אמונה, ידיעה ועבודה

לוח "היום יום" יט שבט

מוצאי ח"י טבת תשפ"ב – טלפונית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

אשתקד לימד הרב קטעי 'עבודה' רבים בלוח "היום יום". אחד מפתגמי "היום יום" עוסקים במצות-עשה הראשונה לפי הרמב"ם – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" של ידיעת ה'. העיון בדברי הרבי הריי"צ על הרמב"ם מגלה יסוד עמוק שהרמב"ם רומז אליו בפתיחת חיבורו – כל התורה כולה היא בגדר 'עבודת ה'', כך צריך להסתכל על כל פסוק ובוודאי על כל מצוה. לכן, גם את התכונות שנמצאות אצל יהודי בטבע ראשון, כמו אמונה פשוטה ולב תמים, צריך להפוך למצוה שיש בה 'עבודה', "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם". המבט הזה על 'הרמב"ם החסידי' מתפרסם כעת לרגל הילולת הרמב"ם שחלה השבוע (ויש בו גם שייכות לשמות אהיה והוי' שבפרשת השבוע).

בלוח "היום יום" יט שבט כתוב:

מצות עשה הראשונה, ובלשון הרמב"ם "לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא כו' וידיעת דבר זה מצות עשה, וכמו שכתוב 'אנכי הוי' אלהיך'", היא מצות המוח והשכל, והיינו דהגם דכל אחד ואחד מישראל הוא מאמין בה' באמונה פשוטה ולבבו תמים עם ה', חובת המוח והשכל להביא אמונה זו בידיעה והשגה, וזהו "לידע שיש שם מצוי ראשון", ער זאָל דאָס וויסען בהשגה והבנה דוקא, וכמ"ש "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם", וכתיב "וידעת היום וגו'".

מהאמונה בה' לידיעת ה'

נחזור על הדברים בפרטות ונוסיף כמה הערות:

מצות עשה הראשונה, ובל' הרמב"ם "לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא כו' וידיעת דבר זה מצות עשה, וכמו שכתוב 'אנכי הוי' אלהיך'",

במשנה תורה, שנכתב בלשון הקדש, כתב הרמב"ם שהמצוה היא "לידע". לעומת זאת, בספר המצוות[ב], שנכתב בערבית, התרגום הרווח הוא שהמצוה היא "להאמין"[ג]. תמיד אומרים[ד] שבספר המצוות הרמב"ם עדיין מאמין, אבל בספר היד הוא כבר יודע – זהו איזה מעבר מקטנות לגדלות. המעבר מאמונה לידיעה, מקטנות לגדלות, הוא על דרך המעבר משם אהיה לשם הוי', כפי שלמדנו לאחרונה[ה] – שם אהיה שייך לאמונה (והרמז: אמונה במספר קטן שוה אהיה) ושם הוי' שייך לידיעה[ו].

המעבר לידיעה בולט כאן גם בכינוי שנותן כאן הרמב"ם לה'. הוא קורא לה' "מצוי ראשון"[ז], כבר הגדרה אחרת מלומר 'אלקות' בכלל. לא מתאים לומר ש'אני מאמין במצוי ראשון' – כל הביטוי "מצוי ראשון" הוא ביטוי של פילוסופיה, של חקירה (כמו 'שכל ראשון'). ב"מצוי ראשון" יש משמעות של השתלשלות, סדר של עילה ועלול בו יש ראשון ויש שני וכך הלאה – אחרי שהוא "מצוי ראשון", כותב הרמב"ם, הוא גם "ממציא כל נמצא". רואים כאן שהראש של הרמב"ם הוא השתלשלות – בקבלה זהו הראש של קבלת הרמ"ק[ח].

