אותיות בסדר השתלשלות

אור ל-יז תמוז תשמ"ג – בני ברק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סקירת המבנה ושיטתו

דף זה הוא דוגמה של סדר השתלשלות מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין. יש כאן את כל המערכת, כל המדרגות שמוסברות בחסידות. שלש מדרגות הראשונות עדיין בגדר אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון. בספרי הקבלה כתוב בפשטות שקודם יש אור אין סוף ואחר כך יש צמצום, כך מתחיל העץ חיים[ב]. לגבי אור אין סוף עצמו לא כתוב כלום בעץ חיים. יש עוד ספרי קבלה.

זו הקדמה על מנת שנוכל להבין את מה שכתוב כאן. מאחר ובפעם הקודמת התקשנו קצת בכל מיני מושגים ראיתי לנכון שנעבור על סדר ההשתלשלות בקיצור. כאן יש בקיצור נמרץ עיקרי המדרגות של הקבלה והחסידות, איך שהעולמות משתלשלים. התחלנו בקיצור להסביר שעץ חיים, ספר היסוד של הקבלת האריז"ל, מתחיל מכך שיש אור אין סוף בתחלה ואחר כך ה' מצמצם את אור אין סוף. ספר עמק המלך, שהוא גם תלמיד האריז"ל, הוא היחיד שמביא שיש כמה מדרגות באור אין סוף. על פי פשט אור אין סוף הוא דבר פשוט לגמרי, אחדות פשוטה, ולכן לא כל כך יתכן לומר שיש בו מדרגות, ובכל זאת אף על פי כן ישנן מדרגות אפילו באור אין סוף, משום שאור אין סוף אינו עצמותו יתברך. הוא לא ה' ממש, הוא אור אין סוף שלו לפני הצמצום הראשון, ולכן יתכן שאפילו בו ישנן מדרגות.

ריבוי המדרגות מקרב

יש מהרשב"א ביטוי "נמנע נמנעות"[ג], שהדבר היחיד שאפשר לומר על ה' בעצמו הוא שאין אצלו שום דבר נמנע. כלומר, כל מה שההיגיון שולל – מצדו יתברך הכל אפשרי. דבר נמנע פרושו פרדוקס, שלא יכול להיות, וה' הוא "נמנע הנמנעות" בגלל שאין אצלו נמנע – הוא נמנע מכך שדבר יהיה נמנע ממנו. הרשב"א כותב בתשובה אחת שזהו הדבר היחיד שאפשר לומר על ה'. בחסידות חב"ד מביאים רבות ביטוי זה[ד]. "נמנע נמנעות" קשור גם למונח נשיאת הפכים של שני הפכים בנושא אחד.

בדרך כלל כתוב שיש שלש מדרגות באור אין סוף שלפני הצמצום, זו הנקודה הראשונה כאן. עשינו כאן כב מדרגות מקבילות ל-כב האותיות, מהדרגה הגבוהה ביותר ועד לדרגה הנמוכה ביותר, שהיא עולם העשיה. נדמה לי שאולי הסברנו בפעמים הקודמות, שכאשר מתחילים ללמוד קבלה אפשר לקבל בדיוק את הרושם ההפוך מהנכון ומהאמת. האמת היא שכל מטרת הלימוד היא לקרב את הנפש לה' יתברך ומי שמתחיל ללמוד יכול לקבל בדיוק את הרושם ההפוך. הרי יש כל כך הרבה עולמות באמצע שכביכול עכשיו הוא רחוק מאוד. הרי על פי פשט אתה נמצא בעולם, אתה עומד בתפלת שמונה עשרה ומתפלל לקב"ה, ואין שום דבר באמצע. כך הוא על פי פשט. אפילו לפי הרמב"ם[ה], על פי השכל הפשוט, שיש שלשה עולמות, שהם כמו שלשת העולמות התחתונים כאן, מושגים לפי השכל האנושי שגם הרמב"ם מסביר אותם, אבל חוץ מהם יש ה' וזה הכל. אם כן, פשוט: אחת, שתים, שלש, ה'. אין יותר מזה.

כך הוא על פי שכל, אבל כאן במקום שלש מדרגות פשוטות למטה של שלש עולמות יש לנו מערכת גדולה מאוד. לכן אפשר לקבל רושם כאילו שהיא מפרידה חלילה, אבל באמת לגבינו כל המדרגות שעד סוף עולם האצילות הן כולן אור אלקי, אַיִן שאינו חוצץ, מפסיק ומפריד חלילה בינינו לבין ה'. בדיוק להפך, הוא זה שמאפשר את החיבור והדיבוק הדבקות בין הנשמה לבין עצמותו יתברך. כל מטרת הקבלה היא לחבר כל המדרגות הללו. אלו מדרגות של דבקות.

לכן בלי המדרגות האלה, אחרי שאתה עולה לעולם הבריאה בשכל, כמו אצל הרמב"ם, אפילו שאין לך שום דבר חוץ מה' – ה' באמת רחוק, בגלל שהוא אין סוף ואין שום אפשרות להתקרב כביכול. מה שאין כן מטרת הכל היא לקרב. זה נקרא דבקות.

עוד פעם, בתור הקדמה אנחנו מתחילים ללמוד כאן דף בו כתובה בקיצור נמרץ כל ההשתלשלות. זו הקדמה בשביל להיכנס ללמוד בעיון, בגלל שבפעם הקודמת התבלבלנו קצת עם כל מיני מדרגות, וכאן הן כתובות פחות או יותר בפשטות.

עיקרון ההדרגה של עשר הספירות

אז שוב, נתחיל: יש פה כב מדרגות, מתחלה עד סוף, שמקבילות ל-כב האותיות מ-א ועד ת. בכל מדרגה יש את ענין עשר הספירות רק שהיחוד של עשר הספירות בכל מדרגה הוא אחר לגמרי. ספר יצירה הוא הספר הראשון של חכמת הנסתר ובתחלתו כתוב שישנן "עשר ספירות בלי מה" ו-כב אותיות היסוד. כלומר, המרכיבים של חכמת הסוד, של הפנימיות, הם 10 ו-22. לעניננו, כב האותיות הן המשכות מדרגה לדרגה, מעולם לעולם. אות מלשון "אתא בֹקר"[ו], זו הופעה חדשה של אותו דבר שהיה קודם במדרגה יותר גבוהה[ז]. למשל, בפשטות, כתוב בתיקוני זוהר[ח] שכל עולם הוא כמו חותמת של העולם של העולם שלמעלה ממנו. כלומר, כל דבר עובר למצב חדש לגמרי. לא שבעצם יש משהו חדש, אלא שכל מה שהיה קודם נמשך ומקבל פנים חדשות, צורה חדשה. זה שכל אות נמשך ומקבל פנים חדשות – נקרא אות, מלשון "אתא בֹקר". אם כן, כל ההשתלשלות כאן היא לפי סדר כב האותיות שכל אות בעצם מגלה בדיוק מה שהיה קודם, רק בצורה חדשה באיכות חדשה ואחרת מהאיכות הקודמת.

כאמור, בכל מדרגה ומדרגה יש את סוד עשר הספירות, אפילו במדרגה הכי גבוהה שנקראת כאן 'יחיד', כמו שנסביר, גם ישנן "עשר ספירות הגנוזות במאצילן"[ט]. בכל פעם הספירות יורדות ויורדות. בכל עולם ועולם יש שוב עשר ספירות, רק שהאיכות, התפיסה, איך לתפוס ולאחוז בעשר הספירות היא אחרת לגמרי מעולם לעולם. כמו שאומרים ש'זה עולם אחר', שהעולם תחתון לגבי העולם שלמעלה ממנו בטל ומבוטל מצד העולם היותר גבוה.

העולם התחתון יותר, המדרגה היותר תחתונה, הרבה יותר מרגיש את עצמו כיוון שהוא יותר רחוק מהמקור. עיקר הרגשת היש הוא בשלשת העולמות התחתונים, בהם ישנה ממש הרגשת היש. בכל זאת, המושג עשר ספירות נעשה יותר ויותר בולט, יותר ויותר ממשי, כאשר הוא יורד. בכל מדרגה יותר גבוהה הספירות לגמרי בטלות, במיוחד בשלש המדרגות העליונות שלפני הצמצום. אור אין סוף הרי הוא אחדות פשוטה, ובשביל למצוא בתוכה עשר ספירות – זהו רז, נמנע, כמו פרדוקס נושא הפכים. כל המדרגות האלה בעצם אחדות פשוטה ואם אומרים שיש שם "עשר ספירות הגנוזות במאצילן" זהו רז, דבר שהשכל לא תופס כלל, איך יכולות להיות שם עשר ספירות. בכל זאת, ה' נושא הפכים לכן אפילו שם יש שורש של עשר ספירות. ככל שיורדים יותר ויותר מתגלה ענין זה של עשר ספירות.

שוב, יש כאן כב מדרגות של השתלשלות ובכל מדרגה יש את ענין עשר הספירות, ובכל זאת אם מתייחסים לעולם שלם, כמו עולם האצילות המתוקן, שכאן הוא מאות י' ועד אות ק', הוא בדיוק עשר מדרגות מתוך ה-כב, אפשר לזהות כאן בו יחסית עשר ספירות.

למשל, האות צ', המדרגה ה-יח, היא פרצוף זעיר אנפין, שבדרך כלל היא כנגד מדות הלב – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. אם כן, בדרך כלל המדרגה הזו שייכת לספירה מסוימת. מדרגות נ' ו-ס' הן כנגד אבא ואמא, חכמה ובינה, ובכל זאת בכל מדרגה כאן יש את כל עשר הספירות, בגלל שהמדרגות כאן הן פרצופים שלמים שבכל אחד יש את הכל. היחס ביניהם יכול להיות דומה ליחס בין הספירות, קצת דיברנו על כך בפעם הקודמת. עיקר הקבלה הוא יחס, שיש את הכל בתוך כל פרט ובכל זאת היחס בין הכללים הוא בדיוק כמו היחס שבין הפרטים.

