1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (114)

ד"ה "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (5)

כ"א אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ביום ששי היה היארצייט של רבי שלמה-חיים קסלמן, המשפיע הגדול, שזכינו להיות אצלו – זה ניגון שהוא מאד אהב לשיר, ניגון של רבי הלל מפאריטש, אחד מהעשרה. שרתי לפי הנוסח של ר' אליה רבקין – יש כמה גרסאות לזה. רוצה לספר משהו על ר' שלמה-חיים? לאחרונה הרבה בחורים שקראו את הספר שלו שואלים על אתכפיא, מה זה נוגע לדור שלנו? זה לא פשוט. דווקא בהשגחה בקטע הזה שנלמד עכשיו יש קצת בנוגע לזה.

בפרק הקודם הוא התחיל לדבר על גסות הרוח, שהיא קליפת עמלק, שיש אצל כל אחד את הקליפה הזו. הוא אמר משהו יפה, שמגסות הרוח בא עז פנים ומעז פנים בא כופר. יש שלש מדרגות – גס רוח, עז פנים, כופר – כולן אותו אחד ש'מתקדם הלאה'. לא עשינו את הגימטריא של זה – גס רוח עז פנים כופר. מדברים על כופרים בתוכנו, כופר הוא מי שעושה קר – "אשר קרך בדרך" – ולפעמים עושה זאת על ידי שכאילו מרומם את האלקות, מדברים על נס והשגחה פרטית והוא אומר שג-ט כל כך גדול שזה לא נס בשבילו, על ידי שהוא כביכול מרומם הוא מקרר את ההתלהבות, וראשית הכפירה היא שאין התפעלות בקדושה. הגימטריא של שלש המדרגות היא ג פעמים (ממוצע) פר (בתוך כופר). יש שני סוגי דינים – פר ו-שך – עם דיונים שלמים באריז"ל מהו ה-פר ומהו ה-שך, אחד זכר ואחד נקבה. בכל אופן, עמלק שייך ל-פר. נשאיר זאת – אולי נגיע בהמשך ל-פר דינים. יש ווארט מפורסם של רבי פינחס מקוריץ, שאמר שכל מדה יש בקדושה – מהי כפירה בקדושה? הוא הסביר שזו נתינת צדקה, שאתה כופר בהשגחה פרטית שה' רוצה שהוא יהיה עני. לא יודע אם הוא ידע מזה, אבל יש להבדיל בדתות של המזרח אמירות כאלה בדיוק – שאסור לתת צדקה כי הגורל הוא שיהיה עני, צריך להשאר עני. צריך לכפור בזה – ה' כן רוצה שאתן לו, שהוא יהיה עשיר.

לד) והנה עמלק שהוא גסה"ר והתנשאות עצמו ['מאך זיך גרויס', הוא לא סובל שמישהו גדול – לכן עמלק נלחם בישראל, כי לא סובל את הגדולה שלהם. ישראל הם גדולים באמת, ועמלק מתוך ההתנשאות שלו לא יכול לסבול שמישהו אחר גדול.] הוא מקור לכל מיני רע, וזהו ראשית גוים עמלק ["ראשית גוים" היינו ראשית לכל המדות הרעות.], דעמלק הוא ראשית גוים שהוא ראשית ומקור להז' אומות, דהז' אומות הן הז' מדות רעות, דאת זלעו"ז עשה האלקי' כמו שיש מדות דקדושה חו"ג שהן אהוי"ר אלקי', כמו"כ יש מדות דלעו"ז דחסד דלעו"ז הו"ע אהבות זרות דתענוגי עוה"ז [חסד הוא אהבה ומשיכה לתענוגי העולם הזה היא החסד דלעו"ז. בדרך כלל אומרים שהחסד דלעו"ז הוא קליפת