חצי צרה – חצי שמחה

ש"ק פרשת בהעלתך, י"ב סיון תשפ"ב – כפר חב"ד

סוד החצוצרות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשיעור בשבת האחרונה, כעלות המנחה, האריך הרב לעסוק בסוד החצוצרות – אליו חוזרים מדי שנה – בעיקר דרך העיון במנין המצוות בסוגיא. מתוך הדברים עלו חידושים הנלמדים מעבודת החצוצרות בכלל, מבנה פנימי של השיטות השונות במנין המצוות והעיקר – חידוש ביחס הפנימי לעת צרה אותו מלמדות אותנו החצוצרות, המרגיעות כי כל צרה היא חצי-צרה בלבד ועוזרות לגלות את החצי הנסתר שבמציאות הצרה, חצי-שמחה. לעיקר התוכן, שהוא פרק ב של השיעור, היתה הקדמה קצרה בעניני היום, י"ב סיון, ובעניני ענוות משה (כהמשך למה שדובר בליל שבת ונדפס לעיל).

א. יב סיון

יום של הרבי

אנחנו היום ב-י"ב סיון, השלמת ימי התשלומין של שבועות. כמו שכל שבוע בספירת העומר הוא כנגד הספירות מחסד עד מלכות, גם השבוע של שבועות הוא מחסד עד מלכות, כאשר י"ב סיון הוא המלכות של חג השבועות.

י"ב סיון הוא יום ששייך לרבי – הרבי שייך למלכות[ב], לדור השביעי[ג], ולכן היום השביעי-המלכות של שבועות קשור אליו. גם בגימטריא, יב סיון בגימטריא מנחם – השם של הרבי, שהוא גם שמו של משיח[ד].

"ענו מאד"

ב"שביעי" של הפרשה קראנו את הפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[ה]. יש מחלוקת בין רבי פינחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי מה המדה הגדולה ביותר – חסידות או ענוה[ו]. לפי ברייתא דרבי פינחס בן יאיר – שיש גרסאות שהיא גם סיום מסכת סוטה, שנלמדת בספירת העומר – המדה הגבוהה ביותר היא חסידות ואילו רבי יהושע בן לוי חולק ואומר ש"ענוה גדולה מכולן"[ז]. המדה הגדולה מכולן היא המדה שמביאה לידי רוח הקדש. אצלנו בפרשה תיאור הענוה של משה הוא ההקדמה למעלתו העצומה בנבואה.

יש שיחה של הרבי[ח] בה הוא מביא את חילוקי הנוסח בהספד של הלל, אותו הספידו "הי חסיד הי עניו", לעומת ההספד של שמואל הקטן, אותו הספידו "הי עניו היא חסיד"[ט]. הרבי מביא שם שבירושלמי יש גרסה "הי עניו חסיד"[י], בה הענוה והחסידות אינן שתי מדרגות אלא הן מאוחדות[יא].

הרבי מסביר באותה שיחה שלש מדרגות של ענוה. במדרגות הבסיסיות הענוה היא ביחס של הענו, בינו לבין עצמו, כלפי הזולת – ההתבוננות שבעצם אני פחות מהזולת. אבל המדרגה העליונה היא ענוה בעצם, המתבטאת בכך שהענו מתמסר להתעסק עם כל אחד, כולל בריות בעלמא, כדי לקרב אותו לתורה – כמו הבעל שם טוב שמתעסק עם יהודי הכי פשוט כדי לקרב אותו. כולנו רוצים להיות חסידים, וצריכים לדעת שלהיות חסיד מתבטא בענוה – ענוה כזו שמתפשטת לזולת, שבזכותה גומלים חסד עם הזולת.

עד כאן הקדמה ל"שביעי" של הפרשה[יב].

ב. חצי צרה – חצי שמחה

"עשה לך שתי חצוצרֹת כסף"

בפרשת השבוע קוראים על דבר שאנחנו כמעט כל שנה מדברים עליו[יג] – החצוצרות. בפרשיה שעוסקת בחצוצרות יש עשרה פסוקים[יד], שאפשר לכוון אותם יפה כנגד עשר הספירות.

