1

בע"ה

התוועדות כ"ז תמוז

אור ל-כז תמוז ס"ז – בין וגן, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום מסיימים את הרמב"ם, ותוכפים התחלה לסיום – הרמב"ם מתחיל בסדר המצוות. יש כמה סדרים של המצוות ברמב"ם, והם שונים זה מזה. הרמב"ם לא מסדר את המצוות כמו החינוך, כסדר התורה, וגם אחרי שמחלק למ"ע ומל"ת לא שומר על סדר התורה. לא ברור ההגיון לפיו הרמב"ם מסדר את סדר המצוות, וגם כשביד החזקה מסדר לפי פג הלכות לא ברור לגמרי ההגיון של הסדר. איך שלא יהיה, הסדר בספר המצוות שונה מהסדר ברמב"ם. אנו יודעים שהרמב"ם הוא דייקן, ובפרט בעניני סדר, ובודאי יש בכך הגיון ועומק – בפרט כאשר מדובר בהתחלה או בסוף, שהרי "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום", אז זה כולל הכל.

תחלת הרמב"ם זה מצוות האמונה – שלוש מצוות של אמונה ודעה. "לידע שיש שם מצוי ראשון" ("אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"), לדעת שאין עוד מלבדו ("לא יהיה לך אלהים אחרים על פני") ולדעת שה' אחד יחיד ומיוחד ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") – בכך פותח את היד החזקה. אחר כך משלים לעשר מצוות יסודי התורה, אך זה כבר לא מצוות של דעת – זה רגש, זה לב, אהבת ויראת ה' – אבל פותח בשלוש מצוות של דעת. ידוע ש"ממשה עד משה לא קם כמשה" (כך כתוב בראשונים, וגם אדמו"ר הזקן מביא זאת), ומשה רבינו נקרא "רעיא מהימנא" – הרועה הנאמן המזין רוחנית את האמונה כדי להפוך את האמונה לדעת. לא להאמין על עור, אלא לדעת. ידוע הווארט החסידי יש מי לגבי האמונה בה' "ער זאגט", אבל יש מי ש"איך ווייסט" – יש מי שמאמין בה', אבל לדעת זה משהו אחר לגמרי. תפקידו של משה רבינו בכל דור ודור להחדיר את האמונה לדעת, לרעות ולפרנס את האמונה כדי שתהפוך לדעת. ממש סיום הרמב"ם הוא "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". אם כן, הרמב"ם פותח במצוות של דעת וחותם "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – זה לגבי עצם המושג דעת.

שוב, אנחנו רוצים הערב להתבונן בסדר המצוות שלו – זה שמתחיל את המצוות עם שלוש מצות של דעת זה מובן, מתחיל ביסודות, "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (הוא המחבר הראשון שמתחיל את החיבור שלו עם שם הוי'), והיסוד הוא – "לידע וכו'". אבל, מה שפלא, זה השלוש מצוות האחרונות שלו. הרי ההלכות האחרונות זה הלכות מלכים ומלחמות (ויש דפוסים שכתוב "הלכות מלך המשיח"), ויש כך וכך מצוות של מלכים ומלחמות ומלך המשיח, אבל מה שחשוב איך הוא קובע לחתום את החיבור, באילו מצוות. והפלא הוא שיש דין אחד – בו יש שלוש מצוות – בו חותם את החיבור. זה לא בסוף ממש, אלא בפרק ח מהלכות מלכים, וזה דין אשת יפת תאר. מ"ע אחת של דין יפת תאר, ושני לאוים של "ומכר לא תמכרנה בכסף" "לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה". זה ממש פלא, כשרק חושבים, מה פתאום שמצות דין יפת תאר יחתום את הרמב"ם. על זה חז"ל אמרו "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", וכדלקמן – זו הפעם היחידה בחז"ל שמשתמשים בביטוי זה, והרבה אחרונים צועקים איך יתכן שנתיר איסור בגלל יצר הרע, אף שחז"ל אומרים שאחרת יקח באיסור, אבל בשביל זה מתירים איסור?! יוצא מכאן שסיום התורה זה להכנע ליצר הרע! עבדנו שש מאות ועשר מצוות כנגד היצר הרע ובסוף נכנעים לו? זה מבהיל את הרעיון! וכן, לפי הכלל של "הכל הולך אחר החיתום" זה צריך להיות משהו שכולל את כל התורה.

היות שהדבר הוא פלאי זה מבקש, כבר מהתחלה, איזה המתקה להמתיק את הקושי כאן, וזה צריך לקחת מאיזה מקור פנימי. באמת, רבי צדוק הכהן ב"פרי צדיק" דורש שבביטוי "כנגד יצר הרע" מתפרש כמו ב"עזר כנגדו" – "כנגדו להלחם בו" – שיש משהו דווקא במצוה זו שאפשר להלחם נגד היצר הרע ולהפוך אותו. יש אחרים, גם בין האחרונים ממש, שמדייקים למה הלשון "כנגד יצר הרע" ולא בסגנון פשוט יותר.

