1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (121)

ד"ה "ויטע אשל" (4)

כ"ט אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו ניגון התעוררות רחמים.

אתמול למדנו פסוק שהוא מביא מקהלת ח, טו: "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש וגו'" והביא עליו את המדרש שאכילה ושתיה במגלת קהלת הם תורה ומעשים טובים. הסתכלתי בפסוק. אמרנו רמז שמתאים לדבור המתחיל, שמדבר על אשל ר"ת אכילה-שתיה-לויה, ואמרנו שכנראה מקביל ל"לאכול ולשתות ולשמוח", ואמרנו איזה גלייך-ווערטל על שמחת הלויה. אחר כך הסתכלתי בפסוק והופתעתי לטובה. נקרא את כל הפסוק: "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו" [הפעם היחידה בכל ספר קהלת שיש את המלה לויה!] בעמלו ימי חייו אשר נתן לו אלהים תחת השמש". יש כן רמז מובהק לאכילה-שתיה-לויה. "והוא ילונו" הולך על הכל, אבל במיוחד למה שסמוך אליו – השמחה. אתמול אמרנו את הווארט שכל אחד שמח בלוית האורח, אבל אחר כך הסברנו שזו השמחה של מצוה בתכלית. היות שהלויה היא שלמות המצוה לא צריך לומר את המלתא דבדיחותא שכל אחד שמח, שמתפטר מהשני, אלא כפי שאמרנו שהלויה היא שלמות המצוה, וכשיש את השלמות יש את השמחה, שזכינו לקיים מצוה. יש את התמימות, כמו שבספירת העמר כעת יש ענין של של "תמימות". זו התחלת צוואת הריב"ש, שכל מצוה צריכה להיות "מצוה תמה", ותמימות הכנסת אורחים היא הלויה.

[הפסוק מתחיל משמחה.] אכן, ראוי לציין שמתחיל מ"ושבחתי אני את השמחה" – השמחה הידועה, ב-ה הידיעה, שמסתמא היא שמחה של מצוה. כמה שוה "השמחה"? משיח. בכלל הרבי כותב שמשיח אותיות יִשמח ויְשמח.

אם כבר מתבוננים בפסוק, יש בו הוי' מילים ו-צח אותיות – המלים הם כפולת יג (יג כפול) והאותיות 7 ברבוע כפול (פעמיים מט). חשבתי שאם מביאים את הפסוק על אשל צריכים לספור את אותיות אשל בפסוק. יוצא שיש בדיוק עשר פעמים – מי שמענין אותו יתבונן אחר כך בפסוק הזה – עשר א, עשר ש (מאד נדיר, ש היא לא אות כל כך שכיחה) ותשע פעמים ל. כלומר, יש עשר אכילות וגם עשר שתיות – הן בשוה – ותשע פעמים לויה. כמה רק זה שוה? 3280. י פעמים חשך. זה כבר אומר דרשני. לא הייתי אומר אם לא הייתי מחשב קודם את כל הפסוק, פסוק גדול, שוה 8280 – י"פ 828, שעולה ד"פ אור. אז כל הפסוק שוה 40 פעמים אור ואותיות אשל בפסוק שוות 10 פעמים חשך. גם אם נוריד את האפסים, חשך הוא 328 ו-4 פעמים אור הוא 828 – המשותף ביניהם הוא 28 בסוף וההפרש הוא בין 800 (או 8000) ל-300 (3000). מה ההפרש בין ארבע אור לחשך אחד? 500. לעניננו היחס הוא בין 40 פעמים אור ל-10 פעמים חשך – ההפרש הוא בדיוק 5000. כלומר, אם מוציאים את אותיות אשל נשאר 5000 – הרבוע הכפול של 50, כמו "תספרו חמשים יום". איך אפשר להסביר את זה? למה האשל הוא החשך והכללות הוא 40 פעמים אור? אם חוזרים לפסוק המקור, שהוא פסוק של ספירת העמר – תקופה שקודם צריך לעשות ליהודי טובה בגשמיות, להאכיל ולהשקות, כמו אברהם אבינו, ואחר כך אפשר לעשות טובה ברוחניות, כדרך אברהם, יסוד דרך הבעל שם טוב, שיש "ויטע אשל" ואז "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". ההגיון הוא כמו הבריאה, "ברישא חשוכא והדר נהורא" – חושבים שזה קודם רע ואחר כך טוב, אבל לא נכון. כתוב שה' ראה את האור כי טוב, אבל לא כתוב שראה את החשך שהוא רע. אדרבא, החשך הוא הרקע לאור. כמו שדברנו ביסוד שביסוד, הילולת הרמח"ל, שהמגיד לפני שהיה יוצא לדרוש דרוש בחסידות היה פותח את הקל"ח פתחי חכמה – בכתב יד – מסתכל, סוגר ואומר "ברישא חשוכא והדר נהורא", זה החשך שלפני החסידות. לא חשך שלילי, אלא רקע לחסידות. כמו שאברהם אבינו נתן לאורחים אוכל, בלי שיודעים שצריכים לברך – זה מצוה, טוב מאד, אשל בגשמיות, אבל מבחינה רוחנית האורח עדיין בחשך, עם כל מה ששבע מהסעודה הטעימה. ???קטיעה בווליום??? בעל כרחו כאילו הוא החדיר בו את האור, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" הולך על אברהם אבינו, ש"אברהם התחיל להאיר". גם אברהם אבינו עצמו פועל בדרך הבעל שם טוב, שמתחילים מחשך טוב – חשך שהוא רקע ומכשיר את הקרקע להארת אור – איזה חשך זה? שעושים טובה בגשמיות. אחר כך אפשר להאיר אור, "ויאמר אלהים יהי אור". אמרנו שההפרש הוא 5000 – 200 פעמים "יהי". בכל אופן, כל זה רמז בכך שאותיות אשל בפסוק הן 10 פעמים חשך בעוד כל הפסוק כולו אומר אור – 40 אור – וההפרש הוא 5000, 200 פעמים "יהי".

