אור וצבע - שיעור שישי

כדי לגוון את השיעורים על גוונים, אז לפני שנמשיך בספירות, קודם נקרא קטע מתוך פירוש הגר"א בספר יצירה, אנחנו לומדים פרק א' משנה ז' בספר יצירה, המשנה אומרת "עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת, שאדון יחיד ואין לו שני, ולפני אחד מה אתה סופר", כל הלשונות כאן שהם מאד מוכרים לנו, כמו "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", "לפני אחד מה אתה סופר", "שלהבת קשורה בגחלת", כל הביטויים האלה זה המקור שלהם, בכלל כל ספר יצירה הוא המקור של הביטויים של הלשונות בקבלה, מה שמעניין אותנו ביותר בנוגע לעניינו הוא ה"שלהבת קשורה בגחלת", שכאן הוא יסביר לנו בפירוש שלו את כל הגוונים שבאש, כל הגוונים שיש באש.

בככלות כבר דיברנו שיש בתוך האש שתי בחינות, נהורא אוכמא למעלה, ונהורא חיוורא למטה, לכן יש הרבה פעמים בחסידות לפי הכלל הזה בזהר, שבונים את השם ה' של הנר, נר הויה, כמ"ש "נר הויה נשמת אדם", וגם כתוב בפירוש הפסוק שכבר הזכרנו בשיעורים, "כי אתה נרי הויה", שאתה, ה' הויה, הנר שלי, "והויה יגיה חשכי", "כי אשב בחושך הויה אור לי", "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול", אור גדול שווה נר, האור גדול נמצא בתוך הנר הקטן, ה"קטונתי" של כל יהודי, אז הרבה פעמים מסבירים ששם ה' של הנר, היו"ד זה השמן, החכמה, "שמן משחת קדש", "שמן למאור", הה"א תתאה, המלכות, זה הפתילה, ושתי

המדריגות באמצע, הה"א עילעא והוי"ו, הם הנהורא חיוורא והנהורא אוכמא.

אור הוא שלהבת עולה מאליה, שלהבת היא שלהבת י- ה, שלהבת אהבה, "כי עזה כמות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבת י- ה", כל הבחינות של הנר הם דרגות של אהבה, אהבת ה', אהבת ישראל, בכללות יש שתי דרגות של אהבה, יש אהבה רבה ויש אהבת עולם, אהבת עולם זה אהבה שמתעוררת מתוך ההתבוננות שה' הוא חייך,  שכל מה שאני חי, כל הכוח והאנרגיה שזורמת בי, הכל זה תופעה אלוקית, הכל מה', לו יצויר שה' יסלק את השפע והאור שלו אז אין לי שום כוח, ואפילו הויה אין לי, אני חוזר לאין ואפס, כמו כל דבר שאם הדבר הויה המחיה ומקיים את הדבר היה עוזב אותו, היה חוזר להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית, מתוך התבונות כזו בהמחשה, התבוננות על עצמך, "כי הוא חייך", מתעוררת אצל האדם אהבת עולם.

אבל יש עוד התבוננות שהיא לא התבוננות מאור הממלא אותי, אותו אור שממלא אותי אותו אור ממלא את כל ההויה כולה, אור אין סוף הממלא כל עלמין, וההתבוננות השניה זה באור אין סוף הסובב כל עלמין, שלמעלה מכוח המהוה את העולמות, שכל הכוח שמהוה את העולמות הוא עצמו אין ואפס בפני האין סוף האמיתי, כאשר האדם מתבונן באור אין סוף האמיתי, נשמתו חושקת לכלות, כמו נר שרוצה לכלות אע"פ שהוא יכבה ולא יהיה ממנו כלום, ליכלל בתוך אין סוף.

האהבה הזו של כלות הנפש זה נקרא שער הנו"ן, זה מעלת הזהב על הכסף כמו שנדבר על זה בהמשך, האהבה הראשונה היא אהבה ככסף, אהבת עולם, אבל האהבה הזו, אהבה רבה, היא כמעלת הזהב על הכסף, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר את זה בפרק נ' בתניא, יש רמז ברור, הוא קורא לזה שער הנו"ן וזה כתוב בפרק נו"ן, אלו שתי דרגות של אהבה שנובעות משתי בחינות של אהבה שבלב זו תפילה, היינו התבוננות בשעת התפילה, להתבונן ""דע לפני מי אתה עומד", אבל גם זה עצמו "לפני מי אתה עומד, יכול להתפרש או ככוח מהוה את הכל, ובמיוחד אותי, אני, שמכאן בא לאדם אהבת עולם, או כאור אין סוף האמיתי שכל ההויה כולה בטל אליו, "כולא קמיה כלא חשיב", עם כל הפירושים של המשפט הזה, ואז מתעורר בנפש רצון עז לכלות באור אין סוף, שזוהי אהבה רבה.

יש אהבה רבה על גבי אהבת עולם, כי צריך את שניהם יחד, זה כמו שני האורות של הנר, הנהורא אוכמא, התכלת או השחור שאוחז בפתילה, זה האהבת עולם, והאור המקיף, האור הלבן או האור הצהוב שמעל האור השחור, אותו אור זה עיקר השלהבת, כשאומרים שלהבת בעיקר מתכוונים לאותו אור מקיף עליון, אותו אור הוא אהבה רבה, בקבלה, אהבה רבה היא באימא, בבינה עצמה, אהבה רבה שייכת לה' עילעא של שם ה', בעוד שאהבת עולם שייכת לו' של שם ה', לפי זה הכוונה הפשוטה מה שהסברנו עכשיו זה הפשט של הנר, שיש יו"ד, שמן, ה"שמן משחת קדש", ה"שמן למאור", ויש הה"א תתאה, פתילה, זה כמו הלבן והשחור, ובאמצע, או האדום והצהוב או לפי הפירושים האחרים, אבל כאן הפירוש זה לבן למעלה ושחור למטה, ושני גוונים באמצע, והם הנהורא אוכמא למעלה והנהורא חיוורא, נהורא תיכלא, למטה, בנפש שתי בחינות של אהבה, אהבה רבה על גבי אהבת עולם, זה הפירוש הפשוט בחסידות של כוונת הנר, מה מכוונים שמסתכלים בנר.

אבל כאן הוא יסביר שבתוך הנר עצמו אפשר להבחין לא רק בשתי בחינות, נהורא אוכמא ונהורא חיוורא, אלא אפשר להבחין בחמש, או אפילו שש מדריגות, כי הנר זה "נר ה' נשמת אדם" ובתוך הנשמה יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, והיחידה גופא היא "יחידה ליחדך", היא מיוחדת עם העצמות ממש.