סקירה כללית – עולמות, נשמות, אלקות

שוב, יש כאן כב מדרגות של השתלשלות והן מחולקות כאן לשלישיות, שלש שלש, חוץ מהמדרגה ה-יג, האות מ', שתופסת מקום בפני עצמה. יש כאן שבע פעמים שלש, כא, והמדרגה ה-יג משלימה ל-כב מדרגות. לפני שנסתכל על הפרטים נסתכל על הכללים: שלש המדרגות הראשונות הן אור אין סוף לפני הצמצום. הביטוי הוא "לפני הצמצום הראשון".

אצל הבעל שם טוב יש מושג עיקרי שהזכרנו כמה פעמים, שכל כוונה שלמה צריכה לכלול שלשה ממדים – עולמות, נשמות, אלקות. הוא נמצא באגרת הקודש שכתב הבעל שם טוב לגיסו, רבי גרשון קיטובר, שהיה בארץ. עיקר הסוד שהוא מוסר לו הוא שכל כוונה צריכה לכלול שלשה ממדים – עולמות, נשמות, אלקות – ועיקר עבודת האדם הוא לחבר את שלשת הממדים האלו[י].

מהם עולמות, מהן נשמות ומהי אלקות – אלו גם מושגים יחסיים. אפשר לומר שהעולמות כוללים רק שלשת העולמות התחתונים ושנשמות הן אצילות; יש אפילו פירוש עוד פחות מזה, שעולמות הם רק עשיה ויצירה, בריאה היא כבר נשמות, ואצילות היא אלקות; אפשר להרחיב קצת יותר ולומר שכל שלשת העולמות התחתונים, שהם בגדר יש נפרד, עולם מלשון העלם, כמו טבע שהאור נעלם בתוכו, ולכן הם נקראים עולמות. אצילות היא כבר נשמות – שרש כל הנשמות מהאצילות – וכל מה שלפני אצילות הוא אלקות. זה פירוש קצת יותר רחב; ואפשר לומר הרבה יותר מזה, וכאן אנחנו תופסים את הפירוש הרחב והאמתי ביותר, והוא שכל מה שנמצא מהעולם הראשון, שנקרא א"ק בכתבי האריז"ל, עד למטה-מטה, עד עולם העשיה הגשמי שלנו – הכל נקרא עולמות, ואילו אור אין סוף שלפני הצמצום נקרא אלקות, ורק זו האלקות האמתית.

לפי התרשים שלנו: ממדרגה ז' עד ת' הכל נכלל בעולמות, ואפילו מה שנקרא בלשון הקבלה א"ק הוא בגדר עולם; שלש המדרגות העליונות כאן הן אלקות, אור אין סוף ממש כמו שהוא לפני הצמצום הראשון; ויש כאן עוד שלש מדרגות באמצע שהן ממוצע בין אור אין סוף שלפני הצמצום ובין העולם הראשון שנקרא א"ק. מדרגות אלו הן בסוד הנשמות, והן כוללות את מדרגות ד' ה' ו':

נקרא מה שכתוב בצד ימין של הדף: שלש המדרגות א-ב-ג שלפני הצמצום הן אלוקות ממש. בתוך האלקות יש שלש מדרגות, א' ב' וג', כמו שנסביר בפרטיות. כלומר, אפילו בתוך האלקות יש כבר שלש מדרגות, כנגד 'עולמות-נשמות-אלקות' שבאלקות. למה הכל כאן מתחלק לשלש? משום שכל פעם שיש חלוקה לשלש היא בפרטיות כנגד 'עולמות, נשמות, אלוקות'. אבל בכללות שלש המדרגות שלפני הצמצום הן אלקות.

אם כן, מהצמצום הראשון ישנן עוד שלש מדרגות שעדיין לפני הגילוי של העולם הראשון. הן נקראות צמצום-רשימו-קו, מדרגות ד' ה' ו'. שלש המדרגות שלפני הצמצום נקראות בלשון החסידות יחיד-אחד-קדמון (תכף נסביר אותן); אחר כך יש עוד שלש מדרגות מהצמצום עד אדם קדמון. הצמצום הוא ענין בפני עצמו, כמו שנסביר מהו, ויש רשימו, רק רושם אור האין סוף שנשאר אחרי הצמצום, ויש אחר כך בקיעת הקו – קו דק של אור אין סוף שבוקע.

התכללות חוזרת של המדרגות

אנחנו עושים כאן חזרה על כל מושגי החסידות הראשונים. אמרנו ששלש המדרגות הראשונות (א' ב' ג') הן כנגד אלקות. אחר כך שלש המדרגות הבאות (ד' ה' ו') הן כנגד הנשמות. נשמות הן ממוצע בין אלקות לבין עולמות, כמו שכתוב כאן בצד ימין, רק שגם לגבי הנשמות ישנן שלש מדרגות, שהן כמו 'עולמות-נשמות-אלקות' שבמדרגת הנשמות שבכלל. אחר כך ממדרגה ז' עד הסוף – הכל עולמות, רק שיש בהם בכללות שלשה מיני עולמות – לפני האצילות, האצילות ועולמות התחתונים. כלומר, יש את העולמות שנקראים בלשון הקבלה "עולמות האין סוף" שלפני האצילות; אחר כך עולם האצילות, מושג שני; ואחר כך שלשת העולמות התחתונים שיש בהם הרגשת היש הנפרד.

ולחלוקת העולמות בפרט: אותיות ז' ח' ט' הן כנגד עולמות האין סוף שלפני תיקון האצילות; עולם האצילות עצמו כולל את אותיות י' עד ק' – כולן מדרגות של פרצופים בעולם האצילות. אצילות הוא עולם מתוקן הבא לאחר שהיתה שבירה. תיקון השבירה נקרא עולם האצילות המתוקן, ולפניו הכל בגדר עולמות אין סוף; שלשת העולמות התחתונים הם כנגד האותיות ר' ש' ת'. התכללות כל שלש מדרגות העולמות האלו היא כך: אדם קדמון, עקודים ונקודים הם בבחינת 'אלקות שבעולמות'; אצילות היא 'נשמות שבעולמות'; ובריאה-יצירה-עשיה התחתונים הם בבחינת 'עולמות שבעולמות'.

ביתר פרטיות, מדרגות ז' ח' ו-ט', עליהן אמרנו שהן 'אלקות שבעולמות', אלו בכל זאת שלש מדרגות, וממילא יש כאן התפרטות נוספת – אלו 'עולמות, נשמות, אלקות' שבתוך 'אלקות שבעולמות'. כל הטכניקה של הקבלה היא הרבה פרטיות, הרבה פרטים, זאת אומרת לתפוס איך המושגים הכלליים מתפרטים יותר ויותר, כמו למשל ההתפרטות בספירת העומר לחסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכך הלאה. עיקר התיקון הוא התכללות של מדרגה אחת בתוך השניה, וכך כמה וכמה פעמים. אם כן, יצא לנו שמדרגות ז' ח' ו-ט' הן 'עולמות, נשמות, אלקות' שב'אלקות שבעולמות'; אחר כך ממדרגת י' ועד מדרגת ק' – הכל מדרגות בעולם האצילות.

מהן מדרגות ז' ח' ו-ט'? א"ק ושני עולמות שבינו לאצילות המתוקנת, שנקראים בלשון הקבלה עולם העקודים ועולם הנקודים. נקודים זו מדרגה ט', והיא עולם התהו שנשבר, ולכן מיד אחריה מתחיל תיקון השבירה במדרגה י'. י' היא האות הראשונה בשם הוי', וזהו אחד הסודות להתחלת שם הוי' באות זו – היא התחלת שורש התיקון. כמו שהאות א' היא ההתחלה הכללית, תחלת הכל, כך האות י' היא תחלת התיקון ושורשו. לכן לפעמים האות י' חשובה אפילו יותר מ-א', כמו בשם הוי'.

"כד אתתקן רישא דעמא"

תחלת התיקון ועיקרו תלויים בתיקון הראש. תיקון הראש נקרא תיקון הכתר, מה שלמעלה מטעם ודעת, תיקון העל-מודע, שגם בו יש שלש מדרגות. בקבלה נקראות מדרגות אלו ג' רישין שבכתר[יא]. כאמור, כל אחד כאן הוא פרצוף שלם הכולל בתוכו עשר ספירות, רק שבעולם התהו שנשבר כל אותן הספירות היו בבחינת תהו, לא היה תיקון. בתהו לא היו עתיק ואריך שני פרצופים שונים, כל שכן שרדל"א לא היה פרצוף בפני עצמו. הכל היה כתר שכלל בתוכו עשר ספירות, כאשר חמש הספירות העליונות של הכתר בעולם התהו הן השורש של עתיק, וחמש הספירות התחתונות בעולם הנקודים הן כמו השורש של אריך[יב]. אבל לא היו שני פרצופים שאחד מתלבש בתוך השני. התלבשות גורמת למצב של יציבות, תיקון ואיזון ובעולם התהו לא היה תיקון בכתר. כתוב[יג] שעל אף שהכתר לא נשבר בכל זאת יש בו שרש לשבירה. כיוון שהכתר לא היה מתוקן לכן לא היתה כל השבירה. על כך כתוב בזוהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[יד], שאם הראש של העם מתוקן – כל העם מתוקן, ואם הראש של העם לא מתוקן – אף אחד לא מתוקן, ואז יש התמוטטות בתוך העם.

"רישא דעמא" פרושו ראש העם, כמו ראש הממשלה. אם ראש הממשלה בסדר – כולם בסדר, ואם לא, אם יש התמוטטות בתוך העם – אף אחד לא בסדר. אפילו שראש הממשלה לא מתמוטט, זה לא בגלל שהוא בסדר אלא בגלל שהוא פשוט מחוסן, אבל הוא לא בסדר ולכן כולם מתמוטטים. זו כוונת דברי הזוהר. התמוטטות בעם נקראת עולם השבירה, ואפילו שהכתר לא נופל ולא נשבר עיקר החיסרון ועיקר הבעיה, כמו שאומרים, הוא בתוך הכתר, שלא היה מתוקן. אילו היה מתוקן שום דבר לא היה נשבר ולא היה מתמוטט.

