1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (118)

ד"ה "ויטע אשל" (1)

כ"ה אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו הניגון של ר' הלל (שרש"ח אהב).

אנחנו מתחילים מאמר חדש, של פרשת וירא, על הפסוק "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – פסוק שמתאר את תכלית עבודת אברהם אבינו בעולם, לפרסם אלקות בעולם, על ידי שהוא נטע אשר בבאר שבע:

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, ופרש"י אשל, רב ושמואל [חולקים בגמרא, ובעצם המחלוקת היא בפירוש המלה "ויטע".], חד אמר פרדס [שהרי נטיעה היא של עצים.] להביא פירות לאורחים בסעודה [כלומר, הפסוק מתחיל מכך שהמצוה העיקרית שאברהם אבינו הצטיין בה היא הכנסת אורחים, ועל ידיה – כפי שאומרים חז"ל – הוא פרסם אלקות בעולם. כלומר, הוא התחיל כדברי הבעל שם טוב – קודם להיטיב בגשמיות ועל ידי כך להגיע להטבה רוחנית, פרסום אלקות בעולם.], וחד אמר פונדק [בית, בית מלון, קרעטשמע – מה שייך ל"ויטע"? הוא לא מצטט כאן, אבל רש"י מביא פסוק "ויטע אהלי אפדנו" – שגם באהל מתאימה בעברית המלה נטיעה.] לאכסניא ובו כל מיני פירות [לאו דווקא שמגדל אותם, אבל יש לו כל טוב לאורחים. הצד השוה של שני הפירושים שהוא דואג לאורחים שלו ורוצה להיטיב להם. לפי שני הפירושים רואים שעיקר הכנסת האורחים שלו היה לתת פירות – לא כתוב בשר ודגים וכל מטעמים. הוא ודאי נתן, אבל פה לפי שני הפירושים מדגישים שהיו לו פירות לתת לאורחים.], ובכתובות ד"ה ע"ב פרש"י אשל נוטריקון [ר"ת] אכילה שתי' לוי' [היה נותן אוכל ומשקה וגם היה מלוה את האורחים בסוף. לפעמים כתוב אכילה-שתיה-לינה, שהיה מלין אותם, אבל רש"י כותב אכילה-שתיה-לויה. עד כאן על "ויטע אשל", הצד הגשמי, אחר כך כתוב:], ויקרא שם בשם ה' אל עולם [הצד הרוחני, עיקר התכלית שלו בעולם.] אמרז"ל (סוטה ד"י ע"ב) אמר ריש לקיש אל תקרא ויקרא אלא ויקריא [לא רק שהוא קרא, היה אומר שיש "אל עולם" – לא 'אל העולם', שני דברים נפרדים, אלא "אל עולם", 'גאט איז אלץ, אלץ איז גאט' – אלא "ויקרִא", שהקריא בפי כולם, שגם הם יאמרו. עיקר תכלית הכוונה שהאמונה תכנס ותקלט עד שהם יחזירו את האמונה שלו באור חוזר שלהם, שיצא מהפה שלהם. זה חידוש יפה של ריש לקיש.] מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה [עשה שגם הם יאמרו את השם של ה'. כמו שכתוב על הבעל שם טוב, שהיתה לו גם תחבולה איך להקריא את שם ה' – היה שואל יהודי פשוט 'מה נשמע? איך בעסק? איך המשפחה?', כל דבר כדי שיאמרו 'ברוך ה''. הבעל שם טוב לא הכריח – אברהם נראה שלפעמים היה צריך – אלא היה עושה בחכמה כדי לגלות את ה"שם שמים שגור בפי כל", הסימן שיהודי פשוט קשור עם פשיטות העצמות, שבאופן טבעי אומר 'ברוך ה''. צריך לדעת איך להוציא זאת מההעלם אל הגילוי – זו עבודת הבעל שם טוב. אברהם אבינו עשה בצורה אחרת – הוא התחיל עם גוים. מיהודי כנראה יותר קל להוציא 'ברוך ה'', אבל עם גוי יותר קשה – צריך קודם כל לתת לו לאכול טוב, ואז להסביר לו ולהכריח אותו.] בפי כל עובר ושב [יש ווארט ש"עובר ושב" הוא מי שעשה עבירה ושב בתשובה. הוא