אז כאן הגר"א מסביר בפירוש שלו איך השלהבת קשורה בגחלת, ניתן להבחין לא ע"י צירוף שמן פתילה וגחלת, רק בשלהבת אפשר להבחין בכל המדרגות, כנגד הדרגות השונות בנשמה, זה כל כך כתוב יפה ובתמצות, לכן כדאי לקרוא את זה בפנים, הפתיחה כאן היא כלל גדול בספר יצירה, שמופיע בכל משנה, כתוב "עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", הגר"א אומר שאת המושג הזה הוא יפרש בהמשך.

בינתיים הוא מקדים הקדמה שהוא כבר אמר אותה הרבה פעמים קודם, הוא חוזר למעלה, שאמר קודם שיש עשר ספירות, עשר ולא אחת עשרה, עשר ולא תשע, שאין לחשוב בחינה ראשונה שבכתר וגם מלכות, שמונים את הספירות צריך שיהיה עשר, בתוך הכתר יש שתי בחינות, יש פנימיות הכתר, עתיק, קודם אמרנו שזה השקוף של הכתר, ויש את החיצוניות של הכתר, אריך, שקודם הסברנו שזה הלובן העז, התקיף ביותר, ה "תלג חיוור", השלג העז שיש בכתר, בלשון הקבלה זה נקרא שתי פרצופים בכתר, עתיק ואריך, אז הוא אומר שאם יש את שניהם וגם ספירת המלכות, כאשר מונים את העשר ספירות אי אפשר למנות את שתי הבחינות וגם את המלכות, המדרגה הפנימית שבכתר מחליפה את המלכות, זה כלל גדול של הגר"א, היות שנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, סופן זה המלכות, ותחילתן זה הפנימיות של הכתר, והיות שהם נעוץ אחד בשני, לכן כאשר מונים את הספירות מונים או את הפנימיות של הכתר, או את המלכות, ולא שניהם יחד.

זה מעניין, כי בדרך כלל כתוב בקבלה שכדי שנקפיד על המספר עשר, אז או שמונים את הכתר, או את הדעת, במקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת ובמקום שמונים את הדעת לא מונים את הכתר, זה הכלל בד"כ איך לשמור על בצביון של עשר, אבל כאן לפי הגר"א הכלל הוא, הכלל הזה, או פנימיות הכתר ואז לא מונים את המלכות, כי פנימיות הכתר, היא היא המלכות, או המלכות של העולם שלמעלה ממנו או ממש חיבור בהסתר המלכות של אותו עולם גופא, כמו שנסביר בהמשך, אז או שמונים את עתיק או את המלכות, את כל ספר יצירה הגר"א מפרש שבכל ספר יצירה מונים את הכתר ולא את המלכות, זה הכלל שלו.

לפי הכלל הזה מובן מה שאמרו בשיעור הקודם, שבספר יצירה כתוב, אחת, רוח מרוח, שתים, מים מרוח, שלוש, אש ממים, אפשר להבין את זה רק לפי השיטה הזו, שרוח מרוח זה שתי הבחינות בכתר, ואח"כ מים מרוח, זה חכמה מהחיצוניות של הכתר, אח"כ אש ממים, הבינה מהחכמה, הפנימיות של הכתר זה "רוח אלוקים חיים", רוח הקודש, זה פירוש שמאד מתיישב עם הקריאה הפשוטה של הטקסט של ספר יצירה, ובלשונו, "אין לחשוב בחינה הראשונה שבכתר וגם המלכות, כי אם נחשוב בחינה אחת אין צריך לחשוב מלכות, כי נעוץ סופן בתחילתן", סופן שזה המלכות נעוץ בפנימיות הכתר, א"כ לא הפסדת כלום, ואם תחשוב מלכות אז גם כן לא הפסדת, כי אם מונים מלכות, ולא עתיק, אז נעוץ תחילתן בסופן, העתיק נמצא שם בתוך המלכות, כך הוא מסביר את הפשט של המשנה, זה רק הקדמה כללית, עוד לא נוגע לצבעים.

עכשיו מגיעים לעיקר, לגוונים, הסוד הזה של נעוץ סופן כו', הוא כשלהבת קשורה בגחלת, שבהם יתראה כיצד נעוץ סופן בתחילתן, אם נתבונן במשל הזה נוכל להבין את הסוד של נעוץ סופן כו', איך שהמלכות נעוץ בפנימיות הכתר בתחילה, ואיך שפנימיות הכתר, התחילה, נעוצה במלכות, בסוף, יש שתי סודות נעוץ סופן בתחילתן זה סוד אחד, ותחילתן בסופן זה סוד שני, נוכל להבין את זה מתוך השלהבת קשורה בגחלת, עכשיו הוא מתחיל לפרט, "כי חמשה אשות הן בשלהבת", אפשר להבחין ממש בחמש מדריגות בשלהבת, בד"כ בכל ספרי הקבלה והחסידות כתוב שיש רק שתי בחינות, המדריגה התחתונה, הנהורא אוכמא, האש האוחזת בפתילה, (הוא לא מחשיב את הפתילה כמדריגה בפני עצמה), האש שאוחזת בפתילה זה המלכות, זה הנפש, זה הסוף, התכלת שעליה כתוב ביחס לראש נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, זה כלל גדול מאד גם בנסתר וגם בנגלה.

אם הוא אומר שזה התכלת, הוא ודאי מתכוון לפי דעת הגר"א, הצבע הזה הוא צבע התכלת של הציצית, זה הראשון, גוון תכלת שסביב לפתילה, מה שאוחז בפתילה ממש היינו גוון התכלת המדרגה הזאת היא כנגד המלכות, זה נקרא נפש, בחינת דוד המלך שהוא התכלת שאוחז בפתילה, והוא חשמל בתוך האש מה שכתוב בספר יחזקאל "חשמל מתוך האש", הגר"א מסביר שהאש היא הנהורא חיורא, והחשמל זה התכלת, (יצא בהשגחה פרטית שלומדים את זה הערב, זאת חנוכה, מבין כל השמות של אור, היום זה יום החשמל, היום האחרון בחנוכה) החשמל, הוא התכלת, כמו עין החשמל, צבע החשמל הוא צבע התכלת, א"כ מי שיש לו תכלת בציצית יש לו חשמל בציצית, זה נקרא ציצית חשמליות.

