ירידת הנשמה לגוף

אור ל-כ' חשון תש"פ – בית הרבי הרש"ב, רוסטוב

התוועדות כ' חשון (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תגובת הנשמה לירידה לעולם

ניגון רוסטוב

אנחנו חוגגים הערב את יום ההולדת של הרבי הרש"ב. את שנותיו האחרונות בעלמא דין הוא חי ברוסטוב. כשהוא הגיע לכאן הוא שמע ניגון שמאד מצא חן בעיניו, המכונה 'ניגון רוסטוב', והוא הנהיג שהחסידים ישירו אותו לפני אמירת מאמר חסידות. זהו הניגון שצריך לשיר כעת – אני מקוה שכולם מכירים, ואם לא – ילמדו כעת.

טראומת הירידה לגוף

לכל יום מיוחד בשנה יש כותרת, נושא, שלפי החסידות מתאימה לאותו יום. היום הוא יום הולדת של צדיק גדול, מנהיג ישראל, וכולנו כאן זוכים להיות במקום בו הוא חי בשנותיו האחרונות. הנושא המיוחד ששייך ליום הולדת הוא ירידת הנשמה לגוף – כאשר ילד נולד הנשמה יורדת מגן עדן, שם היתה לפני הלידה, והיא נשלחת ונכנסת לתוך הגוף הגשמי, הגוף החומרי.

עבור הנשמה לידה היא חויה טראומטית. קודם הנשמה היתה במדרגה של רוחניות נקיה – אפילו מעל 'רוחניות', היא היתה בדרגה של גילוי אלקות ממש – ומשם היא ירדה לעולם הזה, עולם של חשך ואפילה. אנחנו עדיין לא בעולם של אור. אנחנו מקוים להיות בעולם של אור בקרוב, אבל בינתים חיים בחשך – הנשמה ירדה לחשך, לתוך הגוף. הגוף הוא כמו מצרים – שולחים את עם ישראל לתוך מצרים. הנשמה נשלחת לתוך הגוף ומצפה לגאולה, שתקח עוד זמן. לכן כאשר תינוק נולד הוא בוכה – בשל הטראומה של הירידה לגוף. זהו הנושא, הכותרת, של יום הולדת. אבל בסופו של דבר יש סבה טובה להוולד, עם כל הקושי והטראומה – כדאי להוולד לעולם הזה.

שתי תגובות לשליחות אל הגוף

למעלה, לפני שהנשמה נשלחת לגוף, היא שומעת את הכרוז האלקי שכעת הגיע זמנה להשלח לעולם הזה, להתלבש בגוף גשמי וחומרי – לרדת מהעולם העליון על מנת לקיים את שליחותה בעולם הזה. איך הנשמה בגן עדן מגיבה להכרזה הזו? בחסידות כתובות שתי תגובות הפוכות של הנשמה:

לפעמים כתוב שהנשמה מתחילה לבכות, לצעוק 'לא, לא, איני רוצה' – הנשמה לא מעונינת בשום פנים ואופן לרדת לעולם הזה, עד שצריך להכריח אותה בכח לרדת לגוף, להשלח למשימה שלה כאן.

אבל יש אפשרות אחרת שמופיעה בחסידות[ב], שכאשר הנשמה שומעת שהיא כעת נשלחת לגוף היא מסכימה, היא מעונינת בכך, כי הקיום בגוף הוא פוטנציאל להגיע לתענוג אין סופי על ה', דווקא כאן למטה, אפילו יותר מהאיחוד שלה עם ה' לפני ירידתה לעולם. כאשר הנשמה שומעת שיש לה משימה כאן למטה, והיא מידית מתנדבת למשימה ומרגישה את התענוג שיכול להיות כאן, היא שואלת – 'למה לחכות אפילו רגע?' ("אויף ווען לייגט מען עס אף"). למה לחכות עוד רגע מלרדת לגוף ולזכות "להתענג על הוי'"[ג]?!

אלה שתי תגובות הפוכות, וצריך להבין למה לפעמים כתוב שהנשמה פוחדת ובוכה ולפעמים הפוך, שהנשמה רק מחכה להזדמנות לרדת למטה לעולם הזה, לבצע את המשימה שלה בארץ ולזכות לתענוג העליון.