לכן תחלת התיקון היא בכתר, ב-ג' רישין שבו. תחלת תיקון הכתר הוא שיהיו שני פרצופים, לא אחד, שנקראים עתיק ואריך, עונג ורצון, אבל ביתר פרטיות יש בעצם שלשה – "תלת רישין... דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא"[טו]. השמות שלהם הם רדל"א (רישא דלא אתידע), גלגלתא ומוחא סתימאה. אלו ג' רישין שבכתר[טז]. הכתר עדיין בגדר אור אין סוף ביחס לכלים של האצילות, והכוונה שהם לא מתגלים בתודעה. כמו שאמרנו קודם, הכתר הוא כמו על-מודע לגבי עולם האצילות.

ההמשכה מהעל-מודע לגילוי בתוך האצילות, "ראשית הגילוי"[יז], נקראת חכמה הגלויה. כדי שתהיה נקודה ראשונה של התגלות צריך להיות אמצעי. אותו אמצעי מצמצם את האור, שבכתר הוא עדיין בבחינת אין סוף, ומוביל אותו דרך מעין צינורות של אור ושפע לתוך התודעה. ממוצע זה נקרא יג מדות הרחמים, ובלשון הקבלה יג תיקוני דיקנא. ברשימה שלנו זו גם המדרגה ה-יג. ברגע שמגיעים למדרגה יג, שהיא האות מ', מגיעים לסוד יג מדות הרחמים. בדיוק מתאים ל-יג. מדרגה זו היא ממוצע בין העלם הכתר לבין עשר הספירות הגלויות. הכתר עדיין נעלם, הוא על-מודע שנעלם מהמודעות, ומדות הרחמים הן ממוצע להמשיך את ההעלם לספירות הגלויות, שאר פרצופי האצילות שכבר בגדר גילוי.

שלש המדרגות שאחר כך הן שלשה פרצופים. בעולם האצילות המתוקן יש מושג חדש – פרצוף. פרצוף הוא כמו עולם שכולל את כל הספירות ואפילו את כל העולמות – יש בו את כל עשר הספירות ואת כל ארבעת עולמות. הוא מבנה שלם לגמרי, וזה מה שלא היה בעולם התהו. לכן גם עולם התהו נשבר, משום שלא היו בו פרצופים.

יש פרצופים שמגלים את האור עדיין בבחינת אור מקיף. כלומר, יש כבר גילוי אבל הוא לא נקלט ולא מתיישב היטב בתוך בתוך הכלים של הגוף. ישנם שלשה פרצופים באור מקיף – אבא עילאה, אמא עילאה וישראל סבא. אחר כך יש שלשה פרצופים שמתיישבים לגמרי בתוך הגוף. איך נעשית ההתיישבות? בראש, בתוך ובסוף. קודם אמרנו שבכל פעם שישנה חלוקה לשלש היא כנגד 'עולמות, נשמות, אלקות', אבל בקבלה הראשונה[יח] נקראות בחינות אלו 'ראש, תוך, סוף'. ביחס לגוף: 'ראש' הוא הראש; 'תוך' הוא הגוף עצמו, הגויה, מהחזה ועד הסרעפת, שנקראת בלשון חז"ל "חצר הכבד"[יט]; ו'סוף' הוא מהבטן, מחצר הכבד, ולמטה. אצלנו: ישנם שלשה פרצופים שהאור כבר מתיישב לגמרי – בראש, בתוך או בסוף. פרצופים אלו נקראים תבונה, כנגד הראש, זעיר אנפין כנגד התוך ונוקבא דזעיר אנפין כנגד הסוף. מה שקודם היה ספירת המלכות נעשה כעת פרצוף שלם שנקרא נוקבא דז"א. כל הפרצופים של האור הפנימי הם אותיות פ' צ' ו-ק'.

כל זה היה הסבר בקיצור נמרץ של המדרגות מאות י' עד ק'. כולן כלולות בעולם האצילות ובעצם הן עשר ספירות שבו. אמרנו שעולם האצילות כולו הוא 'נשמות שבאלקות', וכעת מזהים בו יש שלש שלשות שמקבילות בעצמן כנגד 'אלקות, נשמות, עולמות' שב'נשמות שבעולמות'. ואם בכל אחת מהן ישנה עוד חלוקה לשלש, עוד מדרגה אחת של התפרטות, כבר תהינה ארבע מדרגות של התכללות. למשל, אם נקח את האות ס', שנקראת פרצוף אמא עילאה, היא תהיה 'נשמות שבנשמות שבנשמות שבעולמות'. האות ק' תהיה 'עולמות שבנשמות שבנשמות שבעולמות'. זו רק הטכניקה של מה שנקרא בקבלה פרטיות.

מהי האות מ' שעומדת בפני עצמה? היא ממוצע בין 'אלקות שבנשמות שבעולמות' לבין 'נשמות שבנשמות שבעולמות'.

לסיכום:

שוב, כל המדרגות שמהאות ז' ועד האות ת' – כולן 'עולמות', כאשר אותיות ז' ח' ו-ט' הן כנגד 'אלקות שבעולמות', ואותיות ר' ש' ו-ת' הן 'עולמות שבעולמות'. ובפרט: ת' שכנגד עולם העשיה היא 'עולמות שבעולמות שבעולמות', רק שלש התפרטויות. רק בעולם האצילות יש לנו ארבע התפרטויות, כיוון שיש בו הרבה פרצופים ולכן נוספת עוד מדרגה אחת של התכללות.

התפרטות מנין שנות העולם

איך מוצאים בצורה פשוטה תופעה כזו של מדרגות רבות של התכללות? למשל לפי הרש"ש, אם אתה רוצה לדעת מהי השנה הזאת, תשמ"ג, לפי הסוד. אנחנו עכשיו באלף הששי שבדרך כלל הוא כנגד ספירת היסוד. כתוב "שית אלפי שנין הוי עלמא"[כ]. בתוך האלף הששי יש עשר מאות, כאשר כל מאה שנה היא כנגד ספירה אחרת. גמרנו את ה-700 ואנחנו כבר בתוך המדרגה השמינית של האלף הששי, שהיא כנגד ההוד. זאת אומרת, כל מאה השנים האלו, משנת ת"ש ועד שנת ת"ת, הן כנגד הוד שביסוד. אם כן, בכללות אנחנו עכשיו בהוד של היסוד. בכל מאה שנה יש עוד עשר עשרות של שנים, וכעת גמרנו מתוכן 40, אנחנו בין שנת ה-40 לשנת ה-50, ואם חמש היא גבורה, הרי שאנחנו בגבורה שבהוד שביסוד. נמשיך: בתוך כל עשר שנים ישנה עוד התכללות ואם כך אנחנו כעת בשנה השלישית. כאן תלוי איך סופרים: אם שנת ה-40 היא שנת ה-0 תהיה שנת תשמ"א השנה הראשונה שכנגד הכתר ושנת תשמ"ג תהיה כנגד בינה. אבל אם נתחיל משנת תש"מ, שהיא תהיה כנגד הכתר, אזי שנת תשמ"ג כבר תהיה כנגד החסד. כלומר, או שתשמ"ג היא 'חסד שבגבורה שבהוד שביסוד' או שהיא 'בינה שבגבורה בהוד שביסוד'.

זו דוגמה פשוטה להרבה מדרגות של התכללות, ארבע מדרגות. ארבע מדרגות של התכללות הן עשר בחזקת ארבע (10⁴), שהן רבבה. זאת אומרת שהשלמות כאן היתה צריכה להיות רבבה שנים, לא רק "שית אלפי שנין". לכן הרמח"ל אומר שצריך תמיד לקחת בחשבון כאילו יש עשרות אלפי שנים, לא רק ששת אלפים, לא רק "שית אלפי שנין" בשביל לעשות את כל ההתכללות הזו. גם כאן בעולם האצילות יצא לנו בדרך כלל משהו דומה. יש לנו ארבע מדרגות של התכללות, מה שאין כן בכל שאר המדרגות יש רק שלש מדרגות התכללות.

כל זה היה כלל, כעת נעבור להסתכל על הפרטים, נתחיל מאות א'.

מטרת הריבוי – יצירת מודעות נפרדת והתגלות בתוכה

שאלה: איך יתכן כל הריבוי הזה? הרי הכל אחד!

תשובה: בלשון הקבלה כל מטרת ההשתלשלות היא לעשות כלים, לגלות כלים. כלי הכוונה שהאור מתגלה בתוך משהו. כל ההשתלשלות היא כדי לעשות משהו שבתוכו האור יתגלה. תכלית הכוונה של בריאת העולם היא "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים"[כא], וכלי הוא דבר תחתון מאוד, שכל האור יוכל להתגשם בתוכו. בכל מדרגה יש עשר ספירות, אפילו במדרגה הכי עליונה יש "עשר ספירות הגנוזות במאצילן" ממש, וכל מטרת ההשתלשלות היא שלעשר הספירות האלו יהיה בית קיבול להתגלות.

שאלה: השאלה היא מה מחלק את אותו האחד?

תשובה: אתה רוצה לדעת מה ההבדל ביניהם. זה שהכל אחד מונח אצלנו טוב, אבל מה שמחלק אותם הוא היחס בין אור וכלי. כלי הכוונה שה' עושה שהוא ירגיש את עצמו. בזוהר כתוב שכל בריאת העולם היא בכדי שיכירו אותו – "בגין דישתמדעון ליה"[כב] – ושיהיה מישהו שיכיר אותו. הכוונה שיהיה איזה כלי שיקבל את האור. בסופו של דבר גם הכלי הוא אלקות, גם הירידה כאן היא בכדי שתהיה הכרה באלקות, שיהיה מישהו להכיר בה'. זה נקרא לעשות כלי, את המקבל, עד שבסופו של דבר הרצון האמתי של הקב"ה בכל מעשה בראשית הוא "דירה בתחתונים", שיהיה מצב הכי תחתון, שמצד עצמו מרגיש רק את עצמו, לא מכיר בה', ושגם הוא יכיר בה'. זו תכלית הכוונה.