מה זה יפת תאר? צריך להתחיל מתחלת הפרשה – "כי תצא", הפרשה הרוויה במצוות יותר מכל פרשיות התורה (עד מצוות – זך מ"ע ו-מז מל"ת). המצוה הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", זה דין אשת יפת תאר. סיום פרשת כי תצא – הנדרש רבות – זה מחית עמלק. הרבה דורשים את ה"נעוץ סופן בתחילתן" של פרשה זו – צריך לומר שיש חיבור, הנצחון העיקרי של עם ישראל זה לנצח את האויב (ב-ה הידיעה), עמלק, ולפי הסוד אנו יודעים שעמלק הוא הדעת (ו-ז עממי ארץ כנען הם המדות), ולכן אומר הבעש"ט שעמלק עולה ספק, מחדיר ספקות באמונה ("אשר קרך בדרך", לשון קרי ולשון קרירות, על ידי שמחדיר ספקות באמונה), וצריך למחות אותך מתחת השמים. עמלק מחליש את הדעת על ידי ספקות. יש פירוש שעמלק זה עם-מלק, בא למלוק בעורף כדי להפריד את המח מהלב – פוגע במקום הדעת (של "עם קשה עורף"). צריך לומר שסוף הפרשה, מחית עמלק, מכח ההתחלה – "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביה וראית בשביה אשת יפת תאר וגו'". מה יכול להיות הקשר? זה כנגד יצה"ר וזה למחות אותו לגמרי, "לא תשכח". נשאלת השאלה בהלכה – באיזה מלחמה מדובר ב"כי תצא למלחמה על אויביך"? בפשט זה מלחמת הרשות, אבל הרמב"ם (כפי שמבארים האחרונים, ובאריכות במנ"ח) לא מחלק בין מלחמת הרשות למלחמת מצוה. מה ההבדל? במלחמת מצוה, כנגד ז עממין, יש מצות "לא תחיה כל נשמה", ובמלחמת עמלק אף מצות "תמחה את זכר עמלק" לגמרי, אנשים נשים וטף, משא"כ במלחמת רשות. אבל, אומר המנ"ח ועוד, שלפי הרמב"ם דין יפת תאר נוהג גם במלחמת מצוה ומלחמת עמלק. כלומר, אפילו במלחמה של "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" ובמלחמה של "לא תחיה כל נשמה", אם אתה רואה אשת יפת תאר מותר לך לקחתה.

מה קורה כאן בפנימיות הענין? הפנימיות כאן זה דוגמה, מהדוגמאות הכי יפות בכל התורה, שהסוד כאן ממש משתמע בתוך הפשט – מאד מובן מתוך הפשט. ה"אשת יפת תאר" זה ניצוץ קדוש ששייך לנשמתי. בלשון האר"י, ה"אשת יפת תאר" היא ניצוץ השכינה. בלקו"ת לאדה"ז אומר שזה לא סתם "ניצוץ השכינה", אלא ניצוץ שרש נשמתו של אותו אחד שחושק בה ולוקח אותה. מתי מותר לקחת אשת יפת תאר? בזמן "ושבית שביה" – בשעת שביה. כתוב בפנימיות על "כי תצא למלחמה על אויביך" היינו אויבים שנתהוו ממך, מפגם הברית שלך. כדי לנצח אותם צריך להיות קודם כל "על אויביך" – להיות בדעת מעליהם. אבל איך מגיעים לכך? הרי אתה עשית אותם! זה רק על ידי שאדם חוזר בתשובה. ומהי חזרה בתשובה בכגון דא, באויבים שלך שהתהוו מפגם הברית שלך (גם בחינת עמלק, "אשר קרך בדרך", "חותם מילות וזורקן כלפי מעלה")? צריך להפוך את היצר למושכל. לקחת את היצר, שהוא משהו אימפולסיבי בלב ולהעלותו לשכל, לדעת, ולהפוך אותו למושכל. זה הסימן של התשובה האמיתית והשלמה על התהוות אויביך מהעבירות שלך. ואז, אם אתה מצליח להפוך את היצר מושכל אז "ונתנו הוי' אלהיך בידך". פותח ב"אויביך" וממשיך ב"ונתנו" – היה צ"ל "ונתנם" – והמפרשים מסבירים ש"ונתנו" זה שרש הקליפה. קודם כל צריך להגיע ל"על אויביך", ואז להגיע לשרש הראשון של הקליפה – השרש שבך. לשון יחיד כי זה שרש הקליפות, הסיבה הראשונה. אחר כך "ושבית שביו" – תשבה ממנו את מה שהוא שבה ממך (זה כבר חז"ל אומרים). אותו זמן שזכית באמת לעשות תשובה, להפוך את היצר מושכל, "ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו", אז מיד באה מ"ע דאורייתא (הפותחת כל פרשה זו, עד "מחית עמלק", שהיא מצוה של מלך המשיח – מצוה ראשונה אחרי מינוי מלך, מלחמות עד מחית עמלק, ואז בונה מקדש במקומו, אך כל התהליך מתחיל מהמצוה של) – אשת יפת תאר. יש מי שמפרש שהמלה "יפת" זה לשון יפת, על דרך מה שכתוב בפרשת נח "יפת אלהים ויפת וישכן באהלי שם". שזה גם כן ניצוץ קדוש שבוי, שהגיע מאתנו, אבל בגלל העבירות שלנו התגלגל ונטמע בין האומות, בפרט בזרע יפת – יש שם יפי (לפי רש"י זה הרחבה, אבל לפי חז"ל זה יפי). "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – אין שפה כיוונית ולכן מותר לכתוב בה ספר תורה, ובעיקר זה קשור לבנין המקדש השני שנעשה גם בידי זרע יפת. בכלל ענין זה קשור למקדש – עד למקדש השלישי, חתימת מצוות המשיח – ושם יש יפי שנלקח מיפת, "אשת יפת תאר".

לגבי המצוה יש מחלוקת בין רמב"ם ור"ת מחד ורש"י ורמב"ן מצד שני. זו בעצם מחלוקת – בבבלי בין רב ושמואל ובירושלמי בין רב לרבי יוחנן. לפי הבבלי זה שהרמב"ם פוסק כרב זה בסדר, כי הלכה כרב באיסורי, אבל לפי הירושלמי כולם תמהים שכנגד רבי יוחנן אין הלכה כרב. המחלוקת היא מתי יכול לקחת אותה – אם בגויותה, לפני כל המעשים (לקיחה הביתה, וגלחה את ראשה וכו' ירח ימים), או רק אחרי המעשים. רב סובר, וזה עיקר החידוש, שההיתר של התורה הוא לפני המעשים – מיד, בשעת השביה. כך פוסקים רמב"ם ור"ת. רש"י והרמב"ן חולקים, פוסקים כשמואל ורבי יוחנן, ופוסקים ש"ובעלתה והיתה לך לאשה" זה אחרי כל המעשים. רוב המפרשים אומרים שבפשט ממש יותר משמע כרש"י והרמב"ן, אבל לפיהם זה מאד קשה מה הפשט של "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". אם מחכים חודש מה כנגד יצר הרע? בפרט אם אחרי חדש – כפי שראוי להיות – היא תתגייר ותטבול, ואז מה כנגד יצר הרע?

