"באר בשדה"

מוצש"ק תולדות, אור ל-ג' כסלו פ"ו – הקלטה

מאור עינים ויצא – ד"ה "ויצא יעקב" השני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ויצא יעקב מבאר שבע גו'. ויפגע במקום גו' ויקח מאבני המקום וגו'. ויחלום והנה סולם וגו'.

להבין זה על פי מה שקבלנו מפי ספרים ומפי סופרים שכל התורה צריך להיות בכל אדם ובכל זמן

המאור עינים חוזר כאן על היסוד שקבל מרבותיו[ב] "שכל התורה צריך להיות בכל אדם ובכל זמן"[ג], בהתאם אליו צריך לפרש גם את סיפור יציאת יעקב מבאר שבע והתגלות ה' אליו בדרכו.

לשם כך הוא מקדים ביאור של פסוק נוסף, שמופיע בהמשך הפרשה – כשיעקב מגיע לחרן:

נקדים פסוק וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן גו' והאבן גדולה גו' ונאספו שמה גו'.

בריאה והנהגה בתורה

כי נודע מה שאמרו רז"ל באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא

למאמר הזהר (המוזכר גם בספרי חב"ד) "באורייתא ברא קוב"ה עלמא"[ד] – על דרך "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[ה] – מוסיף בעל המאור עינים "ובאורייתא מתנהג עלמא"[ו]. יש לומר שבריאת העולם והנהגת העולם הן שתי בחינות התורה – תורה שבכתב, בה ברא ה' את העולם (כאשר אותיות ימי בראשית, בהן נברא העולם, ממשיכות להוות אותו בכל רגע, "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[ז]), ותורה שבעל פה, בה מנהיג ה' את העולם (הנהגה על ידי הצדיקים – החל מהאבות, כדלקמן – בעלי התורה, שמתקיים בהם "לאל גֹמר עלי"[ח], באופן של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[ט] ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[י]).

שכל החיות והשפעה נלקח מהתורה הקדושה

חיות היא הפנימיות, כמו הנשמה המחיה את הגוף, וההשפעה היא החיצוניות, כמו מזון לקיום הגוף. אלו שתי בחינות בהנהגת העולם – החיות היא עיקר מדות הלב, החג"ת (ובעצם היא המשכת המוחין במדות, כמפורש באריז"ל[יא]), וההשפעה היא בנה"י (המשפיעות שפע חיצוני, ובתוכו יש התלבשות שפע פנימי שבא מהחיות). למעלה משתי המדרגות הללו יש את הבריאה, שיחסית באה מהג"ר (בריאה יש מאין, בסוד "והחכמה מאין [שרשה בכתר] תמצא [בבינה]"[יב], וד"ל)[יג].

באר התורה

והתורה נקרא באר מים חיים

התורה, בה נברא ומונהג העולם, נקראת באר (יסוד עליו חוזר בעל המאור עינים בכמה תורות בפרשתנו). "אין 'מים' אלא תורה"[יד] והתורה היא "חיים", "כי הם חיינו ואורך ימינו"[טו], וכשם ש"מים" ו"חיים" הם כינוי לתורה כך גם "באר" הוא כינוי לתורה[טז]. באר גם לשון ביאור – "הואיל משה באר את התורה"[יז], "באר היטב"[יח]. באר היא כח העלאת מ"נ, השתוקקות מלמטה למעלה, ודווקא מי שמשתוקק לתורה זוכה לבאר אותה היטב, באופן של "אמת מארץ תצמח"[יט] (כשם שבמשנה תורה, עליו נאמרו פסוקי הבאר-ביאור, משה הוא האומר-מבאר את התורה). בביאור הפנימי ביותר, הבא מהתשוקה הכי עמוקה לתורה, האדם שר את דברי התורה, בסוד שירת הבאר על בארה של מרים[כ] (שמכח השתיה ממנה נפתח לבו של רבי חיים ויטאל להבין את ביאורי רבו האריז"ל[כא]).

