שריון של צדקה

מוצאי י"א מנחם-אב תשפ"ב – כפ"ח

בת-מצוה זעלדא-רחל תחי' פרידמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בי"א מנחם-אב, יום ההילולא של רבי הלל מפאריטש, מסר הרב שיעור שנגע בדמותו של בעל ההילולא ושל קטע התניא שנלמד באותו יום בחת"ת – פתיחת הנושא העיקרי של אגרת הקדש (שבלימודה עוסקים בימים אלה). זהו שיעור 'עבודה' יסודי – מ"עבודה שבלב" ל"עבודת הצדקה" – המתאים לכל עת.

פרק א עוסק בצד פחות-מוכר של רבי הלל מפאריטש, גדול ה'עובדים' החב"דיים – היותו גבאי צדקה מסור. העבודה שבלב, שנובעת מתוך לב נשבר ודואג של האדם על מצבו, עושה אותו כלי ראוי לרזי תורה העמוקים ביותר – ה'השכלות' הנפלאות להן זכה רבי הלל – אך התכלית הטבעית שלהן היא התמסרות מוחלטת לטובת הזולת.

פרק ב מעמיק בדברי אדמו"ר הזקן באגרת הקדש ג בתניא, המדמה את הצדקה לשריון קשקשים השומר על האדם. את לשונו המשולשת של אדמו"ר הזקן מפרש רבי לוי-יצחק – בעל ההילולא של כ' אב – כהגנה מהרע בעולמות התחתונים בי"ע, והשיעור מתרגם אותם לשמירת שלשת לבושי הנפש של האדם, מחשבה, דיבור ומעשה (שבשלשתם גם ניתן לקיים את מצות צדקה).

השיעור הוא חלק מדברים שנאמרו בבת-מצוה של נכדת הרב ומורגשת בו הנימה האישית המיוחדת.

א. גבאי הצדקה של הצמח-צדק

רבי הלל – 'עבודה', 'השכלה' ומעשה

מזל טוב מזל טוב לזעלדי. כמו ששמענו כעת בברכה מהרבי, שתגדל להיות בת חסידית למופת, שתהיה חסידה, יראת שמים ולמדנית, שליחה, תמיד בשמחה. שליחה זה שמחה.

בימים האלה אנחנו בין הירידה הכי גבוהה, של תשעה באב, לעליה הכי גדולה, של חמשה עשר באב[ב]. היום, יום ההולדת של זעלדי, הוא יום מיוחד בתאריכים החב"דיים – יום ההילולא של רבי הלל מפאריטש, אחד מגדולי-גדולי החסידים של חב"ד לדורותיהם. הרבי הצמח-צדק אמר עליו שהוא חצי רבי וחצי חסיד[ג]. הוא גם אמר שאפשר לומר עליו 'הצדיק'[ד] – משהו נדיר בחב"ד. יש גם מסורת שהוא אמר ששלש מאות שנה לא ירדה לעולם נשמה כל כך גדולה של מעשה בפועל כמו הנשמה שלו[ה] – זהו הדגש כאן, מעשה בפועל, מעשים טובים.

רבי הלל היה ה'עובד' בחב"ד. ידוע שהיו שני חסידים גדולים, הוא והחבר שלו, רבי אייזיק מהומיל – רבי אייזיק מכונה ה'משכיל' של חב"ד ורבי הלל ה'עובד'. השכלה היא במח ועבודה היא בלב. רבי הלל, כמה שהיה 'עובד', היה גם משכיל עצום בחסידות. יש לו מאמרים שלמים. חוץ מכך שכתב את מאמרי הרביים, במיוחד של הצמח-צדק, יש לו גם מה שנקרא 'דרוש-עצמו', תופעה מיוחדת. גם בשונה מרבי אייזיק, שכתב דרושים בסגנון משלו, אצל רבי הלל גם 'דרוש-עצמו' הוא בסגנון של הרביים, גם תופעה מיוחדת לו. אחרי כל זה, כמה שהוא גדול בעבודה שבלב וגם בהשכלה במח, העיקר אצלו הוא המעשה בפועל – הוא היה מוסר את הנפש ממש על צדקה, עיקר המעשה.

