1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (138)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (8)

כ"ח סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

כאן הנושא שהמצוות הן תחת הזמן ואילו התורה היא למעלה מהזמן. יש מעלה גדולה בתורה, שהיא כוללת את כל המצוות, ולכן מי שעוסק בקרבן עולה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה. התורה פועלת התכללות בין כל המצוות, כמו הדם. בכל אופן, החידוש של הפרק הזה, הוא שיש מעלה מיוחדת במצוות על התורה – שבמצוות מתגלה הרצון. לא סתם הרצון אלא "רעוא דכל רעוין", רצון כל הרצונות, מתגלה במעשה בפועל ממש ולא רק בכוונת המצוה. זה עיקר החידוש של הפרק. הגענו לכך שמביא את הפסוק הראשון בפ"ג של קהלת, לפני שהוא מונה את כח (יד ו-יד) העתים – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". אחר כך יש את העתים, אבל קודם יש זמן ועת. אמרנו ש"זמן ועת" הם זכר ונקבה, ורק המלה זמן היא יחוד מה ו-בן. גם למלה עת יש הרבה כוונות בכתבי האריז"ל – יש כוונות של משקל בשער האונאה בעץ חיים. המספר 470, שהרבי מאד אהב, כי הוא הגימטריא של אשתו, חיה-מושקא, ובשנת הסתלקותה הרבי אמר לעשות 470 מוסדות חדשים כמנין שמה, שהוא כוונה בכתבי האריז"ל. הכוונה היא ש-470 היינו י"פ יחוד הוי'-אהי' – יחודא עילאה של השמות שכנגד חו"ב. אמרנו שהמלה זמן היא לשון "הנני מוכן ומזומן" – כמו שעתיד לשון מעותד – ולכן בתוך הזמן גופא המלה זמן שייכת דווקא לעתיד שמזומן להגיע. יש בזמן אחידות של לא נודע, כי לא יודעים מה העתיד – רק ה' יודע, אנחנו לא יודעים. (אפשר להגיד שזמן הוא אובייקטיבי ועת הוא סובייקטיבי?) כך יוצא מההמשך, ש-כח העתים הם מצבים נפשיים, וזמן הוא באמת יותר אובייקטיבי, יותר זכרי.

נראה כמה רמזים בפסוק: יש בפסוק ז מלים, ואחר כך מונה כח עתים – משולש ז. יש בפסוק שתי אותיות שהן עצמן כפולת ז – ז של זמן ו-ע של עת, ראשי התיבות של שני המושגים בפסוק. יש ז ימים ומושג של ע שנים – היחס בין יום ושנה הוא גם זכר ונקבה. זמן מתחיל ב-ז ו-עת מתחיל ב-ע, וחוץ משתי האותיות האלה אין כאן עוד אות שמתחלקת בשבע. אם נחבר זמן-עת נקבל 567 שהוא בעצמו כפולה חשובה מאד של 7 – 7 פעמים אנכי, 7 פעמים 9 ברבוע. איזה שם יש דווקא אצל חסידים ששוה למספר הזה? שניאור. תמיד מסבירים כל מיני בחינות בשני-אור – שתי בחינות תורה, נסתר שבתורה ונגלה שבתורה וכיו"ב – אך כאן יש גימטריא מובהקת, כנראה שלכל אחד מהזמנים האלה יש את האור שלו. איך אני יודע ששניאור קשור לזמן? כתוב ש-זלמן אותיות לזמן, את שני-אור צריך להמשיך לזמן, והנה יש לו כאן שתי בחינות של זמן. יותר מזה, כל הפסוק הוא כפולת 7 – תחשבו לבד. לא רק שכל הפסוק הוא כפולת 7, אלא גם ראשי וסופי התיבות הם כפולת 7 וממילא גם אמצעי התיבות הם כפולת 7, ואמצעי התיבות הם אפילו כפולת 7 ברבוע. הכל קשור כאן לאות ז, ראש התבה זמן עצמה, ואחר כך יש את כח העתים.