הבחינה השניה היא גוון חיוור, בפירוש הוא מרמז כאן לביטוי הרווח בכל ספר הזוהר, נהורא חיוורא, הראשון זה הנהורא תיכלא, אמרנו שבזהר מה שאוחז בפתילה, או שזה נהורא תיכלא, או אוכמא, הוא נוקט בפשטות שזה התכלת, הוא לא קורא לזה שחור, אלא תכלת, השני שעל גביו זה החיוור שסביב לה, זה כנגד ו"ק, ו"ק זה הרוח, וי"ו קצוות, מחסד עד יסוד, בבחינת רוח, המדרגה השניה מלמטה, והוא נקרא אש באותו פסוק "חשמל מתוך האש", האש הוא הו"ק, נהורא חיורא, מכאן אפשר לראות מה השלש מדריגות למעלה מזה, המדרגה השלישית זה "כמו נגה סביב לאש", יש חשמל מתוך האש ויש נגה סביב לו, כל אלה ציטוטים מספר יצירה.

אם מתבוננים בנר, אז יש הילה למעלה מהשלהבת, למעלה מהנהורא חיורא, ההילה זה מה שנקרא בפסוק "נגה סביב לה", שזה ההילה, וממשיך "שאינו נראה אלא בסתימו דעין", שאפשר לראות את זה טוב רק אם סוגרים את העין, שסוגרים את העיניים עד שכמעט לא רואים כלום, אז אפשר לראות את ההילה, כלומר שזה אור, אבל הגילוי של האור הזה הוא בדרך איתכסייא, זה כנגד בינה, אימא, ההילה הזאת סביב היא כנגד בינה, "דלא קיימא לאסתכלא", הבינה היא חלק מ"הנסתרות לה' אלוקינו" שלא עשוי להסתכל בזה, הוא גם מסביר למה בד"כ כלל בקבלה לא מזכירים את זה, בגלל שזה אור שלא עשוי להסתכל בו, לכן אפשר לראות אותו רק בסתימו דעין, זה בינה, והוא הנקרא נגה סביב באותו פסוק, אלו הג' הם ממש בתוך הנר, שמסתכלים עליו.

המדרגה הרביעית זה מה שמתפשט בחלל, זה שהנר מאיר את החלל, זה נקרא "זוהר" בשביל לראות את הזוהר אני לא חייב להתבונן בנר, הנר זה המקור אבל שמסתכלים על הנר גופא אני יכול להבחין בשלוש מדריגות, שתים גלויות ואחת נסתרת, שתים ה"נגלות לנו ולבנינו" ואחת ה"נסתרות", למרות שבד"כ מסבירים שהנסתרות זה שתים י' וה', אבל לפי הרמז של "וה"נגלות ו' ה' נגלות, ואילו בנסתרות רק "ה"נסתרות, רק ה', ה' עילעא, שזה עיקר הנסתרות, הנוגה סביב, והנגלות זה שתי הבחינות של הנהורא תיכלא ונהורא חיוורא, האש והחשמל, ה"זוהר" כבר מתחיל להיות אור מקיף לגמרי, הנוגה הוא מקיף אבל קרוב לפנימי, הוא לא מתרחק מהפנימי, שמסתכלים על הנר אפשר להבחין בשלש מדריגות, כנגד הנר"נ בנשמה, והזהר הוא כבר מדריגת חיה, הנר"נ זה החשמל והאש והזוהר, זה שהוא אמר שכל החמש מדריגות הם חלק מהשלהבת עצמה, זה היה בלשון "השאלה" עיקר השלהבת זה רק ג' אלה.

הסימן לכך, פלא שהוא לא אמר את זה בפירוש כי זה סימן מובהק, והגר"א אהב גימטריות, כמו שרואים שאח"כ יש מלא גימטריות, חשבון פשוט, חשמל, אש, נגה, חשמל זה 378 , כמניין "מיני  צבעונין" לפי זה כל מיני הצבעונין זה הכל בתוך התכלת, אם חשמל זה התכלת אז הכל נמצא בתוך התכלת, אש זה 301 ,ונגה זה ח"ן ,58 ,ביחד 737 ,בגימטריא שלהבת, זה משואה מדויקת, לא פחות ולא יותר, זה גימטריה פלאית אם כי שהוא לא מסביר את החשבון הזה.

"והמדריגה הרביעית הזוהר המאיר משלהבת" אם כי קודם הוא אמר ששלהבת זה כל החמש אשות, עכשיו הוא אומר בפירוש ששלהבת זה רק מה שאמרנו עד עכשיו, ומתוך השלהבת מאיר זוהר, "שאין יכולת להשיג איך בא האור משלהבת והיא בעצמה אינה שם ובהעתק השלהבת מעתיק ג"כ האור", מה הרז של הזהר, זהר זה אותיות הרז, זה סוד, איך ניתן להבין שיש כאן שלהבת ואור מגיע לכל פינה בבית והשלהבת לא נמצאת שם, זה הרז של הזהר, שאם אני מזיז את השלהבת אני מזיז את כל הזהר, הזהר הוא כן תלוי בשלהבת, זה גם שייך למצות חנוכה לגבי הנחת המנורה, אם אני לוקח את הנר מכאן לכאן, אני משנה את כל המערכת, איך הזהר קשור ותלוי בשלהבת זה רז, רז החיה, הדרגה הזו היא כנגד חכמה, בנפש החכמה זה החיה של הנשמה, והוא נקרא זהר, זה כבר צריך להיות במקום אחר, לא בספר יחזקאל, אולי בספר דניאל "והמשכילים ישכילו כזהר הרקיע", יש הרבה פסוקים של זהר, זהר הרקיע, האור שממלא את החלל, מבחינה אחת האור הזה יותר מוחשי מההילה, כדי לראות את הזהר לא צריך סתימו דעין, אך הקשר בינו לשלהבת פחות ניכר מהקשר בין ההילה לשלהבת, זה המדרגה הרביעית.