תמיד מזכירים את הווארט של הרב המגיד ממעזריטש[טו] ש"שתי חצוצרֹת" היינו שני חצאי-צורות. בפשט, את שתי החצוצרות שהן "מקשה אחת" עושים מעשת על ידי הקשת קורנס, שני חצאים של אותה חתיכת כסף. בתורה של הרב המגיד הכוונה שני חצאי הצורה היינו ההשלמה של ה' ועם ישראל, שגם הם עשויים כביכול מ"עשת אחת" (שהרי הנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש"[טז]) – זו מצוה שכאשר יהודי עושה אותה הוא צריך לזכור שהוא חצי-צורה, שהפעולה שלו היא רק חצי, והחצי-צורה השני הוא פעולה של ה'. [גם ה' כביכול חושב שהוא חצי-צורה?] כן, זהו הרעיון בתורה הזו.

הציווי למשה פותח "עשה לך"[יז] – החצוצרות מיועדות לשימוש של משה בלבד. משה משתמש בחצוצרות עד יום לפני ההסתלקות שלו, ואז הוא גונז את החצוצרות – יותר אין בהן שימוש. ביום ההסתלקות משה כבר לא תוקע[יח], ויהושע לא משתמש בחצוצרות לקרוא לעדה.

איפה עוד כתוב "עשה לך"? [אצל נח.] נכון, ה"עשה לך" הראשון הוא "עשה לך תבת עצי גפר"[יט] אצל נח. אחריו בא ה"עשה לך" של החצוצרות ואחר כך יש רק עוד "עשה לך" אחד בתורה, גם הוא אצל משה רבינו – "עשה לך שרף ושים אֹתו על נס"[כ]. את החצוצרות משה גנז, אבל את נחש הנחשת הוא לא גנז וזה לא היה טוב – אחר כך הוא הפך להיות עבודה זרה[כא]. שלשת ה"עשה לך", אחד בנח ושנים במשה רבינו[כב], הם בסדר של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה[כג]: תבת נח, בה הוא נותר לבדו כשכל העולם נכחד, היא הכנעה. החצוצרות המיוחדות רק למשה, המלך הנבדל מהעם, הן ההכנעה. השרף המרפא את נשיכת השרפים הוא ההמתקה (נחש ההופך למשיח, אלא שכאשר הכשיל את העם התהפך חזרה לנחש).

הענין של החצוצרות הוא תקיעה בקול גדול, כמו שעוד נראה בדברי החינוך – "שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון". החצוצרות הן ההיפך מ"דברי חכמים בנחת נשמעים"[כד], צריך להשמיע קול גדול. יש שאלה – למה החצוצרות הן מכסף? למה לא לעשות אותן ממתכת יותר יקרה, מזהב, כמו רוב הכלים החשובים במשכן? יש כל מיני תשובות[כה]. לא ראיתי שמישהו מסביר ככה, צריך לחפש, אבל נראה לי בפשטות שכנראה יש תכונה של הכסף שהקול שלו יותר גדול ואם החצוצרות היו מזהב הקול שלהן פחות היה נשמע[כו].

החצוצרות לדורות

אחרי שבעה פסוקים שעוסקים בחצוצרות שה' מצוה את משה לעשות לו לצורך המחנה במדבר, החצוצרות שנגנזות לפני הסתלקותו, באים – בהמשך אחד, בלי לומר שזה ענין אחר – שלשה פסוקים שעוסקים בחצוצרות שהן "לכם לחֻקת עולם לדֹרֹתיכם". פסוק אחד אומר שיש לתקוע בזמן של מלחמה וצרה – "וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹרר אתכם והרעֹתם בחצֹצרֹת ונזכרתם לפני הוי' אלהיכם ונושעתם מאֹיביכם". הפסוק הבא, האחרון בפרשה, אומר שיש לתקוע בזמני שמחה ומועד – "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצֹצרֹת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני הוי' אלהיכם".