לב נשבר והתמסרות לזולת

כדי להמחיש יותר את הנקודה האחרונה, נזכיר סיפור[ו] שאנחנו אוהבים לספר[ז] על רבי אייזיק המשכיל ורבי הלל העובד: פעם, כשהגיעו לליובאוויטש רבי אייזיק ורבי הלל, הרבי הצמח-צדק שלח את בנו, הרבי המהר"ש, להציץ באכסניות שלהם בלילה – לראות מה הם עושים אחרי חזרת המאמר. הוא חזר וסיפר שראה ששניהם שקועים בהתבוננות – רבי אייזיק יושב עם ידים פשוטות לצדדים כשפניו ועיניו כלפי מעלה ואילו רבי הלל מכווץ בתוך עצמו, בתנוחה של עובר, כשראשו בין ברכיו ואגודלו בפיו. הצמח-צדק הסביר לבנו באילו קטעים במאמר כל אחד מהם מתבונן – רבי אייזיק בהשכלות האלוקיות שהיו במאמר, כשהוא מתפעל מהן ומעמיק בהן, ורבי הלל בענייני העבודה שבמאמר, כשהוא שבור ומודאג מהריחוק שלו מהתביעות הללו בעבודת ה'. הוא אמר לו שרבי הלל מתחיל מהלב ועולה למח ורבי אייזיק בדיוק להיפך, מתחיל מהמח ויורד ללב. כלומר, שניהם גם 'משכילים' וגם 'עובדים', גם במח וגם בלב, אבל השאלה מאיפה מתחילים.

כשמדברים על 'עבודה' הכוונה ל"עבודה שבלב זו תפלה"[ח], משהו מאד כולל, שיש בו הרבה רגש מכל הסוגים – אהבה, יראה וכו'. אבל בווארט הזה, ההתחלה מהלב אצל רבי הלל היא התחלה מ"לב נשבר"[ט], מ"לבו דואג בקרבו"[י], כמו שמודגש בסיפור – הוא חושב על עצמו, על כמה שהוא רחוק מענייני עבודת ה' שמוזכרים במאמר, והוא נשבר מכך. בסגנון אחר אפשר להגיד שרבי הלל כל הזמן שומע את ה' שואל אותו – "אַיֶּכָּה?!"[יא], איפה אתה בענייני עבודת ה', ומכך הוא נשבר. יתכן שהכל 'רשימו' מהמפגש הראשון של רבי הלל עם אדמו"ר הזקן[יב]. רבי הלל התחבא מתחת המטה, כדי לצאת משם עם כניסתו של אדמו"ר הזקן לחדר כדי לזכות ליחידות. כמו שנהגו באותם ימים, הוא הכין קושיא בנגלה, במסכת ערכין, למפגש הראשון עם הרבי. אבל כאשר אדמו"ר הזקן נכנס לחדר הוא אמר בקול (בניגון, כדרכו) – "אברך שיש לו שאלה בערכין – קודם שידע להעריך את עצמו". כשרבי הלל שמע זאת הוא התעלף, ועד שהתעורר אדמו"ר הזקן נסע מהמקום. מה אדמו"ר הזקן אמר בעצם? "איפה זה ואיפה אתה נמצא?!". הראשית של רבי הלל היא ה"לבו דואג בקרבו", שהוא הכלי ל"מגלין לו רזי תורה".