נקרא את הרמב"ם הלכות מלכים פ"ח ה"ב (בה"א אמר שחלוצי צבא, אם רעבים ולא מצאו דבר היתר, מותר להם לאכול גם בשר חזיר וכל מאכל אסור):

וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה.

בדקתי עד כמה שיכולתי, ולא מצאתי מי מהמפרשים שדן בכך, שהוא אומר שצריך לבעול על דעת שיכניסנה לביתו "שנאמר וראית בשביה אשת יפת תאר" (לא מוסיף וגו' או כיו"ב) – איך לומדים מכך? מה זה המלה "אשת"? חז"ל מפרשים "אפילו אשת איש", והרמב"ם מביא היתר זה בהמשך, בהלכה ג:

אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה שנאמר וראית בשביה בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לעכו"ם והשקת אע"פ שאינה יפה בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים ולחקת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה אל תוך ביתך יכניסה למקום ואח"כ יבעול.

הרמב"ם מביא הדין, אבל ישר מוסיף "שאין אישות לגוים" – זה חידוש של הרמב"ם (והמפרשים דנים בכך, כי יש להם אישות – אולי לא ביחס לאישות שלנו, אבל יש ביניהם דין אשת איש). אם "אין אישות לגוים", אז היתר אשת איש שם זה לא נצרך כל כך ללימוד של "אשת". אם כן, למה כתוב "אשת"? במקרים כאלו אומרים שהרמב"ם אולי ראה זאת במדרש שאין תחת ידינו, או שחדש בעצמו – לפיו "אשת" כאן זה הדעת שצריך לקחת אותה לשם אישות של עצמו, כפי שכתב בהלכה ב. אסור לו לבוא אליה כזונה, כקדשה, אלא צריך לקחת אותה – גם פעם ראשונה, בגויותה – על דעת להכניסה, להתחתן איתה. יש אחרונים שכמעט אומרים את הווארט הזה, אבל לא על לשונו "שנאמר וראית בשביה אשת יפת תאר". אומרים כך: יש קושיא של המזרחי על רש"י, שדין תורה בגויה שלא לשם חתנות ולא בפרהסיא (שאין בזה חילול ה', שאזי "קנאין פוגעין בו") אין איסור דאורייתא, ואם כן מה זה "לא דברה תורה כנגד יצר הרע"? אין כאן יצר הרע, כי דין תורה מותר לו לקחת אותה, בין בשעת שביה ובין שלא בשעת שביה. דין תורה, אם זה לא בפרהסיא ולא לשם חתנות, זה מותר – מה החידוש בדין יפת תאר? יש רק אחד האחרונים שאומר מה שאמרנו, שהיות שהוא צריך לכוון – לפי הרמב"ם – שלוקח אותה על מנת להכניסה לביתו, בסוף להתחתן איתה, אז זה דרך חתנות. כלומר, הדין של יפת תאר הוא לכתחילה על דעת לשאת אותה לאשה בחופה וקידושין כדת משה וישראל. אז כבר רואים שה"כנגד יצר הרע" כאן זה כמו שרבי צדוק אומר, שנכנסים בתחום של היצר הרע – עמוק עמוק בתוך הזירה של היצר הרע – אבל כל המצוה הזאת זה כדי להפוך את היצר מושכל, שזה הפירוש הפנימי של "כנגד יצר הרע".

צריך לגמור את ההסבר הפנימי, איך זה שרש"י והרמב"ן סוברים שאפשר לבוא אליה רק אחרי כל המעשים – איפה כאן ה"כנגד יצר הרע"? הוא התגבר על היצר הרע חדש שלם. ויתר על כן, אחר כך טובלת לשם גירות, ונושא אותה בחופה ובקידושין, והכל בתכלית הטהרה והקדושה. לכן צריך ללמוד באורך, ומי שמסביר הכי טוב ובאורך את שיטתם זה המנחת חינוך, ועולה שלפי רש"י והרמב"ן מדובר כאן שאחרי החדש היא עדיין לא רוצה להתגייר. ומה הדין? אם עשית את כל המעשים, והיא לא רוצה להתגייר – מותר לגייר אדם בעל כרחו? הגירות חלה אם עושים כך? זה לא תופס. החידוש של רש"י שגזירת הכתוב במקרה זה, וזה החידוש כאן, שמותר לגיירה בעל כרחה ואז "ובעלתה והיתה לך לאשה". זה חידוש עצום. מה הדין? מסביר המנ"ח שאחרי שהוא מגייר אותה בעל כרחה, אם הוא ישראל "והיתה לך לאשה" – לא רק פעם אחת, אלא יכול להמשיך לגור איתה, וכל אותו זמן יש לה דין של אשת איש לגבי מישהו אחר. אם יהודי אחר יבוא עליה יהיה חייב חנק, כדין אשת איש. אבל, ראה זה פלא, כתוב ש"והיה [לשון שמחה, התורה שמחה בכך] אם לא חפצת בה ושלחת" בלי גט – זה מצב שלא ראינו בכל התורה, שכל זמן שהיא תחתיך ואתה חי איתה היא אשת איש שחייבים עליה מיתה, אבל ברגע שאתה לא רוצה אותה יותר אתה יכול לשלוח אותה לנפשה ("מכר לא תמכרנה בכסף ולא תתעמר בה תחת אשר עיניתה") בלי גט. כל כך למה? כי היא לא יהודיה. היא טבלה, אבל בעל כרחה, והגירות לא חלה מאה אחוז. זה מצב בינים מאד מוזר, ובסוף יוצא שבשיטת רש"י – שמשמע שיותר קרובה לפשט, כי "ובעלתה" כתוב אחרי המעשים – יש חידוש הרבה יותר עצום מאשר החידוש של הרמב"ם. החידוש של הרמב"ם שהביאה הראשונה היא בגויותה, אבל בחידוש של רש"י יש מצב של גירות – על דרך "גרי אריות" (כפי שמסבירים המפרשים) – שאינה אמיתית, אלא רק "כנגד יצר הרע". היצר הרע כאן שאפשר לגייר אותה ולבוא עליה כך, בסיפור שנראה כאחיזת עינים – אך זה לא אחיזת עינים, כי אחר שיבוא עליה ימות. זה אחיזת עינים שאינה אחיזת עינים – סיפור לגמרי מוזר, לפי שיטת רש"י והרמב"ן.