עד סוף עולם האצילות כל דבר מכיר בטבעו רק בה', לא מכיר בעצמו. בעולם האצילות יש כבר כלים, שהם הכרה, להכיר במשהו אחר. באצילות יש הכרה והרגשה רק של ה', ולכן אין בו הכרת היש נפרד מהקב"ה בכלל. רק בשלשת העולמות התחתונים ישנה הרגשת היש, עד שהירידה היא מטה-מטה, שם ישנה הכרת היש כל כך גדולה עד שהכרת הבורא מתעלמת לגמרי. שם הוא הפלא והחידוש של בראשית, שדוקא גם יתגלה ש"אין עוד מלבדו"[כג]. זאת תכלית הכוונה של בריאת העולם. למה ה' רוצה זאת? לא יודעים. על זה אדמו"ר הזקן אומר "אוף א-תאוה פרעגין קשיע'ס"[כד], שאם אתה שואל למה כתוב ש"נתאוה הקב"ה" – אי אפשר לשאול למה, על תאוה לא שואלים שאלות. 'ככה' זו האמת.

שאלה: תכלית האחדות היא התגברות על הפך האחדות?

תשובה: התכונה העצמית של ה' היא רק "נמנע נמנעות". זה מה שאפשר לומר. על מנת שתהיה התגלות, גם בגילוי, צריכה להיות נשיאת הפכים. ההפכים צריכים להתגלות בפועל ואחר כך להתגלות שיש אחד בלבד שנושא את אותם הפכים, שהוא הכל והכל הוא בעצם. זהו גילוי של "דירה בתחתונים".

ב.  יחיד, אחד, קדמון (אותיות א' ב' ג')

יחיד – העלם עצמי של אור במאור

נתחיל עם שלש המדרגות הראשונות, יחיד-אחד-קדמון. אלו שלש המדרגות לפני הצמצום. כל המשפטים כאן הם בקיצור, מה שחז"ל מכנים "ראשי פרקים"[כה]. אלו זה רק ראשי פרקים בלבד, כדי ללמוד אותם ביסודיות דרוש הרבה זמן. בקיצור, "העלם עצמי של אור בעצמות המאור ב"ה"[כו]. אמרנו שבה' עצמו אין לנו שום תפיסה, הוא לא נכלל כאן באחת המדרגות, לא שייך למדרגות. בכל זאת, המדרגה העליונה ביותר היא המדרגה בה האור מתייחד ונעלם לגמרי בתוך עצמותו יתברך. זו המדרגה שנקראת 'יחיד'. כל מה שעתיד להשתלשל הוא אור, והמצב בו אותו אור בטל לגמרי ונעלם בתוך עצמות ה' כביכול נקרא 'יחיד'.

כאמור, אפילו כאן ישנן "עשר ספירות הגנוזות" של אור הנעלם. או כמו שכל אור נעלם כך ודאי "עשר ספירות הגנוזות" הן ודאי נעלם. העלם זה נקרא "יכולת פשוטה". למשל, מה יכול להיות במדרגה זו חסד? שה' הוא "כל יכול". זה לא כתוב כאן, אבל ה"העלם העצמי של האור במאור" נקרא בלשון חז"ל "כל יכול וכוללם יחד"[כז]. היכולת של ה' לעשות חסד אפילו כאשר עדיין אין התעוררות לחסד בכלל, אבל הוא יכול – הוא הרי הוא "כל יכול" – זהו החסד במדרגה זו. אין בו שום גילוי כלל, רק שהעצם הוא "כל יכול". רק כדוגמה, אם אני אומר שיש לה' עצמו את היכולת לעשות חסד, הרי הוא "כל יכול" ולא נמנע ממנו דבר, הוא "נמנע נמנעות" ולכן הוא יכול לעשות חסד אפילו בעצמותו ממש – בזה הצבעתי כביכול על החסד הנעלם שבבחינת יחיד. האור שבתוך המאור נקרא "יכולת פשוטה", היכולת של העצם, ובתוכה יש יכולת של חסד, יכולת של דין, וכך הלאה. בכך אני מרמז לעשר הספירות הגנוזות במדרגה זו.

יכולת, כח, פועל

שאלה: אפשר להגדיר זאת ככח?

תשובה: לא כח, אלא יכולת. יכולת היא למעלה מכח. כח הוא כאשר הדבר כבר ישנו, אלא שהוא בכח. יש שלשה מצבים: יכולת, כח ופועל. כאשר הדבר כבר מוכן, הופרש, כביכול הפרישו את האנרגיה רק שהיא עדיין בכח, בפוטנציה, היא עוד לא בפועל אבל היא כבר מציאות – זה כבר כח. זו לא יכולת. יכולת היא אין סוף למעלה מכח.

שאלה: יש לכך דוגמה גם בגשמיות?

תשובה: הסבר כל דבר הוא רק בנפש. ישנו חכם מופלג, שיש לו יכולת של חכמה בלי סוף, יש לו חכמה "קבועה ונטועה בעצם הנפש"[כח], שאפילו לא נמשכה עדיין בבחינת חכמה סתומה – הכוונה לחכמה של תת-מודע –  זוהי יכולת של חכמה. חכמה בכח פירושה שהיא כבר מוכנה לפעול, היא כבר נמצאת, אלא שהיא בהעלם. אדם מבוגר הוא למדן בכח, כך שאם יפתח את הגמרא ויקרא מהדף הוא יבין מה שכתוב בו. אם כן, השכל שלו לגבי אותו ענין נמצא בכח, אבל הוא לא יכולת. ההשכלה כבר ממש נמצאת, רק שלא יצאה לפועל ולא נתגלה. לעומתו, אם אנחנו אומרים על תינוק בן יומו שיש חכמה עצומה – זו עדיין היכולת שלו, כל שכן בשלב מוקדם יותר. אם נאמר על עצם הנשמה שהיא יכולה להשיג דברים גשמיים שאינם לפי ערך המצב שלה כלל, שכעת הם לא שייכים לה, אבל בכל זאת ישנה יכולת – לאחר שהנשמה תרד לתוך הגוף הכל יתגשם, היא תשיג גם דברים גשמיים. זו בחינת יכולת, לא כח עדיין.

לעניננו, על האור הנעלם במאור כתוב "'אנכי"[כט] ובזוהר כתוב על כך "'אנכי' מי שאנכי"[ל]. בדף שלפנינו מופיעים שמות המדרגות בראשי פרקים ולצדם איזה רמז בקיצור נמרץ לקשר עם האות לפי סדר כב האותיות. כאן הרמז הוא שעשרת הדיברות מתחילות עם האות א' של "אנכי".

אחד – רצון להטיב ומחשבת אנא אמלוך

המדרגה השניה נקראת 'אחד'. זו כבר התעוררות או התגלות באור אין סוף, בינו לבין עצמו כביכול, על מנת לברוא את העולם. המדרגה הראשונה היתה לפני התעוררות, ואילו דרגה שניה היא "כד סליק ברעותיה"[לא], זהו הביטוי בזוהר ובקבלה, כאשר עלה ברצונו. בשלב זה מתגלים שני דברים יחד: הראשון הוא רצון פשוט להטיב. עיקר הכח שמניע את הבריאה הוא רצון להטיב, והוא עצמו מחייב, מיניה וביה, לא יתכן להטיב בלי סדר, והכח שמדייק את הסדר נקרא מלכות. לכן הרצון להטיב מחייב מחשבת מלוכה, שנקראת "אנא אמלוך". אי אפשר להטיב לזולת אם אין מלכות. המניע הפנימי נקרא רצון להטיב והוא מחייב התלבשות ברצון ומחשבת מלוכה. מדרגה זו היא כנגד האות ב', והרמז הוא במלה "בראשית". זו כבר התעוררות לבריאת העולם. בלשון הזוהר מתואר שלב זה בביטוי "בריש הורמנותא דמלכא"[לב], שפרושו הוא בתחלת רשות המלך, או בתחלת רצון המלך למלוך, וגם הוא מתחיל עם האות ב', כמו "בראשית".

כל זה נקרא מדרגת 'אחד' כי כל האור בה הוא באחדות פשוטה. ההבדל בין 'יחיד' ל'אחד' הוא שב'יחיד' "אין עוד מלבדו", אין שום דבר, ואילו כאן כבר יש גילוי אור, אלא שכל הכחות מאוחדים. כתוב שאחד הוא מלשון איחוד. יחיד הוא יותר מאחד, שאין שום דבר חוץ ממנו. אחד הוא כמו שחז"ל מפרשים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לג], שהוא אחד ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם[לד]. הכוונה באחד היא שיש איחוד, יש משמעות של התאחדות, מה שאין כן ביחיד אין שום משמעות כזו. לכן האבן עזרא ואחרים[לה] מפרשים שהיה צריך לכאורה לומר 'ה' יחיד' ולא "הוי' אחד". למה בכל זאת כתוב "הוי' אחד"? מסבירים בחסידות[לו] שהכוונה היא להמשיך ולגלות את מדרגת יחיד באחד, ואז יש חידוש עוד יותר: באמת ה' הוא יחיד, אבל כתוב "אחד" כי המצוה שלנו – הרי זו מצות עשה של יחוד ה' – היא להמשיך לגלות את היחיד במדרגת אחד. פשט של יחיד הוא "אין עוד מלבדו" והפשט של אחד הוא יחוד, שהכל מאוחד. אם כן, במדרגה זו האור הוא אחד בתכלית האחדות הפשוטה.

בנוסף, מדרגה זו נקראת כך כי אחד משמעותו חסד, כמו בפסוק "אחד היה אברהם"[לז], "כי אחד קראתיו"[לח]. הרצון להטיב כאן בלשון החסידות והקבלה הוא שרש נשמת אברהם אבינו[לט], כמו שכתוב "'בהבראם'[מ] – באברהם"[מא] ואברהם נקרא אחד – "אחד היה אברהם". אחד נוטריקון אהבה חסד. אהבה היא פנימיות החסד. אברהם היה גם המלך הראשון. הוא היה עמוד החסד והחסד שלו התלבש לראשונה במלכות, הוא שורש המלכות, כפי שחז"ל דורשים[מב] על הפסוק "עמק המלך"[מג], שבאו כל מלכי מזרח ומערב והמליכו אותו עליהם.