מה יכול להיות ה"לב נשבר" של חב"דניק בדורנו? פשוט הדאגה למה משיח לא בא, עוד לא מתגלה – הן המשיח הפרטי שלי[יג] וכל שכן המשיח הכללי של עם ישראל. ה"לבו דואג בקרבו" הוא הכלי לגילוי רזי תורה, לראיית אלקות – השכלה שיש בה גם נחמה – היא ממתיקה את הדינים, את המרירות, של הלב. כל זה קשור גם למה שאדמו"ר האמצעי אומר בקונטרס ההתפעלות[יד], שלכל עובד ה' באמת יש מרה שחורה טבעית.

אחר כך, מתוך הלב הנשבר והדואג, הוא עולה מהלב למח, ובסוף יש לו 'החלטה טובה' – שהוא לא שוה כלום (גארנישט ווערט), והדבר היחיד שהוא יוכל לעשות ב‑70-80 שנה של העולם הזה הוא להקדיש את עצמו לעזרה לזולת, לעשות צדקה במסירות נפש – וכך הוא עושה. זהו סדר העבודה כאן. כלומר, שעבודת הצדקה גופא מתחילה מ"לבו דואג בקרבו", שבהפשטה זו הדאגה למה משיח לא בא – לא רק רחמנות על עצמו, על הניצוץ הפרטי שלו, אלא על כולם, על כל יהודי. הרגשת הרחמנות הזו היא המניע הקרוב, הישיר, של ריבוי צדקה.

גבאי הצדקה

הרבי הצמח-צדק מינה אותו להיות הגבאי הראשי, השליח הראשי של כל הצדקה. אומרים שלצמח צדק היו חצי מליון חסידים[טו], ממילא צריך הרבה תמיכה, הרבה צדקה, ומי שמסר את הנפש על הצדקה היה רבי הלל. היו הרבה שעסקו בכך, אבל הוא הצטיין באופן מיוחד, עד שהצמח-צדק מינה אותו להיות הגבאי הראשי, לנסוע בכל אירופה, לקבץ גשמיות ולזרוע רוחניות[טז] – כי מי גדול ברוחניות כמו רבי הלל מפאריטש.

יש בקבלה[יז] רמז לגבי גבאי צדקה, ש-גבאי רמוז בר"ת של "אנא בכח גדולת ימינך [תתיר צרורה]" – ארבע האותיות הראשונות של השם הקדוש בן מב אותיות[יח]. בחשבון פשוט, גבאי בגימטריא 16, אבל כשמחשבים את האותיות במספר קדמי (בו כל אות שוה כסך כל האותיות עד אליה, שעד לאות י הוא גם ה'משולש' של האות) גבאי עולה 65, כמנין הלל. יש משהו בר' הלל שהוא גבאי-צדקה בעצם.

הוא היה לווה סכומים עצומים כדי לתת לנזקקים וכל פעם פרע את חובותיו – הכל צדקה. כשהוא הסתלק ביום הזה, י"א מנחם-אב, הוא השאיר חובות של עשרות אלפי רובל. הקהילה לקחה על עצמה, מיד אחרי ההסתלקות, לשלם את כל החובות שלו – כי הכל היה מסירות נפש לקבץ גשמיות בשביל לחלק. אין מצוה כל כך גדולה כמו גמ"ח. המצוה המעשית העיקרית היא צדקה וגמ"ח[יט]. כמו שהרבי גם אמר[כ], הצדקה היא הזכות הגדולה ביותר במעשה בפועל להביא משיח. צדקה וגמילות חסד הן גם הגילוי בפועל של אהבת ישראל, עד כדי מסירות נפש, ומכח זה "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"[כא], יותר מכל דבר אחר^יט. בצדקה הוא הצטיין – היה גם גדול בלב, גם במח, והעיקר במעשה.

ב. שריון ההגנה בכל קומות הנפש

אגרת הקדש – אמונה, שפלות וצדקה

בהשגחה פרטית התניא של היום, לפי החלוקה בחת"ת, הוא אגרת הקדש ג. זו האגרת הראשונה שבעצם קובעת את כל התוכן והרוח של כל החלק הזה בתניא – שעוסק כולו במעלת הצדקה.