נחזור רגע לדבר על היצר הרע כאן: אמרנו שאם האדם מסוגל להתאפק ולחכות חדש, איזה יצר הרע? צריך לומר שלפי רש"י יש שני סוגי יצר הרע, וכאן עוסקים רק ביצר הרע אחד. יש יצר הרע כפי שהזכרנו קודם – יצר שעיקרו אימפולסיביות. עיקר פגם הברית נובע מאימפולסיביות. אצל גוים זה מתבטא באבר מן החי – שאין לך זמן לחכות שהבהמה תמות, ואתה תולש איבר ואוכל. זה מעשה לגמרי גויי, לגמרי אימפולסיבי. אבל יש יצר יותר מתוחכם, שאם יש לך "פת בסלו" – לשון חז"ל – אתה מסוגל להתאפק, לחכות אפילו חדש. הוא לוקח אותה, ויודע שבסוף – לפי רש"י – בין רוצה ובין לא רוצה בסוף החדש היא שלי, והתורה פותחת לו פתח במשהו שלא על פי תורה בדרך כלל ("לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"). אם התורה ותרה לו בכך וכך, מסוגל לחכות אפילו חדש כי "פת בסלו" – זה יצר הרע יותר משכיל. יש שני סוגי יצר הרע – יש של הרמב"ם ויש של רש"י – והשאלה כנגד איזה מהם דברה תורה.

לפני שנראה עוד הלכה נחזור לענין הפסיקה: ראשונים ואחרונים שואלים איך הרמב"ם פוסק נגד רבי יוחנן בירושלמי (רק כנגד שמואל זה בסדר, אבל כנגד רבי יוחנן זה קשה). בפנימיות, רב ושמואל ורבי יוחנן הם חג"ת, כמו האבות – רב ימין-חסד, שמואל שמאל-גבורה, רבי יוחנן אמצע-תפארת (לכן רבי יוחנן מכריע בין שניהם).

הסיפור הזה הוא סיפור של אהבה – "וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה", שהוא מתאהב בה. זה סיפור של אהבה ממבט ראשון. יש אהבה ממבט ראשון בקדושה, פעם אחת בתורה, בסיפור של יעקב ורחל. בפרשת "אשת יפת תאר" בתורה יש שבעים מילים בחמשה פסוקים. עוד לפני יעקב ורחל, הרמז הראשון בזה הוא לדוד המלך – הממוצע של כל פסוק זה דוד מלים, ובסה"כ שבעים מלים, כשנות חיי דוד. מי הוא זה ואיזה הוא שקיים את הדין הזה בתנ"ך? דוד המלך, כפי שתיכף נראה. כל הפרשה של אשת יפת תאר נאמרה בשביל דוד המלך. מי היתה יפת התאר שהוא לקח? מעכה בת תלמי מלך גשור. מי נולד ממנה? תמר ואחר כך אבשלום. את כל הדין הזה התורה בונה בשביל דוד המלך – דוד ותמר ואבשלום. כל תולדות עם ישראל קשור ומשתלשל מהסיפור הזה של דוד ומעכה ותמר ואבשלום. עוד דבר פשוט. מי מקיים את המצוה של מחית עמלק, שבסוף פרשת כי תצא? זה מוטל על המלך (ככתוב בהמשך הלכות מלכים ביחס למשיח), והרמב"ם כותב שזה מלך דומה לדוד. הפרשה מתחילה בדין של דוד וחותמת בדין של דוד. יש ע מילים – יש ענין לעיין בכל פרשה בתורה כמה אותיות ע יש בה (זה נקרא "עיון תורה"). בפרשת יפת תאר יש שש אותיות ע – ו פעמים ע עולה 420, שבקבלה זה יחוד יעקב רחל. גם יעקב וגם רחל הם כפולות של דוד – יעקב זה יג פעמים דוד ו-רחל זה טוב פעמים דוד ("טוב ראי") – ושניהם רמוזים באותיות ע של פרשת יפת תאר.