שמנו לב לתופעה חשובה אתמול, שבדרך כלל הביטוי בקהלת הוא "תחת השמש" וכאן יש משהו נדיר יחסית – יש עוד פעמיים בקהלת – שכתוב "תחת השמים". יש משהו ב"תחת השמים" שקשור לזמן. הביטוי "תחת השמים" לכאורה יותר קשור למעשה בראשית מ"תחת השמש". אמנם יש במעשה בראשית שמש וירח בשמים, הכל תחת השמש מיום רביעי של מעשה בראשית, אבל "תחת השמים" הוא ביטוי מובהק של מעשה בראשית – ביום שני יש "מעל הרקיע" ו"מתחת לרקיע" ובסוף "ויקרא אלהים לרקיע שמים". מהם שמים? שני-מים, יש מים מתחת לרקיע ויש מים מעל לרקיע, מה שנקרא מים עליונים ומים תחתונים. כתוב באריז"ל שזהו סוד האות א – י למעלה ו-י למטה וקו-רקיע באמצע. למה ה-א שייכת ליום שני של מעשה בראשית? כך באצילות, במקור, לפני שיש הפרדה. לכן רבי עקיבא אומר לחבריו "כאשר תגיעו למקום אבני שיש טהור אל תגידו מים מים" – יש בשרש, ב-א, י עליונה ו-י תחתונה, מים עליונים ומים תחתונים, אך לא לומר "מים מים" כי שם אין פירוד. ה-א שעוד לפני ה-ב בה מתחיל מעשה בראשית רומזת למה שנפרד בהמשך, ביום שני. כאן יוצא שזמן ועת ש"תחת השמים" קשורים בעצם למים התחתונים – תענוגות בני אדם. "מים מצמיחים כל מיני תענוג" – מים עליונים תענוג אלקי ומים תחתונים תענוגי בני אדם. בכל אופן, כאן מסביר שבקדושה מה שיש תחת השמים הוא המצוות בפועל שבהן "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", ולמעלה מהזמן נמצאת התורה. מתאים שהתורה היא מים עליונים, פשיטא, אבל החידוש הוא שקיום מצוות הוא דווקא מים תחתונים. איך אפשר להבין יותר לעומק? תמיד מובא בחסידות מאמר חז"ל על המים התחתונים שבוכים מתי יזכו להיות לפני ה' כמו המים העליונים – יש להם נפש, יש להם נשמה, והם בוכים ומתגעגעים להיות לפני ה'. ה' פצה אותם בשני דברים – ניסוך המים ו"על כל קרבנך תקריב מלח". ה' נתן להם שתי מצוות – רואים ממש שקדושת המים התחתונים, שהיא קדושת תענוגות בני אדם, היינו המצוות שה' נתן להם. יש לאדם תענוגות, ועל ידי התמסרות למצוות בפועל – תוך כדי בכיה, מתוך שפלות, כמה אני רוחק מה' ורוצה להתקרב – מעלים אותם. אני לומד תורה, אבל אני לא שם, בוכה מתי אזכה להיות שם, וזה המניע לקיום מצוות – ובכך יש מעלה יותר מכל המצוות. שתי המצוות של המים קשורות למקדש – עיקר המצוות קשור למקדש – גם המלח על הקרבנות וגם ניסוך המים בסוכות. זה תיקון של המים התחתונים בכלל, שהם "תענוגות בני אדם" – צריך את המצוות ואת הבכי. מצד אחד מצוה מעשית היא מקור של שמחה – צריך לקיים מצוות בשמחה וכתוב שכל המצוות נתנו בשביל שמחה של מצוה. כאן ראינו עוד מישהו, שיש אחד שאין לו עדיין את המצוה – אין לו את הזמן המזומן, את ההזדמנות – והוא יושב ו"שומר מצוה", כמו אברהם שמצפה לאורחים. לא כתוב שהוא בכה, אבל יתכן – היה היום השלישי למילה, כאב לו, וכשכואב לאדם יותר קל לו לבכות. "שומר מצוה לא ידע דבר רע" – הוא מצפה שתזדמן מצוה, וכל זמן שלא הזדמנה הוא בוכה. אדרבא, למה הוא כל כך שמח כשהזדמנה מצוה? לפי הבכי – כשהיה בצער שאין מצוה הוא שמח כשיש מצוה. כשעובר אורח אברהם קופץ משמחה. כל זה תיקון של "תחת השמים" – תיקון המים התחתונים – ואילו התורה היא "המים אשר מעל השמים", המים העליונים שמתוקנים כבר. זה היה קצת המשך להסבר הפסוק שהוא הביא.

אמרנו שיש בפסוק שבע מלים, כל הפסוק הוא שבע. יש בכך עוד פרט חשוב, ששבע המלים מתחלקות לפי הטעמים ל-2 ו-5 – חלוקה מובהקת של שבע, כמו המנורה. רק שתי המלים הראשונות, "לכל זמן", הן החצי הראשון של הפסוק, ואחר כך "ועת לכל חפץ תחת השמים" החצי השני. כשנכנסים למקדש הנר המערבי הוא העדות שהשכינה שורה בישראל – הנר השני מהמזרח, הראשון שהוא מערבי. בפסוק הזה הנר המערבי הוא המלה "זמן".