המשכת יחיד באחד

שאלה: למה צריך למשוך את היחיד לאחד ולא להפך?

תשובה: עיקר תכלית התורה הוא המשכה ולא העלאה. העלאה היא הסתלקות, ואם עיקר התכלית היא העלאה והסתלקות לא צריך לברוא את העולם בכלל. הרי קודם היה יחיד!

שאלה: אבל מלמטה העיקר הוא להתחיל לעלות.

תשובה: באמת יש כל פעם עליה, אבל היא נפעלת על ידי המשכה. כל רצון ה' על ידי מצוות התורה הוא בעיקר המשכות – "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" – לעשות משהו, כלומר להמשיך אור מלמעלה למטה ועל ידי כך התחתונים באמת מתעלים. כל עלית העולמות היא על ידי המשכת אור. כל ענין המצוות הוא להמשיך אורות, לא לגרום להסתלקות מן הכלי. ההסתלקות משאירה את הכלי ריק, היא לא מעלה אותו. אם מלכתחילה ישנה עליה ולא המשכה – כמו שיש אצל עמים זרים, להבדיל, רק מושג של עליה – וכל עליה לבדה היא הסתלקות, אזי כשהפנימיות עולה היא משאירה את החיצוניות למטה ומזניחה ומפקירה את העולם. כאשר הוא עולה הוא מפקיר את מה שהשאיר למטה. זו לא התכלית. התכלית היא שהכל צריך לעלות.

דוגמה יפה לכך היא מהרבי שליט"א בחב"ד, תמיד שואלים אותו למה הוא לא בא לארץ? שאלה ידועה ועיקרית. למה הרבי לא בא לארץ? תמיד הוא עונה שהוא יבוא כשכולם יבואו, הוא לא יבוא לבד, לא רוצה לבוא לבד. כשהמשיח יבוא עם כולם יחד – הוא יבוא, אבל אסור לו לבוא לבד, הוא לא יכול לעזוב את כולם. זו דוגמה אמתית מאוד, אם נתבונן בזה שדוקא אם אדם גדול מאוד יבוא לבד הוא גורם להסתלקות האור מן הכלי וזה הפך הכוונה. כל הכוונה היא שהאור חייב להישאר בכלי וכל מטרת התורה והמצוות היא להמשיך אור מלמעלה למטה, לתוך הכלי, עד שבסוף הכלי כולו יוכל להתעלות. העליה האמתית שבסוף היא כמו העליה לארץ שכולם יעלו, אבל עד שכולם יכולים לעלות צריך כל הזמן רק להמשיך מלמעלה למטה.

לכן אפילו בעבודת ה', מהבעל שם טוב, שדגל מאוד מאוד בארץ הקודש, זו תמיד היתה בבת העין של גדולי החסידות מהבעל שם טוב וגם בחב"ד, יש מושג של העלאה. בכל זאת אמרו שצריך לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל, צריך להמשיך כל כך הרבה קדושה בתורה ובמצוות עד שהופכים גם את חוץ לארץ – לארץ ישראל. כמו שלעתיד לבוא כתוב ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[מד], כך כהכנה לזה צריך לעשות בזמן הגלות. כך שהעיקר ההמשכה היא למטה. לאן? להיכן שאתה נמצא, אפילו אם אתה נמצא בחוץ לארץ. אחרי שכל הכלים יהיו מוכנים תהיה עליה כללית, לא הסתלקות.

קדמון – השערה בכח

אחרי מדרגות יחיד ואחד, רצון להטיב ומחשבת אנא אמלוך, שנקראת שורש המלכות בלשון הקבלה, מלכות דאין סוף, מגיעה האות ג' – קדמון. העולם כבר נמצא במצב של קדמון בתוך הרצון להטיב. המלה קדמון מתיחסת לכל העולמות לכל הבריאה. הבריאה נמצאת כביכול ב"מציאות שלא במציאות נמצאת"[מה], זהו הביטוי של הרבי הרש"ב. הדבר נמצא ולא נמצא.

שאלה: אם ישנה מלכות כבר במדרגת אחד, זאת אומרת שקדמון מוכרח להיות משהו בתוך המלכות.

תשובה: קדמון הוא כבר העם ביחס למלך, איך שהמלך משער אותו.

שאלה: זו בינה שבמלכות?

תשובה: כן, זו השערה. כל השערה היא בינה. זה העולם בבחינת קדמון באור אין סוף שלפני הצמצום. בלשון החסידות והקבלה זו ההשערה בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[מו]. שלב זה כבר נקרא כח. למה ג'? "גליף גליפו בטהירו עילאה"^לג. תחלת עלית הרצון של הקב"ה לברוא את העולם נקראת בלשון הזוהר "בריש הורמנותא דמלכא", עם האות ב', ואזי הוא חקק חקיקה באור אין סוף שלו – "גליף גיליפו בטהירו עילאה". כל סוד מדרגת קדמון נקרא "גליפו" בלשון הזוהר. "טהירו עילאה" היא מלכות דאין סוף, מה שהיה קודם מדרגת אחד. "גליף גליפו" בתוך "טהירו עילאה".

נשמות – תחלת התעוררות

אם כן, אלו שלש המדרגות שלפני הצמצום. כעת מובן יותר למה קדמון הוא 'עולמות שבאלקות'. הוא ממש שרש העולמות בבחינת קדמון. למה 'אחד' הוא 'נשמות שבאלקות'? מה ההסבר שמחייב זאת? קודם כל, אמרנו שזו בחינת אברהם אבינו, שורש נשמות כל ישראל. יותר מכך, זו התעוררות. ברגע שישנה התעוררות, לא משנה איזו, זו כבר נשמה. כמו שאומרים על אדם שהוא 'בעל נשמה', מישהו שאוהב לעזור לשני. המלה 'נשמות' מבטאת כבר התעוררות לעשות משהו, בעיקר לעשות טוב. במדרגת יחיד אין כל התעוררות, לכן היא בבחינת אלקות מוחלטת. עצם המלה נשמה הוא התעוררות למשהו, והתעוררות העיקרית, שהיא שורש כל התעוררות, היא להטיב, לעשות טוב, כמו הרצון להטיב. ברגע שישנה התעוררות לעשות טוב זהו שורש הנשמות. לכן הנשמה הראשונה היא אברהם אבינו. אברהם הוא הרצון לעשות טוב. כמו שהוא הרצון לעשות טוב, כך לומדים שכל פעם שיש התעוררות רצון – זו בחינת נשמה. מה שאין כן 'אלקות' מוחלטת לא שייכת להתעוררות, שכן אין בה זולת.

מהי נשמה? "חלק אלו-ה ממעל ממש". החלק רוצה בהתאחדות כל החלקים, וכאמור, אחד היינו התאחדות. נשמה היא חלק. הבעל שם טוב אומר ש"כאשר אתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו"[מז]. החלק כאן הוא הכל, ובכל זאת מה שמתגלה הוא כביכול חלק, והוא משתוקק לאחדות. ההשתוקקות של החלק לאחדות כל החלקים – זו נשמה. עיקר המושג נשמה הוא שיהודי הוא אחד שמשתוקק בטבעו לאחדות כל עם ישראל. זו הנשמה שלו. לכן למשל נשמה חסידית היא אהבת ישראל, מה שהחלק משתוקק להתאחדות כל החלקים. ברגע שישנה התעוררות כלשהי זוהי כבר השתוקקות לאחדות, ולכן זו כבר מדרגה של נשמה. מה שאין כן ה' עצמו ממש הוא יחיד באופן מוחלט, שלא שייך להתעוררות – הוא הכל לגמרי. לכן מדרגת יחיד היא אלקות מוחלטת, אין בה עדיין שום התעוררות כלל, שום גילוי. ברגע שיש גילוי והתעוררות זו כבר בחינת 'נשמות שבאלקות'.

מאמר אדם דאצילות

בלשון אדמו"ר האמצעי – מושגים עמוקים שלא נוכל להסביר כעת – זה נקרא "אדם פנימי", "אדם אמצעי", "אדם חיצוני"[מח]. הוא אומר שברגע שישנה התעוררות, כמו כאן במדרגת אחד, זה כבר "אדם פנימי", זו כבר נשמה, אבל למעלה מכך, במצב שלא שייכת התעוררות כלל, זו לא בחינת אדם – "כי לא אדם הוא"[מט] כלל.

בכתבי האריז"ל יש מאמר שלא יודעים את מקורו, עליו נכתב ספר קדמון שנקרא 'ויקהל משה', הבא לפרש מאמר זה. הוא מספרי הקבלה החשובים ביותר שלא דרך רבי חיים ויטאל שכתב מקובל אשכנזי. דבר נדיר. זהו הספר הראשון שמביא מאמר נפלא של האריז"ל, מאמר שלא הוא חיבר ואף אחד לא יודע מאין הוא בא. המאמר נקרא 'אדם דאצילות' זהו מאמר קצר בלשון הזוהר, אבל עליו יש ספר שלם. יש הרבה ספרים. רק בדור האחרון היה מקובל הכי גדול, ה'מתנגד' האשכנזי, בעל ה'לשם שבו ואחלמה', סבא של הרב אלישיב מירושלים, שאחרי 'ויקהל משה' הוא גם כתב ספר שלם רק כדי לפרש את המאמר הזה. בעצם יש עוד יש אחד מגדולי החסידות שכתב ספר 'טל אורות', שרק לפני כמה שנים הדפיסו אותו מחדש, שגם הוא רק בא לפרש מאמר זה. מאמר 'אדם באצילות' הוא אחד מהדברים הכי יפים בכל ספרות הסוד. זהו ספר לא מוכר בכלל. על פי הספר 'ויקהל משה' היה אחד שבא אחריו, בעל 'שערי גן עדן', וכתב את הקבלה שלו על פי הספר הזה. גם הוא מקובל. מי שירש את שיטת 'ויקהל משה' הוא בעל 'שערי גן עדן'. זהו גם ספר חשוב בחסידות. 'ויקהל משה' בקושי מוכר היום, הוא מודפס ואפשר להשיג אותו.