האגרת הראשונה קשורה לאמונה. אדמו"ר הזקן אומר שאמונה היא בחינת מתנים ודורש על הפסוק "חגרה בעוז מתניה"[כב] שחיזוק האמונה הוא על ידי לימוד התורה שבעל פה וכוונת התפלה. אלו נושאי האגרת הראשונה.

האגרת השניה היא האגרת המפורסמת "קטנתי", אותה כתב אדמו"ר הזקן אחרי שחזר מפטרבורג, אחרי שהשתחרר מהמאסר שלו, בחג הגאולה י"ט כסלו. הנושא של האגרת הזו הוא שפלות – ההכרה שעל כל חסד שה' עושה אתי צריך להשפיל את עצמי מאד מאד, וזו מדת החסד של הקדושה.

כנראה אלה שתי ההקדמות הנחוצות כאן – אמונה ושפלות (כתגובה לחסד ה', "קטנתי"). רק אחרי שתי ההקדמות האלה מתחיל, מהאגרת השלישית עד הסוף, הנושא העיקרי – צדקה.

כלי החיל בצבאות ה'

בתחלת האגרת הזו הוא מביא פסוק מישעיהו – "וילבש צדקה כשריָן וכובע ישועה בראשו"[כג]. הפסוק מלמד שהצדקה פועלת כמו שריון של חיל. חיל ר"ת חסיד, ירא-שמים ולמדן[כד] – מברכים את הבת-מצוה שתהיה חילת, חסידה יראת שמים ולמדנית. בשביל להיות חילת בצבא של הרבי, בצבא של המשיח, צריך שריון. רק המלים "וילבש צדקה כשריָן" שוות "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[כה] – חיל בצבאות ה' נלחם כדי לגלות את מלכות ה' בכל העולם.

באגרת הקדש לא מובא כל הפסוק – ברור ששריון הוא בגד של מלחמה, לכן קשרנו אותו לעבודה של החיל, אבל מהמשך הפסוק עוד יותר ברור הקשר למלחמה. המשך הפסוק הוא פחות 'נחמד', לכן אדמו"ר הזקן לא מצטט[כו] וגם מפרשי התניא לא מזכירים אותו, אבל כתוב שם – "וילבש צדקה כשריָן וכובע ישועה בראשו וילבש בגדי נקם תלבֹשת ויעט כמעיל קנאה". ה"נקם" כאן הוא נקם בעמלק, מצוות מחית עמלק, המצוה הראשונה של המלך בפועל (שלמדנו[כז] שהיא הרוח של המלך, אחרי שיש לו את הצבא שלו, הנפש שלו). ה"קנאה" היא כמו קנאת הבעל לאשתו, קנאה עזה שבאה מתוך אהבה[כח], קנאה כנגד כל מי שמנסה לפגוע בקשר. קנאה בגימטריא יוסף, שענינו קדושת הברית – הקנאה היא תיקון הברית, וגם ה"נקם" הוא "חרב נֹקמת נקם ברית"[כט].

יש רמז שהעיקר כאן הוא קנאה, שכל הבחינות של הבגדים כאן – צדקה, ישועה, נקם, קנאה – עולות בגימטריא ו"פ קנאה (ו"פ יוסף, שבעצמו עולה ו"פ הוי', סוד המדה הששית, היסוד). הצדקה, שהיא המעשה הכי כללי, היא גם "התיקון הכללי" – תיקון הברית, כמו שכתוב באגרת התשובה[ל] שבדורנו, שאין כח להתענות, צריך להרבות מאד בצדקה כתיקון על כל החטאים (כשהחטא העיקרי הוא פגם הברית, כמו שכתוב שם באגרת התשובה). בסופו של דבר, "קלקלתנו היא תקנתנו"[לא], הרבה יותר טוב להרבות בצדקה מאשר לצום.