המקור של הרמב"ם למצוה הראשונה, מצות ידיעת ה', הוא הפסוק "אנכי הוי' אלהיך"[ט]. הפתגם כאן בלוח "היום יום" מסיים בפסוק "וידעת היום וגו'"[י]. לכאורה, על פי פשט, בפסוק "וידעת היום" יש יותר משמעות של מצוה לדעת את ה' – למה הרמב"ם לא מביא אותו כמקור למצות ידיעת ה'? איך בכלל לומדים מצוה מ"אנכי הוי' אלהיך", דיבור שלא נאמר בלשון ציווי? ידועה כל האריכות של אדמו"ר הצמח-צדק ב"מצות האמנת אלקות" בדרך מצותיך, שיש הרבה ראשונים – כמו הבה"ג והרס"ג – שלא מונים מצוה זו כלל, כי אמונה היא לא מצוה. כמו שה' הוא "מצוי ראשון" כך האמונה אצל כל יהודי היא בחינת "מצוי ראשון", טבע ראשון, שלא צריך להוכיח וממילא גם אינו מצוה. עוד מעט, כשנגיע לפסוק "וידעת היום" בפתגם "היום יום", נסביר גם את הסוד הזה – איך לומדים מ"אנכי הוי' אלהיך" שיש בכלל כזו מצוה.

מהכתר אל המוחין

אחרי לשון הרמב"ם במצוה הראשונה ממשיך כאן הפתגם ומחדד את מהות מצוה זו:

היא מצות המוח והשכל,

למה צריך לומר שני דברים, "מח" ו"שכל"? אפשר לחלק שמח היינו "חכמה מוחא איהי מחשבה מלגאו"[יא], חכמה שהיא עיקר המח, אבל עיקר השכל הוא דווקא בינה[יב]. אמנם בשכל יש גם משמעות של הסתכלות[יג], "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[יד] – שלכאורה שייכת לראיה של החכמה[טו] – אבל התבוננות במשהו היא גם הסתכלות, "עמוד והתבונן נפלאות אל"[טז]. אפשר לומר שהשכל הזה הוא החכמה שבבינה, "חכם בבינה"[יז]. בכל אופן, אפשר להסביר בכללות שמח ושכל הם כנגד חכמה ובינה.

והיינו דהגם דכל אחד ואחד מישראל הוא מאמין בה' באמונה פשוטה ולבבו תמים עם ה', חובת המוח והשכל להביא אמונה זו בידיעה והשגה,

ה"מאמין" של כל אחד הוא בכתר – בכתר, העל-מודע, לא שייך לצוות בכלל. ציוויים הם במודע, בו אפשר לשלוט וחייבים לקיים. אמונה היא בעל-מודע – אף על פי שאפשר להביא אותה למודע, לחשוב שאני מאמין, להתבונן בכך, כמו שכתוב בפרק לג בתניא, בשרשה ומקורה היא באה ממקום שאינו בגדר מצוה.

את האמונה הפשוטה כאן הוא מחבר לתמימות הלב ("ולבבו תמים עם ה'") – אלה שני דברים שתלויים אחד בשני, האמונה שבכתר והתמימות שבהוד[יח]. הרבי הקודם מאד אוהב את החיבור שלהם, כמו שרואים בעוד קטעים בלוח "היום יום"[יט]. הרבי הקודם הולך "לשיטתיה". החבור הזה מזכיר את האמור באברהם אבינו, המאמין הראשון[כ], "ומצאת את לבבו נאמן לפניך"[כא] ו"התהלך לפני והיה תמים"[כב] (הקשר בין נאמן ותמים הוא הקשר בין נצח והוד[כג], "תרין פלגי גופא"[כד]). אברהם מצטיין בתמימות דווקא אחרי ברית המילה, שבעקבותיה הוא מתהלך לפני ה', הרצון שלו מוליך את ה', כידוע בחסידות[כה]. רואים שהלב התמים עם ה' הוא ההולך לפני ה'. כשם שאנו "מאמינים בני מאמינים"[כו], יורשים מאברהם אבינו את האמונה, כך אנו יורשים ממנו את תמימות הלב.

בכל אופן, "חובת המוח והשכל" – החכמה והבינה – להביא את האמונה שבכתר לידיעה והשגה, לא להסתפק בתמימות. בדרך כלל השגה היא בינה[כז], כמו השגה והבנה. כאן הביטוי הוא "ידיעה והשגה", על דרך "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[כח]. ידוע[כט] שדעת ועוד בינה שוה ישראל – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ל] – צריך להביא זאת בידיעה והשגה, דעת ובינה.

וזהו [שלא כותב כאן להאמין, אלא מגדיר המצוה לידע:] "לידע שיש שם מצוי ראשון", ער זאָל דאָס וויסען [שידע זאת] בהשגה והבנה דוקא,

כאן הוא אומר "השגה והבנה", שני מושגי בינה מפורשים.