התייחס לכל מי שבא כעבריין, אבל כעת אתה בבית שלי – הכנסתי אותך כדי שתעשה תשובה. הוא פעל שהעבריין יעשה תשובה, ומה התשובה שלו? שיודה בה'.], כיצד, לאחד שאכלו ושתו [אחרי ה-אש של אשל, אכילה ושתיה. יש מאמר חז"ל על "שש אשות", צירופים שונים של אכילה ושתיה – אש אוכלת (חומר גס) ולא שותה (מכלה נוזלים), אש שותה ולא אוכלת וכו'. אש ששותה ולא אוכלת היא חום של חולה – שצריך הרבה לשתות ולא רוצה לאכול. מאותו מאמר חז"ל רואים שעצם מהות האש היא לפעול כליון – אכילה לשון כליון – ואש ר"ת אכילה-שתיה, ה-אש של אשל לכל הדעות. השאלה רק לגבי ה-ל, אם היא לויה או לינה – כאן נוקט לויה – אבל בהמשך בכלל לא מתייחס ל-ל אלא רק לאכילה ושתיה, שהם נושא המאמר. ה"ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" הוא תוצאת האכילה ושתיה, לפני שלנו או לפני שלווה אותם החוצה. אם כן, התכלית – להקריא שם שמים בפי כל – היא תוצאה של ה-אש של אשל, של אכילה-שתיה.] עמדו לברכו [הגוים האלה, העוברים ושבים, היו בעלי דרך ארץ – עמדו מהשלחן, רצו לברך אותו וללכת.], אמר להם וכי משלי אכלתם והלא משל אלקי עולם אכלתם, הודו שבחו וברכו [כנראה שיש כאן שלש מדרגות: קודם צריך להודות – לומר תודה וגם להודות באמת שהאוכל בא מה', לא מבשר ודם. אחר כך צריך לשבח את ה'. אחר כך התכלית, לברך את ה' – לשון הברכה, כמו "ויטע", נטיעת-הברכת הגפן – ולהמשיך גילוי אלקות למטה.] למי שאמר והי' העולם [הוא אמר להם חזק, וחז"ל מביאים – לא מביא כאן – שאם היה צריך גם הכריח אותם, שאם אינכם מודים בה' תשלמו. אני לא פראייר שנותן אוכל בחנם, אלא רק למי שמודה בה' ומברך אותו – ואם לא אז תשלמו לי. עד כאן דברי חז"ל.], והנה מאומרו ויטע אשל [החידוש כאן של הרבי שהמלה העיקרית בפסוק – עליה המחלוקת של חז"ל – היא "ויטע", שאשל קשור לנטיעה, גם בגשמיות וגם ברוחניות כמובן.] מובן שנותן הכתוב חשיבות מיוחדת לאופן התהוות האשל [יש כאן פועל מיוחד, "ויטע", המלה הראשונה של הפסוק – "בתר רישא גופא אזיל" – שמלמד על חשיבות באופן בו נעשה האשל. היה אפשר לכתוב שהיה לו אשל בבאר שבע ושם הוא קרא בשם ה', למה צריך לומר "ויטע"?] וקיומו [משמע שיש כאן "פעולה נמשכת", כמו שהרבי תמיד מביא בשם הרוגטשובר לגבי מצוות מיוחדות. לכאורה נטיעת עץ או אהל היא פעולה חד פעמית, אבל מ"ויקרא שם" משמע שיש כאן פעולה נמשכת, וכך מפרש גם את "ויטע" – ההתהוות היא חד-פעמית והקיום הוא פעולה נמשכת.] ומהמשך הכתוב משמע דזה מה אשר ויקרא שם בשם הוי' אל עולם הוא לפי שהאשל הוא בדרך נטיעה דוקא [הרבי עושה דיוק שאף אחד לא היה עולה עליו בעצמו – שהצלחתו לקרוא ולהקריא שם שמים בפי כל היא לא רק כי יש לו אשל, שהוא מכניס אורחים ויש לו פירות, אלא כי האשל היה בדרך נטיעה. עושה ענין הכי עיקרי מהנטיעה – יתכן שיש לך אוכל ומשקה ואתה מלוה את האורחים וזה עדיין לא פועל באורחים מודעות אלקית, שיברכו את ה' כרצונך. מתי יצליח? אם האשל שלך בדרך נטיעה. הדגש על המלה נטיעה הוא חידוש עצום.], דההפרש בין זריעה לנטיעה [לפי הפשט, שמדובר בצמח (ולא באהל), יש שתי מילים – זריעה ונטיעה. מה