שריון – קשקשים על נקבים

שוב, הנושא העיקרי של האגרת הוא השריון, "וילבש צדקה כשִׁריָן". שריון הוא בגד מיוחד שמגן מחצים, והוא עשוי בצורה מאד מיוחדת – קשקשים על נקבים. יש חורים, נקבים, ועליהם יש קשקשים. בשביל מה צריך שהשריון יהיה בנוי ככה? בגשמיות, אם הכל היה בלי נקבים השריון כבד מדי, אי אפשר היה לזוז ולפעול, והרי חיל צריך לפעול בזריזות עצומה. הרווח מאפשר לזוז ולפעול, אך על הרווחים יש קשקשים שמגינים שלא יכנסו חצים. זהו ההסבר בגשמיות, מה ברוחניות? למה הצדקה היא קשקשים על נקבים?

הוא מסביר שבמצוות בכלל ובצדקה בפרט ממשיכים את אור אין סוף הסובב כל עלמין. האור הזה לא מתגלה בעולם שלנו, כי הוא שכר ו"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"[לב] – לא רואים את שכר המצוות בעולם הזה. אבל הוא כן נמשך, כלבוש על האור הפנימי – האור הפנימי הוא עשר ספירות בעולם האצילות. למה יש לו נקבים וקשקשים? הוא מסביר שהנקבים של הלבוש הזה, לבוש הצדקה, הם כדי להמשיך המשכה כל שהיא מהאור הממלא כל עלמין, הספירות העליונות – החסד, הגבורה, התפארת וכל שאר הספירות.

יש שם חידוש יפה, שכותב חסד גבורה תפארת ואז במקום לכתוב נצח-הוד-יסוד, שלש הספירות הבאות, הוא כותב "והוד והדר וחדוה". כתוב בכתבי האריז"ל[לג] שהוד הוא הוד (כפשוט), הדר הוא נצח וחדוה היא יסוד, הצדיק. בסוף הוא כותב "וכו'", ומסבירים[לד] שרומז לספירת המלכות ש"לית לה מגרמה כלום"[לה], שאין לה משלה כלום. כל הספירות האלה הן אור פנימי – לקבל את האור הפנימי אי אפשר, אבל הארה מהאור הפנימי גם יורדת למטה, עד לעולמות התחתונים, עד ליהודי, ולשם כך יש נקבים בלבוש העליון.

בשביל מה יש קשקשים? הם שומרים מיניקת החיצונים מהאור הפנימי. עד שיקויים "בלע המות לנצח"[לו] ו"את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[לז] עדיין יש לא-טוב בעולם, עדיין יש רע, וצריך לשמור שהרע לא יקבל תוספת חיות מ"האור כי טוב"[לח] ולא יזיק לאדם. השמירה באה ממקום יותר גבוה, מאור אין סוף הסובב כל עלמין – כדי לשמור צריך כח חזק יותר מהכח שנדרש כדי לגלות טפת הארה, הקשקשים שומרים מלמעלה על הנקבים. איפה רואים דוגמה שצריך גם המשכה של הארה וגם שמירה? בברכה הראשונה של ברכת כהנים – "יברכך הוי' וישמרך"[לט], כמו שרש"י מסביר, "יברכך" בהמשכת שפע, בגשמיות, "וישמרך" שלא יגנבו ליסטים. זו ממש שמירה מיניקת החיצונים. יוצא מכאן שנתינת צדקה, "וילבש צדקה כשריון", ממשיכה את הברכה הראשונה של ברכת כהנים – ברכה ושמירה[מ].

הגנה, שמירה והצלה

הלשון של אדמו"ר הזקן שצריך קשקשים בשביל "להגין על האדם ולשמרו ולהצילו מכל דבר רע בגשמיות וברוחניות" – לשמור שהלא-טוב לא ינק מהטוב ויזיק לאדם. לאבא של הרבי, רבי לוי-יצחק (שלאמא שלו קראו זעלדא-רחל, על שמה נקראת הבת-מצוה שלנו), יש פירוש על התניא. מנהגו שכאשר יש כמה מילים נרדפות הוא דורש למה צריך לכתוב את כולן, וגם כאן הוא דורש למה כתוב גם הגנה, גם שמירה וגם הצלה.