יחיד, אחד, קדמון – אלקות, נשמות, עולמות

למה הזכרתי אותו? כי הוא הראשון שמביא את המאמר 'אדם דאצילות', אבל מה שאצלו נקרא 'אדם דאצילות' הוא כאן מדרגת אחד של התעוררות הרצון להטיב. זה ההבדל. הכל כדי להסביר את המושג אדם, דהיינו התעוררות. התעוררות היא נשמה. לכן מדרגת אחד היא השורש הכי ראשון של נשמות – 'נשמות שבאלקות'. לעומת זאת, קדמון הוא השורש הכי ראשון של עולמות, רק שאלו 'עולמות שבאלקות', ואילו יחיד – "אנכי מי שאנכי" – הוא אלקות ממש.

נסביר יותר: על יחיד כתוב בזוהר שאינו רמוז – "לא אתרמיז בשום שם ולא בשום אות ולא בשום תג וקוץ כלל"[נ], שאין לו שום רמז בשום שם, אפילו לא בשם הוי', שהוא "שם המיוחד"[נא]. ברגע שיש גילוי של שם הוי' זו כבר מדרגת אחד. זוהי עוד כוונה, פירוש נוסף למה כתוב "הוי' אחד" ולא 'ה' יחיד', כי אפילו שם הוי' הוא לא מדרגת יחיד. יחיד הוא "אנכי מי שאנכי" שאינו רמוז בשום שם. לעומת זאת, שם הוי' הוא במדרגת אחד, אפילו שהוא "שם העצם", "שם המפורש"[נב] וכו' – שם היינו תמיד נשמה. שם של דבר הוא הנשמה שלו. לכן אפילו במלה 'נשמה' האותיות האמצעיות הן שם. במדרגת אחד שייך כבר "שם המיוחד", כמו שם השם – "הוי' אחד". זה היה בקיצור שלש המדרגות שלפני הצמצום הראשון. אחר כך באות שלש האותיות ד' ה' ו'.

ג.  שיטת ההתבוננות בחסידות חב"ד

האריז"ל והמדרגות שלפני הצמצום

שאלה: האם האריז"ל מדבר על מדרגות אלו?

תשובה: בכתבי האריז"ל המקובלים מרבי חיים ויטאל, שהספרדים סומכים רק עליו ולא מסתכלים במשהו אחר, אין על כך בכלל. יש רק אור אין סוף וצמצום הראשון, ואסור לדבר על שום דבר באור אין סוף. זה לפי רבי חיים ויטאל כפי שמסר לנו בספר עץ חיים, שער ההקדמות ומבוא שערים – כל הספרים היסודיים של כתבי האריז"ל שמקובלים מהתלמיד העיקרי שלו. יש עוד תלמיד של האריז"ל, רבי ישראל סרוג, שיש כל מיני דעות מתי היה ולמה רבי חיים ויטאל לא כותב את מה שהוא כתב. הדעה הכי מקובלת על הדעת היא שהוא כבר נסע, לאחר שהאריז"ל שלח אותו לאיטליה. האריז"ל היה בצפת שנתיים וחצי ורבי חיים ויטאל שנה וחצי. האריז"ל כותב[נג] שהוא לא יכול לקרוא לו. הוא רק יכול היה לבוא ממצרים לצפת בשביל רב חיים ויטאל, אבל אחרי שבא לצפת לא היה יכול להזמין אותו, היה עליו להתעורר מעצמו.

זהו סוד עמוק שנקרא "קירוב המאור אל הניצוץ"[נד], שהמאור יכול להתקרב קרוב מאוד מאוד לניצוץ, אבל בסוף הניצוץ צריך לבוא ולהכלל במאור. התקרבות המאור לניצוץ היא סוד עשרת ימי תשובה – "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב"[נה] – שצריכים לקרוא לה' "בהיותו קרוב". בלשון החסידות, עשרת ימי תשובה נקראים "קירוב המאור אל הניצוץ", שאפילו שהמאור מתקרב לגמרי-לגמרי בכל זאת צריך להיות "קראהו", צריך להיות משהו מלמטה, שהניצוץ עולה לקראת המאור. הדוגמה העיקרית לכך היא שהאריז"ל בא ממצרים לצפת רק בשביל רבי חיים ויטאל, וברגע שהיו שכנים יותר מזה – הוא כותב – הוא לא יכול. האריז"ל היה צריך לחכות עד שהוא יתעורר מעצמו לבוא אליו, ורק אחרי חצי שנה הוא בא.

בינתיים האריז"ל לימד תלמידים, וברגע שבא רבי חיים ויטאל הוא התחיל ללמד על הצמצום. אז יש דעה שאומרת שכל הלימוד של רבי ישראל סרוג היה באותה חצי שנה, לפני שרבי חיים ויטאל בא. האריז"ל התחיל ללמד לפי הסדר – זה כבר קצת חידוש אבל ככה אומרים – ואת כל השיעורים על מדרגות א' ב' ו-ג' רבי חיים ויטאל הפסיד. הוא בא חצי שנה אחר כך, ומי שזכה לשמוע אותם הוא רק רבי ישראל סרוג שהיה שם. אז אפילו שרבי חיים ויטאל היה העיקרי, אבל הוא הפסיד את השיעורים האלה. לא היה טייפ, אז הוא כנראה קבל אבל לא רצה לכתוב מה שלא שמע מהאריז"ל. זו דעה אחת, יש כמה דעות בזה, זו הכי ציורית.

רבי ישראל סרוג נסע לאיטליה וגילה את כל המדרגות האלו. אכן, את מדרגת יחיד הוא לא מזכיר, לא מדבר עליה, היא מוזכרת רק בחסידות[נו], ואפילו במדרגת אחד, שהיא 'אדם דאצילות', הוא מדבר בעיקר על המלכות, אבל על מדרגת אחד יש כבר בכתבי רבי ישראל סרוג, וכמובן על מדרגת קדמון, לה הוא קורא 'עולם המלבוש'.

כמו שיש ארבעה עולמות אבי"ע כך ישנן ארבע בחינות אדם: 'אדם דאצילות' הוא מדרגת אחד; 'אדם דבריאה' הוא אדם קדמון, אות ז' כאן; 'אדם דיצירה' הוא כתר דאצילות, אותיות י' כ' ו-ל'; אדם דעשיה, הכולל את כל עולם האצילות, הוא מאות נ' עד אות ק'. ביחס לעולמות הוא נקרא עולם האצילות. מה שלגבי אדם הוא המדרגה התחתונה, שנקראת עשיה, לגבי העולמות הוא המדרגה הראשונה. כך הם משתלבים יחד.

שיטת ההתבוננות בחסידות חב"ד

כתוב בחסידות חב"ד שדוקא במדרגות הנעלות שלפני הצמצום מקובל מהבעל שם טוב והלאה לשנות את הלשון, לא להשתמש בשמות אלה של בחינות אדם. כלומר, לדבר באותן מדרגות, אבל לא להשתמש באותם מונחים.

שאלה: האם כך הוא בכל כתבי החסידות?

תשובה: בשאר ספרי החסידות הכל ישנו. הרי מה היתה עיקר המחלוקת נגד חב"ד? אלו היו עיקרי הטענות של מי שחלקו בעומק, מאדמו"ר הזקן והלאה, כמו רבי אברהם מקליסק. אולי לא כולם יודעים את הסיפור. הוא היה חבר של אדמו"ר הזקן, וכאשר רבי מנדל מויטעבסק עלה לארץ ישראל הוא התלווה אליו יחד עם מאתיים משפחות. כל זמן שרבי מנדל היה חי היה אדמו"ר הזקן תחת מרותו, היה כביכול השליח שלו ברוסיה, אפילו שכבר התנהג כרבי לכל דבר. רבי מנדל בא לארץ והשאיר את אדמו"ר הזקן לרעות הצאן בחוץ לארץ. רבי מנדל היה כותב כל שנה אגרת, מה שנקרא מכתב כללי, מארצנו הקדושה לתפוצות, ובכך כביכול החזיק את הנשיאות על כל החסידים שבחוץ לארץ, במיוחד בגליל רוסיה.

אחרי שהסתלק רבי מנדל בשנת תקמ"ח, מי שהמשיך כאן בטבריה היה רבי אברהם מקליסק, וכאן יש סיפור ארוך ומסובך, שלא צריך להיכנס אליו כעת, שאדמו"ר הזקן לא קיבל את המרות שלו, אבל לרבי אברהם היה נדמה שכן חייב לקבל את המרות, כי הוא ההמשך של רבי מנדל ולכן הוא הנשיא. במשך השנים הדבר הזה התפתח מאוד מאוד, עד שאחרי שהתניא נדפס בפעם הראשונה הוא כתב לו מהארץ מכתב חריף[נז]. קודם כל צריך לומר שהוא היה צדיק גדול, עד כדי כך שכאשר רבי נחמן מברסלב היה בארץ והיה אצל רבי אברהם קליסקר הוא כתב אחר כך[נח] ואמר שמכל הצדיקים שראה בימיו אמר אף אחד אפילו לא מתקרב ולא מתדמה למדרגת רבי אברהם קליסקר.

בכל זאת יש הרבה סיפורים בחב"ד, שלא כעת צריך לספר אותם, ובכל זאת אחרי שהתניא נדפס יש ממנו כמה כתבים מאוד חריפים שכתב בעצמו לאדמו"ר הזקן מכאן נגד שיטת התניא. מהנקודות העיקריות שלו הוא ש"לשון האריז"ל לחוד ולשון הבעל שם טוב לחוד". לדעתו ולדעת רוב תלמידי הבעל שם טוב, כל סגנון הקבלה שונה מסגנון הבעל שם טוב מ-א' ועד ת', ו"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"[נט].