והוא ענין הבארות שחפרו האבות

מבין האבות מפורש שאברהם אבינו חופר בארות, אך חופר הבארות העיקרי הוא יצחק[כב] (חפר אותיות רפח, יצחק הוא העוסק בעיקר בבירור רפח ניצוצות) – הוא חופר מחדש את בארות אביו, שסתמום פלשתים, וקורא להם "שמות כשמֹת אשר קרא להן אביו"[כג] (ה"שמֹת" שקרא אברהם הם חסרים, כי לא התקיימו, וה"שמות" של יצחק מלאים, קיימים לעד[כד]), ואחר כך הוא חופר את הבארות עשק-שטנה-רחובות (שכנגד שלשת בתי המקדש[כה]) ואת הבאר שבעה[כו] (ויש לו קשר מיוחד ל"באר לחי ראי", לידה הוא מתפלל ועמה הוא יושב בקביעות[כז]). גם הביטוי המיוחד שנזכר כאן, "באר מים חיים", מופיע בתורה דווקא לגבי יצחק[כח]. על יעקב לא מפורש שחפר בארות, אך הוא מקבל מאבותיו (כדלקמן) וממשיך את דרכם – הוא יוצא מ"באר שבע" (באר חשובה, הנזכרת כמה פעמים בתורה, ויש לה מעלת "כל השביעין חביבין"[כט]) ומגיע ל"באר בשדה"[ל], בה עוסקת תורה זו. יעקב הוא עמוד התורה[לא], שנקראת "באר מים חיים", אך כשהוא פוגש את ה"באר בשדה" הוא בעצם פוגש בדרכו את אביו – השייך ל"באר" וגם ל"שדה", שהרי "יצחק קראו 'שדה'"[לב] – מביתו יצא לדרך ורוחו מקיפה אותו ושומרת עליו[לג], ואליו הוא מתדמה כשהוא מחפש את זיווגו על הבאר[לד].

היינו שהמשיכו התורה שנקרא באר המשיכו לזה העולם אפילו בבחינת ארציות

בפשט, הבאר נובעת מהארץ (בהעלאת מ"נ, כנ"ל), אבל בעומק הבאר גם ממשיכה מלמעלה, מקבלת מ"מעין גנים" ומנביעה מתוכה ה"נֹזלים מן לבנון"[לה], ובכך הופכת בעצמה למעין[לו] (וזו מעלת הבאר הנובעת על הבור שרק מקבל מים מן החוץ). והנה, מכיון ש"מים" עולה צ, כל "באר מים" היא בעצמה המשכה בארץ ו"באר מים חיים" היינו "בארץ חיים"[לז] (שלמות של חוה ברבוע). ארץ החיים היא ארץ ישראל (שליצחק, לו נאמר "גור בארץ"[לח], יש קשר עצמי אליה), אך כשמוצאים "בארץ מים חיים" בכל מקום נמצאים "בארץ חיים". לכן, על אף שהנבואה שורה רק בארץ, יש נבואה בחו"ל "על המים"[לט].

חרישה, זריעה וקצירה בתורה

וזהו וירא והנה באר בשדה כי העולם נקרא שדה כמו שדה שצריכה לעבודה לחרוש ולזרוע כמו כן נקראים עוסקים בתורה מחצדי חקלא

ה"שדה" הוא 'שדה פעולה' – "פעֻלת צדיק לחיים"[מ] (להנביע "באר מים חיים") – בו צריכות לפעול נשמות ישראל, לגלות ניצוצות קדושים בהעלם העולם[מא]. עבודת השדה, הדורשת חרישה וזריעה, ואזי "ברכת הוי' היא תעשיר"[מב] בקצירה כדבעי – "הזורעים בדמעה ברנה יקצֹרו"[מג]. כבר אדם הראשון הושם בגן עדן – ה"שדה אשר ברכו הוי'"[מד] – "לעבדה ולשמרה"[מה], "'לעבדה' ב-רמח מצוות עשה 'ולשמרה' ב-שסה מצוות לא תעשה"[מו]. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[מז], ובשביל העבודה בשדה הפעולה שבעולם צריכים קודם לעבוד קודם בשדה לימוד התורה, לחרוש ולזרוע, עד שזוכים לקצור ברנה.

חרישה היא לשון מחשבה ("חֹרש מחשבות"[מח]) – חרישה בתורה היא לימוד בעיון, בעומק המחשבה (כ"אור המאיר לעצמו"). זריעה בתורה היא הקיום של "חיים הם למֹצאיהם"[מט], "למוציאיהם בפה"[נ], ביגיעה להוציא את הדברים החוצה (כ"אור המאיר לזולתו"), וכדרכם של גדולי הצדיקים והגאונים לומר כל משפט בתורה בפה וגם לתרגם אותו מיד לשפה השגורה בפיהם (מאמע-לשון). ברית הלשון וברית המעור מכוונות זו כנגד זו[נא], וכשם שברית המעור מזריעה זרע כך אותיות הדבור הן זרע הנזרע למטה (בשדה הפעולה של העולם) וגם למעלה (ב"חקל תפוחין קדישין"). "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם"[נב] – הדבור פועל ומשפיע בלב השומעים וגם משמש כתקשורת עם ה', נותן התורה, ונכנס אל הלב העליון (מה שקורה דווקא בדבור, ולא במחשבה בלבד)[נג]. אזי זוכים גם לקצור ברנה – "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"[נד], הן בנגלה שבתורה והן בפנימיות התורה.