הוא מסביר[מא] ששלשת הביטויים הם כנגד העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. בעולם האצילות "לא יגֻרך רע"[מב] כלל, ומציאות הרע היא רק בעולמות התחתונים, בהם יש הרגשת היש. הכל משתקף באדם – מקור הרע הוא הרגשת האדם את עצמו כיש נפרד מאלקות. בסופו של דבר, זו הסבה לשנאת חנם[מג], כמו ששמענו קודם, שכל אחד מרגיש את ה'אִיך' שלו, את ה'אני' שלו. הרגשת עצמו כנפרד מאחדות ה' היא מקור כל הלא-טוב בעולם.

ככל שיורדים בעולמות הלא-טוב מתגבר[מד], יותר חזק, וצריך לשמור יותר. לכן, בעולם הבריאה צריך להגן בפני הישות, בעולם היצירה צריך לשמור – כמו שאומרים 'ה' ישמור' – ובעולם העשיה כבר כל כך מסוכן, פיקוח נפש, שצריך להציל. ככה מסביר רבי לוי'ק, אבא של הרבי, את הקטע הזה בתניא, התניא של היום.

שמירה במחשבה-דבור-מעשה

רק אולי נסביר יותר את הנקודה האחרונה: בתוך האדם עצמו יש את כל העולמות, ושלשת העולמות בריאה-יצירה-עשיה בנפש הם מה שנקרא בתניא שלשת לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה[מה]. זו הקבלה פשוטה בחסידות, ולפיה הוא בעצם כותב שהגנה, שמירה והצלה מתייחסות לשלשת הלבושים:

על המחשבה צריך להגן, כמו שאומרים פעמיים ביום "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[מו] – צריך לשים מגן, שלא תכנסנה מחשבות לא טובות. כמה שהמחשבה דקה ומופשטת, היא שרש כל הפעולות של הנפש והיא צריכה הגנה – כתוב כך כמה פעמים בתניא[מז]. זהו מוסר השכל חשוב לכולנו.

הגנה היא גם מלשון גן, כמו שדברנו הרבה פעמים[מח] – מי שמגן על המחשבה נמצא בגן עדן. הגן עדן בנפש היום, בעולם הזה, הוא מחשבה טובה – שהגן של המחשבה מוגן מכל צד. מציאות שאדם לא יכול לשמור את המחשבה שלו, שכל הזמן נופל ב"רבות מחשבות בלב איש"[מט], ב"והמה בקשו חִשבֹנות רבים"[נ], היא מציאות בה הגן שלו לא מוגן – הוא גורש מגן עדן ועכשיו הוא פגיע לכל מרעין בישין.

הדבור צריך שמירה, כמו שאומרים "שמירת הלשון" – "נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"[נא]. צריך לשמור מאד את הדבור, לא לדבר שמץ לשון הרע נגד החבר. השמירה בעולם היצירה היא לדבר רק "דברי אהבה וחסד"[נב], לא להוציא אף פעם מילה רעה על יהודי. זהו אחד מיסודות החסידות, שלא מדברים רע על יהודים.