ישמעאל והגבורה דלעו"ז הוא קליפת עשו – שני ראשי אומות העולם. כאן מדבר על ז עממין, שחסד וגבורה שלהם היינו הכנעני והחתי, ואחר כך כל השאר, אבל בגדול חו"ג הם ישמעאל ועשו. עמלק הוא הנכד של עשו, אבל הוא הראש של כולם. (למה ישמעאל הוא חסד?) החסד כאן הוא זנות – תאוות העולם הזה. הוא חסד כי יוצא מאברהם ועשו שיוצא מיצחק הוא גבורה. (יש להם הכנסת אורחים מוגזמת.) קודם הוא מכניס אורח – אחר כך הוא הורג אותו.], וגבו' הו"ע כעס ורציחה, והתענוג בתאוות ברשפי אש תשוקה [הוא גם גבורה. יש משיכה שהיא אהבה כמים – שגם בישראל יש זאת, במדה מסוימת – וברגע שהופך להיות תשוקה כאש הופך מישמעאל לעשו.], ולעומת ת"ת דקדושה בתומ"צ [פסוק שדברנו עליו לאחרונה, "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני הוי' עושה חסד צדקה ומשפט בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'" – מותר להיות מתהלל-מתפאר בקדושה, בתורה ומצוות. בכלל תורה שייכת ליעקב אבינו, עמוד התורה, תפארת. אדם מתהלל בלבושים שלו, יש לו התפארות בהם, והתורה והמצוות הם הלבושים שלנו – אפשר להתפאר בהם, רק צריכים להיות שלמים. מתי "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"? כשהתורה והמצוות שלמים, אחרת הופכים לבזיון, כמו שאדם לובש לבושים יקרים אבל קרועים ומלוכלכים.] הוא ת"ת דקליפה בהתפארות גשמי' דהון ועושר [הסביר שלש מדות, ובהמשך יסביר עוד מדה. הוא אמר שחסד דלעו"ז היינו תאוות, הגבורה היא כעס ורציחה וההתפארות היא שאדם מתפאר בהון ועושר שלו. על כך באמת כתוב "אל יתהלל עשיר בעשרו".], ועמלק שהוא ההתנשאות בהעזה וחוצפא [הוא ה"מלכותא בלא תגא", הכל אצלו העזה וחוצפה – עז פנים, כפי שאמר בפרק הקודם.] הוא הראשית לכל הז"מ רעות, וכנראה בחוש דמי שהוא גס הרוח ומנושא בעצמו דהיינו שמחשיב א"ע מציאות דבר מה ובפרט שיקר בעיני עצמו [הוא הכי יקר, הכי חשוב.] הרי כל דבר האהוב לו שהוא דבר טוב וערב בהרגש גשמי ה"ה מתאוה אליו מאד [לכל מה שהוא אוהב יש לו משיכה ותאוה הכי גדולה, מה ש'בא לו', כי אוהב אותו – אם אני אוהב משהו אני חייב אותו.] ואינו נח ושקט עד שממלא תאוותו, [כעת אומר ווארט מאד יפה וחשוב:] משא"כ מי שהוא בשפלות [כל המאמר הזה הוא מאמר יסוד בענין מדת השפלות, שהיא ראשית התיקון של הכל – נגד עמלק היסוד הוא שפלות, יסוד היסודות של החסידות. מי שהוא בעל התנשאות – יש לו עמלק – יש לו משיכה אדירה לכל מה שהוא אוהב, ואם בדרך צריך לדרוס מישהו הוא דורס אותו בלי בעיה כי חייב להשיג את התאוה שלו. לעומתו, מי שנמצא בשפלות, ההיפך של עמלק,] שאינו מחשיב א"ע למציאות ואינו יקר בעיני עצמו [לא גרויס, לא משהו