"והמדרגה החמישית האיך נאחזים בגלגל האש הוא גוון שחור ועליו נאמר ישת חשך סתרו", האש החמישית איך שהאור של הנר הוא למעלה מעלה, חוצה, בסוף ההתפשטות הוא נאחז באש היסודי, לא שהיא האש היסודי, רק איך שהוא נאחז באש היסודי, כמו "יחידה ליחדך" והצבע של האור כאשר הוא נאחז כמו הנשמה הנכללת בתוך השרש של כל נשמות עם ישראל, אבל זה עדין הנשמה הפרטית שלי, איך שהיא נאחזת בכלל זה נקרא היחידה שלי, המדרגה החמישית שהיא חשך ולא אור, "ישת חשך סתרו", זה איך שהנר נאחז ביסוד האש, לא יסוד האש אלא האחיזה של הנר ביסוד האש, ע"ד הסוד בחסידות "יחידה ליחדך" והצבע שלו הוא שחור.

לסיכום, יש תכלת, לבן, הילה, נגה, שעדין לא יודעים איזה גוון זה נגה, זהר שהוא אור פשוט, ואחרון חשך, שחור.

בשיעור הראשון ציטטנו רש"י שאמר מאמר חז"ל "טובא נהורא איכא בנורא", הרבה מאורות יש בנר, רש"י פירש את זה, אדום, לבן וירקרק, ושאלנו למה הוא שם את הלבן בין האדום לירקרק, זה רש"י במסכת ברכות שאומר שיש בשלהבת (הוא גם כותב שלהבת) אדום, לבן, ירקרק, לפי הפירוש של הגר"א זה יוצא יפה מאד, האדום של רש"י זה התכלת של הגר"א, אם כי שלכאורה אדום וכחול זה הפכים, אבל אמרנו שתכלת יש לו אדום, זה בהחלט צודק לקרוא לאור שאוחז בפתילה אדום, כי זה אדום עם כחול, אז כאן הוא קורא לזה תכלת, הזהר קורא לזה שחור, חז"ל אומרים ששחור זה אדום שלקה, למעלה לא מסכימים שהמדרגה השניה זה לבן, נהורא חיורא, אבל ההילה, הנגה סביב, רש"י מגלה שהוא ירקרק, זה מתאים לרמ"ק שאומר שבינה זה ירוק, מה שלמדנו בסוף השיעור הקודם, ולמעלה מזה יש לובן יותר שקוף של זהר, ולמעלה מזה שחור.

א"כ פה ממש ניתן לחבר את פירוש רש"י על הגמרא עם פירוש הגר"א שזה פירוש פשטני בקבלה, כמו פשט של קבלה, ומה שמעניין שלפי הפשט של רש"י, רש"י זה פשוטו, גם של מקרא וגם של גמרא, אז לפי הפשט של רש"י שהוא מסתכל בנר הצבע הראשון שהוא רואה באש, זה אדום, ושהמקובל מסתכל בנר, המקובל הפשטן, הדבר הראשון שהוא רואה בנר, זה תכלת, זה פלא, כי שניהם אותו דבר, זה מאד מחזק את התאוריה החדשה בצבע, שצבע הוא מאד מאד גמיש, וזה אומר שהנר הזה הוא רזי, הוא רז, שניהם מסכימים שמה שמעליו הוא לבן, ורש"י מוסיף שמה  שמעליו, מעל הלבן, הוא ירקרק, זה הסוד של פירש"י שהנוגה הוא ירקרק, צבע הבינה, זה שהאש הוא לבן זה חסד, היות שהחסד הוא יומא דאזיל עם כולהו יומין.

קודם הסברנו שבד"כ הנהורא חיורא היא האהבה רבה שמצד הבינה, אבל לפי הפירוש של הגר"א הנהורא חיורא  זה רק הרוח זה הו"ק, שזה עדין אהבת עולם, אם מסבירים את שם ה' שהיו"ד זה שמן, ונהורא חיורא זה הה' עילעא, ואח"כ נהורא אוכמא הוי"ו, והפתילה ה' תתאה, אז הלבן הזה זה מ"הנסתרות" זה אהבה רבה, כלות הנפש, שער הנו"ן של בינה, אבל כאן לפי הגר"א זה לא כך כי אצלו הנהורא תיכלא היא המלכות, הנפש, והנהורא חיורא הו"ק, הרוח, והרוח זה אהבת עולם, וההילה היא אהבה רבה, ההילה שאפשר לראות רק בסתימו דעין זה האהבה רבה לפי הגר"א, כולם מסכימים שהשני זה הנהורא חיורא, לפי הגר"א הלבן כאן זה הלבן של ספירת החסד, הלבן של כסף שהוא היומא דאזיל עם כולהו יומין, ולמעלה ממנו הירקרק של קו ירוק המקיף את כל העולם כולו, ההילה זה מה שלמדנו קודם הקו ירוק, אח"כ יש זהר, ולמעלה מהכל לגבי הנשמה יש שחור, חושך, זה הנשמה כפי שהיא אחוזה בשרש שלה, בכלל ביסוד האש, יסוד האש זה לא היחידה.

מה שנשאר במבנה, זה מדרגה למעלה, יסוד האש עצמו, ונשאר גם מה שלמטה, במה האור נאחז למטה, במה התכלת נאחזת, בפתילה, או לפי המשל של שלהבת קשורה בגחלת, היא קשורה בגחלת, עד עכשיו יש גחלת, ויש יסוד האש, ובאמצע יש חמש מדרגות של אש, התכלת, המדרגה הנמוכה, נאחזת בגחלת, והחושך נאחז ביסוד האש למעלה, יש שבע מדרגות.

לפי זה נמשיך להבין מה שהגר"א מפרש פה, "בכל הגוונים דלעיל מכל הגוונים מושג משא"כ בגוון הדא והוא אינו מושג כלל והוא כנגד אריך אנפין שנקרא חשך כנ"ל", אז קודם כל הוא אינו מפרש כמו הרמ"ק, לא כפי שפירשנו בשיעורים הקודמים, המדרגה החמישית היחידה שבנפש, לפי השיטה הזאת היא החיצוניות של הכתר, כנגד חיצוניות הכתר, יסוד האש עצמו זה כנגד פנמיות הכתר, כך שיטת הגר"א, שוב, אמרנו שיש "יחידה ליחדך", שהיחידה נאחזת בכלל כל הנשמות שזה נקרא יסוד האש, והיא באמת משתוקקת לכלות בתוך הכלל, בסוד "נר הויה נשמת אדם", כמו שמסביר בספר התניא פרק יט'.