הסגנון של אדמו"ר הזקן

בכלל, כל מה שצדיק עושה בעולם הזה הוא לעשות טובה לעם ישראל, יש לו מטרה, ומטרת החסידות היא לעורר את הלבבות. הבעל שם טוב השכיל סגנון מיוחד איך לעורר את הלב. הסגנון של הקבלה אולי לא מסוגל כל כך לעורר את הלב, אולי הוא רק מסבך את הענינים, אולי רק מכניס את האדם לפילוסופיות רחוקות שלא שייך לענין כלל. כך טענו כל התלמידים. מי שראוי לזה שיתעסק ביחידות, אבל עיקר ענין הבעל שם טוב ועיקר ירידת נשמתו לעולם הם כדי לעורר את לב ישראל לחזור בתשובה שלמה. אדמו"ר הזקן חידש סגנון מיוחד, וסגנון היינו תורה.

מתי נשמה יורדת? כמו שאמרנו קודם, נשמה היא בחינת שם, ושם הוא מלה, לשון. כתוב שלכל נשמה, כמו כל נביא שיורד לעולם הזה, יש מטרה לחדש משהו בעולם הזה, וכדי לחדש צריך גם סגנון חדש. אפילו שהוא אומר את כל אותם הדברים – הוא אומר אות אחרת, "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד". הסגנון החדש מתאים בדיוק לדור שלו ולמטרה שלו. אם היה משתמש בסגנון של דור קודם, גם הצדיק הכי גדול בדור הקודם לא היה יכול לעשות שום דבר, לא היה פועל שום פעולה. כמו שאתה רוצה לקרב איזה יהודי ברחוב, צריך לדבר בשפה שלו, פחות או יותר. חוץ מזה שלכל דור יש את הסגנון שלו. לכל צדיק, במיוחד אלו שמגלים, יש סגנון חדש שאינו ירידה מהסגנון הקודם. להפך, זו עליה. תמיד סגנון חדש הוא כלי לבטא דברים עדינים ודקים שאי אפשר היה לבטא אותם בשלמות קודם. זהו שלב נוסף בתיקון. עיקר התיקון הוא תיקון הכלים ובהקשר זה זוהי האפשרות לומר משהו שלפני דור לא היתה שום אפשרות לומר אותו, בגלל שלא היו לכך מלים לומר זאת. סגנון חדש הוא אופן ודרך לומר דברים עדינים ופנימיים על מנת לעורר את הדור. לפני דור אחד, אפילו הכי גדול בעולם, לא היה ניתן לומר את הדברים האלו כלל, כי לא היו לו כלים. כמו שאומן לא יכול לעשות שום דבר אם אין לו כלי עבודה. אפילו שיש לו את כל הכח הפנימי, אבל בלי הכלים הוא לא יכול לבטא זאת.

כאמור, יש כמה דעות למה רבי חיים ויטאל לא דיבר על המדרגות האלו. שיטה אחת, הפשוטה והציורית, היא מה שאמרנו קודם. אבל בכל זאת היא לא כל כך מתקבלת על הדעת, כאילו רבי חיים ויטאל 'פספס' את הלימוד. זה לא כל כך מתקבל. לכן יש שיטה אחרת, קצת יותר פנימית, והיא זו שבדרך כלל כתובה בחסידות. הרי הוא הרי היה התלמיד העיקרי של העיקרי של האריז"ל ששיבח אותו במאוד מאוד, אמר שהוא בחינת ניצוץ משיח. אפילו אמר על עצמו שהוא משיח בן יוסף ורבי חיים ויטאל הוא משיח בן דוד. מאוד מאוד שיבח אותו. כיוון שהוא איש אמת, עד הסוף, אז אפילו שהאריז"ל כתב ש"מצוה לגלות זאת החכמה"[ס], שחייבים לגלות את החכמה הזו כדי לקרב את ביאת המשיח, אבל איש אמת לא יכול לגלות דבר שהוא לא יכול לומר אותו נכון. יש דברים שהוא יודע בלב, אבל "לבא לפומא לא גליא"[סא]. למה? כי אין לו כלים לומר זאת. כתוב "הולך רכיל מגלה סוד"[סב]. יש אחד שהעיקר אצלו הוא לגלות כל מה שיודע, וזה רשב"י בזוהר[סג], שאמר על עצמו "הולך רכיל מגלה סוד". יש את זה גם בקדושה. כל אלו שמגלים קבלה הם בבחינת "הולך רכיל מגלה סוד". יש מי שאצלו זה באמת ויש מי שאצלו זה סתם בחיצוניות ובשטחיות. רבי חיים ויטאל, שהוא אמת לאמתו, מעדיף לא לומר דבר שצריך עבורו כלים לומר אותו מאה אחוז נכון, אפילו שהדבר מאוד נחוץ להבנת כל הבנין. הוא סומך שכל חכם אמתי שיבין כל זאת יבין מעצמו ממילא גם את מה שלמעלה, משום שהם תלויים זה בזה, לא יתכן אחד בלי השני. לרבי חיים ויטאל עדיין אין סגנון לזה, אין לו עדיין מלים.

השימוש במונחי קבלת האריז"ל

כאשר הבעל שם טוב ירד הוא קיבל מלים עבורם. כמו שהוא קיבל סגנון בשביל זה, כך הרי יש לו סגנון בשביל הכל, אז אולי צריך לשמור הכל ובכלל לא להשתמש יותר בסגנון הקבלה בשום דבר. כך היתה דעתו של רבי אברהם קליסקר ועוד הרבה שחלקו על שיטת חב"ד. לעומת זאת, אדמו"ר הזקן כותב בפירוש בסוף ספר התניא, בסוף אגרת הקודש כה – כיוון שזה דבר חשוב הוא אמר זאת שלא מעצמו אלא שכך קיבל מהמגיד שקיבל מהבעל שם טוב – שכל לשון האריז"ל נועדה לקרב את הלב בדורות שלנו, של עם ישראל. הוא כותב שמקובלני מהמגיד שלצורך הדור יש להשתמש בכל המושגים מהאריז"ל, אבל להפשיט את כל המושגים מגשמיותם. לא לפי דרך הקבלה, שהדברים יוצאים מגושמים למי שלא מבין אותם נכון. לכן חייבים דוקא בלשון זו, אבל להפשיט אותה מגשמיותה. לפי הקבלה יש סכנת הגשמה:

ואל יחשדני שומע שאני בעיני שהבנתי דברי האריז"ל להפשיטן מגשמיותן, כי לא באתי רק לפרש דברי הבעל שם טוב ז"ל ותלמידיו על פי קבלת האריז"ל,

המתנגדים השיגו על דברי הבעל שם טוב שטוען שיש התלבשות השכינה כביכול גם בתוך הקליפות. המתנגדים התנגדו לזה, וזו היתה אחת הסיבות ששרפו את הספר צוואת הריב"ש וכו'. הוא כותב שזו טעות לשון ומסביר כאן את הענין, איך שיש מציאות של קדושה שמתלבשת אפילו בתוך הקליפות. לא יתכן שום דבר שאין לו כל חיות ושום קשר עם ה' בכלל. בסוף הוא אומר שהענין שה' נמצא בכל מקום, אפילו בתוך ה"לעומת זה", בתוך הקליפות:

בשגם שענין זה [שה' נמצא בכל מקום, באמת] אינו מחכמת הקבלה ומ"הנסתרות לה' אלקינו" כי אם מ"הנגלות לנו ולבנינו", להאמין אמונה שלימה במקרא מלא שדבר הכתוב "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'", שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.

למה הוא כותב זאת כאן? בגלל שהגר"א פירש לא כך. הגר"א פירש שהפסוק הזה מתיחס רק להשגחה, שה' משגיח בכל מקום, אבל לא לומר שנמצא בכל מקום – זו המחלוקת הידועה. לכן הוא מדגיש כאן שיש מקרא מלא "אני מלא"[סד], "אני ממש"[סה], לא ההשגחה שלי. "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"[סו] ואי אפשר לעוות את הפסוק הזה ולהוציא אותו מהפשט.

וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים, שהלכו בתמימות עם ה' בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות, אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ, לידע איך הוא "מלא כל הארץ".

ענין זה, הוא אומר, נמסר מדור לדור באמונה פשוטה בלי חקירות. אף אחד לא חשב אף פעם לחקור את החקירה איך ה' נמצא בכל מקום. הרי מאברהם אבינו והלאה יש לנו אמונה תמימה שכל הדברים האלו הם למעלה מהשכל, לדעת איך הוא "מלא כל הארץ"[סז]. אף אחד לא חשב איך "מלא כל הארץ":

רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו

זהו חלק מירידת הדורות. כל החקירה באלקות המניעה את הקבלה ואת החסידות – הכל "חדשים מקרֹב באו"[סח] שרוצים כביכול להבין איך ה' נמצא בכל מקום.

ואי אפשר לקרב להם אל השכל אלא דוקא על פי הקדמות לקוחות מכתבי האריז"ל, מופשטות מגשמיותן, וכפי ששמעתי מרבותי נ"ע [הכוונה למגיד, אולי גם לרבי מנדל ויטבסקר ולרבי אברהם המלאך, הבן של המגיד, שהם רבותיו].

הדרך היחידה לעזור לדור ולהוציא אותו ממבוכתו היא כמו שהרמב"ם כתב בזמנו את ספרו מורה נבוכים. על כך יש ווארט מהרבי מקוצק, שאו שזה 'מורה' או שזה 'נבוכים'... יש הרבה ווארטל'ך על זה. איך שלא יהיה, כוונת הרמב"ם היתה שהספר יהיה מורה נבוכים. הוא כותב כאן שאף שפעם לא יהיו נבוכים בדברים האלו, גם היום יש נבוכים וצריך להראות להם את הדרך, ושהוא קיבל מרבותיו שהדרך היחידה להראות לנבוכים את הדרך – איך הגיעו להיות נבוכים זו הבעיה שלהם – היא רק על ידי הקדמות לקוחות מכתבי האריז"ל. הוא מתכוון למונחים, לכל ההקדמות של האריז"ל כשהן מופשטות מגשמיותן, שהחסידות צריכה לבוא להפשיט את המושגים מגשמיותם.