[מה החידוש של הרמח"ל שהוא רקע לחסידות?] בלשונו, החידוש שהבין שכל הקבלה היא רק משל ויש נמשל. הוא ראה בעצמו הראשון שהסביר את הנמשל. מי היה החסיד הכי גדול שלו? הגר"א, שגם השתמש בביטויים אלה, עד שאמר שלא היה בטוח שמהרח"ו הבין את הנמשל של רבו, עד שהגיע לדרוש "פסיעותיו של אברהם אבינו" ושם היה בטוח שהוא הבין את הנמשל. אבל ההסבר שלו הוא עדיין בגדר חשך ביחס לחסידות, שהיא האור, הנמשל באמת, להביא את האור עצמו. יש משל שרשב"י ספר על המלך והאר"י צייר-צלם את המלך אבל הבעל שם טוב הביא את המלך עצמו. [לומדים את הספרים שלו?] אמרנו שהבעל שם טוב שבח אותו מאד, אמר שהוא ניצוץ של משיח, אבל בחב"ד לא כל כך למדו. אמרנו שיש כמה סיפורים, ושהזכות הכי גדולה שהיה הכי נרדף מכולם. כתוב "והאלהים יבקש את נרדף" – הוא היה הכי נרדף.

שוב, כתוב שכל האכילה ושתיה וקהלת מדברים בתורה ומעשים טובים – אכילה הוא ענין התורה ושתיה ענין המצוות:

דהנה כתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי וגו' דקאי ["לחמו בלחמי"] על לימוד התו' שהתו' נק' לחם וכמ"ש ותורתך בתוך מעי [נבלעת במעים כמו לחם. צריך שהיא תבלע טוב, כפי שהוא יסביר בהמשך – זה רק במי שלומד על מנת לקיים, אוכל ושותה, ורק אז האכילה נבלעת באיברים.], דכשם שהלחם הוא מזון הגוף הנה כן התו' היא מזון הנפש [בחינת מן. כתוב ש"לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן" – מן הוא מזון היולי, על "מן הוא" כותב רש"י שהוא "הכנת מזון". המן ירד בזכות משה רבינו, רעיא מהימנא, הרועה הנאמן שמוריד אוכל – לחם אבירים – והוא מוריד תורה. כדי לקבל תורה צריך לאכול את המן.] והנה במזון הוא שהמזון פועל התקשרות הגוף בהנפש והתפשטות כחות הנפש באברי הגוף [הוא חוזר על הדו-לשון כמה וכמה פעמים בהמשך, מאד משמעותי. כשאוכלים משהו יש שתי תנועות, על דרך "רצוא ושוב", והוא מתחיל דווקא מכך שהגוף מתקשר לנפש – דרך עליה, שהגוף הגשמי עולה להתקשר בנפש. האוכל הוא גשמי, וברגע שאני אוכל משהו זה פועל על הגוף שלי שמשתוקק לעלות ולהתקשר לנפש, למקור הרוחני שלו. אז, כאשר הגוף מתקשר בנפש, זה אומר שיש התפשטות הנפש באברי הגוף – יש כאן "שוב", שכחות הנפש יורדים וחודרים לתוך הגוף, כל כח וכח לאבר המסוים שהוא שייך אליו. שוב, הוא חוזר על הביטוי כמה פעמים, בלי להסביר אך כל פעם אומר אותו דבר – כשאוכלים יש התקשרות הגוף בנפש ואחר כך התפשטות כחות הנפש בכל אברי הגוף. (הנפש אוכלת.) אכילה היא גם האכלה. (זה יחוד.) ודאי, אבל מה קורה כשאדם אוכל? תהליך – התקשרות הגוף והמשכת הנפש.], וטעם הדבר מה שהאדם שהוא גבוה במעלה מכל הנבראים [בסדר דצח"מ, שהוא המדבר שלמעלה מהכל.] יקבל חיותו ע"י המזונות דצומח וחי שהם למטה מהאדם במדריגה [למה זה הסדר?], הוא כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם [אדם לא חי על הלחם הגשמי.] כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם [אמרנו אתמול ש"מוצא פי הוי'" שוה כל המספרים מ-1 עד 22, שהם בעצם אותיות לשה"ק בהן ה' בורא כל דבר – הוא חי מהרוחניות, מהאותיות, כמו שכתוב בתניא שה' בורא הכל באותיות.], והיינו שאין הלחם הגשמי מחי' את האדם אלא המוציא [כנראה טעות וצ"ל 'המוצא'.] פי הוי' שבלחם שהם המאמרות המהווים ומחיים את גשמי' המאכלים והמשקים ["תדשא הארץ" בצומח, "תוצא הארץ" בחי, "ישרצו המים בדגים" וכו' – כל המאמרות בהם ה' ברא את הצומח והחי. המאמרות האלה מחיים את האדם. הוא לא כותב, אבל כל המאמרים האלה לפי סדר התורה היו לפני "נעשה אדם". יש כלל גדול שכל דבר קודם בזמן הוא גם קודם במעלה – יש לו משהו שקודם במעלה. הוא הולך להסביר כעת שיש איזו קדימה ב"מוצא פי הוי'" שיש בתוך הצומח והחי, שיותר מה"מוצא פי הוי'" שמהוה ומחיה את האדם עצמו, לכן יש בו כח לקשר בין הנפש והגוף ולהוסיף באדם חיות.] שפועלים [שוב חוזר על הסדר, יותר בקיצור:] התקשרות הגוף בנפש והתפשטות הנפש בגוף [צריך להתבונן בשני הפעלים כאן – קודם צריך "התקשרות" מלמטה למעלה ואז "התפשטות" מלמעלה למטה. כנראה שבכל הקשר של התקשרות זה ככה, כמו התקשרות של חסיד לרבי – קודם צריך התקשרות של החסיד