התכלת היא נפש, האש רוח, הנגה נשמה, הזהר חיה, חיה זה חכמה, והחשך כתר אבל חיצוניות הכתר, אריך אנפין, זה חשך, אפשר לקשר את זה עם הרמ"ק, הוא אומר שזה אינו מושג כלל, זה הפירוש השני בחשך אצל הרמ"ק, ואנחנו קישרנו את זה עם המדרגה השניה בכתר, השקוף, אבל שמסתכלים בספר הפרד"ס לרמ"ק זה לא מוכרע, אפשר לומר שמה שלא מושג זה גם כן במדרגה של הלובן העז, שזה גם לא מושג,

הרמ"ק אמר שלגבינו זה שהכתר אינו מושג, זה חשך, זה שהכתר הוא אוכ"ם איהו הוא קדם עילת העילות, זה החשך הפנימי, העצמי שלו, אבל מה שלא מושג לנו זה מה שנראה לנו חשך, יכול להיות קצת שינוי בין שיטת הגר"א לבין שיטת החסידות ואין כאן המקום להאריך בזה, אבל לפי השיטה הזו, תמיד אצלו, שאריך אינו מושג כלל וכלל, זה החושך של החיצוניות של הכתר, זה אחד מהכללים הגדולים אצלו, הוא כותב שכל המדרגות, נפש, רוח, נשמה, וגם חיה יש בהם איזו השגה גם ע"י סתימו דעין אפשר להשיג את הנוגה סביב וגם את הזהר ודאי שיש בו השגה, שרואים את הזהר, הוא רוצה לומר שהתופעה איך שהנשמה שלי קשורה ונכללת באין סוף, התופעה הזו אינה מושגת כלל וכלל, אם אני מנסח את זה כך, מאד יכול להיות שהחסידות תחלוק את זה, שמה שהגר"א אומר שהיחידה שלי איך שהיא קשורה בכלל ובא"ס, מה שנקרא אריך אנפין, אינו מושג כלל וכלל, הוא חשך, כאן בהחלט יש לומר שהחסידות שסוברת שהצמצום לא כפשוטו, וזה גם דבר שנתפס אצלנו, נחלוק על זה ונאמר שאדרבה, כל יהודי יכול להרגיש דביקות בשרש, לדעת מהדביקות שלו בשרש, אבל כאן הוא אומר שהדביקות בשרש הוא חשך, שאסור לגעת שם בגלל שאי אפשר להשיג את זה.

אפילו אם נאמר שיש כאן שינוי דעה זה לא מפחית בכי הוא זה מההבנה השכלית שלנו שזה יוסיף לנו הרבה הרבה תוכן בהבנת הנר והצבעים, כמו שאמרנו שגם לפי הרמ"ק בכל המדרגות של החשך אפשר לייחס חשך מצדנו, מה שבשיעורים הקודמים הסברתי שהחשך מצדנו הוא רק בפנימיות הכתר, וזה נובע גם מתוך ההשקפה החסידית, שבלובן, גם הכי עז, שזה הרצון של הכתר להראות, יכול להיות תפיסה, מה שיש על זה צל לגבי המדרגה הנמוכה של הכתר לפי שיטת הרמ"ק, אבל כאן אומר שהוא מצד עצמו חשך.

יש עוד דרך להסביר את הגר"א, אפשר לומר שהגר"א כולו סובר כאן כשיטה מלמטה למעלה, מה שהוא מתכון כאן היחידה שבנפש, זה ע"ד הנוקבא של הכתר שהרמ"ק הסביר, שהוא גם כן מדרגה של שחור, רק שהסברנו שהוא בסוד הצל ביחס ללבן העז של הרצון שבחיצוניות הכתר, אלו דיוקים עד כאן, אבל זה לא מפחית בכי הוא זה ממה שנלמד כאן בפירוש הגר"א, אז הוא כותב שבכל הגונים עד החשך ולא עד בכלל אפשר להשיג אותו, אבל בחושך אי אפשר להשיג, זה כנגד האריך אנפין שנקרא חשך, כנ"ל.

ממשיך הגר"א ואומר "והאש היסודי עצמו הוא שרש של כל הגוונים עצמם", האש היסודי זה לא אחד מהם, גם לא החשך, האש היסודי זה משל לכלל, לשרש, לאין סוף של כולנו, של כל הנשמות, זה כמו עכשיו, זאת חנוכה, אחרי שגמרנו להדליק את כל הנרות הכל חוזר לשרש, באש היסודי, "הוא שרש של כל הגוונים הנ"ל וכולם קשורים בו והוא נגד עתיקא סתימאה, עתיק יומין",  הוא אומר שהאש היסודי עצמו זה לא אריך אנפין, שהוא היחידה, חשך, האש היסודי זה עתיק יומין, הפנימיות של הכתר, קודם הוא אמר שאם מונים את הפנימיות של הכתר אין צורך למנות את המלכות ואם מונים את המלכות אין צורך למנות את הכתר, שזה הסוד של נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן.

איך זה עכשיו נעשה מוחשי, בנר, שהתכלת הוא במקום האש היסודי, התכלת הוא אחוז במדרגה של גם למעלה מחשך, אפילו שברמ"ק למדנו שאין שום דבר למעלה משחור, רק האין סוף ממש, המדרגה הכי גבוהה של הכתר זה היה שחור, פנימיות, פנימיות הכתר, ועכשיו הוא אומר שיש משהו למעלה משחור, זה תכלת, שרש התכלת, ואם אתה מונה את האש היסודי אתה לא מונה את התכלת למטה, ואם אתה מונה את התכלת למטה אתה לא מונה את האש היסודי.

זה גם הסבר מאד יפה לאלה שלא צריכים תכלת בציצית, בגלל שאם אתה האש היסודי אז לא צריך תכלת, ואם אתה רוצה שהאש היסודי באמת ירד למטה, אתה כן צריך תכלת, היות שעפ"י החסידות העיקר זה להמשיך דברים למטה ולא לעלות למעלה, אז החסידות כן מעונינת בתכלת ממש, אבל מי שהוא באש היסודי, אז לפי פירוש הגר"א, לא צריך תכלת, להפך, אסור למנות את התכלת, כי נעוץ סופן בתחילתן, אז הנה הוכחה מהגר"א לא ללכת עם תכלת.

הוא אומר שהאש היסודי זה השרש של כל הגוונים, גם של השחור, שגם השחור וגם הזהר וגם הנגה וגם האש וגם התכלת כולם גוונים, השרש של כולם זה האש היסודי, אבל אם רוצים לקשור אותו לאחד מהם, אז הוא הכי דומה לתכלת, יותר מלשחור, רק שכאן השחור נאחז בתכלת מלמטה למעלה, והוא כנגד עתיקא סתימאה, עתיק יומין.