ניגוני ירידת הנשמה לגוף

לפני שנמשיך, יש שני ניגונים בחב"ד שמתארים את ירידת הנשמה לגוף. אחד הוא ניגון פשוט יחסית, שהמילים שלו הן "הנשמה יורדת לתוך הגוף, אך צועקת 'ויי ויי' [כי זו טראומה, כנ"ל, אבל אז 'מרגיעים' את הנשמה ומבטיחים לה:] ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי". כל מה שהנשמה עוברת בתוך הגוף כדאי בשביל התיקון, בשביל התענוג שהיא תקבל. הבה נשיר זאת יחד. [ניגנו את הניגון.]

שוב, כששרים את הניגון הזה, מרגישים שלכל נשמה שנשלחת לגוף, כל יהודי שנולד, יש את סיפור הפחד לרדת לעולם הזה, הגשמי והמגושם, ולהכנס לגוף חומרי. אך אמרנו קודם שבמקום אחד כתוב בחסידות שהנשמה מחכה להזדמנות החד-פעמית להשלח בגוף, כי היא צופה את הזכות "להתענג על הוי'" שתצא מכך – להתענג על ה' בעולם הזה, עוד יותר מאשר בעולם העליון.

נשמות 'הרפתקניות' ונשמות של בית

מה ההסבר לשני הדברים ההפוכים שכתובים בחסידות[ד]? כנראה שמדובר בשני סוגי טיפוסי נשמות. יש נשמות שמפחדות מהנסיונות. העולם הזה הוא עולם של נסיונות, כמו עשרת הנסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו, היהודי הראשון (ועל ידי כך בא להיות היהודי הראשון). קשה לעמוד בנסיון, לכן יש נשמות שמפחדות שלא יצליחו לעמוד בו. אבל יש נשמות מטיפוס הפוך, שמחכות להזדמנות להשלח לעולם בשביל "להתענג על הוי'".

למה זה דומה? יש אנשים שמחפשים הרפתקאות (adventures). נותנים לילד כרטיס לאמזונס, יש שם נחשים, יש שם שבטים של קניבלים אוכלי אדם – יש ילדים שרוצים הרפתקאות. אבל יש ילדים שמפחדים מהרפתקאות, הם מעדיפים להשאר בבית. כך, כאשר הנשמה בגן עדן – יש נשמות שרוצות להשאר שם, לא רוצות הרפתקאות, אבל יש נשמות שרוצות הרפתקאות כי הן יודעות שזו הזדמנות-פז להתענג על ה'.

אל תפחד לפול!

מחולל תנועת החסידות הוא רבי ישראל בעל שם טוב. הרבי הרש"ב, שגר כאן ברוסטוב, הוא הדור השביעי לבעל שם טוב – ענין חשוב שהחסידים באותו דור עשו ממנו 'ענין', "כל השביעין חביבין"[ה]. הרבי הוא הדור השביעי מהרבי הראשון של חב"ד, והוא עשה מכך ענין גדול[ו], אנחנו עושים מזה ענין גדול. אבל הדור השביעי הראשון הוא הרבי הרש"ב – הדור השביעי לבעש"ט.

הדור השביעי הוא המשלים את הדור הראשון, הוא המגשים את המסרים-לימודים שחידשו הדור הראשון. מה הלימוד הכי חשוב מהבעש"ט? הוריו הסתלקו כשהוא היה ילד קטן, והדבר האחרון שאמר לו אביו – רבי אליעזר – היה: "שרוליק, אל תפחד משום דבר בעולם, רק מהקב"ה"[ז]. "אל תפחד משום דבר" – זו הצוואה האחרונה שהבעל שם טוב קבל מאביו, ושייכת לכל מי שהולך בדרך החסידות. יש לזה שייכות מיוחדת לרבי הרש"ב, הדור השביעי, כמו שנמשיך להסביר.