ההבדל בין זריעה לנטיעה? ההבדל] הוא באופן ההשרשה היינו בעומק השרשים [לפי פשט זריעה היא בתבואה, חטה ושעורה, ונטיעה היא באילן. הוא אומר שיש משמעות במלה לגבי איכות ואופן השרשים, כמו עמוק באדמה – זריעה יותר שטחית ונטיעה יותר לעומק, מבחינת השרשים.], דבזריעה השרשים הם שלא בעומק כ"כ ובנטיעה השרשים הם בעומק [מהם שרשים בתוך האדמה בנפש? להגיע לעל-מודע. מה שבשטח הוא המודע, מה שרואים, ומה שבתוך האדמה הוא הלא-מודע. שרש מאד עמוק מגיע אפילו עד התהום, האזורים הכי נעלמים, העלם שאינו במציאות של הלא-מודע. אם השרשים לא כל כך חזקים ועמוקים הם מגיעים רק לרובד של העלם שישנו במציאות בתוך הלא מודע. במלים של קבלה, הזריעה מגיעה רק לאריך, לחיצוניות הכתר, שהוא העלם שישנו במציאות. אבל השרשים של הנטיעה, הרבה יותר עמוק וחזק, מגיעים עד עתיק, פנימיות הכתר, העלם שאינו במציאות. צריכים דווקא את הנטיעה, שהשרשים יהיו עמוקים בתוך הלא-מודע, בתוך האדמה. בזריעה יש שרשים, אבל לא כל כך עמוק, לא "עמוק עמוק מי ימצאנו". יש פסוקים עם "עמוק" פעם אחת ויש פסוק עם "עמוק עמוק" – יחסית זריעה היא "עמוק", להגיע לאריך, ונטיעה היא "עמוק עמוק", להגיע לעתיק. יש ביטוי, גם בחז"ל וגם בחסידות, שיש כחות נטועים בעצם הנפש. כמו שיש כחות בהעלם שאינו במציאות, כך שרש כל הכחות בהעלם שאינו במציאות בנפש נקרא כחות נטועים. הביטוי מתבסס על הלשון בחז"ל "עשר נטיעות". (נוטעים שתיל בדרך כלל, נכון?) כן, אפשר לנטוע שתיל ואפשר גם לקחת רק גרעין של העץ, לכך לא קוראים נטיעה. אבל יש גם ירקות שיש להם שתילים, כמו חצילים. איך עובד בחקלאות? את השתילים מטפחים באיזו חממה או משתלה – שם זורעים את גרעין העצים ומפתחים שתילים קטנים שאותם מוכרים, עוד לא באדמה. אתה קונה את השתיל ונוטע אותו. באמת בפעולה הראשונה השרשים לא בעומק – הזרע מוציא שרשים קטנים, ואז אתה נוטע את השתיל באדמה והשרשים מעמיקים. יש "עמוק" ויש "עמוק עמוק" – "עמוק עמוק" נועד להגיע לסוד של "עשר נטיעות" בנפש, שרש כל הכחות והספירות בנפש כמו שהן בעתיק, בהעלם שאינו במציאות. אם כבר אמרנו הקדמה חשובה זו, נאמר שיש עוד שתי מלים שלפעמים בחסידות מתחלפות עם נטועים, והיפה שהכל מתחרז – לפעמים אומרים הכחות הטבועים בעצם הנפש ולפעמים אומרים הכחות הקבועים בעצם הנפש. המקור הוא הביטוי עשר הכחות הנטועים בעצם הנפש, יש עשר כחות הטבועים ולפעמים כתוב עשר כחות הקבועים. הכל נגמר ב-ע, חרוז, נטע-טבע-קבע. אנו מסבירים שכולם ההעלם שאינו במציאות בתוך עתיק, רק שקבוע הולך במיוחד על פרצוף חב"ד, נטוע בעיקר על פרצוף חג"ת (פרצוף היניקה) וטבוע על פרצוף נהי"ם, פרצוף המוטבע. יש כאן שרשי מושכל-מורגש-מוטבע, בכל אחד עשרה כחות. הכל לשון נופל על לשון, הכל חרוז. מה הכי מתאים לאברהם אבינו? הוא בעיקר החג"ת, האהבה, לכן באמת אצלו מתאים נטוע. לכן כתוב "ויטע", שהכל מתחיל מכך מגיע לארץ ונוטע אשל. המאמר הקודם היה "לך לך", והפירוש שהוא צריך להגיע לשרש נשמתו. הוא לא אמר, אבל הכוונה לשרש הנשמה בעתיק, בהעלם שאינו במציאות. כאן הוא ממשיך ב"ויטע" – שהנטיעה היא גם להגיע לכחות