אמרנו שזה סיפור של אהבה, אבל לכאורה זה יצר הרע – "וחשקת בו". הרמב"ם אומר, לפי חז"ל, שאף על פי שלא יפה אובייקטיבית בעיני מישהו אחר, אם יפה סובייקטיבית בעיניך זה בסדר. זה משהו ששייך לך, לחוש הפנימי שלך. זה גם דוגמה בחז"ל לכך שזה משהו ששייך לך – ניצוץ השכינה ששייך לשרש נשמתך. מה השכל הכי פשוט שצריך לסיים את תריג מצוות התורה עם אשת יפת תאר – להתחיל בידיעת ה' ולסיים ביפת תאר? הדבר הראשון שמתבקש לומר שיהודי שהוא בר דעת, עם הדעת שלו יברר את כל המציאות של כל העולם כולו. בשביל לברר את העולם צריך דעת – צריך לדעת שיש ה', שה' בכל מקום, ש"לית אתר פנוי מיניה", ואז איפה שיהודי הולך, בין ביודעין ובין שלא ביודעין, הוא מברר ניצוצות. יש מהבעל שם טוב שעצם זה שיהודי הולך באיזה מקום ומאמין בה', זה מברר את הניצוצות באותו מקום – אם יאמר ברכה או פסוק תהלים מה טוב, אבל גם אם לא, עצם הדבר שיש לו אמונה בלב, האמונה והדעת שלו זה כמו מגנט השואב ניצוצות. "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – אין לו דעת – אבל ליהודי יש אמונה ודעת, וזה מושך אליו את הניצוצות. כנראה שסיום עבודת הבירורים, הסיום והתכלית של כל התורה זה כאן, "וראית בשביה אשת יפת תאר". אם קיימת כל המצוות כדבעי, ואתה יודע את ה', אז חיתום הבירור זה אשת יפת תאר – זה מאד טוב ככה. בכל אופן, סיום מצוות זה מצוה שבנויה על התאהבות – שאיש מתאהב באשה – זה החיתום. אומרים משהו פנימי – היות שאהבה זה חסד, לכן החוש הכי פנימי, הבקיאות בתופעה זאת, שייכת למי ששרש נשמתו מצד החסד, ובין החכמים זה רב. ספק אם הרמב"ם חשב על זה, אבל יש לו חוש בזה גם בלי לחשוב על זה, שמי שהכי מבין כאן בפרשה זה רב. כל תלמיד חכם אמיתי, כשאומר את המלה "רב" ישר רואה את כל דבריו בש"ס – יש לו "דעת תורה" מי זה רב, מי זה שמואל ומי זה רבי יוחנן – ואם הרמב"ם פוסק כמותו כי יש לו 'חוש' מי מבין הכי טוב סוגיא זו. זה 'ראשון' – אחד שיודע שאם כי יש כללי פסיקה, יש גם דברים נוספים.

אמרנו ששלוש המצוות הראשונות זה מצוות הדעת ושלוש האחרונות זה מצוות של יפת תאר. אפשר היה לנסות לכוון אלו כנגד אלו. אבל, היות שאמרנו הרגע שהדין של יפת תאר זה מבינות ביצר הרע וממילא גם מבינות איך הופכים זאת למושכל – איך עושים תשובה ומעלים את זה לדעת, למושכל, שזה תכלית כל התורה – מזה נזכה להעמדת מלך, שדוד המלך (שקיים מצוה זאת) יופיע שוב – אז יותר נכון לומר שלא שהשלש מצוות בסוף ממש כנגד שלש המצוות בהתחלה, אלא ששלוש המצוות בסוף משלימות את שלוש המצוות בהתחלה. ידוע, ככתוב בהקדמת החינוך, שלפי הרמב"ם יש שש מצוות תמידיות שעל היהודי לקיים בכל רגע מחייו (כנגד הו"ק) – שלוש המצוות הראשונות של הרמב"ם (אמונה – למעלה; שלילת ע"ז – למטה; אחדות ה' – קדימה), ועוד שלוש מצוות – אהבה (ימין), יראה (שמאל), ו"לא תתורו" (אחור), שיהודי צריך כל רגע מחייו לשמור שלא יכנסו מהדלת האחורית מחשבות זרות של מינות וזנות, ע"ד יפת תאר ועמלק. המצוה של "וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה" זה כנגד אהבת ה', איסור למכור אותה כנגד יראה והאיסור להתעמר בה כנגד "ולא תתורו".

נתחיל מהסוף: מה הפגם כשהאדם כובש את האשה לשפחה? מצוה זו היא תכלית וסיום עבודת הבירורים. בעבודת הבירורים יש בסוף או המתקה גמורה – שמתחבר עם האשה, והיא הופכת להיות יהודיה שלמה, ויש שלום בית (לא בן האהובה ובן השנואה ובן סורר ומורה, כפי שדרשו חז"ל על סמיכות הפרשיות – אז זה סימן שהבירור לא נעשה, אם האשה נעשית שנואה במעשיה ומולידה בן סורר ומורה) – או שהבירור לא טוב, ואז אל תמשיך לגור איתה אלא תשלח אותה. אם אתה לא שולח אותה – הרע שלה נדבק בך. כך כתוב – אם הבירור עלה יפה "והיתה לך לאשה" ותחיו עד מאה ועשרים בשלום, נסתיימה עבודת הבירורים, אך "והיה אם לא חפצת בה", אם הבירור לא תפס טוב, צריך לשלוח אותה, ואם לא תשלח אותה הרע שלה ידבק בך. זה בשני אופנים – אם אתה מוכר אותה למישהו אחר ולוקח כסף אז הרע שבה מתלבש בכסף (כותב הרבי מקאמארנא שמכאן יש אסמכתא ומקור חשוב מאד בתורה לא לקבל כסף ממקורות לא טהורים, עיי"ש, דבר מאד אקטואלי, לא לקבל תקציבים וכספים ממקורות לא טהורים), אבל אם אתה כובש אותה לשפחה זה עוד יותר גרוע, כל הזמן נכנסים לך הרהורים בישין. אז לא רק שלא עשית בירור, אלא יותר גרוע – אתה עכשיו שטוף במחשבות זרות, היפך המצוה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". מה שיוצא מכאן, שמי שהוא ירא שמים נזהר מאד מאד לא לקחת כסף ממקור לא טהור – זה סימן פשוט ומובהק של יר"ש. יהודי הוא יר"ש, לא לוקח כסף – יודע שכעת הבירור יהיה לשלוח אותה לנפשה בלי לקחת תמורת זה שום דבר. זה יראת שמים. אם אתה רוצה לשמור את המחשבות שלך – גם חלילה לך לכבוש אותה לשפחה. ככה מסביר הרבי מקאמארנא את המצוות האלה. אם כן, יוצא מאד יפה ששלוש המצוות בסוף זה לא כנגד שלוש המצוות בהתחלה, אלא שזה בא על מנת להשלים את שלוש המצוות שבהתחלה – אמונה בה', "לא יהיה לך" ו"הוי' אחד". הכל ביחד זה כנגד שש המצוות התמידיות שבתורה – המודעות התמידית של היהודי (שש המצוות הן מודעות, להיות מודע לזה כל החיים).