כאשר אנחנו שומעים 'לא לפחד משום דבר' אנו נזכרים בסיפור של הבעש"ט כשהיה ילד קטן והוא הלך לבדו ליער – בסיטואציה מאד מסוכנת, כמו ללכת לאמזונס... הוא לא פחד משום דבר. אבל לא לפחד משום דבר אומר יותר מזה – לא רק לא לפחד מחיות טורפות או מאנשים שמתנהגים כמו חיות, אלא גם לא לפחד מהירידות ומהחסרונות באישיות שלך. לפעמים הצדיק נופל – "שבע יפול צדיק וקם"[ח]. אל תפחד מהחסרונות והנפילות שלך – מכל סוגי הנפילה. יש אדם שהיה מאד עשיר ומגיע לפשיטת רגל – זו נפילה. אל תפחד מנפילות, מירידות. הנפילה הראשונה היא ירידת הנשמה לגוף – הכל מתחיל מיום הולדת. אל תפחד להוולד מחדש, להשלח מגן עדן לעולם האפל הזה, אפילו אם אתה מאבד (או שנדמה לך שאתה מאבד) את כל ההכרה הרוחנית שלך. אם אינך מפחד, אתה שייך לקטגורית הנשמות שרק מחכות לרגע בו תצאנה להרפתקה של ירידה למטה וחיים בעולם הזה.

נשיר עוד ניגון שמח [נגנו 'ניעט ניעט ניקאווא'.]

ב. חסיד חכם

להתענג על ה' – בכל יום שיבוא

לרבי הרש"ב יש שיחה[ט] בה הוא מסביר מה פירוש להיות חסיד. כולנו רוצים להיות חסידים – חסידים של הרבי הרש"ב, של הרבי, של כל הרביים, של הבעל שם טוב. בגמרא כתוב[י] שאתה יכול להיות חסיד אמתי ויכול להיות חסיד שוטה, לא חסיד אמתי. הרבי הרש"ב הקדיש שיחה שלמה להסביר מהו חסיד שוטה, ומתוך כך אפשר להבין מה פירוש להיות חסיד אמתי – אנחנו רוצים להיות חסידים אמתיים.

הוא מסביר שחסיד שוטה הוא מי שחושב שאת ה"להתענג על הוי'" האדם משיג אחרי מאה ועשרים שנה בעולם הזה, אחרי שהוא נפטר – הוא חוזר לגן עדן, ממנו בא, ואז הוא נהנה מאור ה'. זו מחשבה של חסיד שוטה, אבל חסיד אמתי הוא אחד שיודע שכל יום בחייו הוא הזדמנות חיים חד-פעמית להתענג על ה'.

נשמה שמשיגה זאת מעונינת לכתחילה להשלח לעולם, לכל יום בחיים – יום של 'היי' וגם יום של 'לואו'. אם אינך מפחד משום דבר, יש לך הזדמנות אלקית להתענג על ה' – בלימוד תורת ה', בתפלה אל ה' ויותר מהכל – עשית מעשים טובים מתוך אהבת ישראל ליהודים אחרים, ולתקן את כל העולם, גם עבור אינם-יהודים.

כתוב[יא] שהעולם עומד על שלשה עמודים – תורה, עבודה (תפלה) וגמילות חסדים. כל אחד מהם הוא הזדמנות, בכל יום בחיים, "להתענג על הוי'" – תענוג שהנשמה יכולה להשיג בעולם הזה. כך חש חסיד אמתי. חסיד שוטה גם מאמין שאפשר להתענג על ה', אבל חושב שאם יזכה יגיע לכך אחרי מאה ועשרים שנה.

השורה התחתונה שאיננו רוצים לחכות – כמו שלא רוצים לחכות אפילו יום אחד, שמשיח יבוא היום, כך רוצים שכל היעודים, כל התענוגים, יגיעו אלינו בעולם הזה היום. לחיים.

ברכת "בכל" – תענוג העולם הבא בכל רגע

כתוב בתחלת פרשתנו, פרשת חיי שרה, לאחר קבורת שרה אמנו במערת המכפלה – "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[יב]. זו תחלת הפרשה שלנו בתורה, "שני", יום ההולדת של הרבי הרש"ב. חז"ל[יג] לומדים מכאן שאברהם טעם את טעם העולם הבא בעולם הזה – הגיע כאן, בחיי חיותו בעלמא דין, ל"להתענג על הוי'". גם יצחק ויעקב – "אין קורין אבות אלא לשלשה כו'"[יד] – זכו לבחינת "כל": ביצחק נאמר "ואֹכל מכל"[טו] וביעקב נאמר "יש לי כל"[טז].