לרבי, מלמטה למעלה, ואז התפשטות של אור הרבי לתוך החסיד כדי להפעיל את כל החושים והכחות של החסיד גופא. כלומר, שאור הנפש מתפשט לתוך האברים ומפעיל את הכחות והחושים שלו, הראיה והשמיעה וכו'. קודם התקשרות מלמטה למעלה ואחר כך התפשטות וחדירה מלמעלה ללמטה.] שהם למע' במדריגה מהמוצא פי הוי' דמאמר נעשה אדם שבאדם [בכל אחד – גם לי ולך – יש מאמר, אותיות שמחיות גם את הגוף, מאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". מצד התוכן, פנימיות, ודאי ש"נעשה אדם כצלמנו בדמותנו" יותר מ"תדשא הארץ", "תוצא הארץ" ו"ישרצו המים" – זו גולת הכותרת של מעשה בראשית. אבל מצד המקיף – סובב, לשון סיבה – המאמרות ההם קדמו למאמר "נעשה אדם" ויש בהם מעלה יותר ממעלת האדם, רק מצד הסדר. סימן שגם הצומח למעלה מהחי – קודם כתוב "תדשא הארץ", ביום שלישי. הכי גבוה בשרש הם הצמחים – תזונה צמחונית. אחר כך דגים, אחר כך עופות (בתוך "ישרצו המים" גופא הם מאוחרים יותר), אחר כך בשר בהמה – זה הסדר. ???חסרות כמה שניות???. על פי פשט, אם אדם חלש הוא רק שוקע ויורד בתוך עצמו. הדבר הראשון כשמקבלים איזו תוספת, מזריקים איזו אנרגיה, הוא מתעורר – ההתעוררות היא שהוא עצמו שואף גם לחיות, וגם מתאוה למקור שלו, כמו שכתוב בתניא על "נפשי אויתיך", מתאוה להיות מחובר. זה רק אם יש לו כח, "בראשית ברא" – היות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת ה', כמו שכותב הרמב"ם. אם הגוף חולה אין לו כח להתבונן. ברגע שמתחיל להיות בריא – טבעי שהגוף רוצה את הנפש. צריך איזה כח מינימלי בשביל לבטא את הרצון, לרצון באמת, ללכת. היום בערב ר"ח סיון – חוש ההילוך, "הליכות עולם לו". הילוך הוא ללכת לאיזה יעד, איזה כיוון, ולשם כך צריכים כח. שוב, אם המזון, השרש שלו, יותר גבוה מאדם – הוא מעורר באדם את הרצון להגיע למשהו יותר עליון, גם לחזור לשרש שלו. היו צדיקים שהיו מכוונים את השם הפרטי של הדבר – זה השתלשלות בצירופים וגימטריאות מהמאמר הכללי שממנו הדבר מתהוה.], דכללות הנבראים נחלקים בד' בחינ' ומדרי' דצח"מ הנה המדבר הוא למטה מצו"ח [על פי פשט המדבר הוא הכי גבוה, אבל יש משהו ש"עולם הפוך ראיתי" – שמי שהכי גבוה הוא הכי למטה, שהמדבר למטה מצומח וחי.] דשרש המדבר הוא מעולם התקון [אמרנו שבספירה שם מה בא לתקן את שם בן, האדם בא לתקן את הבהמה – המדבר הוא מעולם התיקון, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", "כי בצלם אלהים עשה את האדם". מדבר עולה "צלם אלהים". גימטריא חשובה מאד – יש הרבה פירושים למה קוראים לאדם מדבר, אבל ברמז זה כי שוה "צלם אלהים". התחלנו חומש "במדבר", התורה נתנה במדבר – לכאורה מדבר הפוך מאדם מדבר, המדבר הוא שממה ואדם מדבר שייך לישוב. במדבר אין צמיחה. בכל זאת, התורה מתקיימת רק במי ששם עצמו כמדבר שהכל דשין עליו – שייך לשפלות שלמדנו עליה במאמר הקודם. (שאלה שלא שמעתי.) מתלבשת באדם רק הארה בעלמא. שם עב הוא העצם, ושם מה הוא הארה בעלמא. שם סג מורגש בתוך ה-בן, שרש התהו מורגש בו, אבל ה-עב לא מורגש בתוך ה-מה – שרש הנשמה הוא כמו העלם שאינו במציאות, יתגלה רק לע"ל. כשיתגלה לעתיד לבוא שם מה יתבטל לגמרי, כך כתוב.