נמשיך לקרוא בפנים:

וז"ש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים דדוקא תחת השמים שזהו כמו שנמשך הרצה"ע ע"י בחי' חכ' [לא הרצון העליון כמו שהוא בעצם, אלא כפי שאמר בפרק הקודם כדי שנדע איך לקיים הרצון העליון צריך להמשך דרך החכמה, ] בדרך פרט בכלים דמצות שם יש זמן ועת קבועה לכל מצוה, אבל למע' מהשמים היינו שרש התורה בבחי' עצם החכ' [החיה שבנפש] קודם שמתפשט עדיין [בתוך הנר"נ, הקרובים למקיף החיה.] בחי' חיות פרטי והוא בחי' מקיף דחכ' שם לא יש זמן ועת קבוע וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה אף שלא בזמנה ושלא במקומה [לא משנה באיזה זמן ובאיזה מקום ואם הוא כהן או לא כהן – התורה למעלה מכל העש"ן.] ה"ה כאלו הקריב עולה,

ועם היות דתו' היא כלל שכוללת כל המצות ועושה ההתכללות במצות ג"כ מ"מ [היא לא התכלית, כפי ש]אמרו [מאמר של רבא בגמרא, שהוא הכותרת של ספר ראשית חכמה – ספר מאד חשוב אצל חסידים, שפעם כולם למדו. היום גם הספר חי וקים, וכל אחד מוזמן ללמוד, אבל מה שנשאר בתור מנהג חסידים הוא שחתן לומד פרקים מסוימים משער הקדושה לפני החתונה. ראשית חכמה הוא ספר מאד מקודש, יש הרבה סיפורים על הלימוד בו, ויסודו של הספר הוא מאמר רבא:] תכלית חכ' תשובה ומעש"ט [כמה שתורה היא חשובה, אבל היא לא התכלית. בהמשך הוא יסביר שהמעלה במצוות על התורה היא שהתורה היא חכמה – כמו שמדגיש כאן שוב ושוב, שהיא מקיף דחכמה, מקיף דחיה – אבל הרצון שבמצוה, בלי כוונות התורה אלא רק כי כך רצון ה', ממשיך מהכתר. בהמשך אפילו כתוב שב"נעשה ונשמע" קבלו שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע", והכל בזכות הקדמת "נעשה" ל"נשמע". יש פה רמז מאד יפה, שתשובה (713) ועוד מעשים טובים (527) – שני הביטויים כאן בתכלית – עולים ב"פ (ממוצע) 620, ב"פ כתר. זה רמז מאד יפה. בתשובה ומעשים טובים יש השלמה – הם "רצוא ושוב". והחיות – והחיוּת – רצוא ושוב כמראה הבזק. בתכלית צריך שלמות של "רצוא ושוב" – "כל ימיו בתשובה" ברצוא לה' ומעשים טובים בפועל שהם "אם רץ לבך שוב לאחד" (בגרסא זו). איפה מוצאים את ה"אחד יחיד ומיוחד"? למטה, כשעושים מצוה מעשית, שם פוגשים ומתייחדים עם אחד אמת. לפי הרמז מאד מובן שתכלית החכמה היא לא החכמה אלא הכתר. למה אני לא יכול להתחיל מהכתר? כי איני מוצא אותו, הוא לא במודע שלי, "איה מקום כבודו". בתחלה אין לי אחיזה בכתר, אי אפשר להתחיל בו, וראשית האחיזה שלי בנפש היא רק החכמה. צריך להתחיל מהחכמה, שמגדירה איך לעשות כל מצוה בפועל – אחרת איני יכול לעשות, איני יודע מהן תפילין או מהי סוכה. אבל התכלית – וזה החידוש של התורה – שאפשר להגיע