עכשיו חוזרים למטה, התכלת למטה נאחזת בגחלת, "ובגחלת עצמו יש בו בחינת אש יסודי שבלאו הכי לא היה האש נאחז בו ובו התקשרות גוון תכלת ובו (בגוון תכלת) נאחז האש היסודי ועל ידו באים כל הגוונים", ע"י התכלת יורדים כל הגוונים, וזה שכתוב תחילתן בסופן, שתחילתן זה האש היסודי, בתכלת שנאחז בגחלת שיש שמה ניצוצות של האש היסודי, זה לא כל כך קל להבין לכן גם התלמידי חכמים בקריאה ראשונה טועים בפשט, הפשט הוא שבתוך הגחלת יש ניצוצות של האש היסודי, אחרת האש לא היה רוצה להיאחז בתכלת, מה שהאש נאחזת בתכלת זה נקרא עבודת הבירורים, זה לברר את הניצוצות של האש היסודי שנמצא בתוך הגחלת, אבל האש היסודי ממש נאחז, הוא נעוץ בתכלת, בגלל שהתכלת זה נקרא סופן, זה כנגד המלכות, כפי שהסביר קודם.

והאש היסודי הוא פנימיות הכתר, עתיק, ופנימיות הכתר, עתיק, הוא נעוץ בתכלת, לכן בזכות התכלת כל גוונים נמשכים, גם התכלת וגם אחריו הנהורא חיורא, וגם אחריו ההילה, הנגה, הירקרק, ואחריו הזהר ואחריו השחור, אפילו השחור נמשך ע"י התכלת, התכלת מושך מהאש היסודי את כל הגוונים להתגלות, כדי להיאחז בגחלת, כל הפעולה העצומה הזו ע"מ להיאחז בגחלת, זה בגלל שיש ניצוצות של האש היסודי בתוך הגחלת שהוא צריך לברר אותם, לגאול אותם, לפדות אותם.

אבל הנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן זה מה שהאש היסודי נעוץ בחשמל, האש היסודי ממש, הכלל, כלל כל הנשמות נעוץ בחשמל של כל נשמה פרטית, זה חידוש נפלא, צריך לחפש גם בחסידות איך אומרים את זה שדווקא בנפש, בבחינת דוד, בד"כ היחידה זה משיח והנפש דוד, אבל אפילו משיח בעצמו הוא משיח בן דוד, דוד מושך אותו, כתוב בגמרא שהשם שלו גם יהיה דוד, הדוד האחרון, יש משהו בדוד המלך שאפילו משיח נמשך על ידו,  הדוד הוא התכלת, הוא החשמל, ודוד לא רק נאחז במשיח שזה היחידה, הוא נאחז באש היסודי, שזה העצמות של ה' כביכול, העצמות של כלל הנשמות, זה החידוש של הגר"א שהכל נמשך ע"י דוד, ודוד נאחז בגחלת, הוא יורד לעולמות התחתונים בשביל לברר את הניצוצות הקדושים שבגחלת, לכן הוא משתוקק לרדת להיאחז בגחלת, והכל תלוי בתכלת, זה התכלית.

מי באמת קשור בגחלת, מי נשלך לעשות את השליחות בגחלת, "ובו התקשרות גוון תכלת", התכלת מבצע את זה, התכלת יורד להיאחז בגחלת, דוד משתוקק להיאחז בגחלת כי יש שם ניצוצות של האש היסודי שלו, שהוא צריך לפדות אותם, אז מצד אחד הוא משתוקק לגחלת וביחד עם זה ,כמו שכתוב בתניא פרק יט', הוא משתוקק לאש היסודי, הוא גם נעוץ שם למעלה, בתחילתן, וזה שכתוב תחילתן בסופן, האש היסודי נעוץ בסופן, בתכלת, עכשיו הוא אומר את הכיוון ההפוך, את הסוד השני, יש נעוץ תחילתן בסופן, שהתכלת יוצא מהאש היסודי ע"מ להיאחז בגחלת ומושכת אחריה את כל שאר המדרגות, ע"ז כתוב נעוץ תחילתן בסופן, שהתחילה, האש היסודי, נעוץ בסוף, בתכלת, לכן היא הכוח לצאת החוצה עד יפוצו מעיינותיך חוצה, שיהיה קאתי מר, שהכי חוצה זה להגיע לגחלת כי הניצוצות של האש היסודי שם.

עכשיו הוא אומר את הכיוון ההפוך, "וכן גוון התכלת נעוץ באש היסודי", יותר מכולם, אפילו יותר מהשחור, השחור לכאורה זה יחידה, "יחידה ליחדך" ויש משהו בתכלת, בסוף, שהוא יותר נעוץ, באותיות הקבלה והחסידות זה נקרא ששרש מלכות ברדל"א, יותר מאריך אנפין, שרש המלכות נעוץ בדרגה הכי עליונה שבכתר, ג"כ הרבה יותר גבוה ממה שהוא קרא חשך, חשך זה אריך אנפין, ואפילו שהוא נעוץ, הוא נעוץ בז"א דעתיק, אבל התכלת נעוצה בג"ר דעתיק, החשך קשור רק במה שעתיק מתלבש באריך, בזה אריך אחוז בו, זה ז"א דעתיק, הז' תחתונות דעתיק, אבל אין לו שום מגע עם הג' ראשונות דעתיק, משא"כ התכלת, שכן נעוץ בג"ר דעתיק, יותר גבוה מהשחור, מהיחידה, "ועל ידו כולם נאחזים", דהיינו גם מה שהשחור, אריך, נעוץ בז"א דעתיק, זה בגלל שהמלכות, התכלת, נעוצה בג"ר דעתיק, מה שהכל נאחז בגחלת זה בזכות התכלת, מה שהכל נאחז באש היסודי זה גם בזכות התכלת, מה שהכל נעוץ בתכלת זה סוד נעוץ תחילתן בסופן, ומה שהאש היסודי נאחז בג"ר דעתיק, זה נקרא נעוץ סופן בתחילתן.