יסוד זה נכון מהצמצום הראשון עד סוף ההשתלשלות, ולכן בחב"ד משתמשים עדיין בכל אותן לשונות של האריז"ל, אותן צריך להפשיט מגשמיותן על ידי המשל העיקרי, שהוא-הוא משל הנפש. לכן בספר שהתחלנו ללמוד, לפני שהוא מסביר משהו על פי האריז"ל או אחריו הוא נותן משל מהנפש – לפעמים הוא נותן משל מהעולמות ולפעמים מהנשמות. דוקא רבי הלל, כשנכיר אותו קצת יותר בעזרת ה' נראה זאת, אם יש התבוננות שלמה באיזה ענין, נותן משל נפשי, וכאשר הוא מגיע לנמשל הוא משתמש בלשון האריז"ל.

ביקורתו של רבי אברהם מקליסק

מה שאין כן רבי אברהם קליסקר ושאר התלמידים שחלקו על חב"ד אמרו שלא צריך בכלל להגיע לנמשל, רק להשתמש בסגנון המשל, שזהו חידוש הבעל שם טוב, והוא פועל מאוד מאוד. למשל יש הרבה תוקף. כתוב[סט] שהחכמה במשל יותר עמוקה מהחכמה של הנמשל. כמו שחז"ל אומרים "משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים"[ע]. יש משהו בתוך המשל יותר חזק אפילו מהנמשל, ולכן יש חכם שמכיר את הנמשל אבל לא יכול להמציא עבורו משל. הבעל שם טוב קיבל את הכח להמציא משל אמתי לכל דבר בתורה, וזהו כח יותר עמוק אפילו משל הקבלה, העוסקת בנמשל. לכן שאר התלמידים אמרו שאפשר להסתפק בכך לכל דבר. המשל מעורר את הלב ודי בזה. ברגע שחוזרים ללשון האריז"ל זה רק מסבך, מבלבל את הראש ו"מקרר את הלב".

זהו עוד ביטוי שהשתמש רבי אברהם קליסקר כשבטל את התניא. דבר אחד הוא כתב ש"לשון האריז"ל לחוד ולשון הבעל שם טוב לחוד". מנין הוא לקח זאת? מ"לשון מקרא לחוד ולשון משנה לחוד", כמו שיש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כך כתוב בפירוש. אותו דבר הוא אומר כאן. הדבר השני שאמר הוא ש"מריבוי השמן יכבה הנר". כל ענין החסידות והבעל שם טוב הוא לבוא ולעורר את נשמת היהודי, ויותר מידי השכלה יכולה לכבות.

אתמול היה יארצייט של אור החיים הקדוש זצ"ל, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אחד הדברים שכתוב עליו הוא שהחוזה מלובלין היה אומר שיש לו שלשה ספרים שרק פותח – הוא הרי היה חוזה שעיקר כחו היה בעינים – מאיר לו בעינים: הזוהר הקדוש, אור החיים הקדוש והספר החסידי מאור עינים של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל. אחר כך כשקיבל את התניא בפעם הראשונה כתב מכתב מאוד חריף לרבי לוי יצחק מברדיצ'וב, שהיה מחותן של אדמו"ר הזקן, שכאשר פתח את התניא "נעשה לו חושך בעינים", במקום האור שהיה רגיל לראות. לא שבטל אותו בכך, אלא שהיתה לו פליאה גדולה איך יכול להיות דבר כזה. הוא ביקש הסבר. רבי לוי יצחק השיב לו שכל הספרים הם בבחינת "יוצר אור"[עא] ששייך לגן עדן התחתון, לעולם היצירה, ואילו התניא הוא מגן עדן העליון שבבחינת "בורא חֹשך". שיטת חב"ד היא באמת התבוננות, ולשם כך צריך לפעמים לכבות את ההתלהבות החיצונית. כאשר אדם אינו שקט בחיצוניות הלב שלו הוא לא מסוגל להתבונן. לכן למרות הביקורת החריפה הזאת, ש"ריבוי השמן מכבה את הנר", אפילו חייב להיות כך כדי להגיע למדרגת גן עדן העליון של בינה והתבוננות.

לבעל שם טוב היה סגנון חדש והתלמידים קיבלו זאת ממנו. למשל, הבעל שם טוב שר זמירות בשולחן שבת והתלמידים גם נהגו כך, אז איך אדמו"ר הזקן משמיט את הזמירות מן הסידור? כל התלמידים קיבלו כמו שראו עליו, לא קיבלו מסורת מפורשת, כל אחד לפי מה שראה אצל הבעל שם טוב או אצל המגיד. לכן הדרך של החסידות הכללית הרבה יותר קרובה לדרך הבעל שם טוב, שפי שהיתה נראית. לעומת זאת, אדמו"ר הזקן היה אומר[עב] שהוא הנכד הרוחני של הבעל שם טוב.

יש ווארט, מהשפת אמת או מחידושי הרי"ם[עג], שהיה דורש את הפסוק "דמשק אליעזר"[עד] שהיה "דולה ומשקה מתורת רבו"[עה]. אברהם אבינו טען טענה נגד הקב"ה – למה דמשק אליעזר יורש אותי? השפת אמת, נדמה לי, שואל: איזו מן טענה זו? הרי "דולה ומשקה" הוא דבר טוב, למה הוא טוען כנגד זה? הוא אומר שזהו ההבדל בין תלמיד לבין בן. תלמיד לא יכול לשנות שום דבר, לא מחדש כלום – מה שהוא "דולה" הוא "משקה". כיוון שהוא לא מחדש אין בזה עצמיות, אלו לא "מים חיים" ממש, הוא רק חוזר מלה במלה. בקיצור, הוא מחקה את החיצוניות. לעומת זאת, כל הסגנון של יצחק הוא אחר לגמרי. הוא המשכת העצם. אפילו מה שראו יכול להיות ענין אחר לגמרי. לכן אברהם אבינו לא רצה את דמשק אליעזר, שרק מחקה אותו בחיצוניות, משום שהבן ממשיך את הפנימיות.

כך אדמו"ר זקן היה אומר שבפנימיות הוא הנכד של הבעל שם טוב. הוא היה אומר על רבי ברוך ממז'יבוז, שהוא הנכד בגשמיות, בחיצוניות, ואני הנכד בפנימיות. לכן אפילו שלכאורה נדמה שיש כביכול דברים ששינה את הדרך, ועל כך היתה הביקורת, כך הוא קיבל בפירוש מהמגיד ומהבעל שם טוב. יש מכתבים מהמגיד שכותב לבנו, רבי אברהם המלאך, שאף שנדמה שרבי זלמן התלמיד שלי מחדש דרך חדשה, שידע שזו דרך האמת לאמתו, ושיש בכחו לחדש את הדרך האמתית של הבעל שם טוב ולגלות את פנימיותה.

אם כן, באמת הבעל שם טוב הביא סגנון חדש לעולם ולכן כשהיה חי השתמש רק בסגנון זה. אדמו"ר הזקן הבין שסגנון זה בא כדי לגלות את האלקות ממש, לפני הצמצום ממש, ובכל זאת בשביל להיות מורה נבוכים עבור מי שמסתבך במחו עדיין זקוקים לסגנון האריז"ל. בעל מוחין, מי שיש לו שכל, צריך את כל זה, אלא שצריך להפשיט את הדברים מגשמיותם.

אכן, הבעל שם טוב לא רצה שאדמו"ר הזקן יהיה אצלו. אבא שלו היה חסיד של הבעל שם טוב והביא אותו רק פעם אחת, כשגזרו לו את השערות, כך מקובל בחב"ד[עו]. הבעל שם טוב אמר בפירוש לאביו שלא יביא אותו יותר, משום שהוא שייך לתלמיד שלו. אדמו"ר הזקן היה צריך לבחור בבחירה חופשית האם ללכת לוילנא או ללכת למעזריטש. בכלל, על פי סוד[עז], הבעל שם טוב הוא כנגד פנימיות הכתר, המגיד כנגד אריך ואדמו"ר הזקן כנגד חכמה הגלויה, וכדי להמשיך לחכמה הגלויה מהכתר חייבים ללכת לפי סדר זה.

הנטיה השכלית אצל המגיד ותלמידיו

מה ההבדל בין המגיד לרבי נחמן מברסלב, שלא קיבל ממנו, או רבי ברוך ממעז'יבוז, או רבי אפרים? היו הרבה תלמידים צדיקים שלא קיבלו מהמגיד. למה ברסלב או פשיסחא ועוד לא נחשבים להמשך? משום שלא קיבלו דרך השתלשלות. אפשר אפילו לומר בחריפות שזו לא חסידות בכלל. מה באמת עיקר ההבדל בין גדולי הצדיקים תלמידי המגיד לבין גדולי הצדיקים שלא קיבלו ממנו? אצל המגיד היתה יחסית הרבה יותר השכלה, ואילו אצל כל האחרים היתה בעיקר התלהבות ומעט השכלה. אחר כך רואים שרק בחב"ד יש דגש על השכלה והתבוננות, ויחסית שאר התלמידים הם חג"ת, מדות. לכל מי שקיבל מהמגיד – זהו החידוש של המגיד לגבי הבעל שם טוב – יש כבר נטיה להשכלה.

החידוש של המגיד מכין את הדרך להשכלה, ולכן בתורת המגיד יש הרבה יותר השכלה מהתורות של הבעל שם טוב. תורות הבעל שם טוב הן בחינת עתיק שבפנימיות הכתר, כמו שניכר לכל מי שלומד כתר שם טוב. מי שזכה ללמוד 'אור תורה' או 'מגיד דבריו ליעקב' כבר רואה מעבר ונתינת מקום לסגנון חב"ד, יש בה כבר נטיה לדרך ההשכלה. לכן מי יצא מהמגיד חוץ מחב"ד? כל הגדולים – גם קוצק, גם גור, הרבה הרבה – יצאו עם השכלה, כל אחד עם הדרך שלו. כל מי שיצא מהמגיד יצא עם הרבה יותר מאשר אלו שקיבלו ישירות מהבעל שם טוב, ומי שקיבל עד הסוף הוא אדמו"ר הזקן. לכן הבעל שם טוב הקפיד שאדמו"ר הזקן יקבל מהמגיד, וכך גם אפשר להבין למה החסידות לא כל כך מקבלת את כל השיטה שלא דרך המגיד, אפילו שהיא מהבעל שם טוב.