הנטועים, שרש כחות הנפש בעתיק, ובכך להשפיע על הזולת, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", בדרך של מלמעלה למטה. כך סיים במאמר הקודם, שצריך להמשיך אור מהשרש, לא לעבוד מלמטה למעלה – לא יעזור שישכנע עם כל הכחות שלו, כמו סמינר של ערכים, כל השכנועים וההסברים לא יפעלו את התכלית. אם אין גילוי של חסידות – של אור מלמעלה למטה – לא יעזור שום דבר. לשם כך צריכים את ה"ויטע", העיקר הוא השרשים העמוקים, ה"עמוק עמוק מי ימצאנו".], ובאמת הנה עיקר המכוון [של כל הפסוק] הוא להודיע עבודתו של אאע"ה בויקרא שם בשם ה' אל עולם לפרסם אלקותו יתברך בעולם אשר לכוונה זו האכיל והשקה את העוברים ושבים במאכלי מעדנים גם פירות [חז"ל מדגישים את הפירות, אבל הוא אומר שבאמת נתן להם את כל המעדנים וגם פירות שהם תכלית המעדנים.] ונתן להם אכסניא [לכאורה מתאים ללינה, שהוא לא הביא, אלא רק את הלויה – שבסוף לווה אותם. אכסניא בעצם מתאימה לפירוש השני, של "חד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות" – אכסניא היא לא רק לינה, אלא גם אכילה ושתיה, שיאכלו במקום טוב ולא שיתן להם לאכול ולשתות ברחוב.], וצ"ל מה זה נוגע לידע באיזה אופן בא האשל [הכל על המלה "ויטע".] אם בדרך זריעה או בדרך נטיעה [או בכל דרך שתהיה.] ובכללות אינו מובן מה נוגע ענין השרשים של האשל [שבהם מתבטא ההבדל בין זריעה לנטיעה.] הלא העיקר הם הפירות [תכל'ס הוא רוצה פירות, אז צריך לדבר על פירות האשל ולא על שרשיו.], ועוד יותר נפלא יחס שרש האשל לויקרא שם בשם ה' אל עולם [שהקריאה קשורה ל"ויטע אשל", ולא רק לאשל עצמו.] והיינו דכל הצלחתו של אאע"ה בעבודתו שהקריא לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב לפי שהאשל הי' בדרך נטיעה דוקא [הכל עומד על הסוד של "ויטע" דווקא.], וצ"ל מהו"ע נטיעה זו.

זו פתיחת המאמר. היות שהוא עושה את מלת המפתח כאן "ויטע", שכל מה שהוא הצליח לקרוא בשם ה' הוא זכות הנטיעה, צריך להתבונן איפה מופיע עוד בעולם. "הכל הולך אחר הפתיחה", והפעם הראשונה היא "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר". זו מלה נדירה – יש עוד "ויטע" לפני אברהם אבינו? כתוב בנח "ויחל [עשה עצמו חולין אחרי המבול] נח איש האדמה [היה אוהב אדמה, איש חקלאות. כתוב שגם קין וגם עוזיה היו אוהבי אדמה – כל אחד מהם התקלקל. מצד אחד גם אנחנו אוהבי אדמה, אוהבי הארץ, אבל צריך להשמר לא להתקלקל] ויטע כרם". רואים שהולך יחד – הנטיעה הראשונה היא מה שה' נטע גן והשניה מה שנח נטע כרם, שני הפירושים מתאימים לפירוש של "חד אמר פרדס". אם האשל רומז ל"ויטע אלהים גן בעדן מקדם" – לכאורה ה' לא נטע שם פונדק אלא פרדס, עצים. משם גם לומדים שבעיקר צריך פירות – אדם הראשון אכל בגן עדן את פירות העצים. ודאי שהתורה רוצה ש"ויטע" של אברהם אבינו יזכיר לנו את ה"ויטע" המקורי – "גן בעדן מקדם", הביטוי היחיד שמכיל את שלשת הלשונות קדם-עדן-גן. בין קדם לעדן יש גם נהר, אבל שלשת הדברים היציבים הם קדם-עדן-גן – כתר-חכמה-מלכות. מתוך המלים האלה הוא מזכיר כאן את המלה מעדנים – מאיפה הוא לוקח את המעדנים? מעדן. הפירות