מיוחד, איני הדבר הכי יקר בעולם.] לא ירצה כלל בדבר הטוב והערב כמו שלא ירצה העני במעדני מלכים [אין לו משיכה בכלל לדברים מיוחדים, זה סימן של שפלות, שבכלל לא בא לו. יש כל מיני מעדנים, כל מיני דברים טעימים בעולם – כל העולם היום בנוי על פרסומת. אתה רק יוצא לרחוב, כל מה שאתה רואה הוא פיתוי לדברים טובים-במרכאות – זה טוב, זה טעים, זה הכי טוב. כל האנשים, בגלל ההתנשאות שלהם, אוטומטית נמשכים לדברים טובים. מי שבשפלות אין לו בכך שום ענין, לא מענין אותו בכלל, לא בא לו. הוא נותן דוגמה מעני, שהוא בשפלות מכורח הנסיבות, והוא אומר שבטבע אין לו שום משיכה למעדני מלכים. הוא יודע בשכל שיש מלכים בעולם ויש על שלחנם מעדנים כל הזמן, אך לא נמשך לכך – לא שייך לו. מי שבשפלות לא נמשך לכל הדברים הטובים בעולם – זה סימן של שפלות. אמרנו קודם שרוצים לדבר על המושג אתכפיא. יוצא לפי זה שמי שבשפלות לא כל כך חייב את האתכפיא – היא אוטומטית אצלו, לא בא לו בכלל, לא צריך פעולה מיוחדת כדי לכפות על עצמו לא להמשך.] שאינו בערך התפשטות כזאת שירצה בענינים אלו [מי שמחזיק מעצמו, שאני הכי יקר וחשוב, הוא כל הזמן בהתפשטות האגו, התפשטות האני. אם הוא בהתפשטות הוא צריך לתפוס כל דבר – כל דבר טוב צריך להיות שייך אליו. מי שבשפלות הוא לא בהתפשטות, אינו טיפוס מנופח, וממילא הוא בשלו – זו מדת הצניעות, "הצנע לכת", אדם צנוע, בשפלות, הוא לא צריך. אדרבא, יתכן שלא רק שלא צריך אלא שדברים טובים דוחים אותו. כי כדי לקחת משהו טוב כזה הוא יצטרך איזו התפשטות, והתפשטות לא באה לו בכלל – הוא צריך להשאר צנוע, כי הוא בשפלות.], כמו"כ השפל אין לו התפשטות שיתאווה אל הדבר הטוב [במושגי העולם.], ואם לעת מן העתים מתאוה לדבר טוב וערב [לפעמים 'בא לו' לאכול איזה שוקולד או גלידה.] הנה בקל ה"ה כופה א"ע לבלי לעשותו [לא מדברים על מלאכים, לפעמים יש לו תאוה – הוא בשפלות וצנוע, אבל לפעמים 'בא לו' משהו – הוא יכול לעשות אתכפיא בקלות. מדבר בפירוש על אתכפיא, ואומר שהיא בקלות – אומר לעצמו 'בא לי, אבל לא צריך את זה'.], אבל זה שהוא מנושא ה"ה מתאווה מאד לכל דבר טוב ואינו נפרד ממנו [הוא במשיכה.] עד שממלא תאוותו הרעה וכ"כ יכול להיות תוקף התאווה והרצון עד שיכשל גם בדברים האסורים ר"ל [קודם מדברים רק על תאוות היתר, אבל מרוב שהוא בהתפשטות, שצריך דברים טובים, אם יש משהו טוב וההכשר לא כל כך טוב הוא מלמד זכות שודאי בסדר, כי הוא חייב זאת. אז יכול ממש להתדרדר וממש להגיע למשהו אסור ר"ל.], שימצא לו הוראת היתר, וגם עצם האיסור אינו גדול בעיניו כ"כ [אפילו שיודע שהדבר אסור, הוא ממעט בחומרת האיסור – ניט גפריילך, לא משנה, ממעט בחומרת