שרש "בכל, מכל, כל" האמור באבות הוא הנאמר בהשלמת כל מעשה בראשית – "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[יז]. בכל פרט של מעשה בראשית נאמר "וירא אלהים כי טוב", אך בכלל, "כל אשר עשה", נאמר "טוב מאד" – מאד הינו אדם הכולל את כל מעשה בראשית ונקרא אדם על שם "אֶדַמֶה לְעליון"[יח]. כשהאדם מתדמה לעליון הוא עושה לו יתברך דירה בתחתונים, הגילוי שהתגלה בסיום מעשה בראשית, כאשר "שכינה בתחתונים היתה"[יט], בסוד "באתי לגני אחתי כלה [אותיות הכל]"[כ]. ורמז: "כל אשר עשה" ועוד "בכל מכל כל" עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – פעולת נשמות ישראל לייחד את ה' בעולם הזה דווקא (לשמה ירדו שבעה רקיעים עד לארץ, והן פועלות בארבע רוחות העולם), וד"ל.

"זקן בא בימים" – המשכה משרש הנשמה לעולם

תחלת הפסוק היא "ואברהם זקן בא בימים" – מה פירוש?[כא] חז"ל מפרשים ש"זקן" היינו "זה קנה חכמה"[כב]. אדם חכם נקרא זקן – הוא לא צריך להיות מבוגר, אלא אדם שקנה חכמה (יתכן שהזקן קטן בשנים – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן וכו'"[כג]). מהי חכמה? כתוב בחסידות ש"החכם עיניו בראשו"[כד] מסוגל לזכור איך היתה הנשמה במקור חוצבה (ב'ראשה'-תחלתה), לפני שנשלחה לגוף (זקן ראשי תבות זוכר קודם נולד[כה]), והוא גם מסוגל לראות את העתיד, "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[כו], לראות מה שתחולל פעולתו בעולם הזה, אליו נשלח מלמעלה. הוא רואה "מאין באת", מאין הוא נולד, וגם "ולאן אתה הולך"[כז], למה אני כאן בעולם, מה יעודי בחיים.

ה"זקן", החכם, נעשה "בא בימים" – מביא אור בכל אחד מהימים שלו, עושה את הימים שלו מוארים. יום פירושו אור – "ויקרא אלהים לאור יום"[כח] – ו"בא בימים" מכניס את אור ה' לכל יום מהימים שלו.

מתוך כך ה' מברך אותו ב"כל" – "והוי' ברך את אברהם בכל", נתן לו את כל הברכות. מה פירוש "כל"? כלות הנפש – שלנשמה יש משיכה לה' ותענוג עליו. זהו עולם של "להתענג על הוי'" כי אפשר להגיע בו לכלות הנפש, "והוי' ברך את אברהם בכל", וזו הסבה – עבור כולנו, בני אברהם אבינו הלומדים ממנו – לבוא לעולם.

נחזור: צריך קודם כל להיות "זקן" – להיות עם חוש מהיכן באת וגם חוש למה באת לעולם – ואז "בא בימים", להאיר אור בכל אחד מהימים שלך. אם יש לך את שני הדברים האלה ה' מברך אותך שתזכה "בכל", שתהיה לך אהבה מוחלטת לה', כמו שלה' יש אהבה מוחלטת אליך – "אני לדודי ועלי תשוקתו"[כט], כל התשוקה שלי היא לה' וכל התשוקה של ה' היא אלי – ממש כמו חתן וכלה. גם נישואין נקראים כלולות, מלשון "כל". זהו המצב של "להתענג על הוי'" בעולם הזה.

חסיד חכם לא מפחד מהרפתקאות

אחרי כל מה שדברנו נכלול עוד דבר. כתוב בזהר[ל], והרבי הרש"ב עצמו מסביר במ"א, שחסיד אמתי היינו חסד בתוספת י, שהיא חכמה – כמו שהסברנו על זקן, "זה קנה חכמה". החסיד, כמו אברהם אבינו, כולו אהבה וחסד – הכנסת אורחים, לימוד דרך ה' לכל העולם – אבל הכל בא אצלו מתוך חכמה, מתוך ראיית השרש וראיית התכלית, העתיד-היעוד.