"שאם תכלה האש שצריך להסתלק האש, התכלת מן הגחלת, חוזר למקומו וכל הגוונים עמה"  שאם צריך להיות כיבוי אורות, כיבוי הנר, אז איך נעשה הכיבוי, זה שהתכלת עוזבת את הגחלת וחוזרת לשרש שלה, בג"ר דעתיק, אחרי שהאחרון הגוונים מסתלקים, אז הכל, גם היציאה מן התכלת וגם החזרה מהתכלת, הכל ע"י התכלת, התכלת מוביל את כל העדר של הצבעים, ומה שמסביר שהתכלת מובילה את העדר, גם לצאת מהאש היסודי אל הגחלת, וגם שיש כיבוי, התכלת מובילה את כל העדר לחזור לתוך האש היסודי, זה גופא הכיבוי, הייתי יכול לחשוב שהכיבוי תלוי למעלה, שקודם השחור חוזר, אבל הוא אומר שכח הכיבוי זה בתכלת, זה סוד נעוץ סופן בתחילתן.

א"כ רואים בתכלת, במלכות, שהיא חיה חיים של פרדוקס, של קונפליקט קיומי, זה דוד המלך, או להיות נאחז בגחלת או להיות נאחז וכלול בתוך האש היסודי, שכל פעם צד אחר של הקונפליקט בא לידי ביטוי, לכן כתוב שדוד אין לו שנות חיים מעצמו, הוא חי, "חי וקיים" אבל יש משהו בטבע שהוא לא חי בפנימיות, המשיח שנקרא גם דוד נקרא בר נפלא, כל הזמן הוא נפל, הקונפליקט, או הצד של ההשתוקקות אל הגחלת שזה לעבוד את עבודת הבירורים, או התשוקה להיות כלול בשרש, באש היסודי, והוא מוביל את כל שאר המדרגות אחריו, את כל עדר הגוונים.

להבין איך זה בנמשל, "וכן הוא במלכות שכולם עולים לכתר על ידו, כל הספירות שצריך להעלות אותם לכתר זה ע"י המלכות, התכלת, ושם נקרא כתר מלכות, כתר עליון איהו כתר מלכות", זה מאד דומה למה שהרמ"ק הסביר על השחור השלישי שקראנו לו צל, יכול להיות שהצל של האור הוא ג"כ סוד התכלת, יותר מהשחור סתם, יתכן שצל מסביב לאור זה תכלת, כמו הפירוש השלישי של הרמ"ק על המילה שחור בכתר, זה בערך מה שהוא כותב כאן, וזהו שכתוב סופן בתחילתן, שהמלכות עולה, שהתכלת עולה לכתר, זה נקרא סופן בתחילתן.

הגחלת בנמשל זה העולמות התחתונים, סופן, ותחילתן זה פנימיות הכתר, המלכות זה סופן אבל הגחלת זה העולמות התחתונים, שמלכות יורדת, התכלת יורדת ע"מ להתקשר בגחלת, בעולמות התחתונים, ולכן גוון התכלת הוא סביב הגחלת, בגלל שהתכלת, המלכות, היא שיורדת לברר את הגחלת, וכל כך למה, כי יש ניצוצות של האש היסודי, מקור התכלת, בתוך הגחלת.

משא"כ בשאר הגוונים אף גוון לא תופס ואוחז בגחלת, רק התכלת, כולם מאירים מרחוק אל הגחלת, אבל לא מסוגלים לדבוק בגחלת, כמו שליחות, בעולם שלנו יש כל מיני דרגות רוחניות, כל מיני צדיקים נקרא להם, שכל הצדיקים מוכנים להאיר פנים אל המציאות, לברך אותה ולאחל לה כל טוב סלה, "שתהיה בריא", אבל לדבוק במציאות ממש ע"מ לתקן אותה זה אף אחד לא מוכן, רק דוד, רק מי שהוא בבחינת מלכות, רק התכלת מסוגלת להיאחז במציאות ממש לברר ניצוצות של האש היסודי, שהתכלת זה הבא כוח של האש היסודי.

"וכן כל ד' היסודות", יש ניצוצות של כל אחד מהארבע יסודות בתוך הגחלת, והתכלת מבררת את כולם ומחזירה את כולם לשרשם, זה במשל, עכשיו חוזר לנמשל, למלכות, "וכן עושה מלכות בסוד ומלכותו בכל משלה רק המלכות יורדת להיאחז ב"כל משלה" והיא מבררת ע"י מוחא עילעא", עד עכשיו הוא לא הזכיר את זה, אנחנו אמרנו שמתבוננים בנר, מתבוננים בשמן, נהורא אוכמא נהורא חיורא ופתילה, בתחילה הוא רק חילק חמש מדריגות באור של השלהבת, עד שהוא הגיע לשחור, לחשך, אח"כ הוא התחיל לדבר על הגחלת, אפשר לומר שהגחלת זה כמו הפתילה, אבל עדין הוא לא הזכיר את השמן בכלל, עכשיו הוא מוסיף שהתכלת גופא מסוגלת לפעול את עבודת הבירורים רק מכוח זיווג, שהמלכות מקבלת שמן אנרגיה לפעול את הפעולה, שלה ממוחא עילעא, זה חכמה, זה אותו שמן משחת קדש שבהתבוננות הראשונה עומד במקום היו"ד של שם ה', חכמה.

"והיא מבררת ע"י מוחא עילאה כידוע", המשפט הזה הוא משפט סתום בשבילנו, כלומר זה לא עפ"י שום דבר שהוא כתב עד עכשיו, הוא מכניס אנרגיה חדשה לביאור שלו, הוא אומר שזה שהמלכות רוצה מצד אחד מאד לברר מצד שני רוצה להיות בשרש, זה מצד המלכות עצמה, זה שהיא יורדת לברר זה מצד טבעה היא, אבל זה שהיא מסוגלת לברר, לפעמים אתה רוצה משהו אבל אתה לא יכול, זה שהיא יכולה לברר זה מכוח זיווג שמקבלת שמן ממוחא עילעא, מהחכמה, "והוא סוד הזיווג, והבן" כאן הוא סותם את עצמו לכן אומר "והבן" המקור של המוחא עילעא, המקור שנותן לה את הכוח לברר, זה מהחכמה ששם השמן.