האיסור. זו כבר רוח שטות, שחושב שהאיסור לא יפריד אותו מה'.] להיותו משוחד [בעצם] מתוקף התאווה, וכתיב כי השוחד יעור, [מהו שוחד אצל דיין ושופט, שכתוב שיעוור איני חכמים?] אין הכוונה שיודע שהוא חייב ומ"מ מזכה אותו [כי נתן לו שוחד. אדרבא, הוא לא יודע שהוא חייב:] אלא שע"י הקירוב הדעת אליו נעשה [בלא מודע] הטי' בשכלו שמטה מדרך האמת ומדמה שהוא זכאי אף שבאמת הוא חייב, ולכן כמה אמוראים מנעו עצמם לדון דין אדם שקבלו הנאה מאתו [כי כל הנאה שקבלו החשיבו למעין שוחד, שפעלה קירוב דעת וכעת אינו אובייקטיבי ולא יכול לדון באמת.] אף שאינו בערך שיחשדו א"ע לזכות אותו שיודע שהוא חייב [בכלל לא שייך לומר על האמורא שיזכה מישהו שהוא יודע שהוא חייב.] אלא שזהו לפי שכבר קבל ממנו טובת הנאה הנה זה מטה את שכלו שלא בידיעתו [לא במודע.] היינו שחושב שהאמת כן הוא [שהוא זכאי. איך הלא-מודע עובד? אם הוא עשה לי טובה אני משוכנע שהוא אדם טוב. מי עושה לי טובה? רק אנשים טובים עושים לי טובה. אם הוא אדם טוב הוא ודאי זכאי.], וכן הוא בדבר תאווה שמצד תוקף הרצון אשר רוצה בהדבר תאוה נדמה לו שאין בזה איסור גדול כ"כ [אפילו אם רואה שיש כאן איסור, האיסור לא כל כך גדול בעיניו.] ובקל ימצא הוראת היתר ע"ז [היום אפשר לחפש באינטרנט ולמצוא היתר – על כל דבר הוא מוצא היתר.], ומי גרם לו כ"ז הרי ההתנשאות שמחשיב א"ע למציאות [הכל מתחיל מקליפת עמלק, שמחשיב עצמו לגדול, למלציאות.] דמשו"ז ה"ה בהתפשטות [האגו מתפשט, מנופח.] ותוקף הרצון [מה שהוא רוצה – הוא רוצה בכל התוקף.] עד שיוכל להכשל גם בדבר איסור וכ"ש בדברים המותרים ה"ה עושה מה שלבו חפץ [אין מעצור לרוחו.], אשר באמת [צריך לדעת, כמו שאדמו"ר הזקן פוסק בתניא, ש]גם קדש עצמך במותר לך הוא מדאורייתא כמ"ש והתקדשתם והייתם קדושים כמ"ש בסש"ב פכ"ז [עד כאן דבר על איך התנשאות מביאה לחסד דקליפה. לא נשכח שהווארט שלו כאן הוא איך ה'אנטי' להכל הוא שפלות. לכן זה מאמר מאד יסודי לנו, שמדגישים את השפלות. (משפלות יכול לבוא לדכאון.) שפלות היא השפלת האגו, לא עצבות ח"ו. יש מאמר של רבי אייזיק בשם "מאמר השפלות והשמחה" – שפלות היא המפתח לשמחת לחיים, לקיום כל המצוות באופן של "עבדו את הוי' בשמחה". עד כאן דבר על הכנעני בין ז' עממין, וכעת עובר לחתי, מדת הגבורה של עשו:], וכמו"כ מצד ההתנשאות בא לידי כעס ורציחה כו' מפני שא"א לו לסבול דבר נגד רצונו [אם יש משהו נגד – הוא מנגח אותו. כתוב ש"פני שור מהשמאל" – השור של הלעו"ז הוא שור נגח. כל דבר שמקומם אותו, נגד רצונו, מקפיץ אותו והוא מנגח אותו בכעס ורציחה.], וכמו"כ מהגסות והתנשאות בא לידי התפארות [בגשמיות שלו, שזו המדה השלישית – האמורי בין ז העממים. אמורי גם מלשון התפארות – כמו "את הוי' האמרת היום", שרש"י אומר שלשון תפארת.] ובכלל זה ג"כ מלבושי כבוד שרוצה להתגאות בהם ולהתפאר לפני בנ"א,