לכתר. בזכות שה' נתן לנו תורה וגילה דרכה את רצונו אפשר להגיע – במצוות בפועל – לכתר, ולא סתם לכתר אלא שני כתרים, "תשובה ומעשים טובים". רמז מובהק בביטוי הזה, "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"] דוקא ותלמוד גדול רק מפני שמביא לידי מעשה א"כ הרי מעשה הוא העיקר [בתוך ה"תשובה ומעשים טובים" גם "המעשה הוא העיקר". מעשים טובים הם מעשים מאירים, "וירא אלהים את האור כי טוב" – מעשים שיש בהם התקשרות. כתוב ב"היום יום" שאם יש חכם גדול ומופלג ואיש פשוט אין שום ערך ביניהם והאיש הפשוט בטל גם אצל החכם וגם בעיני עצמו – אין לו שום ערך. מתי הוא מקבל ערך? כשהחכם זקוק למשהו. כמה שהוא חכם, הוא לא יכול לעשות כל דבר לבד, בפועל, ואז הוא מבקש עזרה מהאיש הפשוט. על כך כתוב "גדול שימושה של תורה יותר מלמודה", השימוש יותר חשוב מהלימוד, וכשהאיש הפשוט עושה את מה שנתבקש נעשה חבור עצמי ביניהם – מצוה לשון צותא, צותא ממש. כך בכל מעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר", הוא כביכול שימוש לרבונו של עולם, ושם יש גילוי רעוא דרעוין, יש חבור למה שלגמרי למעלה מכל השגה של הנפש המצומצמת. "גדול שימושה" לומדים מ"אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" – הוא יוצק מים תחתונים. איך הגענו לזה? כי כתוב שמדובר ב"מעשים טובים" ומדייקים בחסידות שהכוונה למעשים מאירים, כי הפעם הראשונה שכתוב טוב הוא "וירא אלהים את האור כי טוב". שם הכוונה "'כי טוב' לגנזו", אבל ברגע שבא צדיק – "ועמך כלם צדיקים" – ועושה מעשים טובים הוא מגלה את האור. יש עוד פסוק של טוב, "ותרא אותו כי טוב הוא" בלידת משה, וכך על כל צדיק כתוב "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליו יאכלו". מעשים טובים הם גם מעשים שעושים כמו שחסיד עושה את מה שהרבי בקש – עושה מבצע. זה מעשה טוב, כי יש לו התקשרות לטוב, ל"צדיק כי טוב", התקשרות למשה רבינו שנקרא טוב. כל מה שעושים שהוא פקודה של צדיק – גם הקב"ה הוא "צדיקו של עולם" – ומתוך התקשרות לטוב, ממילא המעשה הוא "מעשה טוב" ומאיר. (מעשה טוב בלי התקשרות לה' נקרא טוב?) יתכן שהטוב עדיין צריך גנוז וצריך לגלות אותו. יש ודאי אנשים תמימים שעושים כל מיני דברים טובים, אבל בתור "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" – המעשה הטוב נולד גם מתוך חכמה, שבלעדיה אי אפשר לעשות מצוה, והוא גם ה"שוב" לאחר ה"רצוא" של התשובה. מעשה טוב באמת, שבאמת מאיר, ויש בו גם התגלות של ההתקשרות לצדיק, הוא אחרי תשובה – שלמות של התשובה – כשהכל הוא תכלית של החכמה, של התורה. בכל אופן, יהודים פשוטים גם עושים סתם מעשים טובים.