לאדם עם נקודת חכמה אמתית אומר אבי הבעש"ט – צוואתו לבעל שם טוב – "אל תפחד משום דבר". כתוב "ימותו ולא בחכמה"[לא]. כל הפחדים נובעים מפחד מות, אבל בחכמה אין מות – כתוב "ויחי יעקב"[לב], הוא לא מפחד משום דבר. כל דבר שנופל ממדרגתו נקרא מת בקבלה[לג]. עבור מי שלא מפחד ליפול – לא מפחד מירידה, החל מהירידה הראשונה של הנשמה לגוף – כל ירידה היא הרפתקה, והרפתקה היא הזדמנות להתענג על ה'.

שוב, חסיד היינו חסד, אהבה ועשית טוב לאנשים, יחד עם חכמה (י). העובדה שאינו מפחד משום דבר והוא רוצה להשלח לעולם הזה, בשביל ההרפתקה, באה מה"זקן בא בימים שלו", מנקודת החכמה. כל מי שמפחד לרדת לעולם, מי שצועק 'ויי ויי', הוא מהאינם-חסידים. הם באים מהמח השני, מבינה (ש"מינה דינין מתערין"[לד]), שרש נשמה אחר – פחד מנפילה, פחד מירידה. יחסית, חכמה ובינה הן אין ויש: מי שבבחינת אין זוכר את היותו אין לפני שנשמתו ירדה למטה (כמסופר על הבעטליר הראשון בספורי מעשיות). הוא אינו מפחד מכלום וזוכה לטעום מ"רישא דאין", תענוג אלקי. אך מי שבבחינת יש פוחד מאבדן היש שלו, מאבדן הצורה (התדמית האישית) שלו (והוא סוד ניקוד הצירה בבינה).

לחיים לחיים, שכולנו נזכה להיות חסידים בזכות העבודה התמימה של הרבי רש"ב, ובזכותו ה' יביא משיח לנו ולכל העולם. היום המזל שלו גובר, ביום הולדת "מזלו גובר"[לה]. מהו המזל? כאשר הנשמה יורדת לעולם "משביעין אותו"[לו] – נותנים לו שׂובע של כח למלא את שליחותו[לז] – וזהו המזל שלו, שמאד חזק היום. לחיים לחיים.

יש עוד ניגון מפורסם של הרבי הרש"ב, שנקרא בפי החסידים 'ניגון הכנה'. נסיים בניגון הזה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הנושא של יום הולדת הוא "ירידה צורך עליה" – הגדרת ירידת הנשמה לגוף.
• הירידה מגן עדן לגוף החומרי היא טראומה עבור הנשמה.
• לעתים כתוב שהנשמה צועקת מפחד הירידה ולפעמים כתוב שהיא מחכה בקוצר רוח לרדת. מדובר בשני סוגי נשמות – נשמות חששניות, שפוחדות מסכנות הירידה לעולם הנסיונות, ונשמות הרפתקניות, שמתלהבות מההזדמנות הטמונה בהרפתקה על כל סיכוניה.
• דרך החסידות – כצוואת אבי הבעל שם טוב לבנו – היא לא לפחד משום דבר חוץ מה'.
• דרך הבעל שם טוב מודגשת אצל הרבי הרש"ב, דור השביעי לבעל שם טוב.
• אין לפחד מסכנות חיצוניות, וגם לא מחסרונות האישיות ונפילות האדם.
• מי שלא מפחד – רק מחפש את הרפתקת ירידת הנשמה לעולם – ביום הולדת ובכל לידה מחדש.
• חסיד שוטה חושב שאת ה"להתענג על הוי'" דוחים לאחרי מאה ועשרים שנה.
• חסיד אמתי יודע שכל יום בחיים הוא הזדמנות-פז "להתענג על הוי'" בתורה, בתפלה ובגמילות חסדים.
• אדם חכם – "זקן", "זה קנה חכמה" – מסתכל על שרש נשמתו ("מאין באת") ועל תכלית ירידתה לעולם ("ולאן את הולך") ומכח כך יודע להאיר את ימיו בעולם ולזכות לטעום בעולם הזה מעין העולם הבא.
• "להתענג על הוי'" היינו להגיע למצב של כלולות – לחוש את האהבה המוחלטת שה' אוהב אותי ואני אוהב אותו, "אני לדודי ועלי תשוקתו".
• ממח הבינה נובעים הדינים והפחדים – מי שבבחינת 'יש' פוחד מאבדן הצורה האישית שלו.
• מח החכמה משחרר מכל פחד – "ימותו ולא בחכמה" – מי שבבחינת 'אין' אינו חושש ממאומה.