שוב, הוא אומר שהאדם המדבר הוא מעולם התיקון, אחרי השבירה והתיקון.], משא"כ הצומח וחי דשרשן מעולם התהו שקדם לתקון [כמו שאמרנו שעיקר הווארט מי קדם – מי שקדם, אפילו בזמן, סימן שקדם גם במעלה. כל קדימה מצביעה גם על קדימה במעלה – זה הכלל. אם התהו קדם לתיקון, סימן שגם יש בו משהו יותר קדום ונעלה.], והענין הוא דהנה התהוות היש הוא ע"י שהי' שבירת הכלים דתהו שכשנשברו ונסתלקו האורות ונפלו השכרי כלים למטה בנוגה נעשה בחי' יש [עולם התהו נשבר, האורות נסתלקו והתעלו למעלה, ושברי הכלים שנותרנו נפלו למטה לתוך ה'ממשלה' של קליפת נגה – ערבוביא של טוב ורע.] כי הנה פי' שבה"כ היינו שבירת האותיות [כעת מתחיל נושא חדש, נשאיר לשיעורים הבאים. אומר שהדוגמה לשבירת הכלים היא כמו שבירת מילה – נושא שהרבי הרש"ב מאריך בו – ומשתמש במלה "ברוך", כמו בהרבה פעמים. לארבע האותיות יחד יש משמעות, אבל כשאני מפריד את האותיות כבר נאבד הכל, האור מסתלק, ונשאר רק חומר הגלם – האותיות עצמן, כל אחת בפני עצמן. היות שפעם האותיות היו מחוברות יש 'רשימו' – סוד גדול. יש איזה רשימו בתוך האותיות מהמשעות שהסתלקה – זה עיקר החיות שמקבלים כשאוכלים את הצמחים והחי, הניצוצות שנפלו בתוך שברי הכלים.] שהאותיות הם כלים, וכמו עד"מ למטה כשהאותי' הן מצורפות שהן ב' או ג' אותי' יחד אז הן תיבה אחת שהיא כלי ובית קיבול לאיזה השכלה, כמו תי' ברוך שפי' בל"א געבענטשט או גילויבט, והוא האעור שמלובש באותיות אלו, אמנם כ"ז כשהאותי' מחוברים ומצורפים יחד, אבל כאשר מתפרדים האותיות זמ"ז הב' בפ"ע והריש בפ"ע והוא"ו בפ"ע והך' בפ"ע אזי בכל אות ואות בפ"ע אין נמצא מלובש שום שכל משכל ההוא שהי' מלובש בהתי' ההיא וזהו"ע שנסתלק האור מהכלי עד"מ, רק מ"מ איזה רשימה וניצוץ מהאור נשאר בכל אות, מאחר שהיו מיוחדים ומחוברים תחלה יחד בצירוף והי' בהם אור השכל גם שנסתלק נשאר רשימה ממנו בהאותי', וכמו עד"מ כלי מלא בשמים הכלי קולטת את הריח מן הבשמים שאפילו לאחר שלוקחים ממנה את הבשמים נשאר ריח בהכלי, כך עד"מ האותי' גם לאחר שנסתלק מהם אור השכל מ"מ נשאר בהם רשימה וניצוץ מן האור, אבל מ"מ הוא רק ניצוץ ורשימה בעלמא אבל עצם האור נסתלק מהכלי, והנמשל מזה יובן למע' בכלים דתהו שתחלה האיר בהם האור דתהו וכשנשברו הכלים נסתלק האור ורק רשימה וניצוצות מהאור נשארו משבה"כ, ומשברי הכלים האלו נעשה בחי' היש דבי"ע, וכמו בכלים גשמי' הרי הכלי הוא בטל וטפל לגבי היין או האוכלין שבתוכו, ולכן אי' במשנה בשבת פרק המצניע המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפלה לו, הרי שהכלי טפלה ובטלה למה שבתוכה, משא"כ כשנשבר נעשה חרס בפ"ע, וכך עד"מ למע' כשהאור מלובש בתוך הכלי אז הכלי הוא בבחי' ביטול ממש לגבי האור, וזהו"ע ע"ס דתקון דאיהו וגרמוהי חד שגם הכלים הם אלקות ממש כי הם בבחי' ביטול לגמרי לגבי האוא"ס המלובש בהם, משא"כ בתהו שנשברו הכלים ונסתלקו מהן האורות הוא כמו עד"מ למטה הכלי כשנשבר נעשה חרס בפ"ע ואינו בטל עוד להיין, וכך ע"י שבירת הכלים שהם האותי'