בהלכה ה כותב הרמב"ם:

וכיצד דין ישראל [בניגוד לכהן] ביפת תואר אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד [בלי כל המעשים בפרשה. המפרשים בפנימיות אומרים שהשאלה אם מקבלת מיד או לא זה תלוי באיש, אם "זכה עזר" או "לא זכה כנגדו" – אם דוד המלך רוצה להתגייר מעכה מיד רוצה להתגייר] ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים וכן בוכה על דתה ואינו מונעה ומגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בבית נכנס ורואה אותה יוצא ורואה אותה כדי שיקוץ בה ומגלגל עמה כדי שתקבל אם קבלה ורצה בה הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים.

אם נתעברה בביאה ראשונה הבן "הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה" – הוא אח מצד האם של הבנים האחרים, אך לא מצד האב. הבן שנולד הוא יהודי – בן לאם יהודיה (עוסקים ביום הולדת – יש כאן חמשה שיש להם יום הולדת, כנגד נרנח"י – אפשר אחר כך להטיל גורל, המזל גובר ביום הולדת ולא ביום הזיווג או הקליטה). דין של אמא שייך ללידה, ודין של אבא לזיווג – המזל גובר בלידה, ואז עיקר הגדרת היהודי. עיקר גילוי השרש נשמה, המזל, זה בלידה (ולא ביחוד) – ולכן יהדות לפי אמא ולא לפי האבא.

נעבור לפ"ח ה"ח ברמב"ם:

נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר [למה לא גוי? אם היא לא התגיירה עדיין הוא גוי – זה כי כל המצוה כאן זה על דעת שיכנוס אותה אחרי גיור אמיתי, כדלקמן] ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן העכו"ם אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם [גם שלידתו בקדושה]...

הכל במגמת גיור, ויש בכך ארבע דרגות: אם זכה היא מתגיירת מיד, לפני כל המעשים. אם לא, עושה את כל המעשים ואז אם תרצה תתגייר (אם באמצע החדש תחליט להתגייר, צריכה להשלים את החדש? המנחת חינוך כותב שעל פי שכל ישר היא לא צריכה לגמור את החדש – אם ביום הראשון יכולה לטבול ולהיות מותרת, כך בכל שלב באמצע. זה לא כתוב בפירוש, אבל זה סברא פשוטה ומסתברת). בסוף, אם לא רצתה להתגייר, מגלגלין איתה יב חדשים, לא כרש"י, שאפשר לגיירה בעל כרחה. יש אחד מהראשונים, ספר היראים, שאומר שגם בביאה הראשונה בגויותה, אליבא דרמב"ם, אסור שתהיה באונס. את "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" מתארים כאונס, אבל בעל היראים אומר שזה אסור – לא ברור אם כולם סוברים ככה, אבל אין מי שחולק עליו בפירוש. כאן השאלה אם מתגיירת מרצון או לא – לפי הרמב"ם אין גיור פיקטיבי, חייבת להתגייר מרצון. לפי רש"י גיור זה פיקטיבי ולא פיקטיבי – זה תופס, מתיר אותה, וגם מחייב במיתה מי שיבוא עליה. המנ"ח לא יודע להסביר את השיטה של רש"י, מה ההגיון שבו, אבל בקיצור צריך לחלק בגיור בין החפצא לבין הגברא – גיור שלם הוא גם מצד החפצא (שהיה גיור) וגם מצד הגברא (הרצון של המתגייר). אם בית דין מגיירים קטן הוא יכול לבטל את זה – יש שם מעשה גיור, יש חפצא, אבל בקטן אין דעת, אין גברא של הגיור. רש"י אומר שבדין יפת תאר התורה התירה את החפצא של הגיור, אף על פי שמצד הגברא זה פיקטיבי ולא אמיתי. לפי הרמב"ם, מגלגלים איתה יב חדש – אם אז מתגיירת מה טוב. אם לא, מחייבים אותה לקבל שבע מצוות בני נח ומשלחים אותה לנפשה. את כל הדרגות הללו כתב לפני הדין של תמר ואבשלום, אבל אחר כך מביא עוד אפשרות – אם אחרי יב חדש לא מוכנה להתגייר ולא לקבל שבע מצוות בני נח, הורגים אותה. זה כתוב בהלכה הבאה – הלכה ט – ושם בתוך אותה ההלכה (וכידוע שחלוקת ההלכות אצל הרמב"ם מאד מדויקת) מתחיל לדבר על תכלית תורת משה רבינו עבור אומות העולם, שאם מקבלים ז מצוות טוב ואם לא הורגים אותם, ומכאן ואילך מתחיל המהלך המשיחי של הרמב"ם, שראשיתו בהשפעה על או"ה לקבל שבע מצוות. זה מתחיל מסיום מצות יפת תאר, דווקא כאשר זה לא הצליח וצריך להרוג אותה – כאן הראש נפתח לתכלית כוונת כל התורה עבור האנושות כולה. ידוע שבסוף בסוף הרמב"ם כותב כמה שלבים אצל משיח – יכוף כל ישראל, מלחמות, מקדש (שאז הופך מחזקת משיח למשיח ודאי), קיבוץ נדחי ישראל, יכוף כל באי עולם עד ל"לעבדו שכם אחד". הענין הזה – תכלית ביאת המשיח, מה שהרמב"ם רואה כתכלית ומבוקש (יש אומרים שהרמב"ם עצמו רצה להיות משיח, או נביא), ויש לו חזון ברור מה רואה, איך הסרט מתפתח ומתגשם, זה שכל העולם יעבדו ה' ביחד, "אז אהפוך אל עמים וכו'" – וכל זה מתחיל מסיום דין יפת תאר.