הנהגת האבות

כפי שהוזכר, יעקב לא חופר בעצמו בארות, אלא מקבל אותן מאבותיו (ובפרט מיצחק, אותו הוא 'פוגש' כאן, כנ"ל):

ויעקב מצא כבר הבאר מתוקן שהמשיכו האבות שקדמוהו

והנה שלשה עדרי צאן וגו' הם האבות אברהם יצחק ויעקב שכל העולם מתנהג על ידם מן הבאר ההוא ישקו גו' משם משקין שפע וחיות לכל העולם

בין האבות – שלמדו תורה בעולם יחד 15 שנה[נה] – יש התכללות. כל אחד מ"אין קורין אבות אלא לשלשה"[נו] כולל את כולם, ורואה-חווה אותם אחרת. אברהם ראה את שרשי שלשת האבות כשלשה מלאכים (שנדמו כ"שלשה אנשים"[נז])[נח]; יצחק ראה אותם כשלש בארות, עשק שטנה רחבות (כנגד שלשת בתי המקדש, כנ"ל, המכוונים אף הם כנגד שלשת האבות[נט]); ויעקב רואה אותם (דרך ה'משקפת' של יצחק, ה"באר בשדה", "הבאר [בגימטריא יצחק!] ההוא") כ"שלשה עדרי צאן"[ס].

הנהגת העולם על ידי התורה – המשכת שפע וחיות – היא-היא פעולת האבות, המכוונים כנגד עיקרי מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת[סא] (בעוד הבריאה היא מכח חב"ד, "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב"[סב], כנ"ל). הנהגת העולם היא בדרך גמול, שכר (מצד החסד) וענש (מצד הגבורה) כדי להוליך העולם בדרך ישרה וטובה (כמו אמא[סג] – מקור מדות הלב, סוד "באר שבע" – שאחרי הלידה-הבריאה צריכה לטפח את הילד ולחנך אותו בדרך טובה).

תיקון האבן

והאבן גדולה וגו' הוא היצר הרע שאינו מניח ליכנס לתוך הבאר שהוא בחינת התורה שמביא לו גדלות ופניות שלא כל אחד זוכה ליכנס כי אם כשעושה תשובה שזה אמרו ז"ל משכהו לבית המדרש רצה לומר פנימיות המדרש היינו כשעושה תשובה ואז אם אבן הוא נימוח כי ז' שמות יש לו ואחד מהן הוא אבן נגף ועל ידי התורה נתבטל שם אחד משמותיו שהוא שם אבן

על פי באר התורה נמצאת אבן רעה, "אבן נגף"[סד] של היצר הרע[סה], "אבן גדולה" שמכניסה באדם גדלות ופניות בהרגשה שאני אבין הכל ואין לי מה ללמוד מאחרים (וכך נעשה האדם אטום לדברי התורה). כדי להכנס לבאר התורה צריך לעשות תשובה – שעיקרה תשובה על המודעות העצמית, הגדלות והפניות, הגאוה שהיא המקור לכל מרעין בישין. התשובה מושכת את היצר הרע לבית המדרש[סו], הפנימיות (ה'בית' הוא הפנימיות של הדבר[סז]) של התורה[סח], ואזי "אם אבן הוא נמוח" – "לב האבן"[סט] האטום נמוח והופך למח (החל מכך שהוא נכפף ל"מח שליט על הלב"[ע]).

וזהו ונאספו שמה גו' כי נודע מה שתקנו לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל הוא כשמכליל את עצמו עם כל ישראל ונעשה אחדות ואז השם יתברך הוא שורה באחדות ואז לא יגורך רע כתיב שהוא היצר הרע הנקרא רע שאינו יכול להיות שם וזהו וגללו את האבן וגו' ונתבטל גם כן השם השני של יצר הרע שהוא רע נתבטל על ידי הנ"ל והבן.