וכן ההתנשאות מודעת גם מועש"ט בקיום מ"ע וכמו מצות צדקה [קשור למה שאמרנו בשם רבי פינחס מקוריץ, שצריכים 'עמלק מתוקן', הלעו"ז שלו, כדי לתת צדקה בשופי. כאן אומר שמי שיש לו את העמלק הרע יש לו כל מיני טצדקי לא לתת צדקה מתוך ההתנשאות שלו. אפשר לומר שהצדקה היא נצח – הכח המבצע של החסד. הוא לא כותב זאת כאן בפירוש, אלא מדבר על חג"ת דלעו"ז ומסיים בנתינת צדקה. בפרצוף המבצעים של הרבי אנחנו שמים את צדקה דווקא ביסוד – שהצדיק נקרא צדיק על שם שנותן צדקה למלכות, לצדק, ונותן את הצדק לצדקה. גם המלך עושה צדקה, אז בעצם צדקה יכולה לכלול כאן את כל כחות הנהי"ם, כל כחות המעשה. מתחיל מנצח, שהיא מדת הבצוע של החסד – אם אתה אוהב מישהו, רוצה לעשות לטובתו, אז בנצח נותן לו צדקה. אך כנראה שיותר בגדול כולל כאן את כל הנהי"מ, לכן לא מפרט אותם אלא רק את החג"ת.] שהיא מצוה כללית [כוללת את כל מצוות עשה.] כידוע הנה מי שהוא מחשיב א"ע הרי צריך הכל לעצמו [אומר כעת כמה דברים יפים. קודם כל, שמי שבהתנשאות צריך את כל הכסף שיש ברשותו – לא יכול בלי זה, לא יכול לתת צדקה, אני פשוט צריך את כל הכסף. מי שמרגיש כך זה עמלק – עצם הישות שלו. כל מה שיש לי בחשבון הבנק אני צריך – יש לי משפחה, יש לי ילדים, אני צריך לחתן אותם, צריך את כל הכסף. יש לו כל מיני מחשבות.] וגם כל הדברים המותרים נדמה לו, מצד יוקר נפשו בעיניו, שהם מוכרחים אליו מאד [כפי שאמר קודם, שכל מה שמותר – כל מיני מותרות – לא נחשבים אצלו למותרות אלא להכרח. הוא חייב שיהיה לו כל טוב בבית, על השלחן שלו.], וא"כ איך יתן מה שמוכרח לו לזולתו, ומכש"כ אם הדבר בא לו ע"י יגיעה שהניח כחות נפשו עד שהרויח [כתוב בתניא שעיקר הצדקה היא לתת מה שעבדת עליו קשה, ממש לתת את החיות שלך. אצל מי שבגסות רוח – ודאי לא שייך שיתן משהו שעבד עליו קשה.] בודאי אינו שייך שיתן לזולתו [הוא עבד קשה, אז מגיע לו. הוא לא כותב כאן, אבל הוא אומר – כמו שאני עבדתי קשה שכולם יעבדו. שיצא לעבוד – העני דופק אצלי בדלת ורוצה תרומה? שיעבוד! (זו מדת "שלי שלי שלך שלך" בפרקי אבות?) זו המדה הזו הרעה, שהיא מדת סדום.] אם לא כשנותנים לו ריבוי השפעה יותר מכל הצטרכותיו אף המותרות שלו אז יתן לעני ג"כ [יש רק עצה אחת שיתן צדקה – שהוא כל כך גביר, שאפילו בדמיון שלו הכל מכוסה. הוא כבר קנה בדמיון בתים גדולים לכל הילדים שלו, אז יש סיכוי שהוא יתן. (נשמע שהוא קמצן ולא גאוותן, הגאוותן ירצה שידעו שתורם.) יש באמת אחד