הם פירות הגן – הגן הוא בעצם מקום של פירות, של עצי פרי. קדם היינו השרשים – הוא רוצה להדגיש שצריכים להגיע לשרשים הכי עמוקים. משתמשים במלה הזו גם כשמלמדים אידישקייט, שרשים, יש גם ארגונים בשם זה – כי צריכים להגיע לעומק. הוא אומר דבר חשוב מאד עבור מי שמקרב בעלי תשובה, שיש גם שרשים רדודים – לא "עמוק עמוק", אפשר לומר "עמוק" פעם אחת. שרשים רדודים לא מספיקים כדי לעורר את נשמת כולם, כל העוברים והשבים, לעשות תשובה. צריכים להגיע עם השרשים העמוקים לעתיק, הכחות הנטועים בעצם הנפש. אז יש לנו "ויטע הוי' אלהים גן", "ויטע כרם" ו"ויטע אשל". יש בספר דניאל את הפסוק ממנו לומדים שאפשר לנטוע אהל – "ויטע אהלי אפדנו". מאד מענין, פסוק בדניאל שרש"י מביא אותו 3-4 פעמים בפירוש על התורה. בפשט הפסוק בדניאל נאמר על גוג ומגוג, לימות המשיח. כל ה"ויטע" מתחיל אצל ה', אחר כך עובר אצל נח ומתקלקל אצלו – "ויתגל בתוך אהלו". גם שם יש אהל, הוא התבזה ויצא קלקול גדול שממנו נגרם "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", וכתוב שכנען הוא אליעזר שבסוף יצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, כשעשה שידוך יצחק ורבקה, ובסוף מתגלגל ביוסף הצדיק, בניהו בן יהוידע, רבי עקיבא עד שהוא שייך למשיח בן דוד. זה אחד הסודות העמוקים בכתבי האריז"ל "בהדי כבשי דרחמנא", איך ה' מנהיג את העולם. ה"ויטע" של ה' הוא לכאורה תיקון, אבל גם הביא קלקול – נטע בתוך העצים את עץ הדעת, ואדם וחוה לא עמדו בנסיון ואכלו מעץ הדעת. לא שה' קלקול, אבל יצא מהנטיעה קלקול, החטא הראשון שהוא דווקא באכילת פירות אסורים. צריך לחכות, אם היו מחכים לשבת היה בסדר. מה"ויטע" השני מיד יצא קלקול, שנטע כרם תחלה – "ויחל" לשון תחלה, שראשית הנטיעה שלו היתה יין, קלקול המודעות שלו מהתחלה. כך חז"ל אומרים, ורש"י מביא, שהיה צריך להתחיל בנטיעה אחרת – לא בהשתוקקות לאלכוהול. יש מאן דאמר בחז"ל שעץ הדעת גפן היה, והוא קלקל עוד יותר. אחר כך בא אברהם אבינו ונטע אשל ובכך הוא תקן. יש עוד הרבה דברים להסביר כאן את ההתחלה שנשאיר למחר בע"ה.

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל בביאור ענין הפלוגתא אם שמים קדמו לארץ או ארץ קדמה לשמים, אשר שתי הדיעות אמת, דיש יתרון קדימה לשמים על הארץ בענין הבריאה ויש יתרון הקדימה בארץ על השמים בענין השכלול, ועם היות דהשמים שהם רוחני' הם גבוהים במעלה ומדרי' מן הארץ אשר היא גשמי' ולכן הנה כל ההשפעות באות משמים לארץ הנה בכ"ז הרי יש יתרון בארץ על השמים דכח הצמיחה הטביע הקב"ה בארץ ולא בשמים, והיינו דעיקר יתרון המעלה הוא בהזדככות הגשמי' יותר מבהשגה רוחני', וכמו בכחות הנפש הרי בענוה יש יתרון העלי' בעילוי המעלות מבכחות דהשכלה והשגה, וכן הוא במעלת הגשמי' לאחר שמזדככים, ולכן הנה הגשמי' נק' בתאר ארץ רק שבארץ דכולל כל הדברים הגשמי' ובעיקרם הם אכילה ושתי' הנה יש מה שהוא ארצך היינו הגשמי' שאופן ההזדככות הוא בדרך מלמטלמ"ע, ויש מה שהוא הארץ אשר אראך, שהם מדרי' עליונה בגשמי', דהזדככות גשמי' זו היא ג"כ בדרך מלמטלמ"ע, אלא שהוא ע"י גילוי אור מלמעלמ"ט.