במעשה בפועל צריך הצלה – "צדקה תציל ממות"[נג] (ודווקא בעולם העשיה "רגליה יֹרדות מות"[נד]). מהי ההצלה? שחס ושלום האדם לא יפול באיזו עברה (שהרי כל חטא בפועל הוא מצב של היפך החיים, "כי הם חיינו"[נה]). לפעמים נופלים בלא דעת ופתאום עושים משהו לא טוב. מספרים על הצדיקים הגדולים שהיו מצילים אותם לא ליפול בעבירה – חז"ל דורשים[נו] על כך את הפסוק "לא יאֻנה לצדיק כל און"[נז]. גם על רבי הלל בעצמו, שהוא צדיק, יש כמה וכמה סיפורים שהצילו אותו בלי לדעת מלעבור עבירה. בדרך כלל ההצלה נוגעת לאוכל[נח] – לא לשים בפה שום דבר אסור, אפילו שחושב שכשר מאה אחוז, הכשר הבד"צ. יש כמה סיפורים כאלה.

נספר סיפור אחד[נט]: רבי הלל מפאריטש היה בדרך כלל עושה הבדלה במוצאי שבת על כוס חלב חם, לא על יין, וצריך להיות חלב ישראל. פעם אחת מזגו לו את החלב, הוא עומד שם ומחכה שימזגו לו – מזגו לו, כוס החלב על השלחן, הכל מוכן, אבל הוא לא זז, לא הגיב. בסוף, אחרי כמה זמן, שאלו אותו 'מה קורה? יש פה את החלב, הכל מוכן, למה אתה לא מבדיל?'. הוא אמר שהוא לא רואה שום חלב בכוס. חלב כשר הוא חלב שיהודי ראה את החליבה שלו, והביטוי לחלב נכרי הוא "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו"[ס]. אם רבי הלל לא רואה את החלב, סימן שיש פה משהו לא בסדר – זהו חלב ש"אין ישראל רואהו". בדקו ובאמת מצאו שלא היה חלב ישראל, בטעות שמו לו חלב לא בסדר. רבי הלל הוא צדיק ושומרים אותו מהשמים, מצילים אותו, שלא יפול בשמץ חטא.

כל הדברים האלה, הגנת המחשבה, שמירת הלשון והצלת המעשה בפועל – הכל בא מכח הצדקה, "מעשה הצדקה" ו"עבֹדת הצדקה"[סא], שתי המדרגות שמוסברות בהמשך אגרת הקדש[סב].

צדקה במחשבה, דבור ומעשה

[צדקה היא רק במעשה בפועל? אפשר לתת צדקה גם במחשבה ודבור?]

לגבי דבור – בוודאי שכן. כשאומרים למישהו דבור טוב עושים חסד, כתוב בפירוש שיחד עם הצדקה בגשמיות צריך גם לדבר דבורים טובים שמפייסים ומנחמים את העני – "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות"[סג].

על מחשבה כתוב בתחלת ליקוטי דיבורים[סד] שהסבר הפנימי של "מחשבה מועלת"[סה] הוא שהמחשבה פועלת ממש – הרבי הקודם הציל נפשות, הוציא אותן מאחורי מסך הברזל, בכח המחשבה שלו. המחשבה של רבי פועלת ממש, אבל לגבי כל אחד כתוב בתניא, קרוב לסוף אגרת הקדש[סו], ש"נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור, הן לטוב הן למוטב" – אם כתוב "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם"[סז] כל שכן שאם חושבים על מישהו טוב המחשבה ודאי פועלת, "מרובה מדה טובה"[סח].

ודאי ש"המעשה הוא העיקר"[סט], צריך להרבות בצדקה בפועל, אבל יש סדר השתלשלות – המעשה הטוב מתחיל ממחשבה טובה, שכבר פועלת, והדבור הטוב הוא בעצמו כבר נתינה. הצדקה, בכל הרבדים שלה, מגנה על האדם, שומרת אותו ומצילה אותו – מגנה על המחשבה, שומרת על הדבור ומצילה אותו במעשה.

עד כאן דרוש על פי התניא של היום.