מה פירוש "וביום שמחתכם"? כשקוראים את הפשט אפשר להבין שזהו המשך לפסוק הקודם – אחרי ש"נושעתם מאֹיביכם", כשמנצחים במלחמה, יש "יום שמחתכם"[כז]. אבל חז"ל דורשים שזהו דין בפני עצמו, כמו המשך הפסוק, שיש ימים טובים ומועדים שצריכים לתקוע בהם. יש מאמר חז"ל "'וביום שמחתכם' אלו שבתות"[כח] – השבת שקודמת לכל המועדים. יש שיחה של הרבי[כט] שהוא מאריך לומר שלפי אדמו"ר הזקן[ל] אין דין שמחה בשבת – אצלו יש עונג שבת וכבוד שבת[לא], אבל אין שמחה בשבת. [השמחה בהסתר.] כך מובן מהשיחה, שיש גדר אחר של שמחה[לב] ("שמחה דשמיא" בלשון הרבי שם), אבל בפשט, באותיות השחורות שבספר, ב"אש שחורה", אין מצוה של שמחה בשבת. אנחנו נדבר בהמשך על השמחה בהסתר ששייכת לחצוצרות.

היום לא תוקעים בחצוצרות, חוץ מכמה חבר'ה אצלנו בשכם שרצו לחדש את המצוה הזו, וגם עשו זאת, ואולי גם כמה מקובלים. צריך להבין למה. בכל אופן, אחרי החצוצרות של משה יש כאן מצוה של תקיעה בחצוצרות לדורות. בכלל, מהפסוקים כאן לומדים[לג] את הסדר של תקיעה-תרועה-תקיעה גם בתקיעת שופר של ר"ה וכו'.

חצוצרות במנין המצוות

הרמב"ם במנין המצוות מונה את שני האופנים של התקיעה כמצוה אחת[לד], ושואלים – כמו שמיד נראה – מדוע הוא לא מונה כל אחד מהפסוקים כמצוה בפני עצמו, מצוה לתקוע בזמן של מלחמה וצרה ומצוה לתקוע בימי שמחה ומועד. הרלב"ג כן מונה כשתי מצוות[לה], הסמ"ג מונה[לו] רק את המצוה לתקוע על הקרבנות (ולא מצוה לתקוע בעת צרה). רציתי לראות איך הרס"ג מונה – בספר המצוות שלו (שיצא לאור מכתבי יד רק בשנים האחרונות[לז]), בפרק של חובות המלך, הוא כותב[לח] שיש מצוה שתהיינה חצוצרות לכינוס העם, "למקרא העדה"[לט]. באזהרות שלו הוא כותב "מים כבירים אם דלקוך חצוצרות על הצר ברפסדו, ולמסע ולריע קרבנות" ובפיוט המצוות שלו (עליו ייסד הרי"פ פערלא את פירושו) הוא כותב "והם בתרועת מלך נועדים", כשלא בדיוק ברורה כוונתו[מ].

אפשר לעשות כאן מבנה של י-ה-ו-ה: מנין המצוה למקרא העדה, אחדות העם על ידי התורה והמלך, שייכת לחכמה, מוחין דאבא (כאשר הרס"ג אינו מבחין כאן בין המצוה לשעתה – בדורו של משה, השייך לחכמה – למצוה לדורות[מא], כמתאים לחכמה שלמעלה מן הזמן). מנין התקיעה על הקרבנות לבדו, תקיעת "וביום שמחתכם", שייך לבינה שפנימיותה שמחה ללא צרה (ורק מחיצוניותה "דינין מתערין"[מב]) ולה שייך "רזא דקורבנא" העולה "עד רזא דאין סוף"[מג]. לז"א – פרצוף יעקב – שייך "עת צרה היא ליעקב" אך "וממנה יושע"[מד], התקיעה בעת צרה הכלולה עם התקיעה של השמחה (כשיטת הרמב"ם, המונה אותן יחד, וכדלקמן בסיום השיעור בעומק). במלכות, שרש הריבוי, יש שתי מצוות נפרדות, כשיטת הרלב"ג (או אפילו שלש, כפי שמסביר הרי"פ פערלא את שיטת הרס"ג באזהרותיו).

השאלה על מנין המצוות

בספר החינוך[מה] כתב:

לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר וכי תבאו מלחמה וגו', וכתוב אחריו גם כן וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם וגו'.