כעת מביא עוד מאמר חז"ל מאד חזק בענין:] והלומד שלא ע"מ לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו [כי כל תכלית בריאתו, מה שנולד, לא הושלמה. מאמר חזק מאד שמובא גם באגרת הקדש "איהו וחיוהי חד" בתניא.], דלכאו' אינו מובן [למה כל כך חמור?] דהלא לבד זאת שהתו' היא למע' מהמצות [כמו שאמרנו הרגע, שהתורה היא מים עליונים וקיום המצוות בתוך המים התחתונים. עוד משהו לגבי מים תחתונים: מצוות הן גם כמו מצות. לשמור את המצוות נלמד מלשמור את המצות, שלא להחמיץ את המצוה, לא להחמיץ את המצה. יש קשר מילולי מאד חשוב בין מצוות למצות. מתי צריך לשמור את המצה? יש לי חטה שמורה, אבל עיקר השמירה הוא אחרי שאני מכניס מים. עיקר המצוה של המצה הוא כששמים את המים, ואז צריכים להסתכל חזק על השעון שלא יעברו 18 דקות וכו'. עיקר קיום המצוה שצריך להיות בזריזות – כמו אברהם אבינו – הוא במצות, ומתחיל ממתי ששמים את המים. מים תחתונים, כשיש יותר מדי שהות, יכולים להחמיץ. כי כמה שמים הם טובים, יש בהם תענוגות בני אדם. צריך במקסימום זריזות להקדיש את המים למצוה, שהמים האלה בשביל מצוה ואת המצוה צריכים לעשות בזריזות, ואז הכל בסדר. (צריכים "מים שלנו".) כל המצות מתחילים מהמים. (הרבי הסביר שצריכים "מים שלנו" אפילו ברוסיה, שהכל קר, כי כאשר המים בתנועה אינם זוכרים את המים העליונים – צריכים שהמים ינוחו, ואז יזכרו במים העליונים ויבכו, ואז יתאימו למצוה.) יפה, שייך בדיוק למה שהסברנו. זו תוספת חשובה לכך שהמצוות הן על ידי מים, לקדש את המים. נחזור, למה צריך את המצוות? הרי התורה למעלה מהמצוות,] וא"כ הנה בלימוד התו' בעניני המצות [כשאני לומד על כל המצוות,] הרי יש בכלל מאתים מנה [יש את המנה בכח, ולמה צריך גם להוציא אותו לפועל?] הנה לבד זאת הרי התו' כוללת כל המצות בבחי' התכללות [כמו הדם שפועל התכללות באברי הגוף.] ולכן כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וא"כ כשעוסק בדיני המצות ה"ז כאלו קיים את המצוה וא"כ מהו"ע שצ"ל המצוה בעשי' דוקא [מספיק ללמוד. מזכיר את הסיפור של המגיד וחברו, ששאל למה צריך לנסוע ליריד ללייפציג? מספיק לכוון הכל בראש. החבר ענה שלא עובד ככה – אם רוצים את הסחורה צריכים לכתת רגלים ולנסוע. ככל שהעולם מתקדם פחות צריכים לנסוע – יושבים ועושים הכל מול המסך, אך כנראה עדיין צריכים לעשות משהו, ללחוץ על כפתור...] והלומד שלא ע"מ לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פני וארז"ל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים מבטלין ת"ת בשביל קיום המצוה [מצוה היא כל כך חשובה, שאם אין מישהו שיקיים את המצוה חוץ ממני, ואני כעת באמצע סוגיא חשובה ועמוקה ומהלימוד שלי יצאו ספרים ותהיה הפצה – עדיין צריך להפסיק את הלימוד ולקיים את המצוה בפועל.], אך הענין הוא דהנה ידוע דעיקר הכוונה היא להמשיך את האור בכלים דוקא [ה' לא ברא את העולם בשביל אור בפני עצמו. אור בפני עצמו אינו תיקון. תיקון הוא בחינת התלבשות. "לא ילבש" מתורגם "לא יתתקן" – תיקון האור שנכנס בכלי, ולשם כך ה' ברא את העולם, ולא כדי שהאור ישאר מופשט. עיקר הכוונה הוא להמשיך את האור בכלים דווקא,] וכמ"ש לא לתהו בראה אלא לשבת יצרה [טפה משנה את הפסוק, מוסיף ל לפני המלה "תהו" ואת המלה "אלא", כדי שיהיה יותר מובן. "לא תהו בראה לשבת יצרה" הוא פסוק בישעיה הנביא, וסיומו הוא "אני הוי' ואין עוד" – כנראה יש קשר בין הדברים. כנראה ש"אני הוי' ואין עוד" מתגלה רק ב"לשבת יצרה", כאשר האור נמשך בכלי, שזו תכלית הכוונה. יש גם בבטוי הזה משחק מאד יפה של מספרים: רק שתי המלים "לא תהו" שוות טוב פעמים הוי'. "בראה" עולה עוד ח"פ הוי' – סה"כ יהי פעמים הוי'. כשמוסיפים את הכלים, "לשבת יצרה", הופך לכפולת 7 – ז"פ אמר, "יום ליום יביע אמר", סוד מעשה בראשית באור-מים-רקיע. סוף הפסוק, "אני הוי' ואין עוד", עולה ט"פ הוי' – חוזר לשם הוי', לכפולת 13. יש קודם כל 241 פעמים 7 ואחר כך חי פעמים 13. אם רק נחבר את שני המספרים האלה, כפולות ה-7 וה-13, אמר ו-חי, נקבל 259, שוב כפולת 7, ז"פ הבל, שבעה הבלים של מעשה בראשית, ראובן. יש משחק יפה בין 7 ל-13 בבטוי הזה.] שזה הי' כל כוונת הבריאה [רואים שזה ההבדל בין בריאה ליצירה. בריאה היא עדיין רק אפשריות בלי המציאות, אור בלי כלי, ולכן לגבי היא חשך – "בורא חשך" – כי איני יכול לראות אור בלי כלי, "לא תהו בראה". דווקא כשנכנס לכלי הוא יורד מבריאה ליצירה, מקבל צורה גלויה, שהיא "יוצר אור" – לא האור בעצמו אלא האור בתוך כלי, "לשבת יצרה".] ונתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ועיקר הכלים [להכניס את אור התורה לכלים] הוא במעהמ"צ דוקא [בפועל.], דמצות הן אברים וע"י עשיית המצות עושים את הכלים וממשיכים בהם האור ו[אילו ה]תורה [בפני עצמה] היא בחי' אור לבד והכלים לזה הם מעהמ"צ [בפועל.],