פסוקי ידיעת ה'

בסיום מובאים כאן, בנוסף לפסוק שמביא הרמב"ם כמקור למצוה, עוד שני פסוקים:

וכמו שכתוב "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם", וכתיב "וידעת היום וגו'".

המקור של הפתגם הוא במאמר הראשון שאמר הרבי הריי"צ בפעם הראשונה שהיה בארצות הברית[לא]. על המאמר שם יש הערה של הרבי, בה הוא שואל למה הרבי הריי"צ מקדים את הפסוק "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם"[לב], שהוא פסוק שאומר דוד המלך לשלמה, פסוק בכתובים, לפסוק המפורש בתורה "וידעת היום". הרבי מחדד את השאלה מכך שבספר התניא[לג], בנוגע ל"מצוה רמה[לד] ונשגבה" (ש"עולה על כולנה" ו"מביאה ללב שלם") לדעת את סדר השתלשלות, גם מובאים שני הפסוקים האלה – ושם הם לפי הסדר שלהם בתנ"ך, קודם כל "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" ואחר כך "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". מעבר לסדר הפסוקים, צריך גם להבין מדוע בכלל נדרשים כאן שני הפסוקים.

יש עוד שאלה שכבר הזכרנו קודם, שאלה על הרמב"ם, שהרבי לא שואל: למה הוא לומד את מצות ידיעת ה' מ"אנכי הוי' אלהיך" ולא מהפסוק המפורש "וידעת היום וגו'"?

ועוד קושיא שהרבי לא שואל: המצוה היא לידע את ה' (ולא רק להאמין בו). אם כן, מדוע כשהרבי הריי"צ מצטט את הפסוק "דע את אלהי אביך" הוא מוסיף את המלים "ועבדהו בלב שלם" (ולא עוצר אחרי הידיעה, כמו שבפסוק "וידעת היום" הוא לא ממשיך "והשבֹת אל לבבך")? הרבי הריי"צ אוהב את הפסוק הזה, ובפתגם של ו' טבת[לה] – שלמדנו בארוכה[לו] – הוא גם מצטט אותו באותו אופן, אבל שם עיקר הווארט הוא שלא די בהשכלה וכל השכלה חייבת להגיע לעבודת הלב (לכן שם שאלנו שאלה הפוכה – מדוע הוא לא משלים גם את המלים "ובנפש חפצה"?). כאן, לעומת זאת, הדגש הוא דווקא על הידיעה וההשגה, ולא על הלב.

כל התורה היא עבודת ה'

נראה לי עכשיו שאפשר לענות על כל השאלות ולהסביר את הכל בחדא מחתא:

הקטע כאן הוא בעצם תוספת חשובה ל"היום יום" של ו' טבת, שהוא יסוד היסודות של חסידות חב"ד בכלל ושל הרבי הריי"צ בפרט – שתכליתה של כל השגה היא להגיע לעבודת ה' בפועל. צריך לומר שגם הרמב"ם סבור, כמו החסידות, שכל מצוה בתורה היא עבודת ה'. זו הנחת היסוד – ששום דבר הוא לא רק 'השכלה' או 'עשיה' חיצונית בלבד, בהכל יש 'עבודה'. מאיפה לומדים שכל התורה כולה היא עבודת ה'? דווקא מהדבור הראשון של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[לז]. זו הכותרת שאומרת שכל מה שיבוא בהמשך הוא עבדות לקב"ה, ומכאן אפשר ללמוד שגם הדיבור "אנכי הוי' אלהיך" עצמו הוא עבדות (אף שאינו בלשון ציווי).

מה ההבדל בין אמונה לדעת? אמונה היא לא עבודה, לא קבלת עול, כי כתוב שאפשר להאמין ולהיות "גנבא אפום מחתרתא קריא"[לח] – אפשר להאמין באמונה פשוטה, כמו יהודי פשוט, וגם לגנוב באותו זמן. אין באמונה לכשעצמה את העול-מלכות ואת העבדות. כדי להדגיש שגם מצות ידיעת ה', שהיא המצוה הראשונה בתורה לפי הרמב"ם, אינה השכלה מופשטת אלא היא לשם 'עבודה'[לט] – כל עבודת ה' היא לשם עבודה בכלל – הוא לומד אותה דווקא מהפסוק "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

קודם הוא אמר שכל יהודי בטבעו מאמין בה' ולבו תמים עם ה', אבל אין להסתפק במה שקיים בדרך ממילא – הכל צריך להיות בדרך עבודה. את האמונה צריך להביא לדעת, לידיעה והשגה בדרך של עבודה, ואת התמימות של הלב הנאמן צריך להפוך לעבודה של "ועבדהו בלב שלם"[מ].