שרוצה את השלט, והרשב"א כותב שמותר לעשות לו שלט משום "מפרסמים עושי מצוה". יש כל מיני טיפוסים, כנראה עמלק אפילו לא נדבן כדי שיעשו לו כבוד לשם כך. כתוב על קליפת ישמעאל, שהיות שהוא החסד של הקליפה הוא באמת אוהב שלטים, שיפרסמו את החסד שהוא עשה. עבור עמלק נטו השלט אינו מספיק מניע. הוא אומר שרק אם יש לו כל כך הרבה, שיש לו כל מה שהוא צריך, הוא יתן משהו לעני. (עמלק הוא צאצא של עשו.) כן, כפי שהזכרנו, אך הוא "ראשית גוים" גם של ישמעאל – יש בו משהו מיוחד.], אך בזאת אינו יוצא חובת מצות צדקה [הרבי מבטל זאת. גביר אדיר שגם בדמיון יש לו כל מה שהוא צריך בחיים, לדורי דורות, ואז כולי האי ואולי יתן צדקה – הרבי אומר שזה לא שוה, לא קיים מצות צדקה.], כי ענין מצות צדקה היא לבד מה שממלא לעני את מחסורו [לא רק מה שהוא נותן לעני, אם כי יש ווארט חסידי שיש שלש מצוות שלא משנה הכוונה אלא העיקר מה שיהיה – העיקר שיגיע כסף לעני, ולא משנה הכוונה. כאן אומר משהו אחר, מדבר מזוית אחרת:] הכוונה בזה הכפי' והביטול שלו [עיקר כוונת הצדקה שעושה אתכפיא. נסיים כאן, הוא נותן דוגמה הכי טובה לאתכפיא – אתכפיא היא לתת הרבה צדקה. לאו דווקא לא לאכול. נחזור לר' שלמה-חיים – אם היו שואלים אותו מה יותר חשוב, לא לאכול באתכפיא או לתת הרבה צדקה באתכפיא? פשיטא שלתת יותר צדקה. כאן אומר שצריך אתכפיא לתת הרבה צדקה, יותר ממה שאתה כאילו צריך – להכניע את עצמך. (רבי נחמן אומר שהעיקר לתת יותר מההרגל.) זה "מעשה הצדקה" ו"עבודת הצדקה" בתניא. אך כאן אומר שחוץ ממה שאתה נותן לעני את צרכו, שיהיה לו מה לאכול, עיקר הצדקה הוא אתכפיא ובטול, שפלות.] כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית וכתיב ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט וכתיב והי' מעשה הצדקה [הפסוק שמובא בתניא.] בחי' עשי' וכפי' דוקא ["צדקה ומשפט" היינו] ששופט א"ע מהדברים המותרים [עד כאן היום. הוא יסביר שיש כמה מיני אתכפיא ששוים לכל נפש, והעיקר ביניהם הוא צדקה. (איך יודעים היום שהצדקה מגיעה למקום ראוי, ולא עמותות וכיו"ב שלא עובדות כמו שצריך. איך יודעים?) כתוב ב"היום יום" שלתמוך במוסדות חינוך זו צדקה מעולה. כמובן שלתת צדקה לעני שצריך לאכול – זו עיקר מצות הצדקה בתורה. גם מוסדות חינוך, אם אתה יודע שהם משהו אמתי – זו מצוה לכתחילה, מעולה. גם בזה, הצדקה באה מכך שאדם בשפלות, לא בולע את הכל.], וצריך לחשוב היטב מה שהוא לו בהכרח לנפשו והשאר הוא מותרות וזה צריך לתת לזולתו, ולא אמרו חייך קודמים אלא כעין מעשה שהי' בקיתון של מים שלא הספיק לשניהם אבל זאת א"א שהוא יתענג בכל מיני תענוג בדברים מותרים וחברו ימות