ובמנחת חינוך[מו]:

לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בבוקר וכו' וכמו כן בשעת הצרות וכו'. הרב המחבר נמשך אחר דעת הר"מ דשתי מצוות אלו הן מצוה אחת במנין התרי"ג. ודין חצוצרות במקדש מבואר בר"מ פ"ג מכלי המקדש הל' ה', ודין חצוצרות בעת צרה מבואר בר"מ פ"א מתעניות ה"א.

הוא אומר שספר החינוך, כדרכו, מונה כפי שמנה הרמב"ם – מצוה אחת שכוללת גם את התקיעות על הקרבנות וגם את התקיעות בעת צרה (על אף שפרטי הלכותיהן מנויות ביד חזקה בהלכות שונות). המנחת חינוך מביא את תמיה המגיד-משנה על הרמב"ם:

ועיין בהרב המגיד שם שתמה על הר"מ שכללן במצוה אחת, ולמה לא ימנה בשתי מצוות שהם שני פסוקים, וכתב שהמצוה היא כללית וכו', ומ"מ הניח בצ"ע.

הוא מתרץ שמצות התקיעות היא מצוה כללית, שיש לה פרטים בזמנים ובהקשרים שונים, אך נשאר בצריך-עיון.

ועיין בספר פרשת דרכים בדרך מצוותיך בתחלת חלק ראשון שהביא ג"כ שתמהו על הר"מ חכמי הדורות, כמו שביתת יו"ט, ותקיעה בראש השנה וביובל, אף שהפעולות שוות מאחר שזמנו של זה אינו זמנו של זה נחשבת כל אחת למצוה מיוחדת, א"כ כאן נמי.

לכאורה, כשם שהתקיעות בר"ה והתקיעות ביובל נמנות כשתי מצוות חלוקות, אף שהפעולה בהן היא שוה, משום שהיא נעשית בזמנים שונים וחלוקים – כך לכאורה היה ראוי למנות את התקיעות בימי המלחמה והצרה ואת התקיעות בימי השמחה כשתי מצוות נפרדות. בכל אופן, הוא חותם במה שפתח בו:

והרב המחבר נמשך אחר הר"מ כדרכו.

פמ"ג – מנין לפי הכוונה

בהערות כאן, במהדורת מכון ירושלים, מפנים לדברי הפמ"ג במשבצות זהב בסימן של התעניות[מז]:

כת' הר"מ ז"ל פ"א מהל' תענית מ"ע לזעוק ולהריע בחצוצרות הביאו המ"א ר"ס תקע"ו ותמה למה אין תוקעין היום יע"ש ועמ"ל בפרשת דרכים דרך מצותיך שהסמ"ג לא הביא מצוה זו לתקוע בעת הצרה יע"ש ובקרא (במדבר יו"ד בהעלותך) כתיב בארצכם י"ל ח"ל לא ובא"י גופא כשאין בידינו י"ל לא וצ"ע

הוא מתחיל בשאלה של המגן אברהם – "למה היום לא נוהגים בפועל לקיים את המצוה של תקיעה בעת צרה? [כנראה אין היום צרות...] דווקא יש, כמו שנסביר. הוא מציע תירוץ שהפסוק אומר "בארצכם" – המצוה נוהגת רק בארץ, וגם בארץ לא נוהגים לתקוע כשאינה בידינו משום שהפסוק מדגיש "בארצכם", כשהיא בידכם. לפי זה, צריך לדעת מה צריך לעשות היום – אם יש ריבונות אולי צריך לתקוע [אולי אם היו תוקעים היתה ריבונות...]. בכל אופן, הוא משאיר את ההסבר הזה בצריך עיון. כמה עולה "שתי חצוצרֹת כסף"? 1664, פעמיים ארץ ישראל[מח] – זו מצוה ששייכת לארץ ישראל, חיבור ארץ ישראל של מטה עם ארץ ישראל של מעלה (ובאצילות היינו חיבור מלכות ובינה, סוד השפלות והשמחה, התקיעה בעת צרה והתקיעה בעת שמחה)[מט].