הבנת הלב וידיעת הלב

לאור זאת מובן גם למה כשמצטטים את הפסוק "דע את אלהי אביך" צריך להוסיף "ועבדהו בלב שלם" – תכלית הידיעה היא עבודה והידיעה עצמה היא בדרך של 'עבודה'. זו גם הסבה להקדים את הפסוק הזה לפסוק "וידעת היום", בו הידיעה היא יותר מצוה של שעשוע – מצוה 'להשתעשע' בהשכלה של ידיעת סדר ההשתלשלות, כמו שכתוב בקונטרס אחרון. בפסוק הזה, למרות שמוזכר הלב בהמשך, לא מודגשת העבודה – לב יכול לבטא "עבודה שבלב"[מא] אבל יכול לבטא גם "בינה לבא"[מב] (לעומת "חכמה מוחא"). בפסוק "וידעת היום והשבֹת אל לבבך" הלב הוא יותר בינה – לא כתוב שם שצריך 'עבודה' בלב, אלא שצריך להשיב את הידיעה אל הלב, להבין ולדעת לעומק ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

מצות "וידעת היום" היא "מצוה רמה ונשאה" של בעלי גדלות מוחין – "והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות וכו'" (שגם היא "מביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר", אבל מצד עצמה היא בעיקר השגה ולא "עבודה שבלב"). מצוה של גדלות מוחין היא יחסית 'מצוה של צדיקים', לכן הרמב"ם – שמונה 'מצוות של בינונים', השוות לכל נפש – לא מונה אותה במנין המצוות[מג].

התירוץ של הרבי בהערה למאמר הוא שכאשר עוסקים בידיעת סדר השתלשלות יש להקדים את הפסוק "וידעת היום" וכאשר עוסקים בידיעת ה' יש להקדים את הפסוק "דע את אלהי אביך", לפי מה שאמרנו כרגע יש כאן 'תוספת יוקר' – זהו לא רק הבדל בנושאי הפסוקים אלא באופי הידיעה, בידיעת סדר השתלשלות מודגשת יותר ההשכלה ובידיעת ה' עצמו מודגשת העבודה. אכן, אחרי שברור כי הידיעה צריכה להביא לעבודה, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם", מוסיף הפסוק מן התורה שעל הידיעה להיות בהירה כיום – כפירוש החסידות ל"וידעת היום"[מד] – ואז היא תביא לעבודה אמתית בלב "והשבֹת אל לבבך" באופן של "ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה".

עד כאן הקטע הזה ב"היום יום" – קטע שהופך את הרמב"ם ל'חסידי' מאד... ומצטרף לקטע הקודם על "ועבדהו בלב שלם" ולעוד קטעים על אמונה ותמימות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• המעבר מאמונה לידיעה – מעבר מקטנות לגדלות – הוא על דרך המעבר משם אהיה לשם הוי'.
• אצל כל יהודי האמונה היא בגדר "מצוי ראשון" שלא צריך לצוות עליו.
• האמונה היא בכתר העל-מודע – בו לא שייך צווי – והמצוות מתחילות מהמודע.
• את האמונה שבכתר יש להביא לידיעה והשגה במוחין.
• מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים" לו נאמר "והיה תמים" והתקיים בו "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", אנו יורשים טבע של אמונה פשוטה ולב תמים עם ה'.
• כל התורה היא 'עבודה', כפי שנלמד מהדיבור הראשון של ה' – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "עבדי הם ולא עבדים לעבדים".
• אמונה טבעית לא מחייבת 'עבודה' וקבלת-עול.
• את האמונה הטבעית צריך להביא לידיעה ואת הלב התמים צריך לשעבד לעבודת "ועבדהו בלב שלם".
• "וידעת היום והשבֹת אל לבבך" היא 'מצות הצדיקים' של השגה והשכלה בסדר השתלשלות (בהתבוננות "בינה לבא") ו"דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם" היינו המצוה השוה לכל נפש של ידיעת ה' ועבודתו ב"עבודה שבלב".