בתורה נאספים העדרים עם רועיהם הגוים כדי לגלול את האבן מפי הבאר, אבל כאן הוא מסביר את ההוראה שיש בכך לכל אדם מישראל בכל זמן: על ידי "ונאספו שם כל העדרים" – באחדות של עם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, מכל העדות, הסוגים והחצרות – זוכים להיות "אתר שלים" בו יכולה לשרות בגלוי השכינה ולהתייחד עם ה' (היינו ש"בשם כל ישראל" הוא הכח לפעול "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה"), ולבטל את מציאות הרע.

בעל המאור עינים לא חוזר להסביר בפירוש את פסוקי פתיחת הפרשה שכל המהלך הוא הקדמה לביאורם, אבל נראה כי הנקודה היא תיקון האבן[עא] – מתוך "וגללו את האבן" השלילית כדי לגלות את האבן החיובית: אותיות התורה נקראות אבנים[עב], והן מרכיבות אבן (גן) פרשיות[עג]. גם כל עם ישראל נקרא "אבן ישראל"[עד], יחוד של אב-ובן[עה] – ואפילו אב-בן-נכד – המתחולל על ידי עיקר מצות לימוד התורה, "ושננתם לבניך"[עו] (כאשר דווקא מלחמתה של תורה בין הלומדים, האב ובנו והרב ותלמידו[עז], נותן לאבן את הקושי שלה והופך את עם ישראל לאבן אחת בלתי נתנת לשבירה). האבן הזו היא המתגלה ליעקב בראשית דרכו, ביציאתו מבאר שבע, כאשר האבנים שהוא אוסף מתאחדות לאבן אחת, ועליה הוא אומר "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים"[עח].

"מעין גנים באר מים חיים ונֹזלים מן לבנון"

בתורה נוספת בהמשך – ד"ה "איתא במדרש" – מביא המאור עינים מהזהר (שהוא מכנה מדרש, וכידוע שהשם המקורי של ספר הזהר הקדוש הוא "מדרש יהי אור", העולה ביאת המשיח) על הפסוק העיקרי של "באר מים חיים"[עט] – "'מעין גנים' דא אברהם, 'באר מים חיים' דא יצחק, 'ונזלים מן לבנון' דא יעקב"[פ]. כשהצמח-צדק מבאר את הפסוק[פא] הוא מסביר שבעצם העיקר הוא "מעין גנים" ו"באר מים חיים" – ברכה מלמעלה של אברהם וחפירה המעלה מ"ן מלמטה של יצחק – כשה"נֹזלים מן לבנון" מתרחש ממילא מתוך ה"באר מים חיים"[פב]. ביאור המתאים למבואר לעיל שיעקב מוצא את הבאר מתוקנת לפניו בזכות האבות, ובעצם עבודתו כאן – כשהוא הולך אל לבן, סוד "ונזלים מן לבנון" (וכן הוא תיקון האבן, בחילוף א-ל באלב"ם) – היא דרך נשמת אביו אותה הוא פוגש בדרך (ולכן גם כשנגיע לבית המקדש השלישי, המכוון כנגד יעקב, נאמר דווקא ליצחק "כי אתה אבינו"[פג]).

תופעה זו מתאימה להסבר השגור בדא"ח[פד] ש"מעין גנים" היינו שרש הנשמה למעלה, בגן עדן, "באר מים חיים" היינו עבודתה בגוף, להעלות מ"נ, ו"ונזלים מן לבנון" היינו הגילוי העתידי, "שכר מצוה – מצוה"[פה], המצוה עצמה[פו], הנמשכת בדרך ממילא מהקיום שלה ("באר מים חיים")[פז].

וכן יש לבאר ביחס לחיי נישואין – כפשט שיר השירים – "מעין גנים" הוא השרש המשותף למעלה של החתן והכלה (שהם בני גיל-מזל אחד – גן-גל נעול[פח] לעילא), "באר מים חיים" היינו המפגש שלהם בירידת הנשמה להתלבש בגוף (כשעיקר המעלה היא "אמת מארץ תצמח", כאשר "אשה מזרעת תחלה"[פט] בהעלאת מ"נ), "ונֹזלים מן לבנון" היינו המשכת המזלות של החתן והכלה ("מזל עליון", "נֹצר חסד", ו"מזל תחתון", "ונקה") להמשכת בני (לבנון), דור ישרים מבורך (ועד לגילוי שלעתיד לבוא, מימוש כוונת ההורים להוליד משיח[צ]).