אחר כך הוא עובר לשאלה של המגיד משנה[נ] על מנין המצוות של הרמב"ם:

ועמ"מ פ"א מהל' תענית ומ"ל שם שהר"מ ז"ל כלל מ"ע א' לקרבנות ולצרה ותמהו שם למה לא מנה לב' מ"ע אחר שהם זמנים מתחלפים כמו שופר ר"ה ויובל ביוה"כ יע"ש

הוא עושה כאן דבר מיוחד, שאין הרבה פעמים – לומד את התירוץ מטעמי המצוה בספר החינוך. נקרא את דברי החינוך בפנים:

משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע הצוצרות וקול שופר בכוונה.

החינוך נותן טעם אחד, של כוונה, לשני עניני התקיעות בחצוצרות, ולפי זה כתוב כאן במשבצות זהב:

ועיין בספר החינוך פרשת בהעלותך למדתי קצת תי' שהכוונה להם א' שאדם צריך כוונה גדולה בקרבן (ושלא יקריבהו רק לשמים לא לשום מזל וכוכב כמו שהורגלו מקודם לכן ועיין בר"מ ז"ל ובשאר ספרים טעם קרבנות) וכן בעת צרה צריך כיוון גדול לה' והיינו נמי כמ"ש בסמוך שלא יאמר מקרה הוא או ממערכת השמים האדם חומר צריך התעוררות רב ולזה נצטוינו להריע בחצוצרות

הוא מרחיב את דברי החינוך, ומסביר שלשתי הכוונות יש תוכן דומה – לרכז את האדם "בלתי להוי' לבדו"[נא] במצבים בהם הוא עלול לייחס את הדברים למשהו או מישהו אחר. ולאור זאת הוא כותב:

וכיון שהכוונה אחת מנה במ"ע א'

פלא, איפה יש עוד דברים כאלה? להסביר נגלה לפי פנימיות, לפי הכוונה הפנימית – יש כאן אותה כוונה, לכן מונים זאת כאותה מצוה. איפה יש עוד דבר דומה, שיש מצוה לעשות אותו דבר בשני זמנים שונים, בשני מצבי תודעה שונים, והם נחשבים למצוה אחת? מצות קריאת שמע בלילה וביום, "בשכבך ובקומך"[נב], שלפי הרמב"ם נחשבת למצוה אחת[נג]. הלילה הוא כמו עת צרה, זמן של הסתר, והבקר הוא כמו ימי השמחה, "ובימי שמחתכם", ובשניהם צריכים להכריז "הוי' אחד", לכוון את הלב לה' יתברך לבדו. ורמז נפלא לקשר בין המצוות – חצוצרה כסף עולה 559 וממילא שתי החצוצרות עולות 1118 – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נד]!

לאור זאת הוא עונה שאלת המגיד משנה מדוע תקיעות השופר והיובל, אף שהן אותה פעולה, נמנות כשתי מצוות בגלל החילוק בזמנים – כי שם יש כוונות שונות לכל סוג של תקיעות:

כך י"ל קצת ושופר ר"ה ויובל ב' כוונות להם זה לחירות וזה לשבור לבינו ולשוב בתשובה ולזכור עקידת יצחק ותענית בחצוצרות ושופר בר"ה מש"ה א"ש. ואי"ה במ"א בר"ס תקע"ו יבואר עוד.