חילת יקרה

נסיים בעוד משהו לכבוד הבת-מצוה, זעלדי. חפשתי לדעת מה מקור השם זעלדא, מאיזה לשון הוא בא. היום יש כל מיני דרכים לחפש ברשת, וחפשו ומצאו שיש שני פירושים עתיקים-יחסית לשם זעלדא, אחד באנגלית העתיקה ואחד בגרמנית העתיקה:

באנגלית העתיקה זעלדא היינו דבר יקר-ערך, נדיר. יש מלה אפילו היום באנגלית, סלדון, וגם באידיש משהו דומה – דבר יקר ונדיר. אפשר לומר על זעלדא שלנו שהיא משהו הכי יקר והכי נדיר – לא מוצאים כאלה. זהו לא חידוש גדול – אני יודע...

אבל יש דבר יותר מענין: הרי אידיש לכאורה צריכה להיות יותר קשורה לגרמנית (הגם שלאנגלית וגרמנית יש מקור משותף), ובגרמנית משמעות השם זעלדא הוא לוחמת אמיצה.

צריך לראות בזעלדא שלנו את שתי התכונות. קודם כל, היא דבר יקר ונדיר, והיא גם לוחמת. הלוחמת צריכה שריון, ואת השריון עושים על ידי צדקה – "וילבש צדקה כשריָן" ואז "כובע ישועה". כתוב במפרשים ש"כובע ישועה" לובשים אחרי שמנצחים את הקרב, את המלחמה, "וכובע ישועה בראשו" – גילוי שע נהורין, כפי שמסביר בתניא.

שהיא תהיה חיילת שמחה, אמיצה ושמחה, עם כל היוקר של החסידות, שתוכל להקרין, עם כל השכל טוב שלה, שתמצא חן בעיני אלקים ואדם, "שכל טוב יתן חן"[ע], ושנזכה לשמוח איתה בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• אצל הרה"צ רבי הלל מפאריטש, ה'עובד' וה'משכיל', העיקר היה המעשה בפועל.
• ה'עובד' חושב תמיד על עצמו – על ריחוקו העצום מעבודת ה' הנדרשת.
• ה"לבו דואג בקרבו" של ה'עובד' הוא כלי לרזי תורה עמוקים ומנחמים.
• הקבלה הטובה בעקבות הרגשת הריחוק האישי היא הקדשת החיים לטובת הזולת.
• היום ה"לב נשבר" הוא דאגה – למה משיח (הפרטי והכללי) לא בא?!
• הפיכת הדאגה לרחמנות על כל ישראל היא המניע הישיר להקדשת החיים לצדקה וחסד.
• צדקה היא המצוה המעשית העיקרית, הגילוי בפועל של אהבת ישראל ומה שהכי מקרב את הגאולה.
• ההקדמות לעבודת הצדקה הן אמונה ושפלות.
• חיל בצבאות ה' נלחם על ברית-האהבה עם ה' וגילוי מלכותו בעולם.
• הצדקה היא תיקון הכללי – תיקון הברית.
• "קלקלתנו היא תקנתנו" – ריבוי צדקה עדיף על הצומות (שלא שייכים לנו היום).
• עם הברכה נדרשת שמירה, הבאה ממקום גבוה יותר.
• מקור הרע שבעולמות התחתונים הוא הרגשת ישות עצמית נפרדת מה'.
• בעולם הבריאה נדרשת הגנה, בעולם היצירה נדרשת שמירה ובעולם העשיה נדרשת הצלה.
• על המחשבה יש להגן מכל מחשבה שלילית – ואז חיים בגן עדן.
• ההגנה על המחשבה היא השרש לכל הדבורים והמעשים.
• את הדבור יש לשמור-לנצור מכל רע – שלא לדבר רע על אף יהודי.
• במעשה בפועל זקוקים להצלה – שלא ליפול לחטא אפילו בבלי-דעת.
• מכח הצדקה זוכים לשריון הגנה, שמירה והצלה על כל לבושי הנפש.
• צדקה ניתן לקיים במעשה כפשוטו, בדבורים טובים אל הזולת וגם במחשבות טובות עליו.