האפשרויות: טובלת מיד לשם גרות, טובלת לשם גרות אחרי החדש, טובלת עד סוף יב חדש, מקבלת שבע מצוות בני נח, לא מקבלת שבע מצוות והורגים אותה. כמה דרגות של זכות יש כאן? הכל זה "זכה עזר" – הכל מתחיל בו (כמו שהכל מתחיל מ"אויביך" – אויבים שאתה יצרת). יש ארבע דרגות, כנגד העולמות: אם אתה באצילות, אתה צדיק, אז היא מיד תתגייר בלב שלם. אם אתה בעולם הבריאה – וכתוב שהתורה שלנו היא תורת הבריאה – אז צריך את כל המעשים הכתובים בתורה. כתוב בקבלה שנשמות דבריאה הן שנכנסו לארץ, ואליהן משה מדבר כאן במשנה תורה. אם אחרי שנה לא מוכנה להתגייר גיור אמיתי אבל מקבלת שבע מצוות – זה זכות של עולם היצר הרע. זה עולם של יצרים, טוב ורע, והיא מסכימה לפחות לשבע מצוות. אם גם זה לא, על זה כתוב "אף עשיתיו" – בעולם העשיה יש עבודה זרה, שם יכולות להיות שתי רשויות. בעולם הבריאה יכול להיות שיתוף המותר לגוים, שיתוף מאד דק, אבל עבודה זרה ממש זה בעשיה. אם אחרי ה-יב חדש עדיין מתעקשת לעבוד עבודה זרה, זה סימן שאתה לגמרי לא בסדר – היתה בבית של יהודי שנה ולא עזר. בפנימיות, אם היהודי בסדר אמור להשפיע על כל גוי שבעולם, אי אפשר לומר שזה בעיה של הגוי. לפי הפשט כמובן לא כך – יש גוי כל כך רשע, שכמה שלא תנסה להשפיע עליו לא יסכים בסוף. בכל מקרה – אם לא הלך, סוף הבירור שהורגים אותה. לפני דין זה יש את הלכה ח, בה ממשיך הרמב"ם:

ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון [שאינו אחיה לא מן האם ולא מן האב, כי אינה מתייחסת אחר דוד] וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך [כך היא אומרת לו לפני שאונס אותה, היא יודעת הלכה טוב, אבל בסוף הוא אנס אותה – לפי כל מה שאמרנו, הדין של יפת תאר, גם מביאה ראשונה, זה לא דין של אונס, זה משהו אחר לגמרי, הכל מתחיל מ"אשת", הכל לשום אישות אמיתית ובירור אמיתי. לפי זה, אמנון הוא אחד שהכי לא זכה – אם אמנון היה מוצא יפת תאר במלחמה הוא היה אונס אותה, ואז גם אחרי יב חדש לא היתה רוצה להתגייר והיו הורגים אותה. זה רמז יפהפה בסמיכות ההלכות – אם מדובר באחד כאמנון אפילו אחרי יב חדש לא תרצה להתגייר, ובלית ברירה צריך להרוג אותה].

לסיום נושא זה עוד ענין – בהלכות איסורי ביאה, פי"ד ה"ד, הרמב"ם מצטט ברייתא ממסכת יבמות:

שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח.

אבל, מוסיף השו"ע, לא חולצין ולא מייבמין. מה ההבדל? פשוט מאד – זה שיש דין אשת אח, שאח חייב על אשת אחיו, זה בגלל שהם אחים אמיתיים מצד האמא, אבל דין יבום זה רק באחים מצד האבא. שואל הב"ח על הטור – קיימא לן (כך מביא רש"י) שתאומים זה מטיפה אחת, ואם כן המציאות היא שיש להם אותו אבא, ולמה לא חולצין ולא מיבמין? התירוץ הוא פשוט – היות שהורתה שלא בקדושה אין אבהות בכלל. זה מוכיח בדיוק מה שאמרנו קודם, שהיחוס של האבא זה מזמן הזיווג ולא קשור ללידה בכלל – הלידה זה האמא. יש באמת אבא ביולוגי אחד, הם תאומים, אבל זה לא עושה אותם אחים מצד האבא, כי זה היה שהורתן שלא בקדושה.

מה הדין הזה נוגע לנו, לדין יפת תאר ולהלכה של תמר ואבשלום? דין זה הוא ברייתא ביבמות, ושם לשון חז"ל היא "אחים תאומים". מה אם זה לא תאומים? מה אם האח הראשון הורתו שלא בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה? האם גם אז יש דין של אשת אח? השכל הכי פשוט אומר שודאי שכן, למה לא? הרי מדובר באשת אח מצד האם בלבד, ומה גרע דין זה מתאומים? הברייתא והרמב"ם והשו"ע אומרים "אחים תאומים", ומזה משמע קצת שמדובר רק בתאומים ולא כאשר אחד הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואחד הורתו ולידתו בקדושה. הש"ך על השו"ע (יו"ד סימן סרט – זה הסרט של היו"ד, הסימן השני של הלכות גירות) כותב שמשמע שזה דווקא בתאומים. כותב הדגול מרבבה וכל האחרונים אחריו – עד רבי משה פיינשטיין – שהש"ך הזה לא נכון, ששכח מה שהרמב"ם כתב כאן בדין יפת תאר, שתמר ואבשלום הם אחים מהאם דין תורה.