חצי-צרה חצי-שמחה

אחרי כל זה נגיע לווארט שלנו בענין: כמו שהמגיד דורש שחצוצרה היא חצי-צורה, אפשר לדרוש, עוד יותר חלק, שהיא חצי-צרה. כלומר, כשתוקעים בחצוצרה בזמן של "הצר הצֹרר אתכם", צריך לדעת שהצרה המורגשת היא חצי-צרה בלבד – ומה החצי השני? "וביום שמחתכם וגו'". שתי החצוצרות הן נשיאת הפכים – אחת של צרה ואחת של שמחה, והן צריכות להיות מורגשות בו-זמנית, כמו "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[נה]. כשיש צרה צריך לדעת שיש כאן חצי צרה וגם חצי שמחה – לא רק שבזמן הנצחון יהיה "וביום שמחתכם", אלא שגם כעת באתגליא יש צרה אבל באתכסיא יש שמחה, טוב הנעלם, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר[נו] (ולמדנו באריכות[נז]), שהצרה היא טוב שבא מעלמא דאתכסיא – בחצי התחתון, ב-וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", יש צרה, אבל בחצי העליון, י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[נח], יש שמחה. לכן אלה לא שתי מצוות – התקיעה בצרה והתקיעה בשמחה הם שני חצאים של אותה תקיעה, של אותה מצוה אחת (בסוד המלה מצוה, הכוללת את ה"עלמא דאתכסיא", י-ה שרמוז באתב"ש באותיות מצ[נט], וה"עלמא דאתגליא", וה בגילוי, וכדברי מורנו הבעל שם טוב[ס] על "חכם לב יקח מצות"[סא], שבכל מצוה יש "מצות" לשון רבים, מיעוט רבים שתים).

מכאן גם הסבר למה המצוה הזו לא נוהגת בימינו: הרבה פעמים דברים לא נוהגים היום משום שאנחנו לא במדרגה שלהם – לא יכולים להשיג אותם[סב]. כנראה היום אנחנו לא יכולים להרגיש בבת אחת שיש כאן גם חצי-צרה וגם חצי-שמחה (בדומה למה שאדמו"ר הזקן אומר בתניא על ההכנעה הקודמת לתפלה והשמחה בתפלה עצמה "ועכשיו בדור יתום הזה שאין הכל יכולין להפך לבם כרגע מן הקצה"[סג]).

כמובן, לא אומרים את כל זה אם אין גימטריא טובה לחתום על זה... כמה עולה חצי-צרה חצי-שמחה? [864] אתה זוכר מה זה? [לא.] מספר שעשינו ממנו ענין גדול השנה[סד], כך שממש פשע שאתה לא זוכר... 864, בגימטריא "עבדו את הוי' בשמחה"[סה], שעולה גם ד"פ יראה (חצי-חצי עולה יראה והשאר עוד ג"פ יראה) וגם שמחה במילוי (שין מם חית הא)[סו]. כלומר, ההכרה שיש כאן חצי-צרה חצי-שמחה היא היא השמחה המלאה! בפשט, בכל קיום מצוה, קיום רצון ה' – כולל מצוה של תקיעה בעת צרה – צריכה להיות שמחה של מצוה, והשמחה של המצוה הזו היא הסגולה השמימית לגילוי בפועל של השמחה הנסתרת, עד ש'תכבוש' את כל חלקי הנפש ותביא את השמחה המלאה, שמחה בטהרתה.

אחרי שהבנו את זה, עם הגימטריא, כנראה אפשר לחדש את התקיעה בחצוצרות...

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חסידות אמתית היא ענוה בעצם – ענוה המתבטאת בהתמסרות לזולת.
• החצוצרות מלמדות שיהודי הוא חצי-צורה וה' הוא החצי-צורה המשלימה אותו.
• החצוצרות מלמדות שלעתים יש לצעוק בקול גדול ולא להסתפק ב"דברי חכמים בנחת נשמעים".
• החצוצרות נעשו מכסף, ולא מזהב, כדי שקולן ישמע יותר.
• קול החצוצרות – בעת מלחמה ובעת שמחה – עוזר לכוון את הלב "בלתי להוי' לבדו".
• בעת צרה ובעת שמחה – בלילה ובבקר – יש לדעת ולהכריז כי "הוי' אחד".
• גם בזמן של צרה בגילוי, האמת היא שזו רק חצי-צרה ויחד עמה יש גם חצי-שמחה – שמחה באתכסיא (שתתגלה בעת הישועה).
• היום לא תוקעים בחצוצרות כי קשה לנו להשיג את הצרה והשמחה בו זמנית.
• תודעת חצי-צרה חצי-שמחה היא-היא השמחה המלאה (שמחה במילוי).
• שמחה של מצוה בקיום רצון ה' – גם בעת צרה – היא סגולה לגילוי השמחה הנסתרת שבמצב.