאר = ז פעמים טוב פעמים גדול. "לחם לא אכל ומים לא שתה" = 992 = מלכות מלכות (יהלום אל; שאר אותיות הפסוק, לב מכאן ולב מכאן = 4736 = 64 פעמים 74, נמצא שלהן ערך ממוצע – עד, סוד "עד הוי' בכם", וסוד "עדים מהר חרב" שכולם לקח משה לאחר חטא העגל בפקדון ע"מ להחזירם לכאו"א מישראל לע"ל, "ושמחת עולם על ראשם", וכמו שדרשו רבי יוחנן וריש לקיש וכמבואר אצלנו במ"א, ודוק). שילוב הציר האמצעי והשורה האמצעית = 1597, מספר האהבה הטוב, הרמוז פעמיים בפסוק הראשון של התורה כנודע, כאשר השאר = 51 פע' 81 = 17 (טוב) פעמים 243, 3 בחזקת 5. 10 הפנות של הצורה הנ"ל = 832 = ארץ ישראל = לב פעמים הוי' ב"ה. השאר = 4896 = לב פעמים 153, משולש טוב. (ביחס ל"חן" של התבות יש לציירן ד ד ו ד ד, בהיות ש-ח התבות הראשונות מתחלקות באופן טבעי ל-ד ד: "ויהי שם עם הוי'" "ארבעים יום וארבעים לילה" [ומה עוד שארבעים הוא משרש ארבע]. ד ד ו ד ד בריבוע פרטי = לב לו לב = "לב חכם [ישכיל פיהו" – "משכיל להימן האזרחי" ו"משכיל לאיתן האזרחי" ר"ת מלה, מסוד האין בלשוני, כנ"ל], שלמות של 100 [ברכות בכל יום, שלמות הדבור, בחינת איתן כנ"ל].)

והנה, ב"לחם לא אכל ומים לא שתה" יש חכמה בדילוג שוה של ה ה אותיות (= 962 = 26 פעמים 37, חכמה במספר סדורי, ו"הוי' בחכמה"), מהאות השניה של המשפט עד סוף המשפט. בתחילת הפסוק, "ויהי שם עם י-ה-ו-ה ארבעים יום וארבעים לילה" יש שם הוי' ב"ה בדילוג שוה של י י אותיות, מהאות השניה של המשפט עד סוף המשפט (בדילוג דחכמה ס"ה 16 אותיות, בדילוג דהוי' ס"ה 31 = אל אותיות [סוד "אל הוי'" – "אל נהירו דחכמתא"], 16 היינו הנקודה האמצעית של 31 [16 פעמים 31 = מלכות, משולש אל]. (מתבקש לדלג גם בחצי השני של הפסוק שבו 32 אותיות כמו בדילוג של המשפט הראשון והשני של הפסוק, מהאות השניה עד סוף המשפט [דילוג שבו ס"ה אל אותיות כנ"ל במשפט הראשון]: "ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים", אותיות י [אות החכמה, הפותחת את שם הוי' ב"ה] אמת – "חותמו של הקב"ה אמת", הכל רשום "בכתב אמת", ומבואר בדא"ח שכל אות בכתב מתחילה מנקודת י ומסיימת בנקודת י, ודוק.) הכל בסוד "הוי' בחכמה", סוד אכילת משה מעצם התורה כנ"ל, פנימיות אבא פנימיות עתיק, וד"ל.

והנה, בפסוק "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" יש בדיוק 100 אותיות, 10 בריבוע. נמצא ששני הפסוקים יחד משלימים זה את זה ל-181 = 10 בהשראה אותיות! יש לצייר צורת השראה זו בשני אופנים, או כאשר הפסוק הראשון (בחומש שמות), שבו 9 בריבוע אותיות, תופס את 9 השורות הראשונות של הצורה, והפסוק השני (בחומש דברים), שבו 10 בריבוע אותיות, תופס את 10 השורות הבאות, כזה:

י ה י

ש ם ע ם י

ה ו ה א ר ב ע

י ם י ו ם ו א ר ב

ע י ם ל י ל ה ל ח ם ל

א א כ ל ו מ י ם ל א ש ת ה

ו י כ ת ב ע ל ה ל ח ת א ת ד ב

ר י ה ב ר י ת ע ש ר ת ה ד ב ר י ם

ו י ע נ ך ו י ר ע ב ך ו י א כ ל ך א ת

ה מ ן א ש ר ל א י ד ע ת ו ל א י ד

ע ו ן א ב ת י ך ל מ ע ן ה ו ד

י ע ך כ י ל א ע ל ה ל ח ם

ל ב ד ו י ח י ה ה א ד

ם כ י ע ל כ ל מ ו

צ א פ י י ה ו

ה י ח י ה

ה א ד

או כאשר 81 אותיות הפסוק "ויהי שם וגו'" משולבות בתוך 100אותיות הפסוק "ויענך וגו'" (הרי הפסוק "ויהי שם וגו'" דמעלת משה רבינו הוא פנימי ביחס ל"ויענך וגו'" וד"ל), כזה:

ו י ע נ ך ו י ר ע ב

ו י ה י ש ם ע ם י

ך ו י א כ ל ך א ת ה

ה ו ה א ר ב ע י ם

מ ן א ש ר ל א י ד ע

י ו ם ו א ר ב ע י

ת ו ל א י ד ע ו ן א

ם ל י ל ה ל ח ם ל

ב ת י ך ל מ ע ן ה ו

א א כ ל ו מ י ם ל

ד י ע ך כ י ל א ע ל

א ש ת ה ו י כ ת ב

ה ל ח ם ל ב ד ו י ח

ע ל ה ל ח ת א ת ד

י ה ה א ד ם כ י ע ל

ב ר י ה ב ר י ת ע

כ ל מ ו צ א פ י י ה

ש ר ת ה ד ב ר י ם

ו ה י ח י ה ה א ד ם

"עמד והתבונן נפלאות אל" בשתי הצורות הנ"ל. תן לחכם ויחכם עוד.

והנה, מבואר בחסידות שחיים נצחיים נמשכים מהחיה שבנשמה (לשון חיים, כמובן), מבין ה דרגות הנשמה נרנח"י (דאף על פי שהיחידה מעל החיה בכל ספה"ק, במדרש הסדר הוא נפש רוח נשמה יחידה חיה, והוא רומז לסוד הנ"ל של פנימיות אבא פנימיות עתיק, האכילה מעצם פנימיות התורה בארבעים הימים האחרונים, שמכח אכילה זו זכה משה לקירון עור פנים ולחיים נצחיים).

וראה זה פלא: חיה = 23 (המספר הראשוני ה-10) = זיו, סוד זיו השכינה (יש ג דעות מה אכל משה באותם ארבעים יום שהיה בהר: זיו השכינה, תורה, לחמה של תורה. זיו השכינה תורה = 1024 = 32 בריבוע וכו' = לחמה של תורה! ללמד שב"אהיה אשר אהיה" כנגד כח"ב כנודע, ה"אהיה אשר", כ"ח [כנגד קוש"י ו-י שבשם] נכללו ב"אהיה" השני שכנגד הבינה, סוד "משה זכה לבינה", והיינו מה דמסיים "אהיה שלחני אליכם", וד"ל). אור (פני משה) = ט פעמים 23. משה = 15 פעמים 23. יהושע = 17 פעמים 23. מנחם (משיח) = 6 פעמים 23. עור = חיים נצחיים (כנ"ל) = 12 פעמים 23 = 23 במשולש. כל אחד מ-ג הפסוקים מהם לומדים חז"ל ממה משה היה אוכל הוא כפולה של 23: "ואתה מחיה את כלם" = 42 פעמים 23. "בן אדם את אשר תמצא אכול" = 1587 = 69 פעמים 23 = 3 פעמים 23 בריבוע. "לכו לחמו בלחמי" = 10 פעמים 23. שאלת חז"ל "ומאין היה משה אוכל" = 23 בריבוע (= תענוג וכו'). "מוצא פי הוי'" = 11 פעמים 23. שני הפסוקים "ויהי שם וגו'" "ויענך וגו'" = 417 פעמים 23! תן לחכם ויחכם עוד.

לחיים לחיים, שנזכה לכל הנצחיות והשמחה, החל גם מהפשט של הרמב"ם, שזה הדרגה הגבוהה של רבי אייזיק, שמרוב שמחת השגת התורה כל הצרכים הגשמיים שמטרידים את האדם יתבטלו לחלוטין, וממילא אחר כך נגיע לדרגות הגבוהות יותר, עד להפיכת הטבע שזה רבי, כמו שהרבי אומר שכל אחד יהיה אדמו"ר, למעלה מהטבע בתוך הטבע, ש"קרן עור פניו" של כל יהודי, ואז לא יצטרכו נשק (רק נשיקין, "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין"). היהודים יטיילו בשטחים ומהפנים תהיה קרינה – הנצחון האמתי של עם ישראל זה מהנצחיות, מהסימן החיצוני של הנצחיות, קרני ההוד שקורנות דווקא בפעם השלישית מפני משה, קרני אורה של משה. כידוע ש-קרן אורה זה התיקון של 562, וד"ל. הקרן אורה של משה זה הנצחון האמתי, כי בא מהנצחיות שלו – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". אז רואים שכל היהודים שבכל הדורות חיים בחיים נצחיים נשמה בגוף, כי הכל זה חיים נצחיים. לחיים לחיים.

ניגנו ניגון יב-יג תמוז.