מה זה עוזר לנו להבין את הסיפור בתנ"ך של אבשלום? לפי הש"ך אבשלום הוא לא אח של תמר, אם אחים תאומים זה בדווקא. מה אבשלום עשה? איך זה התחיל כל ההתדרדרות של אבשלום עד שמרד באביו, דוד מלך ישראל חי וקיים, עד שכל עם ישראל הלך אחריו. זה שעם ישראל הלך אחרי אבשלום זה יותר פלא מהמרד שלו – כמה שעם ישראל אהב את דוד ("ודוד ברבבותיו", הבנות התאהבו בו), בא אבשלום יפה התאר ("איש יפה תאר" ולא "אשת יפת תאר") והסית אחריו כל עם ישראל. רק אחרי שאבשלום נהרג עם ישראל תפס עצמו – מה עשינו? איך מרדנו בדוד? הכל התחיל מאמנון ותמר, שאמנון אחיו אנס את תמר אחותו. לפי הש"ך, שאבשלום ותמר אינם אח ואחות על פי תורה, לא מצד האב ולא מצד האם, לנקום את נקמת אחותו זה פחות. אבל לפי הרמב"ם, וכל האחרונים אומרים שזה פשוט ומוצאים זאת ברש"י ועוד (שכולם אומרים שלא משנה אם תאומים או לא), אבשלום נקם בצדק. מי מקשר בין אבשלום לתמר? לא דוד. לכן בסוף מורד בדוד, כי עיקר הקשר שלו זה לאחותו, ומי שמקשר אותם זה לא דוד – ביולוגית הוא אבא של שניהם, אבל דין תורה הוא לא אבי תמר. מי שמקשר אותם זה האמא, מעכה, ואחרי שהרג אמנון ברח לסבו הגוי בגשור (שעל פי תורה אין לו שום קשר). כשדוד לא קבל אותו אמר שיותר טוב לו בגשור – אין לו קשר לפי תורה, אבל ההזדהות שלו היא עם מעכה בת מלך גשור. הוא מזדהה עם האם, ולכן צריך להרוג את תמר. יש לו את הניצוץ, זה התדרדרות, אבל את זה שצריך לנקום במי שבא על אחותך הוא לקח משמעון ולוי. בשבילו אמנון הוא כמו שכם ואנשי שכם. יוצא מזה משהו חזק מאד מאד, שלפי הרמב"ם, בפנימיות, אפשר להבין את אבשלום טוב מאד. אפילו לפי הסוד, כשעושים חיבורים ומספרים, באבשלום שמעון יש רמזים עמוקים (לוי הלך בדרכו של שמעון, כאח היותר גדול, ואבשלום הולך בדרך שמעון וקשור אליו במהות, עושה מעשה נקמה ויהי אמא, גם כאשר האבא לא מסכים לכך; שיחה של הרמב"ם שזה מעשה של בר מצוה – הוא כעת נפטר מאביו ועושה מעשה נגד רצונו, וחייב לעשות זו אם זה בא מעצם נשמתו, וגם כאן אבשלום ). יש כאן דברים עמוקים, אבל העיקר שהזדהות אבשלום עם אחותו דרך האם, ולא דרך האב, ולכן בסוף מתדרדר לכך שמוכן להרוג אביו. מענין שאבשלום הוא מאה אחוז בקדושה, אך בסוף יורד מדחי אל דחי וגונב את לב ישראל (פלא על הקב"ה איך נתן לו לעשות זאת), ותמר היא רק חצי, אבל תמר היא התלמידה חכמה המסבירה לאמנון שאני מותרת לך על פי ההלכה. כמובן כל דבר קשור בכל דבר, ומרד אבשלום גם עונש על מעשה בת שבע, אבל מה שיוצא מהכל שבירור אשת יפת תאר זה בירור מלכותי – לכן זה הסיום של המצוות, בהלכות מלכים. זה הבירור הכי עמוק של מלכות דוד, ואם עושים תיקון זה כדבעי "נעוץ סופן בתחילתן" וזה חוזר ל"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".

שה' יעזור שנזכה לאשת יפת תאר אמיתית – ששרש הנשמה תתגלה לכל אחד – ומיד כשנזכה יש את הבירור המושלם, תיכף ומיד, שמיד מתגיירת וטובלת ולא צריך את כל המעשים שבדרך. ברגע ש"הסתיימה עבודת הבירורים" – דין יפת תאר – משיח בא תיכף ומיד.

השלמות (כז תמוז, בית הרב):

א. שאלנו איך יתכן ש"דברה תורה כנגד יצר הרע" – איך יתכן שבשביל היצה"ר יתירו איסור? בהמשך הסברנו שמ"אשת" מדייקים שהכל לשם אישות, ואז ממילא זה דרך חתנות, ואם זה דרך חתנות זה אסור. אבל ההיתר כאן הוא שיש בזה לשם שמים. יש בספרים החסידיים שני פירושים ל"כנגד יצר הרע" – הפרי צדיק אומר שזה "כנגד", ויש מי שאומר שזה בתורה ה"מתוך שלא לשמה בא לשמה", תכלית הבירור. בכל אופן, הווארט בנגלה הוא שאם אני מתירה לו ישאנה באיסור. לפי איך שהסברנו, שיוצא מפורש מהאחרונים, שאם זה היה סתם אונס (במקום צנוע) אין בזה שום איסור דאורייתא – התורה הקפידה שתעשה את זה בדרך שיש בזה 'לקראת איסור' כדי להעלות את זה. אם לא ניתן פתח לקחת אותה הוא סתם יאנוס אותה, אלא אם כן אומרים שליהודי אין כזה יצר הרע – הוא באמת יקח אותה דרך חתנות, שזה באמת אסור, ולכן נותנים פתח לעשות את זה בצורה מותרת.

ב. אמרנו שרב ושמואל ורבי יוחנן זה חג"ת, ורמב"ם פוסק כרב כי זה סיפור של חסד ואהבה. בסוף יוצא הפוך על הפוך, כי בראשונים רש"י והרמב"ם ור"ת הם חג"ת, ויוצא שהרמב"ם ור"ת הם כנגד שמואל ורבי יוחנן, והם פוסקים כמו רב נגד עצמם, ורש"י שהוא רב (וגם הרמב"ן הוא הפאה הימנית, כמו רב) פוסקים כמו שמואל ורבי יוחנן.