"לכך צריך פתילה לשמן", כאן הוא מסביר שסוד הפתילה זה כדי להמשיך את השמן לתכלת, זה צינור, זה לא במקום הגחלת, אם אמרתי קודם שהפתילה היא במקום הגחלת, זה לא מה שהוא אומר כאן, כאן הוא מסביר שהפתילה זה דרך להמשיך את השמן, זה כמו היסוד בברית, השמן זה החכמה, הפתילה, זה כמו היסוד שממשיך את השמן אל המלכות, התכלת, ומכוח הזיווג הזה התכלת מסוגלת להיאחז בגחלת ע"מ לברר את הניצוצות שבגחלת, "לכך צריך פתילה לשמן וזה סוד כל המצוות והכוונות בסוד מיין דכורין ומיין נוקבין", הוא אומר, מה שאמרתי עכשיו, זה הסיכום ל כל התורה כולה, כל התורה כולה, כל המצוות כל הכוונות, מה שנקרא מ"נ ומ"ד מיין נוקבין ומיין נוקבין, הכל מכל כל, זה עכשיו מה שהסברתי לך, ע"כ הגר"א, אם רוצים תמשיכו לקרוא לבד.

נמצא שהכל מכל כל זה סוד התכלת, לכן אמרנו שתכלת שווה כל טוב, כל פעמים טוב, ואין טוב אלא תורה ומצוות, כל התורה כולה הכל מצומצם ומרוכז בסוד התכלת, זה שהתכלת צריך שמן, זה שהוא רק צריך דבר אחד, ללמוד חסידות, זה השמן שלו, ואם הוא ילמד חסידות הוא יקבל את הזיווג, הוא יהיה מ"נ ומ"ד ויהיו בירורים בעולם.

לסיכום יש חמש מדרגות של אש, של אור, שכל אחד הוא גוון, הגוון מלמטה היסודי, זה התכלת, אח"כ לבן, אח"כ נגה, שלפי רש"י זה ירקרק, אח"כ זהר, אח"כ שחור, למעלה מהכל יש פנימיות הכתר, יסוד האש, עתיק, תחילתן, למטה מהכל יש גחלת, אז זה כבר שבע מדריגות, כדי שהתכלת תוכל לברר את הגחלת, את העולמות התחתונים, היא זקוקה לשמן ופתילה, פתילה בשביל למשוך אליה את השמן, לעשות זיווג עם התכלת, לתת לה את הכוח לברר את הניצוצות מתוך הגחלת, בעצם הוא הסביר כאן תשע מדרגות במשל, ואח"כ אמר שאם נבין את זה  הבנו את כל התורה כולה, ואת כל הקבלה כולה, את כל הסודות, זה נקרא דרך קצרה, זה היה בשביל לגוון את הלימוד הקטע הזה.

נעשה עוד ספירה היום, את החסד, זה פשוט, לפי הרמ"ק זה לבן, אבל יש מי שאומר שזה תכלת מלובן, קודם הוא מביא את הדעה הפשוטה שחסד זה לבן, אבל אמרנו שכתר זה לבן, ולא יתכן שכתר וחסד זה אותו דבר, אז אומר שזה תכלת מלובן, כלומר כחול לבן, וזה הוא מסכים ואומר שזה הפירוש העיקרי, לכן שנעשה את השכלול של כל הספירות נסביר שסתם חסד הוא דווקא כחול, הרי יש שלשה צבעי יסוד של האומנות, כחול, אדום, צהוב, זה שחסד הוא לבן כי זה טבע החסד, אהבה, "חסד לאברהם" אבל אומר שזה תכלת מלובן, וזה גוון הכסף ממש, לכן המתכת, הכסף תמיד מזוהה עם החסד, לגבי הזהב יותר קשה להבין, אבל זה בהמשך בע"ה, אבל הכסף זה מלשון כיסופין, אהבה, חסד, זה הפירוש של המילה כסף, לכסוף, והצבע שלו הוא תכלת מלובן.

למה באמת לפעמים אומרים שחסד הוא לבן, הוא כותב שכאשר יש התגברות שפע מכתר לחסד אז הוא נעשה לבן, לבן כמו הכתר, זה הנקודה היחידה שצריך לעמוד, מה זה התגברות החסד, וחסד סתם, בחסידות זה נקרא "חסד" ו"רב חסד" הרמ"ק לא משתמש בביטויים האלו, אבל כך זה לפי הקבלה והחסידות, חסד סתם שזה "חסד לאברהם" הוא הצבע תכלת מלובן, אבל "רב חסד" זה ההתגברות מהכתר, שהוא אין סוף, לחסד, אז הוא הופך להיות לבן כמו הכתר.

חסד סתם זה שאדם עושה חסד עם הזולת לפי שיעורי התורה, כל המידות נקראו מידות ע"ש מדידה והגבלה, זה כתוב בכמה מקומות בספר התניא, חסד סתם זה חסד במידה, כי זה נובע מרגש פנימי שג"כ משוער במידה וגבול, רב חסד זה חסד בלי גבול, שבנפש זה ללא מידה, הפשט הוא זה שמתי שהחסד זה בלי להתחשב בעצמי זה "רב חסד" מה עושה גבול בחסד, מתי שאני חושב גם על עצמי, "יש מי שאוהב", הישות שלי מתערבת עם האהבה שלי לזולת, זה נקרא חסד סתם, והוא מוגבל כי אני מגביל אותו, "חייך קודמין", לו יצויר שיש פה התנגשות ביני לבינך אז קודם אני דואג לעצמי, אח"כ לך, זה שיעורי תורה, מידה עפ"י תורה, הצבע של המידה הזו הוא תכלת מלובן.

אבל כאשר הכתר מתגבר ויורד לחסד, אז הוא הופך להיות לבן גמור, כמו הכתר, זה חסד מלשון חסיד, אחד שהזולת בא לפניו, הגמרא מסבירה מה זה חסיד "לפנים משורת הדין", אף שהדין תורה לא כך, יש גם כן שיעורי תורה לגבי חסד, "חייך קודמין", אם יש רק קיתון של מים לשני אנשים במדבר, אז קודם אתה תשתה, אבל יש "לפנים משורת הדין" זה חסיד אמיתי, לפנים משורת הדין, גם בעניין  של "חייך קודמין", זה הדוגמא בעבודה שאור הכתר מתגבר במידת החסד ואז מידת החסד הופך  להיות לבן גמור, שבד"כ הוא רק תכלת מלובן, ע"כ ההסבר של החסד לפי שיטת הרמ"ק.

המגמה שלנו שבסוף נעשה מעצמנו את המבנה התמציתי, מה שהכי נראה, ונשים לב שהרמ"ק מדלג על הדעת, כי הוא כלל את הכתר, אבל אנחנו לפי קבלת האריז"ל, והחסידות בפרט, חייבים לכלול גם את הדעת כדי לעשות מבנה כולל, אבל יהיה אפשר לעשותו לאחר שנעבור על כל ההסברים של הרמ"ק, ע"כ, חנוכה שמח.